החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם

מאת:
משוודית: רות שפירא | הוצאה: | 2011 | 360 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם היה הספר הנמכר ביותר בשוודיה ב-2010 וכיכב ברשימות רבי המכר גם בספרד, צרפת, איטליה וכל מדינה שבה ראה אור עד כה.
זהו סיפורו המצחיק עד דמעות של אלן קרלסון, שפרש לבית אבות אחרי חיים ארוכים וסוערים. זו אמורה להיות תחנתו האחרונה עלי אדמות – אבל גופו בריא ומסרב לבגוד בו, ולאכזבתו הגיע יום הולדתו המאה.
בבית האבות מכינים לכבודו אירוע רב-רושם ומשתתפים, אבל אלן נמלט ממסיבת יום ההולדת שלו עצמו. כשעובר אורח מבקש ממנו להשגיח לרגע על מזוודה מסתורית, הוא מחליט לקחת אותה ולהיעלם. עד מהרה נאלץ אלן להימלט על נפשו – כשבעקבותיו דולקים שוטרים וגנגסטרים, התקשורת השוודית והאומה כולה.
המרדף בן החודש אחר אלן והכנופיה הצבעונית שמתקבצת סביבו שזור במסע מטורף לאורך המאה ה-20: איך קרה שגיבורנו הציל ממוות את הגנרליסימו פרנקו, קיבל טרמפ מצ'רצ'יל, סעד ארוחת ערב עם טרומן ושט בנהרות סין עם רעייתו הצעירה של היושב ראש מאו? מתברר שאלן לא רק היה עד לכמה מהמאורעות המכריעים במאה הקודמת, אלא אף גרם להם.
הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם הוא ספרו הראשון של יונס יונסון, יליד 1962, עיתונאי ויועץ תקשורת שוודי. הוא זכה לשבחי הביקורת בכל שפה שאליה תורגם, נמכר בשוודיה לבדה ב-800 אלף עותקים, ובמיליון וחצי עותקים בחמש שפות נוספות. הספר נמכר לתרגום ל-26 שפות ואחרי מאבק בין עשר חברות הפקה נמכרו גם הזכויות לעיבודו לקולנוע.

מקט: 277798
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר על הספר בעיתונות
מאמר שפורסם על הספר

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק 1
יום שני, 2 במאי 2005

אפשר לומר שהוא היה יכול להחליט על כך קודם, והיה יכול להיות גבר ולהודיע לסביבתו על החלטתו. אבל אָלָן קָרלסוֹן מימיו לא הפך יותר מדי זמן בדברים.

המחשבה אך בקושי ניטעה בראשו של הקשיש, והנה הוא כבר פתח את חלון חדרו שבקומה הראשונה בבית האבות במָאלמשֶפּינג, מחוז סֶרמלָנד, וטיפס ויצא אל ערוגת הפרחים.

הטיפוס לא היה לו קל, אבל אין זה פלא, שכן בדיוק באותו יום מלאו לאלן מאה. נותרה פחות משעה לתחילת חגיגת יום ההולדת במועדון בית האבות. חבר המועצה המקומית בכבודו ובעצמו עמד להשתתף במסיבה. והעיתון המקומי. וכל הקשישים. וכל צוות העובדים, ובראשם האחות אָליס המרשעת.

רק הגיבור הראשי לא התכוון להתייצב שם.

פרק 2
יום שני, 2 במאי 2005

אלן קרלסון עמד והיסס בתוך ערוגת פרחי האמנון־ותמר שהשתרעה לאורך אחד הקירות הארוכים של בית האבות. הוא לבש מקטורן חום שתאם את מכנסיו החומים ולרגליו נעל זוג נעלי בית חומות. הוא לא היה גנדרן; נדיר שאדם בגיל כזה יהיה גנדרן. הוא היה במנוּסה ממסיבת יום ההולדת שלו, וגם זה נדיר בגיל כזה, לא מעט משום שנדיר להגיע לגיל כזה.

