ימי העלייה הגדולה לאחר קום המדינה ומלחמת השחרור. שערי המדינה נפתחים למאות אלפי עולים מכל הגלויות המגיעים באוניות ובמטוסים. המחנות […]
התחלה
יום או יומיים לפני כניסת ההפוגה הראשונה לתוקפה, חזרתי אל משפחתי בתל־אביב מירושלים הנצורה של שנת 1948. שהיתי בירושלים, או יותר נכון — בכביש לירושלים, במשך כשבעה שבועות. הגעתי שמה בשיירה האחרונה בשליחות ציבורית־אזרחית שהיה לה גם קשר אל הפעולות המלחמתיות. כאשר הוברר לי שהדרך לתל־אביב חסומה עברתי למעלה החמישה ובמשך כמה שבועות עבדתי בחפירת המקלט הגדול לילדים. עם כיבוש גבעת הראדאר על־ידי הלגיון ואחרי שראינו מרחוק את העשן העולה מרכס ישובי גוש עציון שעלו באש, בו ביום שהוכרז על הקמת המדינה בתל־אביב, נפתחה ההתקפה הגדולה של הלגיון על מעלה החמישה ועל בסיס גדוד “הפורצים”, הגדוד הרביעי של הפלמ”ח. הצטרפתי לגדוד זה שהיה חסר רופא ואשר הנפגעים בו הלכו ורבו. הגדוד, או יותר נכון, שרידי הגדוד, שעלה להרי ירושלים רק חודש לפני כן, החזיק בשארית כוחותיו מול גבעת הראדאר המאיימת וסוללות התותחים שבסביבתו הגבוהה. כוחותינו לא יכלו, בשל מחסור בנשק ובתחמושת, להגיב על ההפגזות הקשות והבלתי פוסקות של הלגיון. מספר הנפגעים היה רב והגשת העזרה הרפואית נתקלה בקשיים חמורים. לא יכולנו להעביר את הפצועים לטיפול בבתי החולים בירושלים בגלל מחסור בדלק. היה עלינו למלא את הרכב במספר רב של פצועים כדי להצדיק נסיעה העירה. שררה אווירה של דיכאון עד כדי יאוש. לא מעט גרמו לכך המפלות בקרבות לטרון, שבעקבותם נתבדו התקוות לפריצת הדרך לירושלים. קרן אור יחידה האירה לנו בבואה של קבוצת אנשי גח”ל נושאי נשק ותחמושת, שפילסה את דרכה, בשבילים־לא־שבילים בדרך לא סלולה, זו שנתכנתה אחרי כן “דרך בורמה”.
יום אחד בתחילת יוני עמדתי בצד הכביש ליד בניין משטרת אבו־גוש והתבוננתי בשיירת ג’יפים שעשתה את הכנותיה בדרכה לשפלה, כשעל כל ג’יפ 4-3 פצועים, מהם נכים. אחד ממפקדי השיירה, שהכיר אותי מעבודתי האזרחית, הציע למפקד השיירה, בחור כבן 19, חבוש כובע של שוטר בריטי, “לקחת את הרופא” עם השיירה. אולי יהיה צורך בי בדרך המסוכנת. רק הנהגים היו שלמים ובריאים וכל שאר הנוסעים היו פצועי הקרבות על ירושלים ועל הדרך אליה. וכך קרה, לגמרי במקרה, שעל גבי הג’יפ האחרון בשיירה, ולאחר לילה שלם של תלאות, הגעתי בבוקר לתל־אביב תשוש ועייף עד מוות. חלפו קרוב לחודשיים מאז שעלה בידי להעביר איזו ידיעה לאשתי ולאמי.
כעבור שישה שבועות גויסתי רשמית לצה”ל ונקראתי לשרת במטה השירות הרפואי הצבאי, קודמו של חיל הרפואה.
תקופת שהותי הלא קלה בדרך לירושלים, במעלה החמישה, ניתוקי המקרי מן הבית לרגלי שליחותי, אי־הידיעה על הנעשה בארץ ובתל־אביב, גרמו לכך שלא יכולתי להסתגל לתנאי השירות. בתוך המוני אנשים בעלי מקצועות שונים שנתקבלו לשירות הרפואי הצבאי הייתה לי, לעיתים, הרגשה שרבים רבים אינם יודעים מה הם עושים ואין מי שמשליט סדר. הכול היה מאולתר ובלתי מבוסס. כיום ברור לי שזה היה בעיקרו רושם אישי שלי, הרגשה של מי שראה איך שם, בשדה, בהרי יהודה, נותר מכל שלושה חיילים — אחד בלבד. זמן רב לא יכולתי להתרגל למראה ההמונים שהסתובבו בבניין המטה, כאילו ללא טעם ומטרה. פילסתי לי דרך לעבודה אדמיניסטרטיבית רגילה וניסיתי לעבוד לפי מיטב הבנתי, מבלי לצפות להוראות או להערות. למסתכל מן הצד על הנעשה בעבודת השירות הרפואי הצבאי, היה ברור כי מתרוצצות בו שתי מגמות או מערכות של מנהגים המעוגנות בניסיון העבר; זו של “ההגנה” וזו של יוצאי הצבא הבריטי.
