אוולינה נולדה למשפחת איכרים בכפר קטן בצרפת, אולם היא חולמת להיות מעצבת אופנה פורצת דרך, כמו קוקו שאנל. משפחתה מציבה […]
הקדמה
רוּ קַמבּוֹן, פריז, אוגוסט 1937
אֶוֶולינה הצמידה לגופה את גביע השמפניה והתפעלה מעיצוב השמלה הנועז על בובת הדיגום — העיצוב הנועז שלה. זו הייתה הפעם הראשונה שהיא הציגה קולקציה, ודלתות דירתה היו סגורות היטב, כדי לוודא שרק האורחים המוזמנים יוכלו לראות את הפריטים. בדי המשי הבוהקים והכפתורים המורכבים של השמלות זכו לבחינה מעמיקה והתפעלות מהנוכחים, והיא לא יכלה שלא לחייך כששמעה את אחד הגברים מתאר את שמלותיה כעוצרות נשימה. עד כה היא חששה שתישאר לנצח בצילו של בעלה, אבל אם ההצלחה שנחלה הערב מעידה על העתיד… היא נשמה עמוק, וחיוך נוסף ריחף על שפתיה כשלגמה מהשמפניה. בעלה לשעבר. לפעמים היה לה קשה לא לחשוב עליו, אבל תיאוֹ היה כעת נחלת העבר. היא קיבלה את מסמכי הגירושים לפני כמעט שנה, ואף על פי שבזמנו הוא צרח עליה שהיא לעולם לא תצליח בלעדיו, עכשיו דווקא הוא התקשה להשאיר את אימפריית האופנה שלו פתוחה. היא אמנם לא רצתה שייכשל, אבל אם הוא רצה להתחרות בה, זו בעיה שלו.
היא הסתכלה סביב והזכירה לעצמה את כברת הדרך הארוכה שעשתה, את כל המכשולים שהיה עליה לעבור כדי להצליח בכוחות עצמה. הערב כולו היה הישג בלתי נתפס, תוצאה של עבודה בת חודשים וקמצוץ מזל, אבל כל הקורבנות שהקריבה השתלמו. לפעמים היא חששה שלא תצליח ליצור לעצמה שם — שמישהי כמוה לעולם לא תזכה להכרה, במיוחד כשהמילים של תיאו הדהדו בראשה, רדפו אותה — אבל הערב היא סוף־סוף הרגישה תחושת שייכות אמיתית.
אוולינה חמקה מהחדר ויצאה למרפסת הצרה, ושם הדליקה סיגריה והשקיפה על קו הרקיע. היא מעולם לא הפסיקה להתפעל מהיופי של פריז, והערב רצתה לקחת לעצמה הפוגה קלה ולהרהר בכל השנים שהובילו לרגע הזה.
כשאוולינה הרימה את הסיגריה ותחבה אותה בין שפתיה, היא הרגישה לחיצה עדינה על גבה. היא הסתובבה בהפתעה, כי לא ציפתה שמישהו מהנוכחים ייגע בה באופן אינטימי כזה, ומבעד לעשן הופיע במטושטש הגבר שמשך את תשומת ליבה בחדר לפני כן. שערו היה בלונדיני כהה ומסורק בקפידה, ולעיניו היה גוון כחול עז. כשהוא חייך היא גילתה שהיא לא מסוגלת להתיק ממנו את עיניה.
"אוולינה לַאבִין," הוא אמר, "לעונג הוא לי לפגוש אותך סוף־סוף."
1
כיום
בְּלֵייק השקיפה מחלון חדר הישיבות, סחררה עט בין אצבעותיה וניסתה להקשיב לשיחה שהתנהלה סביבה. חלונות הוויטרינה בבניין המשרדים שלהם במֶייפֶייר יצרו מסגרת סביב רחובות לונדון השוקקים, והנוף הסיח את דעתה. הפגישה התנהלה כבר כמעט שעה, והטון העצבני של העורכת העיד שהם לא התקדמו הרבה. אחרי ישיבה ממושכת כל כך בכיסא, היא התקשתה לשמור על ריכוז.