אלן הרהר אם כדאי לו להטריח את עצמו ולטפס בחזרה מבעד לחלון כדי לקחת כובע ונעליים, אבל משהרגיש שהארנק במקומו בכיס הפנימי של המקטורן, הסתפק בכך. חוץ מזה, האחות אליס הוכיחה בהזדמנויות חוזרות ונשנות שהיא נתברכה בחוש שישי (איפה שלא החביא את היי”ש שלו, היא מצאה אותו) וייתכן שהיא מסתובבת עכשיו ומרגישה שמשהו חשוד מתרחש.

מוטב להסתלק מבעוד מועד, סבר אלן ויצא בברכיים חורקות מתוך הערוגה. למיטב זיכרונו יש לו בארנק כמה שטרות של מאה קרוּנוֹת שחסך, וזה טוב, כי לחמוק מאנשים חינם אין כסף הוא בוודאי לא יצליח.

ואז סובב את ראשו והעיף מבט בבית האבות, שעד עכשיו חשב שיהיה ביתו האחרון עלי אדמות. ואז הוא אמר לעצמו שלָמוּת הוא יצטרך מן הסתם בפעם אחרת, במקום אחר.

הזקן בן המאה יצא לדרכו בנעלי בית, נעלי הפיפי שלו (המכוּנות כך משום שגברים מגיל הבשלות ומעלה מגיעים לעתים רחוקות בלבד מעבר לנעליים כשהם עושים פיפי). בתחילה חצה פארק, ואז המשיך לאורך שדה פתוח, שבו נערכים מפעם לפעם ירידים בעיירה המנומנמת בדרך כלל. אחרי כמה מאות מטרים נכנס אלן לחצר האחורית של כנסייה מימי הביניים – גאוות האזור כולו – והתיישב על ספסל סמוך לכמה מצבות כדי לתת מנוחה לברכיו. מפאת יראת השמים הדלה באזור, היה אלן יכול להניח שאיש לא יפריע לו בשבתו על הספסל. למרבה האירוניה ראה שהוא ואחד הֶנינג אָלגוֹטסוֹן, שנח מתחת למצבה שמולה הוא יושב כעת, הם ילידי אותה שנה. ההבדלים ביניהם התבטאו, בין היתר, בעובדה שהנינג נפח את נשמתו לפני שישים ואחת שנה.

אילו התעניין אלן בדברים מהסוג הזה, ייתכן שהיה שואל את עצמו ממה מת הנינג בגיל שלושים ותשע. אבל אלן לא התערב בעניינים של אחרים אם רק הצליח להימנע מכך, ולרוב הוא הצליח.

תחת זאת חשב שמן הסתם הוא טעה, כשישב בבית האבות וחשב שבאותה מידה הוא יכול למות ולהסתלק מהסיפור. כי כל כמה שכאב לו הגוף, הרי שלברוח מהאחות אליס מעניין ומאַלף לאין ערוך מלשכב בשקט שני מטרים מתחת לאדמה.

אשר על כן קם חתן השמחה על רגליו, למרות ברכיו הדואבות, נפרד לשלום מהנינג אלגוטסון והמשיך בנתיב הבריחה שלו, שלא היה מתוכנן כמו שצריך.

אלן פילס את דרכו לאורך בית הקברות בכיוון דרום, עד שנקרתה בדרכו גדר אבן. גובהה לא עלה על מטר אחד, אבל אלן הוא זקן בן מאה, לא קופץ לגובה. מעבר לגדר שוכנת התחנה המרכזית של מָאלמשֶפּינג, והקשיש הבין זה עתה שלשָם נושאות אותו רגליו הרעועות. פעם, לפני שנים רבות, חצה אלן את הרי ההימלאיה. זה היה קשה. אלן חשב על כך עכשיו, בעומדו מול המכשול האחרון שבינו לבין התחנה המרכזית. הוא חשב על כך בעוצמה כזאת עד שהגדר הלכה והצטמקה לנגד עיניו כמעט לאפס. וכשהגיעה לשיא זעירותה, טיפס אלן מעליה, למרות הגיל והברכיים.