היום, מתוך פרספקטיבה נכונה של הזמן שחלף אפשר לומר שבדרך־כלל, מה שהועתק מניסיון הצבא הבריטי בשטח הרפואה הצבאית, היה יפה לצרכים שלנו ושל מלחמתנו ונקלט היטב. מאידך רוב האלתורים שבהם הצטיינה “ההגנה” לא החזיקו מעמד במרוצת הימים. למעשה, צריך היה לחזור לדרך הסלולה ועשירת הניסיון של הצבא הבריטי, ולהתאימה לתנאים המקומיים. וקיים היה כמובן, עוד גורם, הלא הוא המוסד הרפואי האזרחי היחידי שהיה ראוי לתואר זה: קופת חולים הכללית. לקופ”ח היו קשרים קרובים במשך עשרות שנים עם “ההגנה” ובשטח הרפואי הייתה קופת חולים כעין שלוחה של “ההגנה”. אף־על־פי־כן, בשל הבדלי גישות ואף מטעמים אישיים, הייתה תהום פעורה בין השירות הרפואי הצבאי ובין הנהלת קופת חולים, גם אם היחסים האישיים בשדה בין אנשי הרפואה ה”צבאית” וה”אזרחית” היו טובים למדי.
על רקע זה של צורכי שעה דחופים, של ניגודים בין העושים לבין עצמם ושל “בלגן” אדמיניסטרטיבי למופת, הגיעה אליי בספטמבר או אוקטובר, קריאה מאת ד”ר אברהם ניסן ז”ל, מנהלו הכללי של משרד הבריאות, שאך זה הוקם. הוא הציע לי לעבור מצה”ל לשירות הרפואי לעולה, לעבודה במחיצתו של מנהלו, הפרופסור תיאודור גרושקה המנוח. השירות היה ידוע לי רק בשמו ולא ידעתי דבר על בעיותיו. הייתי חייל ממושמע הנתון למרוּת הממונים עליי והשארתי את ההכרעה בידיהם. לתימהוני, עברו יותר מארבעה חודשים ולא נרמז לי דבר. להיפך, באחד הימים נקראתי אל מי שהיה מיועד להיות מפקדו החדש של השירות ובפיו הצעות מפתות מאוד ובלבד שאחתום על המשך שירותי הצבאי. את ההצעות דחיתי בו במקום, אולי בשל זיכרונותיי מתקופת שירותי הארוכה בצבא הבריטי. גם לא יכולתי, משום־מה, לראות את עצמי משרת קבע במסגרת רפואית של הצבא היהודי. יחד עם זאת לא תפסתי מדוע לא באה הצעתו של ד”ר ניסן לידי מימוש.
מסתבר שבאותם הימים, ימי סוף מלחמת השחרור, משנסתמן הניצחון באופק, החל מאבק על המשך קיומו של השירות הרפואי של צה”ל ועל הרחבת היקף פעולתו גם בשטחים אזרחיים, כגון קליטת העלייה ההמונית. האסכולה ששלטה באותה תקופה גרסה שהצבא ישרת אזרחים. שירותי הרפואה של הצבא יענו על כל הצרכים האזרחיים. הצעתם זו של ראשי השירות הצבאי לא נתקבלה והוחלט להטיל את המשימות הממלכתיות על מוסדות אזרחיים, כלומר על משרד הבריאות. ואכן כיום, הקטע הצבאי של שירותי הרפואה, עם כל חשיבותו הרבה וייחודו המבצעי, מוגבל ומוגדר מאוד בתפקידיו, ואת עיקר שירותי האבחנה והטיפול מגישים לחייל השירותים האזרחיים, ההיפך ממה שרצה אז השירות הרפואי של הצבא.
רק בסוף ינואר 1949 קיבלתי הודעה שעליי לעבור לעבודה במשרד הבריאות, במחיצתו של ד”ר גרושקה. לא יכולתי לשער אז מה יקרים היו החודשים הרבים שחלפו מאז שהוצעה לי העבודה בשירות הרפואי לעולה, ואיך הלכו והסתבכו העניינים מיום ליום ואיזה מחיר יקר יהיה על העולים לשלם במרוצת הזמן על הפיגור.
בתחילת פברואר הגעתי, עודני במדי צבא, לקריה בתל־אביב, לצריף בו שכנו משרדי השירות הרפואי לעולה והנהלתו הארצית. מצאתי את עצמי בעולם אחר, שונה תכלית שינוי מקודמו, מטה השירות הרפואי הצבאי. והמעבר הזה היה קשה לי יותר מן המעבר מ”בית פפרמן” שבהרי ירושלים והווי הקרבות על הדרך לירושלים — אל העבודה המשרדית ביפו. דיכאון שלט בכול, בכמה חדרים קטנים ואפלים בבית גרמני של תושב שרונה לשעבר, עבדו כמה אנשים, וכפי שהתברר אחר כך היו אלה עובדים מצוינים, בעלי שיעור קומה וד”ר גרושקה בראשם. האיש האציל ובעל שאר הרוח היה במבוכה קשה עד כדי יאוש. מעיניו בצבץ סבל רב של אדם אחראי מטבעו, דייקן ופדנט המרגיש שאינו יכול להתגבר על הקשיים שנערמו בפניו. הוא לא היה מסוגל אפילו לנסח את מחשבותיו… נוסף על השירות הרפואי לעולה, היה ד”ר גרושקה אחראי לאגף הרפואה הסוציאלית במשרד הבריאות, שטיפל במחלות נפש, שחפת, מחלות מקצועיות ועוד.
