החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

קארמה דפוקה

מאת:
מגרמנית: עפרה קק | הוצאה: | 2012 | 256 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

29.60

רכשו ספר זה:

מנחת הטלוויזיה קים לאנגֶה קיוותה בכל לבה לזכות בפרס הטלוויזיה הגרמנית. עכשיו היא אוחזת בו בידיה. חבל שעוד בערב הניצחון היא נהרגת על ידי שרידים של תחנת חלל רוסית.
בעולם הבא מגלה קים שהיא אספה בחייה יותר מדי קארמה שלילית. הגמול על כך מגיע במהרה. היא מוצאת את עצמה בתוך בור, עם שש רגליים, מחושים וישבן אדיר ממדים: היא נמלה! אבל לקים אין חשק להמשיך לסחוב פירורי עוגות. חוץ מזה, היא לא יכולה להרשות שבעלה ימצא ניחומים בזרועות אישה אחרת. מה עושים? אוספים קארמה טובה כדי להתחיל לטפס בסולם הגלגולים!

מקט: 15100475
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

היום שבו נהרגתי לא היה בדיוק יום של כיף. ולא רק בגלל מותי. ליתר דיוק, הרגע הזה בקושי הגיע למקום השישי בדירוג הרגעים הכי גרועים באותו יום. את המקום החמישי תפס הרגע שבו לילי הביטה בי בעיניים רדומות ושאלה: "למה את לא נשארת היום בבית, אמא? זה היומולדת שלי!"

בתגובה על השאלה הזאת עלתה לי לראש המחשבה: "אילו ידעתי לפני חמש שנים שיום הולדתך יחול ביום שבו ייערך טקס חלוקת פרס הטלוויזיה הגרמנית, הייתי דואגת לכך שתצאי יותר מוקדם לעולם. בניתוח קיסרי!"

במקום זה, רק אמרתי לה בשקט: "אני מצטערת, אוצר שלי." לילי נשכה בעצב את שרוול פיג'מת פּוּמיקי שלה, ומכיוון שלא יכולתי לשאת עוד את המראה הזה, הוספתי את משפט הקסם שגורם לכל פני ילד עצובים להעלות חיוך: "רוצה לראות את המתנה שלך ליומולדת?"

עדיין לא ראיתי אותה בעצמי. אלכס היה צריך לקנות אותה. כי מרוב עבודה במערכת כבר כמה חודשים שלא יצאתי לעשות קניות. וזה גם לא חסר לי. כמעט אין דבר מעצבן יותר בעיני מלבזבז זמן יקר בהמתנה בתור בסופרמרקט. ובשביל כל הדברים היפים בחיים, החל בבגדים, המשך בנעליים וכלה בקוסמטיקה, לא הייתי צריכה לעשות קניות בעצמי. קיבלתי אותם בתודה מהחברות היוקרתיות ביותר בשל היותי קים לאנגה, מנחת תוכנית האירוח הפוליטית החשובה ביותר בגרמניה. המגזין "גאלה" דירג אותי, בהתאם, בין "המתלבשות הטובות ביותר בגילאי השלושים", ואילו צהובון גדול אחר תיאר אותי באופן פחות מחמיא כ"ברונטית מלאה במקצת בעלת ירכיים עבות בהחלט". הייתי מסוכסכת עם העיתון מפני שאסרתי עליו להדפיס תמונות של בני משפחתי.

"יש כאן אישה קטנה ומקסימה שרוצה את המתנה שלה," קראתי בקול. ומהגינה הידהדה התשובה בכל הבית: "אז שהאישה הקטנה והמקסימה תצא החוצה!" לקחתי את ידה של בתי הנרגשת ואמרתי לה: "אבל קודם תנעלי נעלי בית."

"אני לא רוצה לנעול אותן," ייללה לילי.

"אם לא תנעלי אותן, את תתקררי!" הזהרתי. אבל היא רק השיבה: "גם אתמול לא התקררתי. וגם אז לא נעלתי נעלי בית."

ועוד לפני שמצאתי טיעון נבון ללוגיקה הילדותית המגוחכת אך הנחרצת הזאת, לילי כבר יצאה יחפה לגינה המבריקה מטל.

יצאתי אחריה מובסת ונשמתי עמוק. היה ריח של "עוד מעט אביב", ואני שמחתי בפעם האלף, שִׂמחה המהולה בהפתעה ובגאווה על שיכולתי להעניק לבתי בית מדהים עם גינה ענקית בפּוֹטסדָם. אני עצמי גדלתי בבניין שיכונים בברלין. הגינה שלנו שם היתה בעצם שלוש אדניות שבהן היו שתולים גרניום, אמנון ותמר ובדלי סיגריות.

אלכס חיכה ללילי ליד כלוב שרקנים שהוא בנה בעצמו. בגיל שלושים ושלוש הוא עדיין נראה ממש מעולה — כמו גרסה צעירה של בראד פיט, רק בלי מבט חדר השינה המשעמם, תודה לאל. בטוח שהייתי נדלקת מהמראה שלו אילו מצב העניינים בינינו היה תקין. אולם לצערי מערכת היחסים שלנו אופיינה באותו זמן באותה מידת יציבות שהיתה לברית המועצות בשנת 1989. וגם העתיד הצפוי לה היה דומה.

לאלכס היה קשה עם העובדה שהוא נשוי לאישה מצליחה, ואני לא הסתדרתי עם זה שאני חיה עם עקר בית מתוסכל, שבכל יום היה יותר ויותר גמור מהערות מפי נשים במגרש המשחקים: "זה ממממממש מדהים שגבר מטפל בילדים במקום לרדוף אחרי הקריירה שלו."

כתוצאה מכך השיחות בינינו נפתחו לעתים קרובות במשפט: "העבודה שלך יותר חשובה לך מאיתנו," והסתיימו לעתים עוד יותר קרובות ב"שלא תעזי לזרוק את הצלחת, קים!"

בעבר זה לפחות נגמר בסקס התפייסות. עכשיו לא היה לנו סקס כבר שלושה חודשים. וזה חבל, מפני שהסקס בינינו היה סביר עד נפלא, תלוי במצב הרוח. זו נקודה חשובה, משום שעם כל הגברים שהיו לי לפני אלכס, הסקס לא היה בדיוק אירוע שגרם לנפשי לפצוח במחולות.

"זאת המתנה שלך, ילדה מקסימה," אמר אלכס בחיוך והצביע על השרקן המכרסם בכלוב. לילי קראה בהתלהבות: "שרקן!" ואני השלמתי אותה במחשבותי בבעתה: "שרקנית מחורבנת ובהיריון!"

בעוד לילי מתבוננת בשמחה בחיית המחמד החדשה שלה, תפסתי את אלכס בכתפו ומשכתי אותו הצידה.

"החיה עומדת להמליט בכל רגע," אמרתי לו.

"לא, קים, היא רק שמנה קצת," הוא סתר את דברי.

"מאיפה הבאת אותה?"

"מחוות חיות ללא מטרת רווח," באה התשובה הדביקה.

"למה לא קנית אותה בחנות חיות?"

"מפני שהחיות שם מסתובבות בתוך גלגל, בדיוק כמו הטיפוסים שלך בטלוויזיה."

פנג! זה היה אמור לפגוע בי, וזה אכן פגע. נשמתי עמוק, העפתי מבט בשעון ואמרתי בקול כבוש: "אפילו לא שלושים שניות."

"מה 'אפילו לא שלושים שניות'?" שאל אלכס בבלבול.

"לא דיברת איתי אפילו שלושים שניות בלי להתחיל להאשים אותי שאני הולכת היום לטקס."

"אני לא מאשים אותך בכלום. אני רק מפקפק בסדר העדיפויות שלך," הוא השיב.

כל הקטע נורא הרגיז אותי, כי בעצם רציתי שהוא יבוא איתי לטקס חלוקת הפרסים. אחרי הכול, זה אמור להיות הרגע הגדול בקריירה שלי. וברגע כזה, לעזאזל, מן הראוי שבעלי יעמוד לצדי! אבל אני לא יכולה לפקפק בסדר העדיפויות שלו, מכיוון שבראשו עמד ארגון יום ההולדת של לילי.

אז אמרתי ברוגז: "והשרקנית הדפוקה באמת בהיריון!"

אלכס השיב ביובש: "תעשי בדיקת היריון," והלך אל הכלוב. המשכתי להביט בו בכעס כשהוא הוציא את השרקנית והניח אותה בזרועותיה של לילי המאושרת. השניים האכילו אותה בשן הארי. ואני עמדתי לידם. מנותקת מהם במידה מסוימת, במקום שהפך יותר ויותר למקומי הקבוע במשפחתנו הקטנה. לא מקום נעים.

ובמָקום מנותק זה התחלתי לחשוב על בדיקת ההיריון שלי עצמי. כשהיה לי איחור במחזור, הצלחתי להתעלם מהעובדה הזאת במשך שישה ימים תמימים בעזרת כוח הדחקה כמעט על־אנושי. ביום השביעי רצתי על הבוקר לבית המרקחת כשאני ממלמלת: "שיט, שיט, שיט." קניתי ערכה לבדיקת היריון, רצתי חזרה הביתה, הפלתי את הערכה מרוב עצבנות לתוך האסלה, רצתי שוב לבית המרקחת, קניתי ערכה חדשה, שוב חזרתי הביתה בריצה, השתנתי על המקלון ונאלצתי להמתין כמה דקות.

אלה היו הדקות הארוכות בחיי.

דקה אחת אצל רופא שיניים היא ארוכה. דקה אחת של תוכנית מוזיקת עם גרמנית בטלוויזיה היא עוד יותר ארוכה. אבל הדקה שנדרשת לבדיקת היריון דפוקה כדי להחליט אם יהיה עליה פס נוסף או לא, היא מבחן הסבלנות הקשה בעולם.

אך עוד יותר קשה בשבילי היה מראה הפס הנוסף.

שקלתי לעשות הפלה, אבל אפילו את המחשבה על כך בקושי יכולתי לסבול. ראיתי את חברתי הטובה ביותר, נינה, נאלצת לעשות הפלה בגיל תשע־עשרה, אחרי החופשה שלנו באיטליה, וראיתי כמה שהיא סבלה אז. היה לי ברור כשמש שלמרות כל הקשיים שאליהם התרגלתי כמנחת תוכנית טוק־שואו, יהיה לי הרבה יותר קשה מלנינה להתמודד עם ייסורי המצפון האלה.

לאחר מכן באו תשעה חודשים שבילבלו אותי מאוד: בזמן שאני הייתי בפאניקה, אלכס טיפל בי במסירות קיצונית ושמח לקראת הילד בצורה שלא תיאמן. איכשהו זה עיצבן אותי, זה גרם לי להרגיש עוד יותר כמו אמא־לעתיד גרועה.

בכלל, כל תהליך ההיריון היה מופשט מאוד בעיני. ראיתי תמונות אולטרה־סאונד והרגשתי בעיטות בבטן. אך רק ברגעי אושר נדירים וקצרים יכולתי לקלוט שבתוכי גדל בן אדם זעיר.

רוב הזמן הייתי עסוקה בענייני בחילות ותנודות הורמונים, כמו גם בהשתתפות בקורסים לנשים בהיריון, שבהם צריך "להרגיש את הרחם".

שישה שבועות לפני הלידה הפסקתי לעבוד, והייתי משוכנעת שאני מבינה איך חשים לווייתנים שעלו על החוף. הימים היו ארוכים ומשעממים, וכשירדו לי המים, אולי עוד הייתי מרגישה הקלה על שהלידה מתחילה סוף־סוף, אלמלא עמדתי בדיוק בתור לקופה בסופרמרקט.

מיד נשכבתי על הרצפה הקרה, לפי הוראות הרופא שלי למקרה כזה. הלקוחות סביבי העירו הערות כמו: "זאת לא קים לאנגה, המנחה מהטלוויזיה?" "לא אכפת לי, העיקר שיפתחו פה קופה שנייה!" וגם: "מזל שאני לא צריכה לנקות את הטינופת הזאת."

האמבולנס בא רק אחרי ארבעים ושלוש דקות, שבהן חילקתי חתימות ונאלצתי להסביר לקופאית שיש לה רושם לא נכון מהגברים שמגישים חדשות. ("לא, לא כולם הומואים.")

כשהגעתי לחדר לידה התחילה לידה שארכה עשרים וחמש שעות. המיילדת עודדה אותי בהתמדה בין הצירים הנוראים: "תהיי חיובית. תקבלי כל ציר בברכה!" ואני חשבתי לנוכח שיכרון הכאב: "אם אשרוד את זה כאן, אני אהרוג אותך, יא זונה!"

אני חושבת שהייתי מתה. בלי אלכס וסגנונו המרגיע לא נראה שהייתי מצליחה לעבור את זה בשלום. הוא תמיד חזר בקול יציב על המילים: "אני איתך. תמיד!" ואני לחצתי את ידו חזק כל כך, שבמשך כמה שבועות אחר כך הוא לא הצליח להזיז אותה כראוי. (אחר כך האחיות סיפרו לי שהן תמיד מחלקות ציונים באיזו מידה של אהבה התנהגו הגברים כלפי נשותיהם בשעות הלידה המתוחות. אלכס הגיע לציון הסנסציוני 9.7, שעה שממוצע הציונים עמד על 2.73).

כשהרופאים הניחו לי על הבטן, אחרי כל הייסורים, את לילי הקטנה — שהיתה מקומטת לגמרי מהלידה — כל הכאבים נשכחו. לא יכולתי לראות אותה מכיוון שהרופאים עדיין טיפלו בי. אך חשתי את עורה הרך והמקומט. וזה היה הרגע המאושר בחיי.

עכשיו, אחרי חמש שנים, עמדה לילי לידי בגינה, ואני לא יכולתי לחגוג איתה את יום הולדתה מפני שהייתי צריכה לנסוע לטקס חלוקת פרסי הטלוויזיה בקלן.

בלעתי את הרוק והלכתי בלב כבד אל ילדתי הקטנה, שבדיוק היתה עסוקה בהמצאת שם לשרקנית ("נקרא לה בילבי, בובה או ברברה"). נתתי לה נשיקה והבטחתי: "אני אהיה איתך מחר כל היום."

אלכס העיר על כך בבוז: "אחרי שתקבלי את הפרס שלך, תיתני מחר ראיונות כל היום."

"אז אני אבלה עם לילי ביום שני," עניתי בכעס.

"ביום שני יש לך ישיבת מערכת," אלכס השיב.

"אז אני אבריז."

"סביר מאוד," הוא אמר בחיוך סרקסטי, שעורר בי רצון עז לדחוף לו מקל דינמיט לפה. את כל העניין הוא סיכם במילים: "אף פעם אין לך זמן בשביל הילדה."

כשלילי שמעה את זה, אמרו עיניה העצובות: "אבא צודק." זה פגע בי עד העצם. עד כדי כך שהתחלתי לרעוד.

ליטפתי את שערה של לילי בחוסר ביטחון ואמרתי: "אני נשבעת לך בכל היקר לי שבקרוב נעשה יחד יום כיף."

היא חייכה חיוך קלוש. אלכס רצה לומר משהו, אך נעצתי בו מבט כל כך חודר, שהוא שינה בחוכמה את דעתו. הוא בטוח הצליח לקרוא את פנטזיית הדינמיט בעיני. שוב הצמדתי את לילי חזק אלי, נכנסתי מבעד למרפסת1 הביתה, נשמתי עמוק והזמנתי מונית לנמל התעופה.

1 מזיכרונותיו של קזנובה: בגלגול המאה ושלושה־עשר שלי כנמלה נמצאתי עם הפלוגה שלי על האדמה. היינו צריכים, בפקודת המלכה, ללמוד את השטח סביב הממלכה. צעדנו בחום היוקד על אבנים חמות מהשמש, ופתאום האפילה השמש בתוך שניות, כמעט באופן אפוקליפטי. עיני הביטו אל השמים, וראיתי סוליה של סנדל נשים שירדה עלינו בנחרצות. הרגשנו כאילו השמים נפלו על ראשינו. ואני חשבתי לעצמי: "שוב עלי למות מפני שאדם לא שומר את צעדיו."

בנקודת זמן זו עדיין לא ידעתי כמה קשה יהיה לקיים את השבועה שנשבעתי ללילי.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “קארמה דפוקה”