לעתים רחוקות בלבד ניכרים במָאלמשֶפּינג דוחק וצפיפות, ויום אביב שטוף שמש זה לא היה חריג במובן זה. מהרגע שהחליט בחופזה שלא להתייצב במסיבת יום הולדת המאה שלו עצמו, אלן עדיין לא נתקל בנפש חיה. אולם הנוסעים של התחנה היה אף הוא שומם כמעט לגמרי כשאלן גרר עצמו פנימה בנעלי הבית שלו. אבל רק כמעט. באמצע האולם ניצבו גב אל גב שתי שורות של ספסלים. כל המקומות היו פנויים. מימין היו שני אשנבים לממכר כרטיסים, האחד היה סגור אבל מאחורי השני ישב גבר קטן ורזה שהרכיב משקפיים קטנים, עגולים, שערו היה דליל ומסורק לצד והוא לבש חולצת מדים. האיש הרים את עיניו מצג המחשב במבט מוטרד כשאלן הופיע. ייתכן שחשב שיש עומס של נוסעים היום אחר הצהריים. אלן גילה זה עתה כי הוא אינו הנוסע היחיד באולם: באחת הפינות עמד צעיר בעל מבנה גוף צנום ושיער בלונדי ארוך ושמנוני, זקָן מדובלל ומעיל ג’ינס שעל גבו הופיע הכיתוב Never Again.

הצעיר ככל הנראה לא ידע קרוא וכתוב, שכן הוא עמד ומשך בדלת שירותי הנכים כאילו השלט “סגור” באותיות שחורות על רקע כתום חסר כל משמעות.

הוא ניגש לבסוף לדלת השירותים הסמוכים, אבל שם נתקל בבעיה אחרת. דומה היה שהצעיר אינו רוצה להיפרד מהמזוודה האפורה הגדולה שלו, והבעיה היתה שתא השירותים היה קטן מלהכיל את שניהם. אלן הבין שהצעיר ייאלץ להשאיר את המזוודה בחוץ בעוד הוא עושה את צרכיו, או לדחוף את המזוודה פנימה ולהישאר בעצמו בחוץ.

אבל אלן התקשה להתעמק בבעיותיו של הצעיר. תחת זאת התאמץ להרים את רגליו ככל האפשר כשפסע בצעדים קטנים אל עבר האיש הקטן שמאחורי האשנב הפתוח ושאל אם במקרה יש איזה אמצעי תחבורה ציבורי מסוג כלשהו שיוצא בכיוון כלשהו, לא משנה איזה, בדקות הקרובות, ואם כן, כמה זה צריך לעלות.

האיש הקטן נראה עייף. והוא מן הסתם איבד את חוט המחשבה שלו אי שם באמצע ההסברים של אלן, כי כעבור שהות של כמה שניות למחשבה, אמר:

“ולאן אדוני חשב להגיע בנסיעה הזאת?”

אלן צבר שוב תנופה, והזכיר לאיש הקטן שהוא הכפיף זה עתה את יעד הנסיעה וגם את אופן הנסיעה לגורמים כמו א) מועד היציאה ו־ב) העלוּת.

האיש הקטן שוב שתק כמה שניות, שעה שעיניו ננעצות בלוחות הזמנים שלו ודבריו של אלן מחלחלים לתודעתו.

“אוטובוס מספר 202 יוצא בכיוון סטרֶנגנֶס בעוד שלוש דקות. מתאים לך?”

ואכן אלן סבר שזה מתאים לו, ובעקבות כך התבשר כי האוטובוס הנדון יוצא מהתחנה הקרובה ביותר לדלת הטרמינל והכי טוב יהיה לקנות כרטיס ישירות אצל הנהג.