השירות הרפואי לעולה הוקם ביוזמת הסוכנות היהודית בגמר מלחמת העולם השנייה. תפקידו המוצהר היה להגיש את מלוא הטיפול הרפואי להמוני העולים, לשרידי השואה של יהדות אירופה. היה הכרח להקים מוסד מיוחד, מחוץ למוסדות הקיימים, כגון קופת חולים הכללית, שיגיש סעד רפואי ושיקום גופני ונפשי לעולים פליטי החרב הנאצית. על הבעלות על מוסד זה, שהיה אז בבחינת רעיון בלבד, התחרו “הדסה” וקופת חולים. מלכתחילה לא היה ספק שהמועמד המתאים ביותר הוא “הדסה”, בשל זיקתה ליהדות אמריקה ולגורל שרידי השואה. ואכן בתחילת 1946 החלה “הדסה” בפעולתה בבית החולים המפואר שעל הר הצופים. אולם התקוות לעלייה גדולה לא נתגשמו אז בשל המדיניות הבריטית שהגבילה את העלייה למכסָה של 1,500 סרטיפיקטים לחודש, כלומר 18,000 עולים לשנה. “הדסה” דאגה כמובן לזרם העולים המצומצם. מחנה עולים קטן הוקם ברעננה שנפתח עם בוא 500 תינוקות שנולדו בקפריסין עם הוריהם. אברהם ציגל, שהפך במרוצת השנים הבאות לראש וראשון במעשה הקליטה, היה מנהלו, ורופאים היו באים לעיתים מזומנות מירושלים לבקר בו וכך התנהלו העניינים על מי מנוחות. הישוב לא השלים עם גזירת העלייה, וספינות מעפילים החלו מגיעות לחופי הארץ ואל מחנות העצורים בקפריסין, שם נאספו כ־40,000 עולים במשך שלוש שנים. עם ההכרזה על חלוקת הארץ בסוף 1947 והקמת המדינה התפתחו העניינים במהירות מסחררת. קרבות פרצו בכל הארץ. “הדסה” נותקה מבסיסה שעל הר הצופים, עובדים בכירים של “הדסה” ובראשם מנהלה, ד”ר ח. יאסקי ז”ל, נרצחו. ירושלים נותקה מיתר חלקי הארץ. ד”ר גרושקה שעמד בראש השירות הרפואי לעולה מטעם “הדסה” נמצא אז בתל־אביב. באוגוסט ובספטמבר פרצה העלייה בזרם אדיר, כ־10,000 ויותר עולים בחודש. היה זה מפנה מהפכני וידה של “הדסה” קצרה, והיא נאלצה להסתלק מאחריותה לשירות הרפואי לעולה, וזאת על־פי ההסכם עם הסוכנות היהודית. תוך חודש ימים הפסיקה “הדסה” את פעולתה, ושר האוצר אליעזר קפלן ולוי אשכול, גזבר הסוכנות היהודית, נחלצו למצוא פתרון מהיר לבעיה הבוערת. הממשלה קבעה כי מבחינה ארגונית ואדמיניסטרטיבית יפעל השירות הרפואי לעולה “ליד” משרד הבריאות, אם כי למעשה עוד לא היה בנמצא משרד כזה באותם ימים. שר האוצר וגזבר הסוכנות התחייבו, איש־איש בשם מוסדו, להקציב 25,000 לירות לחודש לשירות הרפואי לעולה במשך חצי שנה. אבל רק אליעזר קפלן קיים כל חודש בדייקנות את התחייבותו והעביר למשרד הבריאות את חלקו. גזבר הסוכנות היהודית לא הכניס לקופה אפילו פרוטה אחת… גלים עצומים של עלייה הגיעו לארץ. הצרכים היו עצומים והסכום שבידי גזבר משרד הבריאות (25,000 ל”י לחודש) הספיק רק כדי תשלום משכורות הרופאים והאחיות. כך נמשך המצב במשך חמישה חודשים גורליים. אין פלא שד”ר גרושקה עשה רושם של איש מיואש שאחריות ללא נשוא רובצת עליו. גם משרד הבריאות עדיין לא פעל בימים ההם, ורק ד”ר גרושקה הוא שסימל את השיתוף עם משרד הבריאות בכך שהיה, נוסף למנהל השירות הרפואי לעולה, גם ראש האגף למחלות סוציאליות. בתקופת חצי השנה של קיומו נטשו את המשרד שני מנהלים כלליים ואת מקומם מילא ממלא מקום זמני. כמה אנשים צעירים, ובעיקר ד”ר מ. יהל וד”ר פ. יקותיאל עשו מאמצים בלתי פוסקים כדי לנווט את הספינה בין הגלים הסוערים, אבל מפעלי בריאות אין מקימים ביום אחד והארץ הייתה נתונה במלחמת קיום אכזרית. כל משאביה של יהדות התפוצות הופנו להקמת צבא יהודי בתוך אש הקרבות של מלחמת הקוממיות. צרכים אזרחיים, גם הלגיטימיים וההכרחיים ביותר לא עמדו במקום הראשון. רק כך אפשר לפרש את ה”מימון” המשונה — לצרכים חיוניים בשדה הרפואה. צרכים של הרבה רבבות של עולים חדשים…
כאשר התחלתי להשתלב בעבודה היום־יומית הבחנתי עד מהרה בתופעות משונות. בתוך הצוות הקטן במשרד שלטו דפוסי עבודה שהועתקו מעולם אחר ומתנאים אחרים לחלוטין: הרגלים ביורוקרטיים שמקורם במשרד הבריאות הצ’כי, בו כיהן ד”ר גרושקה לפני המלחמה כמנהל מחלקה, או שיטות עבודה של ארגון מכובד וקפדני אשר כל מקורותיו הכספיים הם מגביות וחובה עליו להגיש דינים וחשבונות מפורטים לתורמים. מחד־גיסא — שעת חירום גדולה, עלייה המונית ומאידך־גיסא הרגלי עבודה משונים, כאילו אין כל קשר בין המציאות לבין הדרכים והשיטות הנהוגות.
