מפגש בירושלים בין שתי נשים, קרובות משפחה שלא ידעו זו על זו, מתפתח לקשר מטלטל ועמוק, אשר ישנה את חייהן […]
קתרין
ינואר 2012. אבי, רכון על ספר כהרגלו, יושב על הספסל שלו בפינת הרחובות ההגנה ובר כוכבא, מחכה לי בשלווה. הוא שומע את עצירת המכונית ומביט אליה. הוא מחייך, ואני פותחת את דלת הסוזוקי הלבנה והקטנה. המכונית שטופה היטב ונקייה מבפנים, לכבוד האירוע. אבא, איתן ונמרץ כתמיד, גבר נאה עם שיער שיבה שכמעט עד לאחרונה היה בלונדיני וגלי. את חליפת שלושת החלקים שהוא לובש, תפר לפני כעשרים שנה חייט ארמני אהוב בפריז, בעל שם בתחום בגדי הגברים או ביידיש “שמאטס”, שאבי הכיר היטב. הוא לא שכח לענוב את עניבת הפרפר העשויה משי שחור מבריק, שהייתה כל כך אהובה עליו. האלגנטיות שלו, המיושנת במקצת, בולטת כאן בישראל. הוא נהנה להיות “הג’נטלמן הצרפתי” של שכונתו, הגבעה הצרפתית בצפון ירושלים. אבי בן שמונים ונראה מצוין.
אנחנו יוצאים למכללה לאומנויות הבמה ברמת אביב, מרחק של כ־60 ק”מ מירושלים, כדי לצפות בהצגת הבכורה, הבכורה שלנו. איני מאמינה, הרגע הזה סוף־סוף הגיע.
בקמפוס המכללה אני רואה מרחוק את האורחים המשתרכים בתור ארוך, ממתינים בסבלנות לקבל את הכרטיסים ששמעון, בני, עליז ונלהב, שמר עבורם. אני מזהה פנים מוכרות: מנהלת גלריית “קיקואין” לציור באוניברסיטת תל אביב, ראש החוג לצרפתית, מבקרי אומנות, ציירים, חבריה של קלייר ועוד רבים.
אבי, נינוח כתמיד, ניגש אל נכדו, מברך אותו בקול רם ומחבק אותו בגאווה, מבלי לתת דעתו על כך שאולי הוא מביך אותו. סבא מאושר. מדרגות העץ תלולות והוא מתנשף מעט עד שהוא מגיע לקומה הרביעית, שם שוכן אולם התיאטרון הצר והצפוף, מלבן קטן יחסית. הצופים יושבים במדורג, זה מול זה, משני צידי הבמה.
אני שמחה לראות בשורה הראשונה את שתי בנותיי, חגית ואביגיל, אלגנטיות ויפות מנופפות לעברי ומחייכות. גם בעליהן שם. אני מצטרפת אליהם. אבי מעדיף לשבת מעט גבוה יותר.
אני מתיישבת ומדפדפת בתוכנייה; לשמחתי, העיצוב הגרפי מקורי. על הכריכה, בצבע ירוק-מים, נמרח כתם שחור, כאילו צבע הותז על שם המחזה “הומאז'”, הכתוב באותיות קידוש לבנה אדומות. כותרת המשנה מעוצבת באותיות לבנות קטנות יותר “סיפורם של אומני ‘לה-רוש'”.
בראש כמה עמודים, לצד פרטים ביוגרפיים אחדים, מופיעה רפרודוקצייה של אחד הציירים שחי באותו מקום מיתי, ‘לה-רוש’. בעמודים אחרים יש דיוקנאות של אישים ידועים שמעולם לא היו תושבי המקום; בפינה העליונה של כל אחד מהם מופיעה תמונה זעירה של השחקן המגלם את דמותם. המחזה מציג עלילה דמיונית שנכתבה בהשראת חייהם הבוהמייניים והטראגיים של אומנים נלהבים, רובם ציירים. את המחזה כתב וביים מאור זגורי הצעיר, מן הקולות הבולטים בדור החדש של התיאטרון הישראלי.