היא הכריחה את עצמה להחזיר את מבטה אל האישה שנתנה לה הזדמנות לפני שמונה שנים, וראתה הבעה יגעה חקוקה על פניה. דֶבּורה הייתה העורכת והמנטורית שלה, ובלייק חשה שהשיחה עם הכתבים ועורכי המשנה האדישים מתסכלת אותה עמוקות. הן נעשו קרובות מאוד במהלך השנים מאז שדבּורה שכרה אותה, ובלייק רחשה לה כבוד רב, לא רק כמנהלת אלא גם כאחת מהעורכות המוכשרות ביותר בתחום. היום קוצר רוחה היה מובהק — אף אחד לא העלה שום רעיון שלא מוצה כבר מאה פעם, אצלם או במקומות אחרים.
"אני לא חושבת שאתם מבינים את חומרת המצב. אם הפורמט הדיגיטלי החדש לא יצליח, כולנו נאבד את העבודה." דבּורה התיישבה באנחה. "אנחנו צריכים תוכן חדש, אי אפשר רק למחזר רעיונות ישנים. מאמרים חדשים וטריים יזרימו קוראים לאתר שלנו, וזה ימשוך מפרסמים גדולים יותר ויציל את המשרות שלכם. אבל מעל הכול אנחנו צריכים משהו שידרבן את הקוראים לחזור אלינו שוב ושוב, שייתן להם סיבה לרכוש מינוי. אנחנו צריכים תוכן שימשוך אותם לשלם מעל חמישה פאונד בחודש, אפילו שהם כבר מופצצים בשירותי סטרימינג ומינויים ששולחים להם תכנים חדשים בכל שבוע. אם אנחנו רוצים להבטיח שההשקה תנחל הצלחה, אנחנו צריכים משהו שיבדיל אותנו מהמתחרים."
דממה נפלה בחדר, ודֶבּ הניפה את ידיה באוויר. בלייק כחכחה מייד בגרונה, ניסתה לסמוך על האינסטינקט שלה ולומר את הדבר הראשון שעלה בדעתה לפני שמישהו ינסה להמציא מחדש את הקונספט של שאלוני "בחן את עצמך", או יציע שוב מאמר שדן בשאלה מיהו מעצב האופנה האהוב על הנסיכה קייט. הייתה לה אפשרות להציל את הישיבה הזאת, והיא הייתה חייבת לפעול לפני שדבּורה תתייאש מהם ותצא מהחדר בכעס. דבּ תמיד אמרה לה לחשוב בגדול ולהציע מאמרים שהיא באמת רוצה לכתוב, ועד היום בלייק לא הייתה אמיצה מספיק. אבל היא ידעה שאם הם באמת עלולים לאבד את המשרות שלהם, זו ההזדמנות הנכונה לפצות את הפה.
"מה דעתך על סדרה של כתבות בסגנון בלוג?" שאלה בלייק והזדקפה קצת יותר בכיסאה כשהביטה בבוסית שלה. "בכיוון של סוף שנות התשעים, כמו קארי מ'סקס והעיר הגדולה'. אני יודעת שאמרת במפורש לא למחזר דברים ישנים, אבל אולי זה בדיוק מה שאנשים רוצים שוב? לשמוע את הקול האמיתי של הכתבת, להתחבר לחוויות שלה, ליהנות מהנוסטלגיה? אני חושבת שהיה בתקופה ההיא משהו שהדור שלי מתגעגע אליו."
"אני מקשיבה," אמרה דבּורה בגבות מורמות, רכנה קדימה בכיסא והורתה על בלייק. "תמשיכי, בבקשה."
"אני חושבת שאנחנו צריכים לכתוב על נושאים שאף אחד לא כותב עליהם, וזה אומר לכתוב על מסעות אישיים ולרדת לעומק הדברים, לא רק להיצמד לרובד השטחי של טרנדים עכשוויים, או לשאול כל אישה משפיעה שאנחנו מראיינים איך היא מצליחה לתמרן בין עבודה לילדים או איך להרכיב מלתחת קפסולה." בלייק עצרה, כי עדיין התלבטה אם להציע את הרעיון המסוים שהעסיק אותה או לשמור אותו לעצמה. היא היססה. "אני אדבר בכנות: אני חושבת שאנחנו צריכים להרשות לעצמנו להיחשף ולהעלות על הנייר חוויות מהחיים האישיים שלנו."