פעם כתבתי מכתב באיזה עניין פעוט וחתמתי את שמי. להפתעתי העירה לי המזכירה שבשירות הרפואי לעולה נהוג שכל מכתב היוצא בשמו, רק איש אחד רשאי לחתום עליו והוא המנהל. פתרתי את ה”בעיה” בכך שהוספתי עותק אל ד”ר גרושקה, אבל לא הרגשתי בנוח באווירה זו. לא יכולתי לצאת על דעת עצמי “אל השדה”, אל מחנות העולים, כדי ללמוד ממראה עיניי ומִפגישה עם העובדים והמוני העולים. חייב הייתי לנסוע יחד עם ד”ר גרושקה ולשמוע הסברים מפיו והוא — היה טרוד מאוד, וכך עברו כמה שבועות עד ליציאתי הראשונה ל”ארץ הרחוקה”, שאכן הייתה רחוקה במובנים רבים מאוד ומכאיבים ממש… לפרדס חנה. לא עמד אז לרשות השירות שלנו אף כלי רכב אחד ונחוצה הייתה “פרוצדורה” שלמה כדי להזמין מונית לצורך נסיעה אל מחוץ לעיר.
אחרת לחלוטין הייתה התמונה במחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית. השתלבתי במהירות במנגנון זה, על אף השתייכותי למסגרת ארגונית ותקציבית אחרת. מן הימים הראשונים למדתי להעריך את האנשים שם ולהבין לרוחם. ד”ר גיורא יוספטל, ד”ר אמי לבנטל, העובדת הסוציאלית, ויבל”א אברהם ציגל קיבלוני ללא גינונים, כאחד משלהם. במרוצת השנים לא תמיד שררה בינינו אידיליה מלאה ולא על הכול הסכמנו בלא ויכוחים או סכסוכים. אלא שידענו להבליג ולהתגבר, כי נר לרגלינו היה השירות לעולים, ורק בזה נמדד פועלו של אדם ושל המוסד. הצרכים היו כה אדירים, שלא הייתה כל דרך אחרת אלא לעבוד בצוותא, גם אם דבר זה או אחר אינו לפי רוחך. במחלקת הקליטה לא היו נוהגים נוקשים. הדבר שאפיין אותה זו הגמישות הרבה, כש”המוח היהודי” מוצא ללא הרף פתרונות מאולתרים לבעיות שצצו יום־יום מחדש.
כישרונו הרב ואנושיותו העמוקה של ד”ר יוספטל היו למקור השראה לעובדי המחלקה בכל הדרגים. באותם הימים הוא היה “פקיד בכיר” ולא נבחר הציבור. שנות חייו הקצרות, שנות העבודה בקליטת העלייה היו גם הגדולות בחייו, והוא שימש מופת במסירותו. בחדרי המחלקה שברחוב נחלת בנימין בתל־אביב שררה אז מין מהומה בלתי פוסקת. עולים חדשים לרוב, ועובדים שהתרוצצו במסדרונות התערבבו אלו באלו באופן חופשי. בכל פינה ובכל מעבר עמדו “קליינטים” וניהלו שיחות עם עובדי המחלקה, על תביעות, על עוולות ועל קיפוחים. הכול היה דחוף ולא סבל דיחוי. ואכן, הייתה דינמיות רבה בכל המשרדים האלה. העלייה הגדולה הטביעה חותמה על האנשים שפעלו שם ועם כל הקשיים והצרות, ניכר היה הרצון הטוב לבוא לעזרה. מערבולת גדולה זו של המוני בני האדם בתנועה בלתי פוסקת ובמתח נפשי רב שהורגש בכול, טובה הייתה בעיניי מן השקט הרב ששרר בחדרי משרד הבריאות והשירות הרפואי לעולה. אני נמשכתי אל האנשים האלה. הרגשתי, עוד לפני שלמדתי זאת מניסיוני, שכאן שולטת אווירה מעשית בריאה ולא אווירת היאוש ואוזלת־היד שבמשרדים ההם. רצוני ללמוד ולהכיר מקרוב את העניינים עורר כנראה תגובות חיוביות אצל האנשים הטרודים האלה. ייתכן שהופעה קבועה של רופא במשרדים אלה, רופא המדבר בלשון פשוטה, יידיש או עברית, היא שהפילה מחיצות מן הרגע הראשון. מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית, בימים של עלייה גדולה, הייתה רק בחלקה בעלת ניסיון בקליטה. בין אנשי הקליטה היו כאלה שליוו את העלייה שנים ארוכות, מסוף מלחמת העולם השנייה. במחנה היחיד ברעננה היה המנהל אברהם ציגל, שהתבלט בעבודתו זו ובמרוצת הזמן ריכז את כל מחנות העולים המפוזרים בארץ, שבשנות השיא בעלייה הגיע מספרם לשלושים ושבעה. לאנשי קליטה אלה לא היה מגע רב עם ענייני בריאות ורפואה עד בוא העלייה הגדולה בסוף 1948, כאשר במקום אלף וחמש מאות עולים לחודש הגיעו רבבות. מה גם שבימי העלייה המצומצמת היה לאנשי הקליטה “קבלן” נכבד לבריאות, “הדסה”, שמילאה בקפדנות ובנדיבות את המוטל עליה. משהסתלק ה”קבלן” נשארו אנשי הקליטה המטפלים הבלעדיים בעלייה ההמונית ללא שותף רפואי. יתרה מזה, עם כל תבונת החיים הרבה של אנשים אלה, לא הייתה להם וגם לא יכלה להיות להם ההכרה והידיעה שדווקא בשטח הבריאות טמונות סכנות וצפויים אסונות חמורים בקרב רבבות העולים החיים במחנות ארעיים. שיווי המשקל והיציבות היחסית שהיו משיגים עובדי המחנות במאמץ כה רב עלולים היו להתערער בגלל מגפה או, למשל, עקב חוסר יכולת לאשפז תינוקות. ורק למיעוטם של אנשי הקליטה היה ניסיון במלאכה. רובם הגדול של עובדי המחנות היו עולים שזה מקרוב דרכו על אדמת הארץ.
בפברואר ובמרס שררה עדיין רגיעה, אבל עין מנוסה כבר יכלה להבחין במה שעתיד להתרחש כעבור שלושה חודשים בקיץ 1949.
אחת השאלות הדחופות והבוערות שלחצו על מחלקת הקליטה הייתה הכנת מחנות הצבא המתפנים לקליטת העולים. עם סיום קרבות מלחמת השחרור החל משרד הביטחון להעמיד את המחנות לרשות מחלקת הקליטה. הקליטה התרכזה עד אז בגוש המחנות בפרדס חנה, בסביבת חדרה, נתניה, באר יעקב ובמחנה קטן מדרום לרחובות. התקנת מחנות גדולים לעולים בבית ליד, בראש העין, במחנה ישראל ובעין שמר נמסרה זה עתה לידיהם הזריזות של אנשי הקליטה. היה הכרח לבצע עבודות מרובות ומקבילות תוך זמן קצר: הקמת צוותי עובדים, הכנת ציוד מגוון, מזון ולבוש ועוד. המשימה העיקרית הייתה הפיכתו של מחנה צבאי בריטי רגיל ולעיתים מוזנח מאוד למקום קליטה של המוני עולים אזרחים על זקניהם וטפם. הצטרפתי לעבודות התכנון ונתקבלתי ברצון. האנשים הרגישו ודאי כי טוב שרופא יטול חלק בעבודה ויתרום את חלקו. משנות שירותי בצבא הבריטי, בימי מלחמת העולם השנייה, הכרתי היטב את המחנה הצבאי הרגיל והמצוי, על החיוב והשלילה שבו.
יום־יום בשעה מוקדמת הייתה אוספת אותי מכוניתו של ציגל והיינו יוצאים לדרך ומפות המחנה בידינו, בלא שידענו כמה עולים ואיזה עולים יופנו לכל מחנה. לעיתים היה המחנה מפונה רק בחלקו מהצבא וכבר התחלנו בהתקנתו לקליטת עולים. בין העושים במלאכה היה המהנדס א. נוימן ז”ל מחיפה, שעבד לפני כן בהקמת המחנות הבריטיים והכירם היטב. הוא היה אדם מכונס, שתקן ומחוספס בהופעתו החיצונית. מגבלות תקציביות קשות תרמו לא מעט להיווצרו של רושם כזה אצל העובדים במחיצתו. האמת היא שעמדה בפניו משימה כמעט בלתי אפשרית. פעמים רבות היה נאלץ לענות בשלילה על תביעות צודקות. בפסקנות נהג לקטוע את דברי הטוענים והתובעים. רק בשטח אחד היה משתנה צליל דבריו, והיענותו ורצונו למצוא פתרונות טובים ביותר היו מעבר למותר לפי התקציב: להקמת מוסדות לילדים. הוא היה מוכן לעשות הכול למען הילדים. אחרי יום גדוש עבודה של דיונים, של עיון במפות והליכה מבניין לבניין בכל שטח המחנה, לאחר קביעת מיקום של המטבח, חדר האוכל, המחסנים, המרפאה וחדרי החולים, היינו מקדישים תשומת לב מיוחדת לקביעת מוסדות לילדים בריאים וחולים ולהתאמת המבנים הקיימים לצרכים החדשים. יום העבודה הארוך היה חולף במהירות ומר נוימן נותן הוראות לעוזריו, מתווה קווים לביצוע העבודה ללא השהיות.
למחרת בבוקר הייתי מספר לד”ר גרושקה על היום שחלף והיינו משוחחים על הנחוץ לצורכי השירות הרפואי במחנה החדש העומד לקום. בעיניו העצובות ראיתי דאגה לעתיד וחשש מפני קוצר ידינו למלא את המינימום הדרוש לקדם את פני הקשיים. בעיני רוחו צפה האיש את הקטסטרופה המתקרבת ובאה — והוא שתק.