אני מעיינת בתוכנייה ומחפשת את שמו של בני. בעמוד האחרון אני מוצאת אותו. מנהל המכללה, איציק ויינגרטן, מביע שם את תודתו על תמיכתו המתמדת של שמעון במימוש הפרויקט. שמותיהן של קלייר ושלי נזכרים אף הם בפסקה קצרה ומחמיאה.
אני נושאת את עיניי אל האולם. על אחד הקירות תלויים בדים לבנים ריקים, ועל הקיר שמולו נפרשים גוונים עזים מציוריהם של אותם אומנים שקיבץ מבקר האומנות אנדרה וַארנו תחת השם – École de Paris – ‘אסכולת פריז’ בשנות העשרים של המאה העשרים.
חושך. דממה. רגע של המתנה.
אני יושבת דרוכה, חושיי קהים מעט מרוב התרגשות. המחזה נפתח במונולוג של האומן קיקואין. השחקן ניצב מול ציורה המפורסם של מארי וורוביף-סטבלסקה, המכונה מַרוֵונָה “הומאז’ לחברים ממונפרנאס” שבו נראים סוטין, מודיליאני וקיסלינג כשהם מקיפים את דייגו ריברה המרשים. מרוונה הציבה את ריברה במרכז היצירה ולא במקרה, הוא היה אהובהּ. זרקור ממוקד מאיר את דמותו באור חזק ובוהק.
בסצנה הבאה פורצים האומנים אל הבמה בסערה. בידיהם עפרונות פחם, והם מתאספים למעגל, כורעים על ברכיהם ומשרטטים בקדחתנות על גיליונות נייר הפרושים על הרצפה. הצלילים ממלאים את החלל: כינורות, תופים אפריקאיים, וקולה הצלול והמכשף של שרלוט גינסבורג המבצעת את השיר “מסע”.
לקראת הסיום, האומנים מרימים את מבטם, מרירים ומאוכזבים. בתנועה אחת הם מקמטים את הסקיצות שיצרו וזורקים אותן, אך לא כולם. אני נרגשת עד עומק ליבי. דמעות מציפות את עיניי. “בראבו, שמעון! הצלחת! זה נפלא. איזו נחישות ועקביות נדרשו כדי להגיע להישג הזה.”
לרגע קצר חולפות במוחי מחשבות של גאווה שקטה. מראשית הדרך האמנתי בו, עמדתי לצידו במיזם הנועז, כמעט אוטופי, שיזם. אך בליבי אני יודעת שאילמלא קלייר, דבר מכל זה לא היה מתגשם. קלייר, מיטיבתי היקרה, רוח חיה ואצילה. כמה חסרונה מורגש הערב; היא, שתמיד עודדה ותמכה, גם כשהובכתי מולה.
כשביקרתי אותה לפני כחודש בפריז, אמרה לי, “קתרין, אני כבר בת תשעים ושש, וכוחותיי תשו. לצערי איני יכולה עוד לטוס לישראל. ביקשתי ממוריאל, חברתי, במאית סרטים דוקומנטריים, לצלם אותי ולשלוח לכם קליפ קצר. בנך ידאג להקרין אותו לפני ההצגה.” בסרטון מביעה קלייר את תודתה לשמעון ולכל האומנים הצעירים המשתתפים במחזה. יציבתה איתנה, הגייתה מדויקת, והתרגשותה ניכרת בקולה. “אני בטוחה שזה יהיה עונג־חיי האחרון,” היא אומרת, ודמעות של התרגשות מאירות את עיניה.
בדבריה היא מברכת את כל המעורבים, מודה להם ומאחלת הצלחה רבה. אין היא שוכחת איש: את שמעון ואותי, יוזמי הפרויקט; את איציק, מנהל המכללה לאומנויות הבמה ברמת אביב; ואת מאור, המחזאי והבמאי, “בעל החיוך השובב שראיתי אף על פי שאני עיוורת,” כדבריה.
לבסוף היא פונה אל השחקנים הצעירים, מודה להם על שהעניקו לדמויותיהם רוח חיה, ועל שהקדישו את ליבם וכישרונם להצלחת המפעל כולו.
אישה נדירה.
