החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

הבית האדום

מאת:
מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי | הוצאה: | 2013 | 288 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

אחרי מות אמו, ריצ'רד רופא בכיר בבית חולים – מחליט ליצור קשר עם אחותו אנג'לה לאחר שנים רבות של נתק, ומזמין אותה ואת משפחתה לשבוע בבית נופש על גבול ויילס. שבעה ימים של ארוחות משותפות, ישיבות ליד האח המבוערת, משחקי קלפים וטיולים בגשם.

אבל גם בשלווה של העמק מתחילות רוחות הרפאים להרים ראש. ההורים שהיו להן. מאהבים בעבר ובהווה. חברים, אויבים, קורבנות, מושיעים. ועל כל אלה משקיפה – ממקומה על הגבעה האפלולית שמעל הבית — קארן, בתה של אנג'לה שנולדה מתה.

הבית האדום עוסק ברגעים יוצאי־הדופן שבחיי היומיום ואורג את מילותיהם ואת מחשבותיהם של הגיבורים, של המתים שאיכלסו פעם את חדרי הבית הזה, של הבית העתיק עצמו ושל הנוף שבתוכו הוא שוכן.

מקט: 14000007
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
אחרי מות אמו, ריצ'רד רופא בכיר בבית חולים – מחליט ליצור קשר עם אחותו אנג'לה לאחר שנים רבות של נתק, […]

יום שישי

מגדלי קירור ומכונים לטיהור שפכים. פִינסטוֹק, צַ’רלבֶּרי, אסקוֹט־אנדֶר־ויצ’ווּד. מאה ועשרה קילומטר לשעה, והרכבת פותחת את רוכסן הנוף הכפרי. שני פסים באפור־פלדה לצד עיקול הנהר. הבזקים של שמש על המתכת החבוטה. עדיין מרגישים את הקיטוֹר באוויר, אפילו עכשיו. הוֹגווֹרטס ואדלְסְטרוֹפּ. משאית הדואר חוצה את הגבול. משאית שברולט שועטת מטה מהרכס. צלילי דלתא בלוז בוקעים מקרון המטען. אי־שם במסילות חבויים מסוטים, שאם רק יוזחו קלות יוכלו להביא את הרכבת אל עולם של סבָּלים עטויי מדים, מטרוניתות כבוּדות וחופשות קיץ ליד האגם.

אנג’לה נשענה על הזגוגית הקרה, ומבטה ממוסמר אל כבלי החשמל השוקעים ואז נמתחים מעלה אל העמוד הבא, שוב ושוב ושוב. חממות של שרוולי פלסטיק שנראות כמזרנים כסופים, נחשולים לא מפוענחים של גרפיטי על קיר של גשר. היא קברה את אמה שישה שבועות קודם לכן. איש מזוקן בחליפה שמרפקיה בלויים מנגן את “דני בוי” בחמת חלילים. שום דבר לא כשורה, התחבושת על ידו של הכומר, האישה ההיא הרודפת אחרי כובעה שעף ברוח לעבר המצבות, הכלב שאינו שייך לאיש. היא חשבה שאמה כבר עזבה את העולם מזמן ושהביקורים השבועיים נועדו רק לאנג’לה עצמה. תבשיל כבש, תחנת “קלאסיק אֶף־אֶם” ברדיו ושידה עשויה פלסטיק בצבע גוף. מותה היה אמור להיות הקלה. ואז נחבטו בארון רגבי האדמה הראשונים, ובחזהּ עלתה בועה, והיא הבינה שאמה היתה בשבילה… מה? אבן דרך? שובר גלים?

שבוע אחרי הלוויה עמד דומיניק ליד הכיור וציחצח את האגרטל הירוק. אחרוני פתיתי השלג שירד במפתיע עדיין נחו לצד המחסן, ומתקן חבלי הכביסה הסתחרר ברוח. אנג’לה באה ואחזה בידה בטלפון כאילו היה חפץ מסתורי כלשהו שמצאה זה עתה על השולחן בחדר הכניסה. זה היה ריצ’רד.

דומיניק הפך את האגרטל והניח אותו על מתקן הייבוש. ומה הוא רצה?

הוא הציע לקחת אותנו לחופשה.

הוא ניגב את ידיו במגבת המטבח. אנחנו מדברים על אחיך או על איזה ריצ’רד אחר שאני לא מכיר?

אנחנו בהחלט מדברים על אחי.

באמת לא היה לו מושג מה לומר. במהלך חמש־עשרה השנים האחרונות אנג’לה וריצ’רד לא בילו זה בחברת זה יותר מאשר שעה־שעתיים פעם אחת אחר הצהריים, ופגישתם במהלך הלוויה נראתה אדישה במקרה הטוב. ועל איזה אתר חופשה אקזוטי אנחנו מדברים?

הוא שכר בית על גבול ויילס. ליד הֵי־און־וַיי.

חופי החול הקסומים של הֶרפוֹרדשייר. הוא קיפל את המגבת ותלה אותה מעל הרדיאטור.

אמרתי כן.

באמת תודה ששאלת אותי.

אנג’לה נעמדה וקיבעה בו מבט. ריצ’רד יודע שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לצאת לחופשה על חשבוננו. גם אני לא בדיוק מחכה לזה בקוצר רוח, אבל זה לא שבאמת היתה לי ברירה.

הוא הרים את ידיו. טוב, הבנתי. הם כבר ניהלו את הוויכוח הזה אינספור פעמים. אז בסדר, נוסעים להרפורדשייר.

מפה מס’ 161. ההרים השחורים / Y Mynyddoedd Duon.1 דומיניק פתח את הכריכה הוורודה ופרש את אקורדיון המפה הגדול. מילדוּת הוא אהב מפות. הנה, כאן יש מפלצות. במקום המסומן ב־X. קצות הנייר מושחמים וחרוכים בגפרור, ומסרים מועברים בהבהוב לפידים מפסגה לפסגה בעזרת משולשים של שברי מראות.

1 “ההרים השחורים” בוולשית — שרשרת גבעות בדרום־מזרח ויילס.

הוא הציץ אל אנג’לה היושבת לצדו. כמה קשה להיזכר בבחורה שישבה אז בקצה הבר, ועל כתפיה תלויה שמלת קיץ תכולה. עכשיו היא הגעילה אותו, עם הגודל הזה והרפיסוּת הזאת, והוורידים על השוקיים, כמעט כמו סבתא. הוא חלם שהיא תמות פתאום, והוא יוכל לגלות מחדש את כל החירויות שאיבד לפני עשרים שנה. ואז הוא חלם את אותו החלום כעבור חמש דקות, וזכר איזה שימוש עלוב עשה בחירויות האלה אז, בסיבוב הראשון, ושמע את חריקת גלגלי העגלה ודמיין את שקיקי הנוזלים. כל כך הרבה אפשרויות של חיים. חיים שבסופו של דבר לא מזדמן לנו לחיות.

הוא נעץ מבט אל מחוץ לחלון וראה סירה מוארכת בתעלה הסמוכה, עם איזה אידיוט מזוקן שעומד ליד ההגה, מקטרת בפיו ובידו כוס תה. אהוי, חבר! איזו דרך מטופשת לבלות חופשה, כשהראש שלך נדפק בתקרה בכל פעם שאתה נעמד. שבוע בסירה עם ריצ’רד. אלוהים, רק לחשוב על זה. לפחות הם יהיו באיזה חור שכוח־אל. אם הכול יגדיש את הסאה הוא יוכל פשוט לצאת לגבעות ולצרוח עד לב השמים. אם לומר את האמת, הוא דאג בעיקר לאנג’לה. כל המתח הזה שבין אחים. משהתלקח, אין דרך חזרה.

השיער של ריצ’רד, כן. עכשיו, כשהוא חושב על זה, בשיער טמון כל הרוע, בציצה השחורה השופעת ההיא, כמו ניבים של אריה ים, אותות אזהרה לזכרי הביתא שבסביבה. או כמו יצור אחר לגמרי, שחייזרים עלומים תקעו לו מזרקים בגולגולת, ועכשיו הם משתמשים בו ככלי למילוי רצונותיהם.

הילדים ישבו מולם. אלכס, שבע־עשרה, קרא את “כוח התקיפה” מאת אנדי מקנאבּ. דייזי, שש־עשרה, קראה ספר ושמו “אמנות התפילה היומיומית”. בנג’י, שמונה, הסתובב כך שכפות רגליו הונחו על מסעד הראש וראשו נתלה מעל קצה המושב, עיניו עצומות. אנג’לה נגעה בכתפו בקצה נעלהּ. מה בדיוק אתה חושב שאתה עושה?

אני רוכב על סוס ועורף ראשים של זומבים נאצים.

הם נראו כמו ילדים משלוש משפחות שונות. אלכס בעל המראה האתלטי, שכולו כתפיים ושרירי זרוע, יוצא לעבר האופק כל סוף־שבוע שני, חותר בקאנו, מטפס על הרים; בנג’י מעין ילד־נוזל שנמזג בגמישות אל כל חלל שהוא נקלע אליו, ודייזי… אנג’לה תהתה אם קרה לבתה משהו נורא בשנה האחרונה, משהו שאולי יסביר את הענווה הגאוותנית, את הנחישות העיקשת שלה להיראות מכוערת.

הם נכנסו לתוך מנהרה, והחלונות רטטו וקירקשו. היא ראתה אישה שמנה בגיל העמידה מרחפת באפלה שבחוץ למשך כמה שניות ואז נעלמת בהבזק של אור שמש וצפצפות, ושוב היא חוזרת אל גופה, שמלתה נלחצת אל מותניה, אגלי זיעה מצטברים במורד גבה, הריח הזה של הרכבת, האבק הנצרב, הבלמים הרמים, הצחנה העמומה של בתי השימוש.

קרטר הציב את מגפו על כתפיו של האיש וגילגל אותו. לא ייתכן שזה קורה. הוא הרג את בּאני אוניל. הם התאמנו יחד בסקוטלנד לפני עשר שנים. מה עושה סרן לשעבר ב־SAS באמצע אפגניסטן, חמוש ברובה סובייטי מהשוק השחור ומנסה להתנקש בחיי מיליארדר שעומד בראש חברת בנייה בינלאומית?

בהמשך הקרון השתופף הכרטיסן לצד אישה שברירית כציפור, עם שיער אפור ארוך ומשקפיים תלויים על חוט אדום. אז עלית על הרכבת בלי כרטיס ובלי כסף לשלם? ראש מגולח, קעקוע כחול דהוי על זרועו הבשרנית.

אנג’לה רצתה לשלם בשביל הכרטיס של האישה ולהציל אותה מהבריון הזה.

האישה ניסתה לקטוף מהאוויר איזה חפץ בלתי נראה בידיה הקטנות המכוסות כתמי זִקנה. אני לא מצליחה ל…

מישהו מחכה לך בהרפורד? ובקולו רכּוּת שלא שמעה קודם. אולי הבן שלך או הבת שלך?

האישה שרטה את האוויר. אני לא ממש מצליחה…

אנג’לה הרגישה דקרור בזווית עיניה והפנתה את מבטה.

ריצ’רד התחתן שוב לפני חצי שנה, בעסקה שכללה גם בת חורגת. אנג’לה לא באה לחתונה. אדינבורו רחוקה מאוד, זה קרה בעיצומה של שנת לימודים, והם מעולם לא הרגישו שהם אח ואחות, סתם שני אנשים שמדברים בטלפון קצרות אחת לכמה שבועות כדי לדון במצבה המידרדר של אמם. היא פגשה את לואיזה ואת מליסה בפעם הראשונה בלוויה. הן נראו כאילו נרכשו יחדיו מתוך איזה קטלוג יוקרתי במחיר מופקע, עור מושלם ומגפי עור שחורים תואמים. הילדה נעצה בה עיניים ולא הסיטה את מבטה כשאנג’לה הסתכלה בה. שיער חום בהיר בתסרוקת קארה, חצאית ג’ינס שחורה קצרה, כמעט קצרה מדי ללוויה, אבל רק כמעט. כמה שחצנות וגאוותנות בגיל שש־עשרה. מליסה מביימת הצגה בבית הספר. “חלום ליל קיץ”.

בלואיזה יש משהו שמזכיר אשת כדורגלן. אנג’לה לא יכלה לדמיין אותה הולכת לתיאטרון או קוראת ספר רציני, לא יכלה לדמיין את השיחות שהיא וריצ’רד מנהלים כשהם נמצאים לבדם. אבל ריצ’רד אף פעם לא הצטיין בכושר השיפוט שלו בכל הקשור לאנשים אחרים. עשר שנים הוא היה נשוי למכשפה הג’ינג’ית. המתנות שהביא לילדים בביקורו האחרון — כל כך הרבה מאמץ, ובכיוון הלא־נכון. המנוי למשחקי כדורגל לבנג’י, הצמיד לדייזי. היא תהתה אם עכשיו הוא מייצר גרסה חדשה של אותה הטעות, שמא יתרונה של האישה הוא בעצם היותה לא־ג’ניפר, ואילו הוא בשבילה אינו אלא שלב גבוה יותר בסולם החברתי.

אני הולך לשירותים. בנג’י נעמד. השלפוחית שלי פשוט מתפוצצת.

אל תלך לאיבוד. היא נגעה בשרוולו.

אי אפשר ללכת לאיבוד ברכבת.

איזה סוטה מלוכלך יכול לחנוק אותך, אמר אלכס, ולזרוק את הגופה שלך מחוץ לחלון.

אני אתן לו בעיטה בחשכים.

אשכים, אמר אלכס.

אשכים, חשכים, אשכים, חשכים… זימר לו בנג’י והתקדם לאורך הקרון.

בסופו של דבר אנו מגלים שאיננו זקוקים עוד לדממה. איננו זקוקים לבדידות. איננו זקוקים אפילו למילים. ביכולתנו להפוך את כל מעשינו למעשים רוחניים. אנחנו יכולים לבשל ארוחה למשפחה שלנו, וזאת תהיה תפילה. אנחנו יכולים לצאת לטייל בפארק, וזאת תהיה תפילה.

אלכס צילם עדר פרות. מה הטעם להיות בצבעי שחור ולבן, מבחינה אבולוציונית? הוא שנא אלימות אמיתית. הוא עדיין שמע את צליל השבירה של הרגל של קאלוּם אז בקראוּץ’ אֶנד. הוא הרגיש בחילה כשראה בטלוויזיה צילומים מעיראק או מאפגניסטן. הוא לא סיפר על כך לאף אחד. אבל אנדי מקנאבּ מיתן את זה, כי הוא הפך הכול לסרטים מצוירים. ועכשיו הוא דמיין את מליסה פותחת את הריצ’רץ’ של חצאית הג’ינס השחורה ההיא. המילים “פותחת את הריצ’רץ'” גרמו לו לזקפה, והוא כיסה אותה בספר שבידו. אבל האם בכלל מותר לפנטז על הבת החורגת של הדוד שלך? יש אנשים שמתחתנים עם בני הדודים שלהם וזה מותר, אלא אם כן לשני הצדדים יש גֶנים רצסיביים למשהו רע, ואז התינוקות שלהם יוצאים ממש דפוקים. אבל בנות שהולכות לבתי ספר פרטיים ממש מתות לזה, עם השיזוף הזה שלהן והתחתונים הלבנים עם התחבושות הריחניות. בעצם היא בטח לא היתה מסכימה אפילו לזרוק לו מילה, כי בנות מדברות רק עם דפוקים עם שיער ארוך וסקיני ג’ינס. מצד שני, בחופשות לא תמיד יש תנאים אופטימאליים, אז אולי הם יצטרכו להשתמש באותה מקלחת, והוא ייכנס ויפתח את דלת המקלחון וימעך לה את הציצים בסבון עד שהיא תגנח.
***

איש לכוד בדירה לוהטת מעל המספנה ומטפל באשתו שתחיה עד סוף חייה במיטה הזאת, צופה באותו מכשיר טלוויזיה. אחיות תאומות מופרדות בגיל שבעה שבועות ולא מכירות זו את זו, רק היעדר כלשהו צועד לצדן לאורך כל הדרך. נערה נאנסת בידי החבר של אמהּ. ילד מת בלי למות. משפחה, המילה החמקמקה הזאת, כוכב לכל סירה נודדת,2 ואיש־איש חותר תחת כיפת שמים משלו.

2 שורה מסונטה 116 לשקספיר, בתרגום שמעון זנדבנק (הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1992).

והיתה גם הילדה הרביעית שלה, הילדה שאיש מלבדה לא ראה. קארן, רוח הרפאים האהובה והחשאית שלה, שנולדה מתה לפני שנים רבות כל כך. מיקרוצפליה מולדת. גֶנים מקבוצת הוֹקס שגרמו לעיוות באמצע הראש. המפלצת הקטנה שלה, שתווי פניה התמוססו אל מרכז פרצופה. אמרו לה אז לא להסתכל אבל היא הסתכלה וצרחה עליהם שייקחו ממנה את הדבר הזה. ואז, בשעות הקטנות של הלילה, כשדומיניק ישן ובמחלקה שררה דממה, היא רצתה לאחוז שוב בזרועותיה את הגוף הקטן והמעוות ההוא, כי ידעה שתוכל ללמוד לאהוב אותה, באמת תוכל, אבל המסוטים הוזחו וקארן הועברה אל העולם המקביל שאליו הציצה לפעמים כשישבה במכוניות וברכבות, המחסנים המכוסים קורי עכביש ומחנות הצוענים, מסילות צדדיות ומגרשי גרוטאות, העולם שביקרה בחלומותיה בעודה מקרטעת מעל סרפדים וחרא של כלבים, האוויר צמיגי מרוב חום, והיא נמשכת בחבלי קסם אל קולה של ילדה ואל הבזק של שמלת קיץ. ויום חמישי הקרוב היה אמור להיות יום הולדתה השמונה־עשר של קארן. זה מה שהיא שנאה באזורי הכפר, שאין שום הסחות דעת מהמנגנונים הדפוקים והמכוערים של הלב. את תמותי על זה, אמר דומיניק. כפריים מקומיים, שכולם במשפחה התחתנו אחד עם השני, יקיפו את הבית בלילה עם קלשונים וענפים בוערים. הוא לא הבין, בדיוק כמו שלא הבין כל כך הרבה דברים בזמן האחרון.

דומיניק ניגב את פירורי הסנדוויץ’ משפתו והסתכל אל דייזי, והיא חייכה קצרות ואז חזרה אל ספרה. בזמן האחרון היא היתה רגועה הרבה יותר, בלי התפרצויות הבכי האלה שתקפו אותה כל השנה האחרונה וגרמו לו להרגיש מסורבל וחסר תועלת. זה היה קשקוש, כמובן, כל הסיפור הזה עם ישו, וכמה מהאנשים בכנסייה עשו לו צמרמורת. בגדים איומים ועליזות מזויפת. אבל הוא היה משום מה גם גאה, גאה בעוצמת האמונה שלה, בכך שהיא שוחה בנחישות כזאת נגד הזרם. רק חבל שהחברים האמיתיים שלה נעלמו. אבל אלכס אף פעם לא מרים את העיניים, ולא משנה כמה זמן נועצים בו מבט. כשהוא קורא — הוא קורא, כשהוא רץ — הוא רץ. הוא חשב שלהיות אבא לבן יהיה מוצלח יותר. הזעם האדיפלי ההוא שבין גיל שנתיים לארבע. תפסיק לחבק את אמא. ואז, משבע עד עשר, תור זהב, כולו טרוד במילוי קופת חיסכון בשיני חלב ובקלפי פוקימון, והם יוצאים יחד לקמפינג ב”יער החדש”, אז בלילה ההוא שבו פתח סוס פוני את הרוכסן של האוהל שלהם וגנב להם עוגיות. הוא לימד את אלכס לנגן בפסנתר, נעימות של סרטים בסולם דו מז’ור, באצבע אחת ביד השמאלית. “מלחמת הכוכבים”, “שודדי התיבה האבודה”. אבל אחר כך הוא השתעמם מהפסנתר ונתן לבנג’י את המפתח לקופת החיסכון ויצא לקמפינג עם חברים. בדֶבוֹן, בפּיק דיסטריקט.

לפעמים הוא שאל את עצמו אם הוא אוהב את דייזי, לא בגלל עוצמת האמונה שלה אלא בגלל הבדידות שלה, בגלל האופן שבו היא מסבכת לעצמה תמיד את החיים, סיבוך שמהדהד את הסיבוך שלו עצמו.

מאחורי כל דבר יש בית. מאחורי כל דבר יש תמיד בית, שבהשוואה לו כל בית אחר הוא גדול יותר או קר יותר או מפואר יותר. חיפויי עץ מעל בית לבנים משנות השלושים, חממה שבורה, צמחי ריבס ופחיות חלודות של שמן למכסחת הדשא. בקצה החצר אפשר לקלף את פינת גדר התיל ולחמוק אל האזור שבו נוסעות רכבות לשֶפילד אחת לחצי שעה. האנשים המתמהמהים לקום, ארונית החשמל הנעולה. אם משאירים מטבעות של פני על המסילה, הרכבות מועכות אותם ללשונות ברונזה ארוכות, ופניה של המלכה נמחצים כליל.