בנסיעות הרבות למדתי להכיר את האנשים העוסקים במלאכה, את שיטות העבודה ויותר מזה — את תורת הקליטה, זו שנלמדה מן הניסיון הרב שהצטבר בשנים שקדמו להקמת המדינה ולמלחמת השחרור. ועיקרה הגדול של התורה היה — שיש לפעול ולקלוט בכל התנאים. ואת התנאים קובעת למעשה העלייה בממדיה, באיכותה, בבעיותיה ובמועד שהיא מגיעה ארצה. אנשי הקליטה נטלו על עצמם לעשות ולהכין לפי מיטב יכולתם ולמעלה מזה, בלא שהייתה בידיהם הבחירה.
עם כל המצוקה והמועקה שהייתה באותם ימי תכנון וקביעת התנאים הפיסיים של המחנות העומדים לקום ולצמוח במהירות מסחררת, היו לי הימים ימי התרוממות רוח, כי עמדתי מקרוב בפני עולם חדש של בעיות והייתה לי הרגשה שאני נוטל חלק בתהליך היסטורי, שאולי אזכה לספר לבתי הקטנה מה פעלנו בימים ובלילות הרבים שהייתי נעלם מן הבית ומחברתה.
לפני שנפתחו שערי הארץ לרווחה בפני רבבות העולים מנה הישוב היהודי קצת יותר משש מאות אלף נפש והיה בכוחו לקלוט את מכסת שמונה עשר אלפי העולים בשנה, בעזרת יהודי התפוצות ובאמצעות המוסדות והמתקנים הרפואיים שעמדו לרשותו. ללא ספק הייתה זו קליטה מעולה, כמעט “דה לוקס” בהשוואה לעתיד להתרחש. והנה פרצה העלייה בזרם אדירים. תקוות הישוב נתגשמו, אך ספק אם איש היה יכול לנחש מה צפוי בשטח הקליטה.
במחצית השנייה של שנת 1948 עלו יותר מ־100,000 עולים. בשנת 1949 הייתה צפויה עלייה של 240,000 נפש. בחודש שיא, בפברואר אותה שנה, עלו שלושים ושלושה אלף נפש. מספרים מדהימים!
עד סוף 1949 — כלומר תוך 18 חודשים גדל הישוב היהודי בארץ ביותר מחמישים וחמישה אחוזים! בשנתיים הבאות, 1951-1950, נוספו יותר מ־340,000 עולים. הישוב היהודי גדל אפוא במשך שלוש וחצי שנים במאה וחמישה עשר אחוזים והישוב הוותיק הפך למיעוט בתוך האוכלוסיה הכללית.
המספרים בלבד, ככל שהיו פנטסטיים, רחוקים מלבטא את גודל הבעיות שהצמיחה הקליטה הגדולה. והעולים — אינם עדה אחת. אכן יהודים — אך בני עדות רחוקות במהותן זו מזו. מה בין אורח חייו של עורך־דין מקובנה ומושגיו של רוכל מקוצ’ין, או מלמד בחדר שבמרקש? השוני במנהגים ובהרגלי יום־יום היו לא פעם מקור לאי־הבנות בשטח ההיגיינה האישית והכללית, ביחס אל הרפואה, אל הרופאים והאחיות, לשאלות אשפוז בבתי חולים ולניתוק מהמשפחה, ביחס אל זקני המשפחה ואל האישה ההרה.
בתחילה בלטו בין העולים שתי קבוצות גדולות: שרידי השואה, יוצאי מחנות העקורים בגרמניה, ולעומתם העולים מבולגריה. תהום הייתה פעורה בין שתי קבוצות אלה של יוצאי אירופה. מצד אחד שברי אדם, אודים מוצלים אכולי זיכרונות זוועה, חולים וסובלים שנדמה היה להם כי איש אינו יכול להבינם, חשדנים בלי גבול ורואים עוול בכול, משפחות חדשות שהוקמו על חורבן משפחות קודמות — לכאורה אנשים שאינם ניתנים כלל לשיקום.
לעומתם, שבט יהודי שניצל כמעט בשלמותו, בריא ותוסס, מסתגל בנקל לתנאים החדשים ומאמין אמונה שלמה שיוכל לקשיים האובייקטיביים. שבט זה — יהדות בולגריה — יקל לו למצוא את מקומו, ומה שחשוב יותר — ואז לא תפסנו זאת — ישמור על הצביון ועל הייחוד שלו, ודווקא כך יתרום את חלקו להכרה הישראלית החדשה ולקיבוץ הגלויות. המשותף לשתי קבוצות עולים אלה היה הרצון להקדים ולצאת מן המחנות ולמצוא דיור ופרנסה. שרידי יהדות אירופה היוו בעיה רפואית סבוכה בגלל הסבל הגופני והנפשי שעבר עליהם. נצביע על עובדה חשובה אחת אשר היו לה השלכות קשות ולעיתים קורעות לב. למשפחות היו לרוב ילדים קטנים או ילד אחד, לעיתים רק תינוק. האימהות היו מבוגרות, בדרך־כלל בגיל שלא היה להן יותר סיכוי ללדת, והתינוק היה בשבילן הציר שעליו סבבו חיי המשפחה, ואם חלילה חלה התינוק, וזה קרה לעיתים קרובות מדי בתנאי המחנה ההמוני, טבעי הדבר שמתח רב נגרם בשל כך. ואם קרה אסון, מי יכול היה לנחם?
יוצאי בולגריה, עדה בריאה ונמרצת, המשפחות בהרכב מלא, בעלי מקצוע רבים, משכילים. גם הם הביאו עמם בעיה קשה ומיוחדת: באחת האוניות שהביאה עולים מבולגריה, הגיע בית זקנים שלם ובו עשרות רבות קשישים מופלגים — ממוסד של קהילת סופיה. הזקנים הובאו ברובם לפרדס חנה. עשרות־עשרות גברים ונשים, “מיטה של הסוכנות” ליד מיטה, אנשים שנעקרו מהתנאים הטבעיים שלהם, תשושים מנסיעה בים, חיוורים וחולים — אינם תופסים מה קרה להם ולאן הובאו. תמונה מדכאת עד מאוד. תוך זמן קצר יחסית הצליחה מחלקת הקליטה והאגף הסוציאלי שלה להקים מוסד לזקנים בפרדס חנה עצמה, מוסד ראוי לשמו. אבל המעשה — טיפה בים של צרכים. ובאותם הימים הגיעה אלינו שמועה שבעקבות חיסול גולת בולגריה עומדים השלטונות שם להעלות את כל חולי הנפש היהודים מבתי החולים. המדובר היה בכמה מאות. פניתי אל השר שפירא שהיה גם שר הבריאות, וביקשתי שיפעל למען דחיית עלייתם לזמן בלתי מוגבל. והדבר אכן נעשה.
שנת אלף תשע מאות ארבעים ותשע. זרם העלייה גובר ללא תקדים, ומשנה תוך זמן קצר עד לבלי הכר את הנוף האנושי והפיסי. שבוע אחר שבוע צצים מחנות ענקיים של עולים ובהם רבבות בני אדם. והעולים — מארצות ומיבשות קרובות ורחוקות. תחילה העלייה מצפון אפריקה, המזרח הקרוב, פרס והודו. ואחריהן, בסוף אותה שנה, העלייה המיוחדת במינה מתימן והעלייה הגדולה של יהודי בבל. ובעלייה מתימן קשור פרק מיוחד במינו של סבל אנושי ושל כמעט שואה מבחינה רפואית.
בגבור זרמי העלייה עמדנו לעיתים בפני שאלות רפואיות שעד אז ידענו עליהן רק מתוך ספרים. כל ארץ מוצא ובעיותיה המיוחדות: המבנה החברתי של האוכלוסיה היהודית, מנהגיה, הרגליה, מחלותיה וסבלותיה. כל תהליך של עלייה וקליטה, גם בתנאים הפיסיים והפיננסיים הנדיבים והנוחים ביותר, הוא בעיקרו גם תהליך עקירה של בני אדם חיים משורשיהם.
אידיאה גדולה כמו שיבת ציון, יצירת עם מחדש והשרשתו באדמתו, חינוך ממושך וחלומות של דורות רבים, הבאים לידי ביטוי בתפילה ובמסורת עשירה של מנהגים, יכולים אולי להקל על ההתחדשות במולדת, כאשר מדובר בעלייה סלקטיבית של צעירים, נבחרים מעטים מתוך מיליונים רבים, חלוצים שנבחרו והוכנו במשך שנים רבות לדרך הקשה. אפילו להם קשים הצעדים הראשונים של קליטה והניסיונות הראשונים של השתרשות בארץ החדשה, ורבים הם הכישלונות ולא מעטים הם מקרי הירידה גם בעלייה סלקטיבית זו. ואילו כאן מדובר בעלייה גדולה, השונה שוני מהותי, לא רק מבחינת ההיקף העצום, אלא מבחינות איכותיות מובהקות. ההיקף הענקי הוא בעיה כשלעצמה, גם מבחינת ההשלכות על היחיד ועל התא החברתי היסודי, המשפחה. קיימת סכנה בלתי פוסקת שבראותך, כעובד קליטה, כעובדת סוציאלית או כעובד רפואה, את ההמונים, את הרבבות, בנוף הקודר והמדכא של המחנה, אתה עלול שלא לראות את היחיד ובעיותיו, משאלותיו וצרכיו האינדבידואליים. העלייה הגדולה הזו היא אנטי־סלקטיבית, ניגוד גמור לסלקציה שידענו בימי העלייה החלוצית, עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. ההרכב המשפחתי אף הוא אינו רגיל. משפחות מרובות ילדים מחד, וזקנים ואנשים בודדים ללא בנים תומכים מאידך. חולים ונכים, עיוורים ומקרים סוציאליים קשים למכביר. עלייה כזו, כאשר היא מנתקת את שורשיה מן העבר ובאה לארץ חדשה, מה גדול הזעזוע והסבל הבאים עליה בפגישתה עם המציאות החדשה והתנאים הקשים ללא גבול של הקליטה. כל עולה, ויהיו תנאי קליטתו טובים ביותר, אפילו בחיק משפחתו השופעת רצון טוב, פוקד אותו בראשית צעדיו משבר מסוים. ומכאן נובעות רבות מאי־ההבנות וזה גם מקור למחדלים גורליים הנובעים מהתעלמות ממצבו הנפשי של העולה. לא הטבות חומריות הניתנות בשפע לעולה ישחררוהו מבדידות, מזכר השואה. גם היום, בתנאי קליטה של שפע יחסי אנו עדים לקשיים מרובים, לכישלונות, לטענות ולטענות שכנגד. דירה, פרנסה ואף לימוד השפה הם רק חלק מתהליך הקליטה, ולא תמיד מכריע. ההשתרשות בחברה ויצירת קשרים עמה כחלק אורגני, כתא בתוך הרקמה החברתית החיה, הוא המבחן הקובע לאורך ימים. ובסופו של דבר, עם כל גורמי החוץ, מכריעים יכולתו ורצונו של היחיד ומשפחתו אם התוצאה היא חיובית. מאידך, טיבה ורמתה של החברה הקולטת — מחזקות או מחלישות את רצונו ויכולתו של היחיד.