אלן תהה בינו לבינו מה האיש הקטן הזה עושה באשנב אם הוא לא מוכר כרטיסים, אבל הוא לא אמר מילה. האיש הקטן אולי תוהה באותו עניין. תחת זאת הודה לו אלן על העזרה וניסה להרים את הכובע שמרוב חיפזון שכח לקחת איתו לדרך.

הזקן בן המאה התיישב על אחד משני הספסלים הריקים, לבדו עם מחשבותיו. החגיגה הארורה בבית האבות אמורה להתחיל בשעה שלוש, בעוד שתים־עשרה דקות. בכל רגע יתחילו לדפוק בדלת חדרו של אלן ומהומת האלוהים כבר תהיה בעיצומה.

בעל השמחה חייך לעצמו ממקום מושבו, ובתוך כך הבחין שמישהו מתקרב. היה זה הצעיר בעל מבנה הגוף הצנום והשיער הארוך, הבלונדי והשמנוני, הזקָן המדובלל ומעיל הג’ינס עם הכיתוב Never Again על הגב. האיש הלך היישר לעבר אלן, כשהוא גורר אחריו את המזוודה הגדולה שלו על ארבעה גלגלים קטנים. אלן קלט שיש סיכויים גבוהים שהוא ייאלץ לנהל שיחה עם בעל השיער הארוך. וזה בסדר, שהרי כך יהיה לו מושג מה הנוער של היום חושב על דברים כאלה ואחרים.

ואכן התפתח שם דו־שיח, אם כי לא כל כך מתוחכם. הצעיר עצר במרחק כמה מטרים מאלן, היה נדמה שהוא בוחן את הקשיש שעה קלה, ואז אמר:

“תשמע.”

אלן השיב בנימוס שגם הוא מאחל לו יום נעים, ואז שאל אותו אם הוא יכול לעזור לו במשהו. התברר שכן. הצעיר רצה שאלן ישים עין על המזוודה שעה שבעליה יעשה את צרכיו בשירותים. או כדברי הצעיר:

“אני מוכרח לחרבן.”

אלן השיב בחביבות שאמנם הוא זקן וחלוש אבל הראייה שלו טובה מאוד והשגחה על המזוודה של האדון הצעיר לא תכביד עליו יתר על המידה. עם זאת המליץ לאדון הצעיר לעשות את צרכיו בדחיפות מה, שכן אלן צריך לתפוס את האוטובוס שלו.

את המשפט האחרון הצעיר לא שמע, כי הוא עשה את דרכו לשירותים בצעד מהיר עוד לפני שאלן הספיק לסיים את דבריו.

הזקן בן המאה מימיו לא התעצבן על הבריות, בצדק או שלא בצדק, והוא גם לא התרגש מגינוניו הגסים של הצעיר הזה. לעומת זאת הוא לא רחש אהדה מיוחדת לצעיר הנדון, ועובדה זו אין ספק שהיתה משמעותית לגבי מה שעמד להתרחש בעוד רגע.

מה שקרה הוא שאוטובוס מספר 202 התקרב ועצר לפני הכניסה לטרמינל כמה שניות בלבד אחרי שהצעיר סגר אחריו את דלת השירותים. אלן הביט באוטובוס ואז במזוודה, ואז שוב באוטובוס ושוב במזוודה.

“היא על גלגלים,” אמר לעצמו. “ויש לה גם רצועה, כך שאפשר למשוך אותה.”

ואלן הפתיע את עצמו בקבלת החלטה – שאפשר לתארה כהצהרה – לטובת החיים.

נהג האוטובוס היה בעל תודעת שירות ואדיב. הוא עזר לקשיש עם המזוודה הגדולה לעלות לאוטובוס.