המצלמה זזה ואת כורעת ברך בקצה האגם הקטן כי אחיך אומר שיש שם רֹאשנים. את טובלת את ידך במרק הענפים והזוהמה, והוא דוחף אותך למים ואת עדיין צורחת כשאת עולה בחזרה אל פני המים. פיך מתמלא מים. לפחד ולבדידות יהיה תמיד הטעם הזה. את רצה לעבר החצר, מרופשת כולך, גוררת בעקבייך עשב וצועקת, אבא… אבא… אבא… ואת רואה אותו עומד ליד דלת המטבח, אבל הוא מתחיל להתפוגג כשאת מגיעה לפטיו הסדוק, הולך ומידלדל בגלים כמו קפטן קירק בחדר השיגור, בלוויית אותו צליל זמזום גבוה, והדלת ריקה, והמטבח ריק, והבית ריק. ואת מבינה שהוא לעולם לא יחזור.

אין לך שום דבר אחר לקרוא? שאלה אנג’לה.

יש לי, ענתה דייזי, אבל עכשיו זה הספר שאני מעדיפה לקרוא, אם זה לא מפריע לך.

אין שום סיבה להיות עוקצנית.

גבירותי… אמר אלכס, וזה ללא ספק היה גורם להסלמה מיידית בוויכוח אילולא הגיע פתאום בנג’י בריצה לאורך הקרון וזינק מעל משענות המושבים. הוא עמד קודם בשירותים ופתאום נזכר באדם־זאב מהפרק על המלכה ויקטוריה ב”דוקטור הו”. עיניים כמו כדורי ביליארד שחורים, והבל הפה החם נושף על צווארו. הוא השתחל אל מתחת לזרועו של אביו ושיפשף את שפתו העליונה בקצה השרוול המשיי של החולצה היפה של אבא. אבא אמר, אתה בסדר, קפטן? והוא אמר, כן, כי עכשיו הוא היה בסדר, ואז הוציא את המחברת שקיבל מהמוזיאון לטבע ואת העט עם שמונת הצבעים וצייר את הזומבים.

כשחזר שוב אל העולם הם החליפו רכבות בשיא המהירות, זינקו לרציף אחר כדי להספיק לעלות על הרכבת הבאה, שהיתה אמורה לצאת לדרך בעוד שתי דקות. באמצע הגשרון הוא נזכר ששכח להרים את הדבר ההוא ממתכת. איזה דבר ממתכת? שאלה אמא. הדבר ממתכת, הוא אמר, כי הוא לא נתן לו שם. זה היה ציר של תיק מסמכים, ובשלב מאוחר יותר אמא קראה לזה חתיכת קשקוש, אבל הוא אהב את העוצמה של הקפיץ ואת הריח שהוא הותיר על אצבעותיו.

אבא אמר, אני אלך להביא את זה, כי כשהיה ילד הוא שמר שן של סוס בקופסת טבק של “גולדן וירג’יניה”, ואמא אמרה, נו באמת. אבל אבא חזר עם הדבר ממתכת בדיוק בשנייה האחרונה ונתן אותו לבנג’י ואמר, תשמור על זה כאילו החיים שלך תלויים בזה. וכשהם יצאו מהתחנה בנג’י ראה זקנה עם שיער אפור ארוך נעצרת בידי שני שוטרים שלבשו וסטים צהובים זוהרים. לאחד השוטרים היה אקדח. ואז חלפה לידם עוד רכבת כמעט באותה מהירות, ובנג’י נזכר בסיפור על אלברט איינשטיין שעשה ניסוי מחשבתי, ישב ברכבת חשמלית בווינה שנוסעת במהירות האור והאיר בפנס ישר קדימה, כך שהאור פשוט ישב לו כמו צמר גפן מתוק.

את שונאת את ריצ’רד כי הוא מסתובב לו כמו טווס בדירה הג’ורג’יאנית המרווחת שלו במוֹרֵיי פּלֵייס במרחק שש מאות קילומטר ממך בזמן שאת תקועה בכיסא העץ הסדוק הזה ומקשיבה לאמא השואגת בתוך כלוב המוח השבור שלה. האחיות שורפות לי את האצבעות. אתמול בלילה היתה פשיטה אווירית. את שונאת אותו כי הוא מממן את כל זה, את המדשאה הארוכה, את המופעים הירודים בימי שישי בערב, זיכרונות קסומים: כוכבי העבר שלנו. את שונאת אותו כי הוא התחתן עם האישה הזאת שציפתה מהילדים שלך לאכול קארי כבש והכריחה אותך לישון במלון. את שונאת אותו כי הוא החליף אותה בקלות כזאת, כאילו אירוע שיכול להרוס לאנשים אחרים את החיים הוא בסך הכול עוד הליך רפואי שגרתי, הגידול מוסר, הפצע נתפר ונחבש. את שונאת אותו כי הוא הבן האהוב. מתי ריצ’רד יבוא לבקר אותי? את מכירה את ריצ’רד? הוא כזה ילד טוב.

ולמרות זאת, עמוק בלבך, את נהנית להיות הילדה הטובה, זאת שאכפת לה. עמוק בלבך את עדיין מחכה להכרעה הסופית שבה תועלי סוף־סוף למדרגה שמעל אחיך רודף ההישגים הבלתי נלאה, אם כי האישה היחידה שבידיה להכריע את ההכרעה הזאת הולכת ושוקעת בשנתה האחרונה, המסכה שעל פניה מתערפלת ומתבהרת חליפות, והצילינדר שתחת המיטה משמיע את חריקתו החרישית. ואז היא איננה.

כביש M6 לכיוון דרום, ושטחה המתפרש של ברמינגהם סוף־סוף מאחוריהם. ריצ’רד הוריד הילוך והמרצדס עקפה מכלית גז בלגית. תחנת דלק 3 ק”מ. הוא דמיין איך הוא עוצר בקצה מגרש החניה של התחנה ומסתכל בלואיזה בעודה ישנה, בשערה הגולש שבצבע חמאה, באוזנה הוורודה, במסתורין שבכל זה, למה גבר נמשך מינית אל אישה אחת ולא אל אחרת, משהו עמוק בגזע המוח כמו תשוקה למָתוק או פחד מנחשים. הוא הסתכל במראה הפנימית. מליסה האזינה לאייפוד שלה. היא נופפה לעברו בפנים חתומים. הוא החליק למערכת את הדיסק של “דידו ואניאס” בביצוע של אליוט גרדינר והגביר את עוצמת הקול.

מליסה נעצה מבט אל מחוץ לחלון ודמיינה את עצמה מופיעה בסרט. היא חצתה כיכר מרוצפת אבן. יונים, קתדרלה. היא לבשה את ז’קט העור האדום שאבא קנה לה במדריד. בת חמש־עשרה. היא נכנסה לתוך החדר, ראשים הסתובבו ופתאום היא הבינה.

אבל הם בטח ירצו שהיא תתחבֵר עם הילדה, רק כי שתיהן באותו גיל. כמו שאמא רצתה להתחָבר עם איזו אישה בקופה בסופר רק כי שתיהן בנות ארבעים וארבע. הילדה דווקא יכלה להיראות בסדר אבל אין לה מושג איך מתלבשים. אולי היא לסבית. שבעה ימים בכפר עם קרובי משפחה של מישהו אחר. לריצ’רד זה מאוד חשוב. כן, ולשמור שריצ’רד יהיה מאושר, זאת מטרת הקיום שלהן. ממש.

הסירי את ענן הדאגה מעל ראשך,

הגורל יזַכה אותך במבוקשך;

אימפריות יעצימו,

תענוגות ינעימו,

אלת הגורל מחייכת, וכמוה גם חיוכך.3

3 מתוך האופרה “דידו ואניאס” מאת הנרי פרסל (“Shake the cloud from off your brow”).

איזה אידיוט חתך אותו באופנוע במהירות מאך 4. ריצ’רד דִמיין שובל של שמן שנשפך, ניצוצות מתפזרים מהמכל המחליק, פגיעת ראש קשה, וההורים מסכימים לתרום את כל האיברים כדי שתצמח איזו טובה מהחיים הקצרים שנגדעו באבחת גורל, אם כי בסוף בטח ייכנס לפעולה חוק הדווקא, ואיזה מסכן יצטרך במשך שלושים השנים הבאות לרוקן לו את שקיות השתן ולנגב לו את הסנטר מהחביתה המקושקשת.

“דידו ואניאס”. רוֹפֶּר הדוחף־ידיים הכריח אותם להאזין לאופרה הזאת בבית הספר. פנינים לחזירים. בטח היום הוא יושב בכלא. רק שלא יכניס אותך לארון שירות. אז זאת היתה בדיחה. להתעסק עם ילדים. אבל במחשבה לאחור נדמה שדווקא רופר הוא הקורבן, ההקנטות, העיניים הלחות ההן, מסוג האנשים שתולים את עצמם באיזו חורשה מבודדת.

לואיזה התעוררה אט־אט. מוזיקה קלאסית והניחוח של עץ הריח שתלוי על המראה הפנימית. היא במכונית עם ריצ’רד, נכון? בזמן האחרון נדמה שלעתים קרובות היא מרחפת בין עולמות שאף אחד מהם לא ממש מציאותי. האחים שלה, קרל ודאגי, עובדים במפעל למכוניות וגרים במרחק שישה בתים זה מזה בשיכוני בלקתורן. לא ממש שכונה של מכוניות על לבֵנים ומקררים על הדשא, לפחות לא בחצרות הפרטיות שלהם. כשביקרה אצלם הם העמידו פנים שהם מתגאים באחותם שמצאה לעצמה חיים טובים יותר, אבל בלב לבם הם בזו לה, ואמנם היא ניסתה להשיב להם בוז, אבל הרגישה איך היא נמשכת בחבלי קסם אל עולם שבו אין צורך לחשוב כל הזמן מה אחרים חושבים עליך. קרייג התענג על כך. על העניין עם שני העולמות, יגואר מחוץ לסניף הפיש־אנד־צ’יפס, ז’קט צמר של פועלים באספות הורים.

ויילס. היא כבר שכחה. אלוהים. היא פגשה את המשפחה של ריצ’רד רק פעם אחת. מצאת חן בעיניהם והם מצאו חן בעינייך. באמת? היא נראתה כאילו היא מתנשאת מעליהם, כי לבשה יותר מדי שחור. בנג’מין, הילד הקטן, לבש חולצת טריקו של “משפחת סימפסון”, מכל הדברים שבעולם. היא שמעה אותו שואל את אביו מה יקרה לגופה של סבתא שלו בחודשים הקרובים. ואיך שהילדה שרה את המזמורים. כאילו היא לא לגמרי בסדר.

ריצ’רד הושב ליד לואיזה בחתונה של טוני קייבורן, במה שהיא כינתה ובצדק “שולחן הגרושים” בפינת אוהל האירועים, מיקום שנועד ככל הנראה להרחיק ככל האפשר את עין הרע. האישה־צעצוע שמישהו זרק, הוא חשב לעצמו. הוא הציג את עצמו והיא אמרה, אל תנסה להתחיל איתי, בסדר? היא היתה ללא ספק שיכורה. נראה שהיום אני משדרת איזה משהו. הוא הסביר שאין לו שום תוכניות בכיוון המסוים הזה והיא צחקה, ללא ספק עליו ולאו דווקא איתו.

הוא הסתובב והאזין לדבריו של רופא עב גוף שביכה את מספר המכורים להרואין הפוקדים את מרפאתו, אבל תשומת לבו סטתה שוב ושוב אל השיחה שהתנהלה מעבר לכתפו. רכילות על מפורסמים ועל חסרונותיו של בעלה־לשעבר של לואיזה, הקבלן העשיר. היא ללא ספק לא היתה הטיפוס שלו, אבל הרופא היה הטיפוס שלו והוא שיעמם אותו למוות. מאוחר יותר הוא ראה אותה נעמדת וחוצה את רחבת הריקודים, ירכיים עבות אבל מוצקות, משהו נורדי בחזות שלה, נינוחה בגופה כמו שג’ניפר מעולם לא היתה. שום תוכניות בכיוון המסוים הזה. זאת היתה תשובה נפוחה מחשיבות עצמית. כשהיא התיישבה הוא התנצל על גסות הרוח שלו והיא אמרה, ספר לי על עצמך, והוא הבין כמה זמן עבר מאז מישהו אמר לו את זה.
***

אמא חייכה אל ריצ’רד ועשתה את תנועת הפלרטוט החביבה עליה, הסטת השיער מאחורי האוזן. מליסה ראתה את זה ודמיינה אותם עושים סקס, וזה הגעיל אותה. הם היו בפקק תנועה ומיקה שר את “גרייס קלי”. היא שלפה עט שחור ושירבטה סוס על העלון שבא עם הספר של איאן מקיואן. כמה מוזר שהיד היא חלק מהגוף, כמו מין זרוע מכאנית כזאת שמרימה בובות פרווה שמונחות בערמה בתוך תא זכוכית בלונה פארק. ממש אפשר לדמיין שלזרוע יש מוח משלה, והיא חונקת אותך בלילה.

לבי עמוס סערות של דאגה

וכבר למד לרחם על הסובלים בתוגה.

תלאות האומללים נוגעות עד בלי די,

בחזי הרך והרגיש,

אבל הו! עליו אני מרחמת מדי.4

4 מתוך “דידו ואניאס” (“Mine with storms of care opprest”).

הוא חשב על הילדה ההיא שהגיעה למיון בשבוע שעבר. ניקי פאלוֹן? האלֶם? בת תשע, עם עיניים ירוקות נוצצות ושיער בלונדיני שמנוני. הוא ידע עוד לפני צילומי הרנטגן. משהו בה סתגלני מדי, שטוח מדי, מסוג הילדים שמעולם לא ניתנה להם ההזדמנות להתווכח, והם חדלו לנסות. שישה שברים ישנים בלי שום ביקורים קודמים בבית החולים. הוא ניגש להודיע לאבא החורג שהם מאשפזים אותה. האיש השתרע באחד מכיסאות הפלסטיק ונראה בעיקר משועמם, עם מכנסי טרנינג וטריקו שחורה מלוכלכת ועליה הלוגו של חברת “בֶּנץ'”. האיש שהתעלל בה, או שהרשה לאחרים להתעלל בה. הוא הסריח מסיגריות ומאפטרשייב. ריצ’רד רצה להעיף אותו לרצפה ולתקוע בו אגרוף ואז עוד אגרוף ועוד אחד. אנחנו צריכים לדבר.

כן?

הכעס של ריצ’רד הולך ומתפוגג. כי הוא בעצמו בקושי בן עשרים. טיפש כל כך שהוא אפילו לא מבין שהוא עלול לשבת בכלא. סוכר ומים רותחים ייזרקו לו בפרצוף בתורנות מטבח. בוא איתי בבקשה.

מליסה הפשילה את שרוולי חולצת הפלנל המשובצת של אבא. עדיין, אחרי כל הזמן שעבר, נותר בה ריח קלוש שלו. אבק של טיח ו”הוגו בוס”. הוא היה דביל, אבל אלוהים, היא הסתכלה לפעמים על ריצ’רד, על אופני המירוץ שלו, על המנהג שלו למלא את התשבץ קודם כול בעיפרון. היו ערבים שהיא רצתה שאבא שלה יגיע רכוב על סוס, כולו מאובק ומיוזע ובשערו זלזלים שעפים ברוח, יפתח בבעיטה את דלת המסבאה ויתקע כמה כדורים בספרי האמנות המזדיינים האלה.

Land of hope and glory, שר מיקה. Mother of the free ride, I’m leaving Kansas, baby. God save the queen.

הֶרפוֹרד, משכנה של יחידת SAS. ריצ’רד יכול לדמיין את עצמו עושה את זה, בתנאי שהמלחמה צודקת. לא ממש הורג אנשים אבל יוצא לפעולות נועזות, כמו שעשה כשבנה סכרים בילדותו, אם כי אולי יש משהו מרגש בלהרוג אנשים אם אתה מקבל מראש פטור מוסרי. הרי אנשים חושבים תמיד שהוא אוהב לעזור לאחרים, אבל רוב העמיתים שלו פשוט אוהבים את הסיכון. הניצוץ ההוא בעיניים של סטיבן כשהוא עבר לרפואת ילדים. הם מתים מהר יותר.

לואיזה לחצה על ידו ליד הקבר. גשם מטפטף ומסוק של משטרה מעל. הכלב ההוא שאין לו בעלים עמד בין העצים כמו רוח רפאים, אולי רוחו של אביו. הוא הסתכל סביב הקבר. האנשים האלה. לואיזה, מליסה, אנג’לה ודומיניק והילדים שלהם, זאת המשפחה שלו עכשיו. הם בילו עשרים שנה בניסיון להתחמק זה מזה, והוא לא זכר למה.

מליסה לחצה על “פּאוּז” ובהתה מחוץ לחלון. שמש בוהקת צנחה על הכביש אבל במרחק היה גשם, כאילו מישהו ניסה לטשטש את האופק במחק. הזוהר שמתחת לפני המים. יהיה שם משחק שבץ־נא, בטוח, קופסה חבוטה באיזו מגירה, ערמה של חמישים ואחד קלפי משחק, עלון של חוות עזים.

הנוף כבר ממש כפרי עכשיו, הארץ עדורה וחרושה. הידיעה הטמירה שמשהו עמוק בהרבה.5 רוח מתפרצת, עצים רוקדים, רטט סוער של עלים כתומים, יריעת ניילון שחורה מרפרפת על שער. הכביש רצף של עיקולים ופיתולים. ריצ’רד נוסע מהר מדי. ענן נמוך בגוון פנינה. טֶרנסטוֹן. אַפֶּר מֶסקוֹד. לַנוֶויינוֹי. הם זינקו אל ראש גבעה ולפתע נראה הנוף עצום. סוללת אוֹפָה,6 אמר ריצ’רד. רכס כהה שמגיע כמעט עד לשמים. הם התקדמו אל תוך העמק בכביש חד־סטרי ששוקע בין גדות עשב כמו מסילה של מזחלת. ריצ’רד עדיין נהג מהר מדי ואמא אחזה בקצה המושב אבל לא אמרה דבר ואז… אוי לא! צעקה לואיזה, וחרא! צעקה מליסה, והמרצדס החליקה לעצירה חורקנית, אבל זה היה רק עדר כבשים ולצדו ישיש בסוודר מרופש המנופף במקל.

5 ציטוט משיר של ויליאם וורדסוורת.

6 Offa’s Dyke: סוללת עפר גדולה הנמתחת לאורך הגבול שבין אנגליה לוויילס.

שני דאונים מחליקים על האוויר האפור הקפוא שזורם מעל הרכס, נמוך כל כך שאפשר להשעין עליהם סולם ולעלות לדבר עם הטייס. יריקות של גשם אופקי, הֵי בְּלאף, לוֹרד הֶרפורד’ס נוֹבּ. שיחי אברש ועשב ביצות סגול ומכתשים קטנים ובהם אדוות של מים מכוסי טחב. ליד משולש בטון לסימון קרקע מבקיע לו דרך עפיפון אדום מבעד לחללים ברוח ואז מחליק אל תוך העמק, עיניו סורקות את הקרקע בחיפוש אחר חולדות וארנבות.

היו כאן פעם מֵי חוף רדודים, לפני שהלוחות הגדולים התנגשו זה בזה והרימו את המקום. אבן סיד וגושי אבן חול. העמקים פוסלו בידי קרחונים הנושאים מטען של חצץ. אַפֶּר בְּלַיין, פירס פַארְם, אוֹלצ’וֹן קוֹרט. כבישים ושבילים נמתחים לאורך אותם נתיבים מימי הביניים. כולם מתחקים על עקבות קודמיהם. הבית האדום, בית חווה רומי־בריטי שננטש, נהרס, נגזל מלבֵניו, נבנה מחדש, נשרף ונבנה שוב. איכרים צמיתים, משרתיהם של אדוני מַרצֶ’ר, נערה הרה שהוחבאה בגבעות, איש שתקע לעצמו רובה מוסקט בפה לנגד עיני אשתו ופוצץ לעצמו את הראש על קיר המטבח, כומר שיכור שאיבד את הבית בהתערבות על מירוץ סוסים, או שכך לפחות סיפרו, אם כי אלה שסיפרו כבר מזמן אינם. שתי כפיות פליז תחת לוחות הרצפה. שטר של עשרים אלף מארק של בנק הרייך. מכתבים מפירנצה שנכתבו באלכסון כדי לחסוך נייר, וכעת היו חומים ומתפוררים ומקומטים כך שיוכלו למלא חורים בקיר. אחי, ריאותי אינן כשורה. משפחה שבניה נקטפו בפלֶר־קוּרסֶלֶט ומוֹרוָואל. צמד אחיות קשישות מחזיקות מעמד עד סוף מלחמת העולם השנייה, אחת נכנעת לבסוף לסרטן הכבד והאחרת נשלחת לבית אבות בבּילְת וֶלס. קירות בצבע קרם ולוחות אורן. השמיכה לכיבוי אש עדיין באריזתה האדומה. משפחת שֶנטוֹן — 22 עד 29 במרץ — ראינו צבי בגינה… על הקירות ציורי מים ממוסגרים של חלמיות וציפורניות. נוזל ניקוי מתכלה. אוסף אקראי של ספרים מזקינים יד־שנייה. עלון של חוות עזים.

דומיניק הזמין רכב גדול, אבל איזה ויקינג עם עגיל באוזן וצלקת הופיע באוֹפֶּל אינסיגניה בצבע ירוק מטאלי. הם ישבו עם התיקים על הברכיים וחלונות סגורים, מלאי אדים ורצועות גשם. בנג’י נלחץ בין אמא לדייזי והוא שמח, כי ככה היה לו חמים ובטוח. בבית הוא היה בודד כי לא הרשו לו לשחק עם פָּבֶל שבוע שלם אחרי הריב ואחרי שלפבל היה דם על כל המכנסיים, אבל הוא שמח להיות בחופשה, בעיקר כי בחופשות מותר לאכול פודינג כל ערב. הוא אף פעם לא דיבר עם הדוד ריצ’רד, אבל הוא ידע שהוא רדיולוג שמכניס לאנשים צינורות למפשעה ודוחף אותם כל הדרך עד למוח כדי לנקות סתימות כמו שמנקי ארובות מנקים סתימות, וזה רעיון פשוט מדהים. משאית ענקית עברה לידם בגל של מים, ולמשך כמה שניות נראה כאילו המכונית נמצאת מתחת למים, ולכן הוא דמיין שהוא בצוללת הכריש מהספר ההוא בסדרת טינטין.
***

אלכס חישב כמה החופשה הזאת תעלה לו. שתי משמרות שהוא יחמיץ בספריית הווידיאו, שני סיבובים עם הכלבים. מאה עשרים ושלוש לירות שהלכו לעזאזל. אבל בגבעות יהיה כיף. הרבה ילדים חשבו שהוא משעמם. זה עִניין לו את התחת. מי שלא מרוויח כסף הוא דפוק. בקצב הזה הוא יוכל לגמור קולג’ בלי לקחת אפילו הלוואה אחת. הוא שיפשף את מצחו. לחץ מאחורי עין שמאל והטעם החמצמץ ההוא באחורי גרונו. זה עניין של רבע שעה והכאב יתחיל, רפרופים של שלג ירוק בהיר שירצדו לו מול העיניים. הוא פתח טיפה את החלון ונשם את האוויר הקר. הוא הרגיש שהוא זקוק לחשכה. זקוק לשקט.

אוי, אמר אבא, אבל כשהסתובב הוא ראה את ההבעה שעל פניו של אלכס. שנעצור בצד?

אלכס הניד את ראשו.

עשר דקות, בסדר?

הם ירדו מהכביש הראשי, ופתאום יצאו מאזור הגשם והעולם התנקה ונצץ. הם נסעו כמו ברכבת הרים מעל פסגת הגבעה הקטנה ולנגד עיניהם נפרשה סוללת אוֹפָה, לאורך הרכס שלה פס זהב, כאילו השמים נקרעו לרווחה, והאור שמעבר להם זרח מבעדם.

אתה חתיכת חרא, באטמן, אמר בנג’י, ואף אחד לא נזף בו.

מצעים נקיים ונרות דונג. לואיזה עמדה במרכז חדר השינה. המיה ממקום תת־קרקעי עמוק כלשהו, שרק בקושי אפשר לשמוע, וצינה באוויר. שׂער עורפה סמר. מישהו סבל בחדר הזה. היא הרגישה את זה עוד בילדותה, בבית הזה, במסדרון הזה. ואז קרייג קנה את דֵיינ’ס בַּארן, והיא לא יכלה לסבול להיות שם יותר מחמש דקות. הוא אמר לה שההתנהגות שלה מגוחכת. שבוע לאחר מכן היא שמעה על הילד הקטן שהתחבא בתוך המקפיא.

מליסה צעדה על האריחים הקרים שבמסדרון ויצאה אל מלבן אור היום הבוהק. היא שלפה את האוזניות. הדממה הזאת, שאינה אלא רעש כשלעצמו, ובתוכו כל שאר הרעשים, עשב מתחכך בעשב, כלב נובח במרחק. היא ניגבה את הגשם מהספסל במגבת מטבח והתיישבה עם “אהבה עיקשת”, אבל לא הצליחה להתרכז במילים, כי עד כה מעולם לא בילתה בכפר יותר מחמישה ימים ברצף. קֶלמוֹר בכיתה י”א. אומגות ובּקרדי בְּריזרים. התקף האפילפסיה של קאשָה במקלחות. אלוהים, באמת אין כאן מה לעשות. היא הכניסה שני ג’וינטים לתיק אבל תצטרך לעשן אותם שם למעלה עם הכבשים. ריצ’רד מסטול. אלוהים. רק לדמיין את זה. שכה אחיה, אני לא חושב שהפנמתי כמה הקונצ’רטו לפסנתר הזה של מוצרט אלוהי. נגמרו לנו הביסקוויטים, נכון? אבל באמת יפה כאן, כשחושבים על זה, העמק הענקי הירוק, העננים המחליפים צורה בעודם נעים, ריח עשן העצים. זחל בצבע צהוב־בננה טיפס על זרוע הספסל כמו סימן שאלה זעיר. היא כבר עמדה לסלק אותו באצבע, אבל אז דמיינה אותו כיצור עם שֵם בספר ילדים, ופתאום נחבטה דרך השער מונית ירוקה, ואלכס ואחיו הקטן נשפכו מהדלת כמו ליצנים מקרון של קרקס.

… מראה עוצר נשימה של עמק אולצ’ון… דרגה של שני כוכבים… שופץ בטוב טעם… נוסף עוד חדר אמבטיה… גינה פרטית גדולה… שיחים ועצים גבוהים… סכנת טביעה… ברזים משולבים?… מייבש כביסה… אין קליטה בטלוויזיה… 1,200 פאונד לשבוע… ערבויות נזקים מקובלות… אמריקן אקספרס… מְכל הניקוז…

דומיניק עזר לנהג לפרוק את הדברים, ובנג’י שלף בינתיים את ציר תיק המסמכים מתוך איזו גומחה מלאה פירורים. ריצ’רד חיבק את אנג’לה בזרוע אחת, ספל התה שלו אחוז בכף יד מרוחקת. ניצוצות של אחרי הגשם, והכלב עדיין נובח במרחק. דייזי לחצה את ידו של ריצ’רד והפחידה אותו מעט כשאמרה, אני שמחה לראות אותך שוב, כאילו היא עמיתה שלו, ועל כן הוא פנה אל בנג’מין. ומה שלומך, בחור קטן?

מליסה נעצה באלכס מבט למשך שתי שניות, ולרגע הוא שכח מהבחילה. פותחת את הריצ’רץ’. אולי באמת אין כאן תנאים אופטימאליים. אבל מליסה ראתה כמה הוא רוצה אותה וכמה הוא תמים, ולפתע השבוע כבר לא נראה כל כך ריק. היא צעדה לאיטה לעבר דלת הכניסה, מבטו מחמם את גבה כמו שמש. כלבה, חשבה אנג’לה, אבל אלכס כבר ראה את רפרופי השלג הירוק והיה מוכרח להגיע לשירותים. יש במראֶה שלה משהו נוצץ, מהוקצע, חשבה דייזי. שיער שמנערים אותו בהילוך איטי. מנהיגה של איזו חבורת מכשפות קטנה בבית הספר. אבל להיות אופנתית ופופולארית זה עניין שטחי שחולף עם הזמן. דייזי ידעה שהיא מוכרחה לזכור את זה. אלא שגם אנשים שטחיים הם אנשים, ומגיעה להם מידה שווה של אהבה.

האופל אינסיגניה עשתה סיבוב שלם ויצאה לדרכה החורקנית על השביל, ובגינה השתררה דממה, כך שהעפיפון האדום שהביט מטה ראה רק ריבוע גדול של דשא מכוסח נוטה לעבר הצד הנגדי של העמק, ובמרכזו הגיאומטרי שוכן בבטחה בית, גאה וחמור־סבר ובעליל לא בית חווה. חלונות הרמה גבוהים, לבֵנים אפורות מונחות בבלוקים ארוכים ודקים, מקום שבו אליוט או אוסטן יכלו לשכן כומר ואת אחיותיו המרשעות והסגפניות. חומת אבן הקיפה את שטח הנכס, ונפערו בה שני שערים, אחד להולכי רגל, אחד לכרכרות, שניהם עשויים ברזל מחושל ומעוטר שעטה כעת שכבה עבה של חלודה. שבשבת בצורת שועל רץ. שיחי רודודנדרון צמחו בגינה ולצדם אגם נוי קטן ורדוד, מלא בצמחי מים. במחסן העצים היתה גולגולת של סוס.

אלכס שטף את פיו תחת ברז המים הקרים וגישש את דרכו בחזרה בקומת הקרקע בעיניים עצומות. הוא נשכב על המיטה, כיסה בכר את ראשו כדי לחסום את האור ואת הרעש והתכווץ לכדור.

אנג’לה נלכדה בידי לואיזה במטבח ובידה כוסית יין אדום. טעם יקר של עובש. מליסה צמחונית. גם אני הייתי מוותרת בשמחה על בשר, אבל ריצ’רד הוא קצת כמו האדם הקדמון.

למה היא סולדת מהאישה הזאת? סוודר הגולף בצבע קרם, הדרך שבה הרימה את כוס המדידה לעבר האור, למשל, כאילו היא מחזיקה מזרק וחייו של מישהו מונחים על הכף. בצלים רחשו במחבת. היא חשבה על קרל בּוּצ’ר שהרג את החתול ההוא בסמסטר האחרון. הם חבטו בו על הקיר, המורה. היא זיהתה אז את השוטר מהמועצה לבטיחות בדרכים. הפנים הקטנים והקשוחים של קרל. כל הבנים האלה, הם ידעו שהעולם לא רוצה אותם, והתנהגות אלימה היתה דרכם היחידה להותיר חותם. אבל אנשים אוכלים פרות. הדבר הכי חכם שהוא אמר במשך שנה שלמה.

רק אלוהים יודע איך היא תשרוד כאן, אמרה לואיזה. מרחק של מאתיים קילומטר לפחות מהסניף הכי קרוב של בגדי “ג’ק וילס”.

טרקטור צהוב והשמש מתיישבת על סוללת אוֹפה, אסמים מתפוררים עם גגות פח גלי, הגבעה כל כך תלולה שדייזי הרגישה כאילו היא מסתכלת מחוץ לחלון של מטוס, והרעש היחיד הוא מהרוח. היא יכולה להושיט יד ולקטוף את הטרקטור הזה בין אגודל לאצבע. היא בגן עדן. וזאת לא אגדה, היא באמת כאן. זה המקום שגורשנו ממנו. עוף טרף דאה במעלה העמק עד שנבלע בַּירוק שבמרחק. עקצוץ קטן של ורטיגו בקימורי כפות רגליה. מאות השנים החולפות יבלעו אותנו כפי שהשמים בלעו את העוף. היא ומליסה חלפו זו על פני זו בקומת הקרקע קודם לכן. היא אמרה שלום, אבל מליסה רק נעצה בה מבט בעודן עוקפות זו את זו, כמו במערבון ספגטי, הכול בהילוך איטי.

וולוו אדומה זיגזגה לאיטה מלוֹנגטאון, נעלמה וצצה עם פיתולי הכביש. במורד הגבעה היא ראתה את בנג’י בגינה המוקפת חומה, עושה תנועות נינג’ה עם מקל. וּוּוּף…! יָא…! איש לא יכול לראות אותה כאן, איש לא יכול לשפוט אותה. היא הסתכלה בעצמה במראה וראתה את החיה הלכודה בפנים, זו שגדֵלה וניזונה ורוצה. יותר מכל דבר אחר היא רצתה להיראות רגילה כדי שמבטיהם של אנשים יחלפו על פניה. כי אמא טועה. זה לא קשור באמונה בדבר זה או אחר, זה לא קשור בטוב ורע ובצדק וחטא, זה קשור ביכולת למצוא את הכוח המאפשר לשאת את חוסר הנוחות שבעצם הקיום בעולם.

עננים התגלגלו בשמים. היא לא הצליחה לסלק את מליסה ממחשבותיה. יש בה משהו ממגנט, באפשרות שבפנים ישנה רכות כלשהי, באתגר הקורא לה לקלף מעליה את השכבות.

עם בקבוקי בירה בידיים עמדו דומיניק וריצ’רד והשקיפו מעל חומת הגינה, ג’נטלמנים על הסיפון הקדמי, ים שקט וירוק נפרש לעיניהם. אנג’לה סיפרה לי שקיבלת עבודה בחנות ספרים. דומיניק היה מובטל במשך תשעה חודשים, מתברר. פרטית או רשת?

“ווֹטֶרסטוֹנ’ס”, אמר דומיניק. העבודה הכי טובה שהיתה לי בחיים, אם לומר את האמת. הוא הרים את עיניו. שום פסי התעבות, בגלל האפר הוולקני. איך שהשדות נפסקו באחת במעלה הגבעה ופינו את מקומם לשיחי אולקס ושרכים וסלעים, האפלה שבה פוגשת הפסגה את השמים, ארץ מורדור ואזור הפלך במרחק חמישים מטר זה מזה.

באמת? שאל ריצ’רד. אבל איך מישהו יכול לאבד את מקום העבודה שלו אם יש לו עסק משלו? הרי בטח תמיד יש עבודה, יותר או פחות. ועוד מוזיקאי מוכשר. ריצ’רד זכר את ביקורו בביתם לפני כמה שנים, איך דומיניק שיעשע את הילדים בגרסאות ג’ז של שירי ילדים ובנעימה של ערוץ הילדים בסגנון בטהובן. אבל הוא התפרנס מהלחנת מוזיקה לפרסומות, אבקות כביסה וחפיסות שוקולד. ריצ’רד התקשה להבין איך מישהו בוחר בקריירה ולא מנסה להגיע בה לפסגה. זה היה תקף גם לגבי אנג’לה, אם כי היא היתה אישה עם ילדים, וזה כבר משהו אחר. ועכשיו הוא נתן לכל זה לחמוק לו מבין האצבעות.

מקום מדהים, אמר דומיניק, והסתובב מעט כדי לגמוע את מלוא מרחבי הנוף.

תודה, אמר ריצ’רד.

בנג’י נעמד ליד השולחן בחדר הכניסה ומעלעל בעצלתיים ב”גרדיאן”. עיתונים מרתקים אותו. לפעמים הוא נתקל בדברים שמפחידים אותו, דברים שהיה רוצה לבטל את גילוים. אונס, מחבלים מתאבדים. אבל המשיכה לסודות של מבוגרים חזקה מדי. דליפת נפט בשטח עשרת אלפים קילומטר מרובע מאסדת הקידוח “דיפּווֹטר הורייזוֹן”… שלושים איש נהרגו בפצצה במוגדישו… חמישים טון של אשפה נמצאו בבטנו של לווייתן… הוא חושב הרבה על מוות בזמן האחרון. אבא של קרלי מבית הספר מת מהתקף לב בגיל ארבעים ושלוש. הלוויה של סבתא. בטלוויזיה ראו אישה שיש לה סרטן בישבן.

הוא מניח את העיתון ופותח במסע חיפושים בבית, נכנס לכל חדר בתורו ומשרטט במוחו מפה של נתיבי מילוט ומקומות שבהם עלולים להסתתר כוחות האויב. הוא לא יכול להיכנס לחדר השינה כי לאלכס יש מיגרנה, אז הוא יורד למטה בחיפוש אחר סכין שיוכל להפוך לחנית אבל הדודה לואיזה עומדת במטבח, אז הוא יוצא החוצה ומוצא מקל גדול במחסן העצים. הוא עורף ראש של זומבי ודם פורץ לו מהצוואר הקטוע והראש מוטל על הקרקע וצועק בגרמנית עד שהוא נמחץ מתחת לאחת מפרסות הסוס שלו.

אלכס הוריד את רגליו אל צד המיטה והתיישב לאיטו, חולצתו ספוגת זיעה. הוא הרגיש שראשו חבול וצבעם של הדברים בחדר לא־טבעי, כאילו נלכד בתוך סרט משנות השישים. לפחות מליסה לא ראתה אותו במצב הזה. כשזה קרה בבית הספר הוא נאלץ ללכת ולשכב בחדר האחות. הוא ניסה להיראות כאילו הוא נלחם בשלווה ובקשיחות באיזה כוח אדיר שמאיים עליו, אבל ידע שיש ילדים שחושבים שמדובר באיזו חולשה רכרוכית כמו אפילפסיה או משקפיים עם עדשות עבות במיוחד. הוא שיפשף את פניו. הוא הריח בצל מיטגן מהקומה למטה ושמע את בנג’י נלחם בחצר באויבים דמיוניים. וווף…! יא…!

מליסה פתחה את קופסת הפח הקטנה והמקרקשת של ציוד האמנות. עפרונות, מחק גומי, סכין יפנית. היא חידדה עיפרון B3 ונתנה לשבבים המסתלסלים ליפול לתוך סל הנצרים, ואז נעצרה למשך כמה שניות ומצאה מקום קטן של דממה לפני שתתחיל לצייר את הפרחים. אמנות לא נחשבת מי יודע מה בבית הספר כי היא לא עוזרת לאנשים להתקבל למשפטים או בנקאות או רפואה. אמנות היא סתם תחום מרפרף שתקוע במגמת עיצוב וטכנולוגיה, מקצוע בחירה לבגרות לילדים שטובים בזה, כמו לימודי שפה שנייה, אבל היא אהבה צבעי פחם וצבעי גואש טובים במיוחד, אהבה לגלגל דיו שחורה ודביקה בחיתוכי לינול ולהרים את הזרוע השחורה הגדולה של מכונת הדפוס, את השקט ואת הקירות הלבנים הגדולים ההם.

דייזי נכנסה לסלון ומצאה את אלכס יושב על הספה, שותה מים עם קרח מכוס בירה ונועץ מבט באח הריקה. איך אתה מרגיש?

פשוט נפלא. הוא הניף את כוסו בחיקוי של הרמת כוסית לברכה. הקרח קירקש בפנים.

תמיד השיחות הרשמיות האלה, כאילו הם אנשים זרים בערב קוקטיילים. יצאתי לטייל בגבעה. אלכס, זה ממש העולם שלך שם למעלה.

הוא נראה מבולבל לרגע, כאילו ניסה להיזכר איפה הוא. כן, זה בטח נכון.

לפני כמה שנים הוא היה גור, לא מסוגל לשבת בשקט עד סוף הארוחה, נופל מהטרמפולינה ומשתמש בזרוע המגובסת שלו כמו במחבט בייסבול. הם שיחקו בתופסת ובסולמות ונחשים ובמחבואים עם בנג’י וצפו בטלוויזיה בעודם שוכבים זה על זה כמו אריות רובצים. עכשיו נדמה שהוא שייך לזן אחר, אדיש לגמרי לחיים. ההתמוטטות של אבא בקושי הזיזה לו. היא קראה פעם עבודה שהוא הכין בהיסטוריה, משהו על הבעיות הכלכליות בגרמניה לפני מלחמת העולם השנייה ועל כך שהיהודים היו השעיר לעזאזל, והיא נדהמה כשהבינה שיש שם בפנים אדם שחושב ומרגיש. מה דעתך על מליסה?

היא בסדר.

הוא דיבר שטויות. היה ברור שהוא רוצה אותה כי בנים לא מסוגלים לחשוב על שום דבר אחר. היא רצתה לצחוק ולתפוס לו בשיער, לפתוח במשחק התגוששות כמו שעשו פעם, אבל עכשיו היה סביבו שדה כוח, והחוקים השתנו. היא שלחה יד לגעת בעורפו אבל נעצרה במרחק כמה סנטימטרים משם. להתראות בארוחת הערב.

להתראות בהחלט.

ריצ’רד פתח את דלת הברזל החורקנית של הקמין. פתיתי אפר התעופפו ונחתו על ברכי מכנסיו. הוא לקח עיתון מהסל הגדול. “פּורט־או־פּרנס הרוסה”. תמונה מטושטשת של ילד קטן נשלף מבין ההריסות. לאף אחד לא באמת אכפת, עד שרואים ילדים חמודים סובלים. כל הילדות הבלונדיניות ההן עם הלוקמיה בזמן שנערים שחורים בלונדון נדקרים כל יום בשבוע. הוא פלירטט עם האפשרות להשתמש במצית אבל פסק שזה לא גברי, ועל כן בנה פירמידה של גזירי עץ סביב העיתון המקומט. תמונה של הילדה ההיא ממשפחת שארְן חלפה במוחו. היא חתרה במועדון “אַפֶּר תֶמז”. תחשוב על משהו אחר. הוא הדליק גפרור. “סְווֹן וֶסטָה”. תנוחת הגפרורים בקופסה הזכירה לו את ערמות הגזעים שליד מנסרת “תוֹרפּ”. הנייר עלה באש והלהבה היתה דגל כתום בשעת סופה. הוא סגר את דלת הקמין ופתח את פתח האוורור. אוויר געש פנימה. כאבו לו הברכיים. הוא צריך להתאמן לעתים קרובות יותר. הוא דמיין איך יתעלס עם לואיזה מאוחר יותר, את ניקיון עורה אחרי מקלחת, את הסבון הנוזלי מסוג חמאת קקאו שנתן לה טעם של עוגה.

הם מסתתרים בין העצים, אמרה דייזי, עם קשתות וחצים. והתוכניות הסודיות נמצאות אצלנו.

איזה תוכניות סודיות?

היא קילפה גוש טחב מקצה הספסל. לבניית טיל לירח.

זה משעמם, אמר בנג’י.

היא חשבה על הגברים עם הקשתות והחצים. הם באמת היו כאן פעם, לא סתם. וממותות וגברות בקרינולינות וספּיטפָיירים בשמים. מקומות נשארים והזמן זורם בהם כמו רוח בין גבעולי העשב. ממש ברגע זה. עכשיו זה העתיד ההופך לעבר. דבר אחד נהיה דבר אחר. כמו להבה בקצה גפרור. עץ הופך לעשן. אילו רק יכולנו לבעור חזק יותר. אסם שלהבותיו שואגות באמצע הלילה.

אנג’לה הסתכלה החוצה דרך חלון חדר השינה. דומיניק וריצ’רד פיטפטו להם בקצה הגינה, כמו שגברים עושים, עם בירה ביד אחת והיד האחרת תחובה בכיס המכנסיים, שניהם נועצים מבט נכחם. היא תהתה על מה הם מדברים ועל מה הם נמנעים מלדבר. היא כבר הגיעה לגיל ארבעים ושבע ועדיין הרגישה זעם של בת חמש־עשרה על האח הצעיר שעשה יד אחת עם אמא והרחיק אותה אחרי שאבא מת. היא הוציאה את חפיסת ה”דיירי מילק” מתחתית המזוודה שלה, קרעה את העטיפה ואת נייר הכסף הסגול, קטפה את שורת השוקולד העליונה ותחבה אותה לפיה. זיכרון הילדות הזה. אמא וריצ’רד ביקרו את אבא בבית החולים יום לפני שהוא מת. על אנג’לה נאסר ללכת, וחודשים רבים לאחר מכן רדף אותה סיוט חוזר שבו הם זממו איכשהו את מותו. מישהו חבט במחבת גדולה למטה וצעק, ארוחת ערב, כאילו הם אורחים בבית נופש. משרתים וכלי כסף. מוטב שתרד למטה ותצטרף למהומה.

דייזי, בבקשה. אנג’לה שלחה יד ותפסה בשרוולה. לא עכשיו. אבל דומיניק עמד בדרכה והיא לא הצליחה להגיע.

מה רצית להגיד? שאל ריצ’רד.

ברכת המזון, השיבה דייזי. רציתי להגיד את ברכת המזון.

החדר התמקד פתאום, בקבוקי יין נעשו ירוקים כמו סוכריות גומי, אוניות מפרשים על תחתיות לצלחות. מליסה השאירה את פיה פעור במחווה קומית.

קדימה, למה לא, אמר ריצ’רד, שהיה מורגל למצבים שבהם אחרים חשו אי־נוחות.

אדוננו… אנשים מעבירים את חייהם בעיניים עצומות. צריך להעיר אותם. אנו מודים לך על האוכל שלפנינו, אנו מודים לך על המשפחה הזאת ומבקשים ממך לזון את הנזקקים ולהשגיח על נטולי המשפחות.

אמֵן וסוּפּרמֶן, אמר בנג’י.

מצוין. ריצ’רד שיפשף יחד את כפות ידיו, מליסה אמרה איזה זין בשקט, וחריקות הכיסאות על אבני המרצפת היו כפצפוצי זיקוקים. לואיזה הרימה את מכסה האמייל האדום של הסיר הגדול ואדים טסו מעלה.

אלכס הסתכל על דייזי וזקר את אגודלו בחיוך. כל הכבוד, אחותי.

נכון יפה כאן? שאל ריצ’רד ופרשׂ את זרועותיו כדי לאותת שכוונתו לבית, לעמק, לנוף הכפרי, אולי לחיים עצמם.

לואיזה פחדה לדבר עם דייזי. היא לא הכירה נוצרים מאמינים, אבל דייזי אמרה, הסוודר שלך מקסים, ופתאום זה כבר לא היה כל כך נורא.

ריצ’רד הרים את כוסו. לחיינו, וכולם הרימו את כוסותיהם. לחיינו. בנג’י שתה את היין בגמיעה אחת.

מליסה ראתה את דייזי ואת אמא צוחקות יחד. היא רצתה להפריד ביניהן בכוח, אבל היה בילדה הזאת משהו חזק כמו פלדה. היא לא תיכנע בקלות, מה?

אלכס לא הצליח להפסיק להסתכל על מליסה. הכמיהה האיומה ההיא בבטנו. הוא דמיין אותה במקלחת, קצף בשׂער הערווה שלה.

אנג’לה הסתכלה על ריצ’רד וחשבה, אין לנו שום דבר במשותף, שום דבר, אבל ריצ’רד התרווח בכיסאו. זוכרת את הסנאי המת ההוא שמצאנו בקרוסלה בפארק? הוא סיחרר את היין בכוסו כמו גבר בפרסומת גרועה ליין. חשבנו שזה נס.

איך אתה זוכר את הדברים האלה? אבל למה היא שכחה? זאת השאלה האמיתית.

הוא עצם את עיניו כאילו הוא מקרין שקופיות בעיני רוחו. כריות הגובלן. אלוהים שישמור. חתולים, שושנים, מלאכים…

היא הרגישה משום מה כאילו חודרים לפרטיותה. זה היה גם העבר שלה, אבל הוא גזל אותו ממנה ועשה אותו לעברו שלו.

זין. מליסה קמה באחת, רוטב עגבניות מכסה את כל מכנסיה. חתיכת מפגר אחד.

הֵי, הי, הי. לואיזה הרימה את ידיה אבל מליסה כבר רצה משם.

אני מצטער, אמר בנג’י. אני באמת־באמת מצטער. הוא בכה.

לא נורא, קטן שלי. דומיניק חיבק אותו. לא התכוונת.

אבל אלכס הרגיש שעול הוסר מעליו. הקץ למחשבות המיניות שמבלבלות אותו.

נערות בגיל ההתבגרות, אמר ריצ’רד ליושבי השולחן בנימה ניטרלית, כאילו הוא פותח את הנושא לדיון.

כן, עכשיו היא נזכרה. הסנאי המת. כל כך מושלם, עם טפרים קטנים וחמודים, כאילו הוא סתם נשכב לו לישון.

אני יכול לקבל עוד יין? שאל בנג’י.

זה נורא טעים.

משפחת מוריסון נסעו לרוֹס־אוֹן־וַיי, מי היה מאמין.

תשעה שבועות לקח השיפוץ.

הוא למד באיטון.

אַיי.

יש לי פלסטרים בתיק הרחצה.

לפחות שלושים קילו.

יש לך דם על הפרמזן.

נשברה לה הגולגולת.

חמישים שכיבות סמיכה.

קראמבל תפוחים.

רבע מיליון אנשים.

ברנדי? סיגרים?

דייזי עם פעמיים יו”ד.

ואז השואב־אבק התפוצץ. פשוט התפוצץ.

שב. אני אשטוף את הכלים.

אני מפוצץ.

הגיע הזמן לישון, בחור קטן.

מעלה־מעלה אל ההרים.

לילה טוב, בנג’י.

דייזי, את מוכנה להקריא לו?

שיניים. תזכור מה אמרה הגברת.

לילה טוב, בנג’י.

לילה טוב.

היא ישבה על הרצפה בין שידת הלילה והקיר. צחוקים למטה. היא לחצה את קצה האזמל אל כף ידה אבל לא היתה מסוגלת לדקור את העור. היא פחדנית. לא יֵצא ממנה שום דבר. הילד הקטן והדפוק הזה. היא צריכה לצאת החוצה ולחטוף מכת קור ולהגיע לבית חולים. זה כבר ילמד אותם לקח. אלוהים. יום שישי בערב. מייגן וקאלי בטח שותות וודקה עם רד בול ויוצאות להחליק על הקרח. כולם מסתחררים באולם וליידי גאגא מושמעת שוב ושוב, הנרי והחברים שלו עושים תחרויות ומעיפים אותם מהמקום, ואחרי זה כולם הולכים לאכול קינוחי אננס ב”צ’ינקי”. אלוהים, היא רעבה.

אבא של פאולו מת והוא חזר לאיטליה. דומיניק הושיט ללואיזה צלחת רטובה. וגיליתי שאני עצמי לא כל כך טוב במכירות. הוא רוקן מהקערה את המים המלוכלכים ומילא אותה במים חמים מהברז. הייתי בלהקה בקולג’. חשבתי שכשאגדל אהיה מפורסם. עכשיו זה נשמע אידיוטי. אהבנו את פינק פלויד. כולם מסביבנו אהבו את ה”קלאש”.

אני אהבתי את מייקל ג’קסון. היא הרימה את ידיה בתחינה לסליחה.

בסוף אנחנו מבינים שאנחנו בדיוק כמו כולם.

מליסה הופיעה בפתח החדר, ולואיזה לחצה על כפתור ההפעלה במיקרוגל. דומיניק ראה שקערית של קראמבל תפוחים כבר מחכה שם בפנים. בעוד הקערית מסתחררת בהמהום מאחורי החלון הקטן, הניחה לואיזה את ידה על זרועה של מליסה למשך שלוש או ארבע שניות כאילו ביצעה מין טקס בסיסי של הילינג רוחני. היא הוציאה גביע יוגורט מהמקרר וכפית מהמגירה והניחה אותם יפה זה לצד זה על השיש. תודה, אמרה מליסה בשקט, ולשבריר שנייה ראה דומיניק את הילדה הקטנה שמתחת לפסאדה.

העצים הלכו והידלדלו, וג’וזף ראה את קרני השמש בוקעות מבין הגזעים. הוא האיץ את צעדיו, וכעבור עשר שניות יצא מבין החורשה אל תוך חלל עצום ומואר כל כך, שהוא נעמד על הספסל הקטן, המום כולו, וניסה להבין מה הוא רואה (דייזי החליפה תנוחה כדי שיהיה לה נוח יותר בגב). הם הסתכלו על אגם, כסוף ומלא אדוות תחת השמים האפורים. הם חיו מתחת לפני הקרקע במשך זמן רב כל כך שהיה נדמה להם שלפניהם ים גדול. מֶלוֹר פתח את המפה. “הגענו,” הוא אמר.

“מה זאת אומרת?” שאל ג’וזף.

(עפעפיו של בנג’י הלכו ונעצמו.)

מלור החווה בידו לעבר המים. “הבית נמצא שם.”

לבו של ג’וזף צנח. “בטח יש טעות במפה.”

“ששש…” מלור הצמיד אצבע אל שפתיו.

ממרחק שמע ג’וזף הדים רחוקים של נביחת כלבים. אנשי העשן הגיעו.

(בנג’י עצם את עיניו והסתובב.)

מלור מיהר לתחוב את המפה אל תיקו. “מהר. תחלוץ מגפיים.”

ריצ’רד משך את החולצה מעל ראשו. היא חייבת ללמוד להתנהג בנימוס.

היא בת שש־עשרה.

לא אכפת לי בת כמה היא.

אי אפשר להכריח ילדים לעשות שום דבר.

אז פשוט מרשים להם לעשות כל מה שהם רוצים?

ריצ’רד, אתה לא אבא שלה. מצטערת. לא התכוונתי לזה…

לא, אני מצטער. הוא ניער את ראשו כמו כלב שיצא זה עתה מהמים. זה בגלל הסיפור עם שארן, הילדה ההיא. הוא לא עוזב אותי.

לא עשית שום דבר רע.

להיות חף מפשע זה לא תמיד מספיק.

בוא הנה.

אבל הוא לא היה מסוגל לבוא. אני יוצא החוצה לנקות קצת את הראש.

דומיניק בהה בריבועי השְחוֹר שבחלון נטול הווילון. אילו רק היה יכול להתעופף מכאן. איך לא הבין את הסכנה כשאיימי נכנסה אז לחנות? גבות בלונדיניות, כמעט לבקנית. הם דיברו בגינת המשחקים שש שנים קודם לכן. שני בנים מבוגרים מדייזי בכמה שנים. היא התמהמהה ליד הקופה, והוא שאל את עצמו אם היא מפלרטטת, אבל עבר כל כך הרבה זמן מאז פלירטטו איתו, שהוא התקשה להאמין. ואז היא הזכירה את הכתובת שלה בדרך מזמינה ללא ספק, שאפשר היה להתעלם ממנה בלי מבוכה, והוא חלם באותו לילה על גופה הארוך והבהיר בחיוּת שלא הרגיש מאז היה בן עשרים. הם שכבו שלושה שבועות לאחר מכן באמצע היום, משהו שהוא ואנג’לה מעולם לא עשו, וזה כשלעצמו היה מסעיר. היא עשתה המון רעש, והוא תהה לרגע אם באמת כואב לה. אחר כך הם שכבו על הגב והרימו מבט אל האהיל היפני הגדול שהסתחרר בזוהר היום המעומעם בווילון, ואיימי אמרה, תודה לך, אדוני הטוב. הוא הסתובב על צדו וליטף את עצמות הירך שלה ואת שדיה הקטנים ואת השקעים שמעל עצם הצוואר שלה והבין שיש בבית דלת סודית שהוא היה לכוד מאחוריה זמן רב.

אנג’לה היתה במרחק שלוש מאות קילומטרים ושלושים וחמש שנים משם וניסתה לשחזר בעיני רוחה את מסדרון הבית שבו גדלה, את עמוד המעקה שהם כינו “האננס”, את הקבצנית מחרסינה שבוקר אחד נופצה לרסיסים והתפזרה על כל השטיח כאילו שוטטה בבית בלילה רוח רפאים, את שלישיית אוסקר פיטרסון המתנגנת בפטפון. דומיניק נכנס למיטה, וניע המזרן העיר אותה לרגע. היא האזינה לדממה וחשבה על בנג’י והרגישה את הפחד הנושן. הוא עדיין נושם? קורת עץ סדוקה נמתחה לאורך התקרה, מבוקעת בפס ברזל חלוד. עכשיו היא כבר נרדמה קלות. סוכריות קופצות על מקל ו”סלֵייד” שרים את “Cum on Feel the Noize”. לרגע היא ראתה את קארן יושבת בחושך אי־שם במעלה הגבעה ומביטה מטה אל הבית הישֵן, כמו ארנבת או תנשמת. ואז היא הרפתה.

דייזי פתחה את הספר ושמה את הגלויה של מוֹנה בצד.

התיישבתי לצדה ולרגע היא נעה באי־נוחות. בו ברגע נשמע מין רפרוף או פרפור בחלון. ניגשתי בשקט והסתכלתי מפינת התריס. הלילה היה ליל ירח מלא, וראיתי שאת הרעש עושה עטלף עצום שהסתחרר סביב, ללא ספק נמשך אל האור, אפילו לאור עמום כל כך, ומדי פעם הכה בחלון בכנפיו.

מופעי ירח. מפרץ הקשתות. ים השלווה. ריצ’רד מעולם לא נשאב לגמרי לעניין החלל. זה הדאיג אותו, האפשרות שהדמיון שלו מוגבל מדי לחצות את האטמוספרה שסביב כדור הארץ. הדופק של ניל ארמסטרונג נשאר מתחת לשבעים בשעת ההמראה. כל האמיצים הם קצת טיפשים. הוא ומוֹהַן ישבו זה מול זה ליד השולחן שלצד החלון. הוא רואה את זה בבהירות כאילו זה קורה עכשיו. מוהן אכל סלט של “מרקס אנד ספנסר” במזלג פלסטיק לבן. אולי זה אבּצס. ברור שהוא היה צריך לכתוב את זה בדוח, בגלל זה הוא איתר את מוהן, כדי לוודא. עכשיו הילדה היתה בכיסא גלגלים, ומוהן העמיד פנים שהשיחה לא התקיימה מעולם. כולם ידעו שהוא חרא של בנאדם, שוכב עם שתי אחיות ולאשתו המסכנה אין שמץ של מושג, אבל בבית משפט אין לזה שום משמעות, כמובן, זה סתם רכילות ושמועה. איך עורך הדין נעץ בו מבט בפגישה ההיא. הוא כמעט דמיין שעפעפיו יחליקו הצידה והתמונה תתחלף כמו שקופית. אלוהים, פשוט קפוא כאן.

באנקה קלה גמר אלכס לתוך נייר הטואלט המקופל בידו הימנית, ואז נשען אחורה על הדלת והתנשם בכבדות. האדישות הפתאומית הזאת, תמונותיה של מליסה הערומה מתפוגגות לאוויר כמו ערפל. הוא ניגב את הנתז מעל רצפת העץ בקצה הגרב. הוא שקל לשוט בקאנו ללִין גְווינַנט. ואז הוא חשב כמה הבית שקט ותהה אם מישהו שמע אותו. מברשת הגילוח של ריצ’רד רשפה לעברו ממקומה על אדן החלון. הוא דמיין שחבויה בתוכה מצלמה קטנה. ריצ’רד יושב ליד שולחן האוכל, מקרין את הצילומים המטושטשים ואומר, אנג’לה, אני חושב שאת צריכה לראות את זה. הוא השליך את הנייר לאסלה, הוריד את המים והריח את אצבעותיו. ריח של ים. ריח טוב.

את ממששת בידך את הקיר המחוספס בצבע מגנוליה. צבע מעל צבע מעל טיח מעל אבן, חלק, כמו צד גופו של סוס. משהו חי במרקם הבית. בתחילת היום, ב”קפה ריטאצה” בסאוּתפּוֹרט, שילב ריצ’רד את כפות ידיו מאחורי ראשו והתמתח כאילו הוא הבעלים של המקום. חולצת פולו, שעון טאג הוֹיר. איזו אמא צעירה נעצה בו מבט משולחן סמוך, טרנינג ורוד, שיער אסוף לאחור. הוא הסתכל דרכה כאילו היא רהיט. אבל מליסה באמת צריכה ללמוד להתנהג בנימוס, ואולי לא הייתְ מספיק תקיפה איתה. את זוכרת את עצמך בגיל ארבע־עשרה. הדירה בהאנוֶול. את ופֶּני עומדות מעבר למעקה המרפסת, בקומה השביעית, יום ראשון אחד אחר הצהריים, ורוכנות לעבר התהום המסחררת בלב דופק ותחושת עקצוץ מפחידה באחורֵי הברכיים. כלבים בפארק, המכוניות המסתובבות בכיכר, דגם מוקטן של העולם. את צוהלת בקול הכי רם שלך, והד קולך נתקל בבניינים שממול. קהל קטן מתאסף עכשיו למטה. מישהו צועק, תקפצו. את מסתכלת סביב, ועולה על דעתך שזה לא באמת, זה רק זיכרון, את צריכה להרפות ולצנוח אל האֵין העצום וסחוף הרוח, וזה לא ישנה שום דבר. מה שמפחיד אותך הוא שלשבריר שנייה את לא מצליחה להיזכר איפה נמצא ההווה ואיך חוזרים לשם.

התקתוק של המרצדס המתקררת. תנשמת על עמוד חשמל, גלגלי עיניה גדולים כל כך שהם נוגעים זה בזה בעודם מסתחררים. עטלפים מפלחים את האוויר מעל הגינה. אבן הסיד מבעיתה בלובנה באור הירח. הכבשים רובצים לצד אמבט ישן, עדיין מתקבצים מחשש מפני זאבים שלא רדפו אותם יותר ממאתיים שנים. השקט העמוק שתחת ההמיה האנושית. רועה דובים, הרקולס, דרקון. שמונת אלפים פריטים מעשה ידי אדם סובבים את כדור הארץ. לוויינים מתים ואשפת חלל. חגורת האסטרואידים. פּאק, מירנדה, אוֹבּרוֹן. לכל ירח יש סיפור אגדה משלו. רובוט המאדים נח לצד גבעת האסבֶּנד. גְשושית הויגנס לצד אגם מתאן על הירח טיטאן. חגורת קויפר. כוכבי שביט וקנטאורים. הדיסק המפוזר. עננת אורְט. הבועה המקומית. כוכב ברנרד. הקור המוחלט המתחמם לאור הכוכבים.

ריצ’רד התקדם במורד המדרגות החשוכות. הוא לא היה יכול ללכת לשירותים שבקומת הקרקע בגלל סבך הצינורות שתחת הכיור. צנרת, ביוב, אינסטלציה. פוביה אינה המילה המתאימה לזה בדיוק. פרק זמן מוגדר של פחד עצום או חשש שבמהלכו מתפרצים בבת אחת לפחות 4 מבין 13 הסימפטומים הבאים… הארבעה במקרה שלו היו הרגשת מחנק, תחושה ששום דבר לא מציאותי, כאב בטן ופחד שהוא מאבד את שפיותו. הוא לא היה יכול לחנות במגרש E שבעבודה כי זה הצריך אותו לעבור ליד הצינורות שבאחורי גוף החימום. בשנה שעברה הוא עמד על הרציף בקו סֶרְקְל ברחוב אֶדג’וֶור בדרכו לפגישה ברֶדינג. קיר הלבנים שמעבר למסילה נעלם כולו מאחורי גל מסתחרר של כבלים שחורים. הוא התעורר עם חתך בראש והרים את מבטו אל מעגל של אנשים שנדמה שהתאספו לראות שני ילדים מתכתשים במגרש המשחקים.

הוא פתח את רוכסן הפיג’מה שלו וכיוון אל משמאל למים כדי לצמצם את הרעש. הוא צריך לבדוק את בלוטת הערמונית. הרצפה היתה עשויה אריחי אבן, קרה, והקירות הדיפו ריח של לחות, אבל הכיור כאן למטה היה סגור בתוך ארונית עץ, וצינור המקלחת המצופָּה לבן היה נפרד ועל כן בלתי מזיק. הוא הוריד את המים באסלה ושטף ידיים. למיטה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הבית האדום”