חולפות דקות אחדות עד שאני שבה אל עצמי ומצליחה להתמסר שוב למחזה המתנהל לפניי. המשחק המוקפד והחיוני של השחקנים כובש אותי. ג’וזפין בייקר מהפנטת ביופייה ובנוכחותה; מודיליאני מעורר חמלה; ז’אן הֵבוטֵרן, בת זוגו, נוגעת ללב בעדינותה; קיסלינג מצחיק; סוטין שרוי בייסוריו; וקיקואין, חבר ילדותו, משדר שלווה חרישית. קרמנייה וחנה אורלוף נעים יחד בהרמוניה של אהבה מאופקת, בעוד גרטרוד שטיין, סוערת וקשוחה, מנסה לאחוז במושכות הקהילה הבוהמיינית הזאת, המבעבעת מתשוקה ומחוסר מנוחה.
על הבמה הם רוקדים לצלילי מנגינות מוכרות: שירים של בנג’מין ביולאי ושל תומאס דוטרון, והעבר מתעורר לחיים.
אני מחייכת לעצמי למחשבה על קלייר ועל סיפור זיכרונותיה. בילדותה, כך סיפרה לי, לא ידעה להעריך את סוטין, בניגוד לאביה שהעריץ אותו עוד מימיהם המשותפים באקדמיה לאומנויות היפות בווילנה. היא נהגה לספר שבימים ההם, ב”לה רוש”, הייתה זו היא שפתחה את הדלת בפני סוטין הרעב, כשהתחנן לפני קיקואין לנתח דג מלוח או לכמה תפוחי אדמה. לעומת זאת, היא חיבבה במיוחד את קרמנייה, בן בלרוס גם הוא, שהיה הראשון מביניהם שעזב לפריז בשנת 1912 והתיישב בקומונת האומנים. הוא זה שקיבל בזרועות פתוחות את חבריו סוטין וקיקואין, כשאלה הגיעו לעיר. קלייר אהבה להיזכר בילדותה המאושרת והססגונית, שבילתה בין הציירים שחיו ב”לה רוש”, “הכוורת”, מבנה מתומן ורומנטי בלב גנים, חבוי מאחורי גדרות רשת גבוהות ועטור מסתורין. הסדנאות המזוהמות, שבהן התגוררו האומנים ובני משפחותיהם, נדמו לתאי דונג שחוברו זה לזה בגרמי מדרגות רעועים ובמסדרונות אפלוליים.
כאשר האזנו לסיפוריה, נשבינו בקסם המקום, עד כי דמיינו עצמנו מהלכים שם לצידם של אותם צעירים נלהבים, עקורים ואלמונים, שרובם באו ממזרח אירופה. רבים מהם היו יהודים שגדלו על ברכי מסורת דתית וחיפשו דרך להשתחרר ממנה, כדי להעניק ביטוי חופשי לתשוקתם לציור ולפיסול. אז, הם עדיין לא ידעו כי יטביעו את חותמם על התרבות הצרפתית ויהפכו את פריז למוקד עולמי של יצירה אומנותית, אך בלילותיהם כבר חלמו על כך.
אני שמחה לראות שבסוף ההצגה מאור לא שכח להכניס, בדרכו שלו, אנקדוטה קטנה שקלייר תמיד צחקה כשסיפרה לנו אותה: “תארו לכם כי אחרי המהפכה הבולשביקית, קומיסר סובייטי הממונה על ענייני התרבות הגיע ל”לה רוש” כדי לשכנע את האומנים הרוסים לחזור הביתה למולדת וליטול חלק בתחייה האומנותית שם! שגאל השתכנע, אבל קיקואין וחבריו העדיפו להישאר בפריז.”
בכל פעם ששמעון פגש את מאור, הוא היה מזכיר לו לא לשכוח לציין את הסיפור הקטן הזה שהיה כל כך חשוב לקלייר. בסוף המערכה האחרונה, אחד השחקנים שלף דף מכיסו ואמר: “חבריי, כמעט שכחתי. קיבלנו מכתב מרוסיה. הקומיסר החדש מבקש מאיתנו להתגייס למען המולדת.”
ואז הוסיף בקול מלא חיבה והתרגשות, “דה זווִידַניָה, להתראות, חבריי.” המחזה מסתיים בדו־שיח בין סוטין המיוסר, שיֵדע תהילה, ובין חבר ילדותו קיקואין, שיזכה בכמה פרסי ציור וייהנה מחיי משפחה אמיתיים עם רעיה אוהבת, בת ובן “היצירה החשובה ביותר של חיי”, כדבריו. אני תוהה אם קלייר צודקת כאשר היא חושבת ש”הנורמליות” הזו פגעה בקריירה האומנותית של אביה.
השחקנים משתחווים, והקהל עומד ומוחא כפיים בחוזקה. חבריה ומכריה של קלייר ניגשים אליי לברך אותי. אני בטוחה שהם יתקשרו אליה למוחרת. אדבר עימה לאחר מכן כדי לברר מה הם אמרו לה ולשמוע מפיה את מחשבותיהם על המחזה. אני יודעת על שניים שהם ביקורתיים במיוחד.
למוחרת אני סורקת את אתרי התיאטרון והקולנוע השונים באינטרנט. כל הביקורות נלהבות, משבחות את כישרונו של מאור זגורי. מתפרסמות גם תמונות שצולמו במהלך ההצגה. מרגש אותי לראות כיצד השמות “לה רוש” ו”קיקואין” מככבים בתקשורת כאן בארץ. כשאני מתקשרת לקלייר, הטון העליז של קולה מעיד על העונג והסיפוק שהיא חשה. כל אלה שכבר שוחחו עימה לא חסכו שבחים על המחזה, גם מי שנודעו בלשונם הישירה והבוטה, ולשמחתי הרבה, היא ניצחה. בתשובה לשאלתה, אני מאשרת שאבוא בקרוב, בחופשת חג הפסחא, לבקר אותה בפריז, ואז נוכל לשוחח על הכול פנים אל פנים. אני מתחייבת גם לחלוק איתה את כל האנקדוטות שאני זוכרת.
עוד באותו היום, אני מתחילה להכין תיקייה ובה קטעי עיתונות על ההצגה ומאמרים משבחים של מבקרים ידועים. ומאחר שכבר אינה רואה, אני מתכננת לתאר לה גם את הכרזות ואת התוכנייה המקורית שנוצרו במיוחד לכבוד האירוע.
חג הפסחא הגיע מהר יותר ממה שציפיתי, ואני אורזת מזוודה בהתלהבות רבה לקראת ביקורי אצל קלייר. כאשר הגעתי לביתה, היא בדיוק אכלה את ארוחת הצוהריים. לצידה ישבה אישה שמנמנה, שלא הכרתי. קלייר הציגה אותה בפניי “זוהי ג’וזיאן. אחי יענקל המליץ לי עליה. היא תהיה מוכנה לבוא לעבוד אצלי, אך אצטרך גם להלין את בנה בסופי שבוע… יש לה היסטוריה משפחתית מורכבת. היא ציינה עכשיו, בטח שמעה זאת מאחי, שאין סיכוי רב שהמחזה יועלה לאורך זמן, כמעט בלתי אפשרי לשחזר את האווירה המיוחדת כל כך של ‘לה רוש’, ובמיוחד בישראל…”
אני מתיישבת ליד השולחן ומניחה לפנינו את גזרי העיתונים. בקול שקט, אני מקריאה לה את הכתבות המשבחות את ביצועי השחקנים הצעירים ואת האנרגייה שהקרינו על הבמה. מבקרי תרבות ידועים הביעו הערכה לכישרונו ולמקוריותו של מאור, שהצליח לשלב בהרמוניה על הבמה שתי אומנויות שונות כל כך, תיאטרון וציור. סיפרתי לה גם כי מנהל התיאטרון הקאמרי בתל אביב, שצפה בהצגה, התרשם ממנה והוא מוכן להעלותה באחד האולמות שלו בסוף השנה הנוכחית. קלייר התמלאה שמחה. היא פנתה אל ג’וזיאן בחיוך שובב. ג’וזיאן, מבוישת, הורידה את מבטה. קלייר, שזכרה היטב את הסתייגויותיה וחששותיה של ג’וזיאן לגבי עתיד המחזה, החליטה שלא להעסיקה יותר.
אין עדיין תגובות