אלן הודה לו על העזרה והוציא את ארנקו מהכיס הפנימי של המקטורן. הנהג התעניין לדעת אם האדון מבקש לנסוע את כל הדרך לסטרֶנגנֶס, שעה שאלן ספר את סך אמצעיו הכספיים. שש מאות וחמישים קרוּנוֹת בשטרות ועוד כמה מטבעות. אלן סבר שעדיף לשמור על הכסף עד כמה שאפשר, והוא הושיט לנהג שטר של חמישים ושאל:

“עד איפה לדעתך אני יכול להגיע בסכום הזה?”

הנהג אמר בעליזות שאמנם הוא רגיל לאנשים שיודעים לאן הם רוצים לנסוע אבל לא כמה זה צריך לעלות, אבל הפעם המקרה הפוך בתכלית. אחר כך הציץ במחירון שלו והודיע כי בעבור ארבעים ושמונה קרונות הוא יכול לנסוע איתו עד תחנת רכבת בּירינגֶה.

זה נראה לאלן מצוין. הוא קיבל לידיו כרטיס ועודף של שתי קרונות. את המזוודה שנגנבה זה עתה הציב הנהג בחלל המיועד למטען מאחורי המושב שלו. אלן עצמו התיישב בשורה הראשונה מימין. משם עלה בידו להשקיף מבעד לחלון על אולם הנוסעים של התחנה. דלת השירותים היתה עדיין סגורה כשהנהג שילב להילוך ויצא לדרך. אלן קיווה בשביל הצעיר שהוא מבלה שם רגע של נחת, לנוכח האכזבה שמחכה לו עוד מעט.

האוטובוס בכיוון סטרֶנגנֶס לא היה עמוס כלל בשעה זו של אחר הצהריים. בירכתיו ישבה אישה בגיל העמידה שעלתה לאוטובוס בפלֶן, באמצע ישבה אמא צעירה שעלתה בעמל רב בסוּלבֶּרגָה עם שני ילדיה, אחד מהם בעגלה, ובקדמת האוטובוס גבר זקן להחריד שהצטרף במָאלמשֶפּינג.

האחרון ישב לו ותהה מדוע גנב את המזוודה האפורה הגדולה עם ארבעת הגלגלים. אולי כי ההזדמנות נקרתה בדרכו? ומשום שבעליה היה בוק? ואולי משום שייתכן שהמזוודה מכילה זוג נעליים ואולי אפילו כובע? או משום שלזקן לא היה מה להפסיד? לא, אלן לא היה מסוגל להסביר זאת לעצמו. כשהחיים עובדים שעות נוספות קל לך ליטול לעצמך חירויות, חשב והתיישב כהלכה במושב שלו.

השעה היתה שלוש והאוטובוס חלף על פני בּיוֹרנדָאמֶן. אלן הגיע למסקנה שהוא מרוצה מההתפתחויות של היום עד כה. או אז עצם את עיניו לתנומה קלה של אחר הצהריים.

באותו רגע הקישה האחות אָליס על דלת חדר מספר 1 בבית האבות במָאלמשֶפּינג. היא חזרה והקישה שוב ושוב.

“מספיק כבר לעשות בעיות, אלן. חבר המועצה וכולם כבר הגיעו. אתה שומע? אני מקווה שלא שתית שוב, אלן? אתה יוצא עכשיו תיכף ומיד, אלן! אלן?”

בערך באותו זמן נפתחה הדלת של השירותים היחידים בתחנה המרכזית של מָאלמשֶפּינג שהיו לפי שעה תקינים. יצא משם צעיר שהוקל לו, תרתי משמע. הוא עשה כמה צעדים אל מרכז האולם שעה שהתקין ביד אחת את חגורת מכנסיו והעביר את השנייה בשערו. ואז עצר, נעץ מבט בשתי שורות הספסלים הריקים ולאחר מכן תחילה ימינה, אחר כך שמאלה, במהירות. ואז אמר בקול רם:

“זין, מה לכל הרוחות, לעזאזל…”

הוא איבד את קו המחשבה ואז תפס תנופה חדשה:

“אתה תמות, חתיכת זקן מזוין. אני רק צריך למצוא אותך קודם.”

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם”