האם בימים חשוכים אלה, בארץ ובעולם, נמצא ניצוצות של אור, תקווה ואופטימיות דווקא אצל שטפן צוויג? האחדות הרוחנית של העולם […]
האחדות הרוחנית של העולם
הרצאה פומבית שנשא שטפן צווייג בצרפתית ב־27 באוגוסט 1936 בבית הספר הלאומי למוזיקה בריו דה ז'ניירו. הוא כתב אותה על סיפון האונייה שהפליגה מסאות'המפטון, אנגליה, לברזיל בתאריכים 12–27 באוגוסט 1936. בהרצאה זו מגדיר צווייג באופן ברור את השקפת עולמו, הקוראת לאחדות רוחנית במקום לאוּמנות, ומציג את עצמו כחבר בספֵֵרה אינטלקטואלית שמעבר לגבולות, ולא כחלק מלאום מסוים.
צווייג כתב את הדברים בתקופה שמשטרים פשיסטיים ולאומניים הלכו והתחזקו באירופה, עשרים שנה אחרי מלחמת העולם הראשונה, שאותה חווה ככישלון האחדות הרוחנית של אירופה. באותה שנה, 1936, שרף המשטר הנאצי את ספריהם של צווייג ושל סופרים יהודים ומתנגדי משטר נוספים.
צווייג מציג את האחדות הרוחנית כחזון נדיר המתגשם לעיתים רחוקות. תחילה הוא מזכיר את סיפור מגדל בבל המקראי כהתגשמות של חלום זה, שבו האנושות מצליחה להגיע להישגים כבירים בזכות ההבנה ההדדית, כאשר דיברה בלשון אחת. לאחר מכן הוא מציג את האימפריה הרומית כביטוי מעשי ראשון של אחדות פוליטית, כלכלית ולשונית בעולם הידוע של אותה תקופה. את נפילת האימפריה הרומית הוא מתאר כאסון גדול. עם זאת, לדעתו הכנסייה הקתולית שמרה על אחדות מסוימת גם לאחר שחדלה האחדות הפוליטית — וזאת בזכות השימוש בשפה הלטינית. ההומניסטים של תקופת הרנסנס החזירו את תחושת האחדות באמצעות "הרפובליקה הספרותית", גם זאת באמצעות הלטינית. אולם הרפורמציה פילגה את העולם הנוצרי לפלג פרוטסטנטי ופלג קתולי. באותה תקופה צצו הספרויות הלאומיות — הספרדית, האנגלית, הצרפתית וכדומה. רק המוזיקה אפשרה אחדות במהלך המאות ה־16 וה־17.
בסיום הרצאתו קורא צווייג להבנה הדדית בין בני אדם ולהתעלמות מתעמולה לאומנית, ומציין את דרום אמריקה כ"ארץ העתיד" בעידן שבו "אירופה הורסת את עצמה".
במילים הראשונות שיהיה לי הכבוד לפנות אליכם תהיה קריאה לסלחנותכם. הייתי רוצה מאוד לדבר בשפתכם, שאת יופייה אני מעריץ כבר שנים רבות, אך למרבה הצער איני שולט בה; ואף השפה הצרפתית, שבחרתי בה כדי לשוחח איתכם, איננה לשון האֵם שלי. על כן אני נאלץ להישען על אותו טוב לב ברזילאי מפורסם. אם דבריי לא יזרמו ביתר קלות כפי שקורה כאשר אני משתמש בשפת האם שלי, ואם איאלץ לוותר על האפשרות להביע את מחשבותיי בברק ובדיוק הצורני שהייתי רוצה לעטוף אותן — הרי אני מתנצל על כך מראש, אך לא הייתה לי ברירה. או שהייתי צריך לדבר בגרמנית — ואז הייתי מסתכן בכך שחלק גדול מן המאזינים לא יבינו אותי; או שהייתי חייב לפנות אליכם בלשון זרה, בצורה בלתי מושלמת, בעודי מודה לכם על נדיבותכם לבוא ולהאזין לצרפתית הקלוקלת שלי. סלחו אפוא על פגמי לשוני מתוך הערכה לרצון הטוב שלי, והאמינו לי — לא האמון שלי בעצמי, אלא האמון שלי בנדיבותכם הוא שנסך בי את האומץ לדבר בפניכם בלשון שאיננה לשוני.
אני עובר ישירות לנושא הרצאתי: האחדות הרוחנית של העולם.
האם אין הנושא הזה אבסורדי? האומנם איני מדבר אלא על רוח רפאים? האם אחדות זו קיימת? האם התקיימה אי פעם? האם תוכל להתממש אי פעם? אבוי, אני מודה — אחדות מוסרית זו של עולמנו איננה נראית כלל ברגע זה; להפך, לעיתים נדירות בלבד ידעה ההיסטוריה תקופות שבהן האטמוספרה של העולם, ובייחוד זו של אירופה הישנה שלנו, הייתה מורעלת כל כך בפילוג, במחלוקת ובחרדה. בחרדה פותח אדם את עיתון הבוקר, ובאנחת רווחה הוא סוגרו כאשר אינו מוצא בו כל בשורה מזעזעת; ולעיתים רבות, בטרם יעצום את עיניו לשינה, נדמה לו שהוא שומע מעל מיטתו את הזמזום המאיים של כנפיה השחורות של המלחמה הקרבה האורבת לנו.
חוסר האמון כלפי השכן נעשה כיום בהדרגה, בקרב עמים רבים — ובייחוד בקרב המפותחים שבהם — לתופעה פתולוגית של ממש. מכל עבר רואים גבולות נסגרים בחרדה, בפחדנות; יום ולילה פועלים באירופה המפעלים לייצור כלי ההרס המפלצתיים והמתוחכמים ביותר. במאה העשרים לספירה, לאחר עשרים מאות של הישגים מפוארים בכל תחומי התרבות, חלק ניכר מכוח ההמצאה האנושי מוקדש אך ורק למציאת אמצעים שיאפשרו, בבוא העת, לרצוח את מספר בני האדם הרב ביותר בזמן הקצר ביותר! חוסר אמון של כל עם כלפי זולתו, חרדה של כל אומה מפני כוונותיהן האפשריות של האחרות — כל האנושות שרויה בצללים, מאוימת במחשבה על מלחמה קרבה. איזו אכזבה מרה היא לנו, אנחנו המתעקשים — על אפן ועל חמתן של הרוחות הרעות — להחזיק בחלום האחווה בין העמים! איזה עצב נגרם לנפשנו, אנחנו השונאים את השנאה כאת האויב האיום ביותר של האנושות, ועומדים חסרי מגן וחסרי אונים מול השיגעון הזה של אחינו בכל מדינות העולם!
ואף על פי כן — לא! איננו רשאים להיכנע לפסימיות משתקת כי הפסימיות היא כוח הרס. היא מחלישה, מרדימה את האנרגיות משום שאינה יוצרת. אין לנו רשות, באמתלה שהזמן שלנו פועל כנגד חוקי התבונה, להטיל ספק בכוחה של התבונה. אין לנו רשות, גם כאשר אנו חרדים לגורלו של דורנו זה, לתת לאותה חרדה להיראות לעין. ההפך הוא הנכון. אנחנו, שתפקידנו לשמור על הנפש, עלינו לרכז את כל מאמצינו בחיזוק כושר האמונה בשעה זו של חולשה ושל ייאוש. אם בתוך הלילה הסובב אותנו אנו מבחינים בניצוץ הקטן ביותר של תקווה — חובה עלינו להצביע עליו בפני ידידינו. לכן, גבירותיי ורבותיי, אשתדל מצידי להראות לכם כעת, בכל יושר אמונתי, שמול הכוחות המפרידים פועלים כוחות אחרים — אלה המאחדים במקום לפלג — ושבמהלך ההיסטוריה, כנגד הנטיות ההרסניות, צמחה תמיד שאיפה לאחדות מוסרית של העולם. עוד על ספסל הלימודים למדנו שלצד הכוחות הצנטריפוגליים ישנם גם כוחות צנטריפטליים. אלה ואלה פעילים בכל אדם ובכל עם. כל אדם, משהתגבשה אישיותו, מבקש לשמרה ואף להעצימה ככל האפשר; כל עם מבקש לשמור על מה שייחודי לו כעם ולהעצימו. אך אף אדם אינו רוצה, ושום עם אינו יכול, להישאר מבודד לחלוטין; כל אחד נמשך לצאת ממעגל קיומו הפנימי כדי להתקשר עם אחרים. וכך מתמשך לו חלום האחדות של העולם כולו — כצורת הקשר העליונה ביותר — והוא נמשך לאורך כל הדורות, בזרימה מתמדת, עד לרגע שבו יתממש.
חלום אחדות האנושות הוא הקדום ביותר בעולם, וכבר בספר הקדום והקדוש ביותר שבידינו — התנ"ך — אנו מוצאים אותו כתוב שחור על גבי לבן. זכרו את האגדה רבת המשמעות המופיעה כבר בעמודיו הראשונים של ספר נכבד זה — סיפור מגדל בבל. בקושי יצאו בני האדם מחשכת הלא־נודע, אך החלו להיות מודעים לכוחם, וכבר התכנסו ואמרו: "הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם".[1] זאת הייתה הפעם הראשונה שהתאחדה האנושות לשם מעשה משותף, ובזכות היותם מאוחדים, בזכות שהייתה להם לשון אחת ורוח אחת — הלך המגדל ועלה וגבה להפליא. סמל לא נשכח, המלמד אותנו שהאנושות, כל עוד היא מאוחדת ואינה מבזבזת את כוחותיה על מחלוקות טיפשיות, מסוגלת להגיע אל הנעלה ביותר.
והנה אומר התנ"ך כי אלוהים ראה את הבניין המפלצתי עולה אל השמיים והחליט למנוע את השלמתו, והאמצעי שמצא כדי למנוע מן האנושות לעלות השמיימה היה לגרום לה להתפלג. אתם זוכרים את נוסח התנ"ך: "וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנוֹת הָעִיר"[2] — הוא בלבל את שפותיהם עד שלא הבינו איש את רעהו, וכיוון שלא הבינו כעסו זה על זה, התקוטטו, והמעשה נותר בלתי גמור.
אני שואל את עצמי אם יש בספר הנפלא הזה אגדה יפה ממנה. כל גורלנו מרומז במילים הללו האומרות שכל מריבה מקורה בחוסר הבנה; ולפיכך משימתנו הנשגבה ביותר עלי אדמות, כדי למנוע מריבה, היא להבין ככל האפשר, ומתוך ההבנה — לנהוג בצדק במידה המרבית כלפי כל אדם וכל עם.
הרי אתם רואים: כבר מילדותה הרכה חלמה האנושות על איחוד כל בני האדם לשם מטרה משותפת — ואיני חושש לומר זאת — גם בתקופות האפלות ביותר של מלחמות ומריבות לא נשכח חלום זה לגמרי. במהלך הדורות תמיד נמצא מישהו שהוסיף אבן למגדל בבל הבלתי נראה, שמלאכת בנייתו ננטשה בידי בני האדם השרויים בסכסוך. תמיד התגלתה אותה שאיפה לאחדות, ובאה לידי ביטוי בצורות שונות. לעיתים בצורות רוחניות ונעלות מאוד, ולעיתים במופעים פרימיטיביים ואלימים. גם ג'ינגיס־חאן, אָטילָה, טימור לנג, אותם מנהיגים שחילותיהם שטפו את אסיה ואת אירופה — גם הם חלמו, במוחותיהם החשוכים, את חלום האימפריה העולמית, חלום של איחוד עמים — אומנם בעול שלטונם, אך עדיין — של איחודם. אולם האימפריות של הכובשים הברבריים הללו לא היו יציבות כלל ולא יכלו להיות יציבות כי לעולם מה שנוסד על כוח בלבד, לא יכול היה לשרוד בהיסטוריה ולא יכול היה להיות פורה.
ההיסטוריה האמיתית של רעיון האחדות ושל גיבושה של תפיסה עולמית אחדותית מתחילה ברומא. אתם יודעים כיצד, בתוך כמה מאות שנים בלבד כבש אותו כפר קטן במרכז איטליה תחילה את חצי האי האיטלקי, ולאחר מכן השתלט על אפריקה ואסיה כפי שהיו מוכרות אז, ובהמשך על גאליה ועל גרמניה, על אנגליה. בראשית עוצמתה רומא ראתה את עצמה כאילו הייתה היקום כולו כפי שהיה מוכר באותה עת. אולם אין אלה הכיבושים עצמם ואיחוד הארצות הכבושות שבהן טמונה חשיבותה האדירה של השליטה הלטינית לתולדות התרבות, אלא בעובדה שרומא העניקה לעולם חוק רוחני אחיד, תרבות משותפת; היא לא הניחה לפרובינציות שלה לשקוע תחת עול דיכוי וברבריות, אלא העלתה אותן לדרגה גבוהה יותר של תרבות. היא לימדה אותן את שפתה, את משפטה, את אדריכלותה, את מדעיה ואת ספרותה.
אין עדיין תגובות