"אם יש לך רעיון ספציפי, זה הזמן להציע אותו. אבל אני לא רוצה שום דבר שקשור לדייטים, או גימיקים שקשורים לחיי רווקות, כי אגיד לך בשיא הכנות, זה יצא לי מהאף. ונמאס לי גם לשמוע על אפליקציות היכרויות."
"אז אולי תעלומה?" שאלה בלייק. "משהו שיגרום לקוראים לחזור שוב ושוב כדי לגלות את המשך הסיפור, כדי להרגיש מעורבים ולדעת מה יקרה בסוף? משהו ששווה לשלם בשבילו דמי מינוי, כי אם הם יבטלו אחרי תקופת הניסיון בחינם, הם לא יֵדעו מה קרה בסוף?"
"נראה לי שלא חסרים פּודקאסטים על פשע אמיתי," העיר אחד הכתבים. "חשבתי שהיא רצתה משהו טרי."
"לך להביא לנו קפה," ציוותה דבּורה בליווי מבט מצמית לעבר הכתב, ואז הנמיכה את קולה ואמרה, "אם אתה רוצה להשתתף בישיבה, תתייחס בכבוד לעמיתים שלך, במיוחד לכתבת בכירה שתורמת משהו לדיון. כנ"ל לגבי כולכם."
בלייק שאפה אוויר והשיבה את מבטה אל דבּורה כשהבחור הצעיר יצא מהחדר. "בשנה שעברה קיבלתי משהו," אמרה בלייק, שהחליטה להפסיק להתלבט ופשוט לעשות את זה. "קיבלתי קופסת עץ קטנה שכנראה הייתה שייכת לסבתא רבתא שלי, ובקצרה, היא כנראה מסרה את התינוקת שלה לאימוץ — את סבתא שלי מֶרי." היא עצרה וכחכחה בגרונה כששמה לב שכמה מעורכי המשנה נראים משועממים במיוחד. עיניהם היו מזוגגות. "בכל אופן, היא השאירה רמזים למקרה שסבתא שלי תנסה לחפש אותה. הם נשארו חבויים בקופסה הקטנה הזאת במשך עשרות שנים, עד עכשיו."
בלייק הצטערה מייד שפתחה את הפה. למה הרגשתי צורך לחלוק איתם את זה? היא התחמקה מלחשוב על הקופסה הזו במשך חודשים, כי לא הרגישה בשלה להיסחף לתוך סיפור שיחשוף את העבר של סבתהּ ויעורר את כל הזיכרונות, והנה פתאום חשפה את הסוד בפני כל החדר.
הגבות של העורכת נשארו זקורות, כאילו שמעה סוף־סוף משהו שעניין אותה. "זהו זה, סקרנת אותי רשמית. תמשיכי, בבקשה."
"עדיין לא הספקתי להתעמק בקופסה, אבל אולי אכתוב על זה בשביל הקוראים שלנו? אקח אותם איתי למסע גילוי סודות העבר? זה יהיה סיפור אישי, ואפילו הכתבת בעצמה עדיין לא יודעת מה יקרה בסוף."
דבּורה נשענה לאחור וחייכה, והמבט ששלחה אל בלייק הבהיר לה שזה בדיוק מה שחיכתה לשמוע כל הבוקר.
"לזה אני קוראת תוכן מרענן, ואת צודקת, התעלומה היא היתרון כאן, העובדה שהכתבת בעצמה תגלה את התוצאה הסופית כמעט באותו רגע כמו הקוראים," אמרה דבּורה, ואז פנתה לעוזרת האישית שלה, שישבה לידה וכתבה הערות בקדחתנות. "לוסי, את יכולה להזמין שולחן לשתיים לארוחת צהריים בקיטי פישֶׁר'ס? בלייק, תכיני כמה רעיונות ותפַני את שאר היום. אני אדאג שמכונית תאסוף אותנו לארוחת צהריים בשעה אחת." היא הסתובבה ופנתה שוב לכל הנוכחים. "אנחנו בכל זאת צריכים עוד המון תוכן. זאת רק ההתחלה, אז אני רוצה שכולם יעבדו על הצעות להגיש לי. נקבע פגישה ליום רביעי ואז אשמע את כל הרעיונות שלכם."
בלייק בלעה רוק ותהתה אם זה היה הרעיון הכי טוב שהציעה אי־פעם, או הכי גרוע. היא הציצה בשעונה. הדבר היחיד שלא היה מוטל בספק הוא שנותרו רק שעתיים עד הפגישה שלהן לארוחת צהריים, ובפרק הזמן הקצר הזה היא תצטרך להכין את הפרזנטציה הטובה ביותר בחייה.
2
מאוחר יותר באותו יום בלייק יצאה מהמשרד בעקבות העורכת שלה, שכנראה החליטה לוותר על ההסעה למסעדה.
"אכפת לך אם נלך ברגל?" שאלה דבּורה והצביעה על השמיים. "השמש זורחת, לשם שינוי, ולא יזיק לי קצת אוויר צח. אני מרגישה כאילו לא יצאתי מהמשרד כבר שבוע."
"תקופה לא קלה?" אמרה בלייק, והופתעה לראות את דבּורה מדליקה סיגריה.
"אני מחזיקה קופסה בתיק למקרי חירום, והקופסה הזאת נמצאת אצלי כבר כמעט חצי שנה," אמרה דבּורה, שאפה שאיפה ארוכה ואיטית ונשפה את העשן בכיוון השני. "רשמית הפסקתי לעשן לפני שנים, אבל מדי פעם אני מרשה לעצמי סיגריה אחת. השבוע חיסלתי כמעט חפיסה שלמה, אז כן, אפשר לומר שזאת תקופה לא קלה."
בלייק הקדירה פנים. "המצב במשרד עד כדי כך חמור?"
"כן." דבּורה נאנחה כשהן יצאו לדרך. בלייק שמחה להיות קצת בשמש, אבל הן צעדו בקצב מהיר והיא הצטערה שלא ידעה שעליה להצטייד בנעלי ספורט היום. "אנחנו באותו מצב כמו רוב המגזינים, מנסים לתת שירות לקוראים הנאמנים של המהדורה המודפסת, ועם זאת משתדלים להישאר רלוונטיים בעולם הדיגיטלי, למשוך קוראים חדשים ולא לאבד את המפרסמים שלנו. וכשזה לא מתנהל חלק, האשמה מוטלת קודם כול עליי. גם המשרה שלי בסכנה, לא רק שלכם."
"אז אני מבינה שמצפה לנו יין בארוחה," אמרה בלייק, שהרגישה בנוח לדבר ישירות, מאחר שהן עבדו ביחד תקופה ארוכה. "אני מצטערת שלא קלטתי שהמצב כל כך קשה."
"לא סתם בחרתי להזמין שולחן דווקא בקיטי פישר'ס," אמרה דבּורה כשהן כמעט הגיעו למסעדה. היא לא הייתה רחוקה מבניין המשרדים במייפייר, לכן זו הייתה בחירה נבונה ללכת ברגל. "האוכל מצוין, אבל תפריט היינות אפילו יותר טוב, ובינינו, אם המצב לא ישתפר, יכול להיות שזאת תהיה הפעם האחרונה שאוכל להתפנק בארוחת צהריים ארוכה על חשבון החברה."
שתיהן צחקו והמשיכו ללכת בדממה נינוחה. בלייק חיבבה את דבּורה; הן עבדו טוב ביחד, והיא שמחה מאוד שזו המנהלת שלה, ובכל זאת הייתה לחוצה לקראת הגשת ההצעה, במיוחד כי היה לה זמן קצר מאוד ללטש אותה. וגם כי היא עמדה לשים את חייה האישיים מתחת לזכוכית מגדלת. אבל אם היא רוצה לאתגר את עצמה, היא תיאלץ להתרגל לתחושה הזאת.
גגון הכניסה של המסעדה הופיע מולן. שני השולחנות החיצוניים היו מלאים, וכלב קטן שישב ליד בעליו נשא אליה את עיניו. בלייק הייתה במסעדה הזו רק פעמים ספורות לפני כן, תמיד לצורכי עבודה, ומיקומה הנחבא, בקומת הקרקע של בניין לבֵנים ישן וחסר ייחוד, תמיד הזכיר לה ביסטרו קטן בצרפת. היא פתחה את הדלת עבור דבּורה ונכנסה אחריה. עובדי המסעדה קיבלו את פניה של דבּורה וקראו בשמה, ומישהו ליווה אותן אל שולחן בירכתי המסעדה. ריחות טובים נישאו באוויר, והקיבה של בלייק החלה מייד לקרקר.
"אוקיי, אז ספרי על הרעיון שלך," אמרה דבּורה ואותתה למלצר שהן אכן מעוניינות לעיין בתפריט היינות. "הוא נשמע מסקרן. למה לא הגשת לי אותו לפני כן?"
בלייק התיישבה בכיסא, מופתעת מכך שהן ניגשו מייד לנושא. היא הסיטה את שערה הארוך מאחורי אוזניה וסירקה אותו באצבעותיה הארוכות עד הקצוות, כפי שנהגה לעשות כשהייתה לחוצה. "הוא באמת מסקרן, אבל לא הרגשתי מוכנה לחלוק אותו עם אף אחד עד היום. חוץ מזה, אני אצטרך לעשות עבודת בילוש רצינית כדי לפענח את הרמזים, אבל —"
"לפני שתמשיכי, את באמת בטוחה שאת רוצה לחשוף את עצמך ואת המשפחה שלך בצורה כזאת? ברגע שתתחילי לכתוב, תהיי חייבת להיות כנה לחלוטין ולחלוק את כל מה שתגלי, כדי שהכתבות יהיו אותנטיות." דבּורה השתהתה לרגע. "קשה לפספס את העובדה שאת טיפוס פרטי מאוד בנוגע למשפחה שלך."
בלייק הנהנה. דבּורה צדקה: בדרך כלל היא שמרה בקנאות על פרטיותה. בדיוק בגלל זה היא היססה לפני שהגישה את הרעיון הבוקר.
"אני יודעת במה זה כרוך ומה מצופה ממני, והחלטתי שזה שווה את זה. הקוראים יתלוו אליי באופן צמוד לאורך כל הדרך."
"זה מוצא חן בעיניי. ואני גאה בך! כנראה היינו צריכים להגיע למצב הזה, כשהכול מוטל על הכף, כדי שתאזרי אומץ להציע לי משהו נועז, במקום להיצמד לדברים בטוחים."
"איך אומרים, ללכת עד הסוף או ללכת הביתה?" התלוצצה בלייק.
"ללכת עד הסוף או ללכת הביתה," חזרה אחריה דבּ באנחה. "אני מרגישה שזה המוטו המקצועי שלי בימים אלה." דבּורה עצרה את השיחה כדי להזמין יין, ואז פנתה שוב לבלייק. "שנזמין עכשיו גם את האוכל? כדי שלא יהיו עוד הפרעות?"
בלייק עיינה בתפריט בזריזות. "את ממליצה על משהו מסוים?"
"מה דעתך ששתינו נאכל צלעות חזיר ונזמין כמה תוספות? אולי תפוחי אדמה פריכים וסלק צלוי? הם לא מאכזבים אף פעם."
"נשמע נהדר."
המלצר עזב אותן, ודבּורה שילבה את זרועותיה על השולחן ורכנה קדימה. "אני חושבת שכדאי שתתחילי מההתחלה, בלייק. אני צריכה לדעת איך בדיוק כל זה התחיל ואיך כדאי לגשת לסיפור הזה אם נחליט להמשיך. מה יהיה הפורמט ומה יהיה המבנה של כל כתבה? והדבר הכי חשוב, מתי תוכלי להגיש את הפרק הראשון?"
בלייק נשמה עמוק, ומאחר שהיין הגיע מהר, לשמחתה הרבה, היא לגמה לגימה הגונה לפני שענתה. פתאום היא הרגישה כאילו עתיד המגזין מוטל על כתפיה ועל יכולתה להגיש סדרת כתבות שהקוראים יגמעו בשקיקה. כל זה בהנחה שאנשים בכלל ירצו לשמוע על התעלומה המשפחתית שלה.
היא שלפה מהתיק שלה את קופסת העץ הקטנה — קודם חזרה הביתה כדי להביא אותה, בין הפגישה בבוקר לזו שעכשיו — ושייטה באצבעה על שוליה החלקים. בתחילה היא ישבה לשולחן העבודה שלה וניסתה להכין הצעה כתובה, אבל אז החליטה שעדיף להראות לדבּורה את הרמזים עצמם, וניצלה את הזמן כדי ללכת לאסוף אותם. לחפצים מהעבר יש השפעה חזקה כשרואים אותם בעיניים, ובמיוחד כשמדובר בחפץ שנוצר בהשקעה ובקפידה.
"זאת הקופסה," אמרה בלייק, והחליקה אותה לצד השני של השולחן. היא קשרה מחדש את החוט שהיה כרוך סביבה כשקיבלה אותה, ושבה והצמידה אליה את הפתק שנשא את שם סבתהּ, כדי שדבּ תוכל לחוות את מה שהיא עצמה חוותה כשקיבלה את הקופסה לראשונה. היא רצתה שהיא תראה אותה כפי שסבתא רבתא שלה השאירה אותה לפני שנים רבות.
"אפשר?" שאלה דבּורה כשאצבעה משתהה מעל החוט.
בלייק הנהנה. "בשנה שעברה קיבלתי מכתב ממשרד עורכי דין. טוב, למעשה אימא שלי קיבלה אותו, אבל יש לי ייפוי כוח, לכן הכול נשלח אליי." דבּורה ידעה על מצבה המשפחתי והבינה מדוע בלייק אחראית על ניהול ענייניה של אימה, כך שלשמחתה של בלייק, לא היה צורך לשאול שאלות. על אחיה ואחותה היא יכלה לדבר במשך שעות, אבל לא הרגישה בנוח לדון באימא שלה.
"ובמכתב סיפרו לך על הקופסה?" אמרה דבּ כשהניחה את החוט בצד ונשאה את עיניה לבלייק.
"לא, רק ביקשו ממני לבוא לפגישה, ובזמנו זה נראה לי ממש חריג." בלייק עקבה אחר הבעתה של דבּורה כשתכולת הקופסה נחשפה בפניה. היא הוציאה תחילה את הדף המקופל שהכיל סקיצה של שמלה, ואז פיסת משי, שאותה מיששה באצבעותיה. בלייק זכרה את הפעם הראשונה שהיא נגעה בבד, וכמה רך ונעים היה מגעו. "בדקתי את חברת עורכי הדין לפני שעניתי, ואחרי שווידאתי שזה עסק לגיטימי, החלטתי ללכת לפגישה בראש פתוח. כשהגעתי גיליתי שהפגישה לא נקבעה רק איתי, אלא עם חבורה של נשים שקיבלו מכתב זהה. הם זימנו את כולנו לאותה פגישה."
היא לעולם לא תשכח את היום ההוא, את ההבעות של שאר הנשים כשנודע להן שסוד משותף מקשר בין העבר של משפחותיהן. בלייק עדיין זכרה איך הביטה בהשתאות בקופסה שנשאה את שם סבתהּ.
היא זכרה איך אצבעותיה עטפו את הקופסה הקטנה שנמסרה לה, ואת החיבור המיידי שהרגישה בינה לבין סבתה, חיבור שעדיין הציף אותה ברגש. היא נאלצה להסב את מבטה ועזבה את משרד עורכי הדין אפילו בלי להודות למִיָה, כי גילוי אוצר כזה בלי סבתה היה קשה מנשוא.
כשדבּ הגביהה את סקיצת העיצוב ונענעה את ראשה, בלייק התנערה משרעפיה. "זה מדהים. בת כמה הקופסה, לדעתך?"
"אני לא בטוחה, אבל אני מעריכה שלפחות שבעים שנה? אולי יותר?"
"תמשיכי. ספרי לי על הפגישה."
"הייתה שם אישה — מיה — והיא הציגה את עצמה בתור האחיינית של הופּ בֶּרֶנסוֹן. משרד עורכי הדין ייצג את דודה שלה הופּ בחייה, והיא ניהלה כאן בלונדון מקום בשם 'הבית של הופּ', שעזר לאימהות לא נשואות ללדת ולמצוא הורים מאמצים לתינוקות שלהן."
בלייק לגמה מהיין, הניחה את הכוס ושלחה יד אל תווית השם הקטנה שנכתבה בכתב יד, ועדיין הייתה מחוברת לחוט. היא מיששה אותה בקצות אצבעותיה כשהעלתה בזיכרונה את מה שמיה אמרה להן ביום ההוא.
"מיה גילתה אוסף קופסאות זהות מתחת לקורות הרצפה בבית של הופּ. דודה שלה נפטרה לפני כמה שנים, וכשהבית עמד לקראת הריסה, היא חזרה לשם כדי לוודא שלא נשאר בו שום דבר אישי," אמרה בלייק. "בכל הקופסאות שהיא מצאה היו תוויות שם, ובאחת מהן היה כתוב השם של סבתא שלי. היו שבע קופסאות בסך הכול."
"אז החיבור בינה לבין הבית הזה…" שאלתה של דבּ דעכה כשבלייק נשאה אליה את מבטה.
"לפי מה שהבנתי, סבתא שלי כנראה נולדה שם, ואימא שלה, סבתא רבתא שלי, השאירה את הקופסה הזו בשבילה אחרי הלידה. מן הסתם בתקווה שהיא תימסר לבת שלה יום אחד, ואולי היא תגלה מי הייתה אימא שלה."
בלייק ראתה דמעות נקוות בעיניה של דבּורה במהלך הסיפור, ומצמצה כדי לסלק את הדמעות מעיניה שלה. היה משהו נוגע ללב במחשבה על אימא שמוסרת את התינוקת שלה, ומשאירה אחריה רק קופסה קטנה כדי לעזור לה למצוא את דרכה בחזרה אליה. בלייק לא ידעה אם סבתא רבתא שלה רצתה בכלל למסור את בתה לאימוץ, או שעשתה זאת פשוט כי זה מה שהיה נהוג בימים ההם. היא ידעה שלדבּורה עצמה יש ילדים קטנים, ולכן סיפור כזה נגע לליבה אפילו יותר.
"מישהו במשפחה שלך ידע שהיא מאומצת, או שזה היה סוד מוחלט?"
"קשה לי להאמין שמישהו ידע, אבל סבתא שלי נפטרה לפני שנים, ואני לא יכולה לשאול אף אחד אחר," אמרה בלייק ונשענה לאחור כשהמלצר חזר למלא את כוסות המים שלהן. "התגלית הפתיעה גם את כל הנשים האחרות בחדר, אז אני מתארת לעצמי שזה נשמר בסוד אצל כולן. נראה לי שהילדים שנמסרו לאימוץ לא ידעו שהאימהות השאירו בשבילם משהו, או אפילו שהם היו מאומצים."
"כמה נשים היו בפגישה?" שאלה דבּורה.
"שש, כולל אותי. מיה סיפרה לנו על דודה שלה הופּ, עורך הדין ביקש מאיתנו לחתום על מסמך שמעיד על הזהות שלנו, ואז כל אחת קיבלה את הקופסה שלה." היא עצרה ולגמה שוב מהיין. "נשארה קופסה אחת שלא נמסרה, וכשמישהי שאלה על זה, מיה אמרה שהם לא הצליחו לגלות למי היא נועדה. אבל כל שאר הקופסאות נמסרו, ואז הלכנו, ו—"
"ומאז פשוט ישבת על המידע הזה? וזו עדיין תעלומה בשבילך? לא ניסית לפתור אותה?"
בלייק בלעה רוק, כי לא ששה לענות על השאלה הזו. מאז שסבתה נפטרה היא התקשתה להתמודד עם כל מה שקשור למשפחה שלה או לעבר. היא אפילו לא הייתה בטוחה שהיא רוצה לגלות את הסודות של סבתה, אף שהיא נפטרה יותר מעשור קודם לכן.
אין עדיין תגובות