אחת הדוגמאות האופייניות לקשיי הקליטה הוא כישלון חדרי האוכל הגדולים שהוכנו במחנות. במאמץ כביר תוכננו אולמות גדולים ומרווחים, וגם נוחים למדי, בשביל אלף ויותר סועדים, בשתיים או שלוש משמרות אפשר היה להאכיל את אלפי תושבי המחנה במהירות ובנוחיות יחסית. אנשי הקליטה ציפו שכך גם יישמרו לא רק הסדר והניקיון, אלא שגם האוכל יהיה חם, טרי וטעים. אין צורך להדגיש מה חשוב עניין המזון, בתנאי מחנה רב אוכלוסין, ללא תעסוקה ממשית וללא ידיעה ברורה כמה זמן ישבו בו כשהם צופים לעתיד. סכומים גדולים הושקעו בהתקנת חדרי האוכל והתאמתם לשירות אופטימלי. גם אנו, הרופאים, תמכנו בתוכנית, ראינו בכך ניסיון רציני מבחינה רפואית, לשמירה על בריאותם של העולים ודרך רצויה למניעת מחלות קיבה, בייחוד בתנאי הקיץ הישראלי. גם סילוק שיירי האוכל מארוחות של אלפים, שהוא מקור לבעיה תברואתית חשובה, נראה היה יעיל יותר בשיטה זו. רבה הייתה האכזבה, כאשר התוכנית כולה נכשלה כישלון חרוץ. רק אנשים בודדים השתמשו בחדרי האוכל והם עמדו ריקים. העולים נהגו לבוא וליטול את מנות האוכל שלהם, והיו נושאים אותן למקומות מגוריהם, כלומר לאוהלים, שלפעמים היו משותפים לשתי משפחות, ושם היו סועדים את לבם. תחילה ניסינו להבין מעשים אלה באי־רצון לשבת עם אנשים זרים ליד שולחן אחד או בניסיון להתאים את טעמו של התבשיל להרגלי המשפחה. אבל הסיבה העיקרית הייתה כנראה בכך שהמשפחה, בייחוד זו של יוצאי ארצות המזרח חשה באורח אינסטינקטיבי, שבאכילה בין המוני אנשים בחדר האוכל ציבורי היא חושפת את עצמה לפגיעה במבנה החברתי שלה. הלא לפחות בזמן הארוחות, באוהל השייך להם, ובמיוחד בליל שבת וחג, נשמרה עמדתו של ראש המשפחה, כאשר האם מכינה את הסעודה המשפחתית המסורתית שבה קיימים יחסים קבועים וסדרים מקובלים מימים שעברו. המשפחה התגוננה, כביכול, מפני הרוחות החדשות שעמדו לפגוע בה ולשנות את סדרי חייה. ואכן, היה זה סימן בריא ונכון להתאוששות מן הדיכאון הפוקד כל עולה בזמן הראשון לעלייתו. חבל שלא היינו מסוגלים אז להבין סימנים אלה. לו היו מצויים עמנו אז סוציולוגים ופסיכולוגים היו ודאי מבחינים בסימנים חשובים כאלה, ואז היו נמנעים אכזבות וכישלונות רבים מעובדי הקליטה ומן העולים עצמם. כמה פעמים נכשלו הניסיונות להקים גופים התיישבותיים מעורבים מעדות שונות, עד שנקבעה הדרך הברורה כי מוטב ליישב בכפר אחד בני עדה אחת בלבד ואם אפשר, אפילו יוצאי עיירה או סביבה אחת.
בתחילת הקליטה נמצא העולה במצב של רגישות רבה, כשהוא נקרע בין שני עולמות, בין העבר וזיכרונותיו ובין העתיד המעורפל. אין פלא כי רב היה המקום לפגיעות בנפש האנשים בתהליך האכזרי של הקליטה, בתנאי העלייה הגדולה. זכורה לי פגישה עם רופא צעיר, שנים רבות לאחר עלייתו מבבל בתוך הזרם הגדול והבלתי צפוי של העלייה המוטסת שבעקבותיה נתחסלה כמעט לגמרי גולת בבל, מן העתיקות שבכל הגלויות. הרופא, אשתו וילדו הקטן, נעקרו לפתע ממסגרתם הקבועה וללא הכנה נפשית וחינוכית הועלו למטוס ונמצאו יום אחד בארץ החדשה. מכל התלאות והצרות, שנים רבות אחרי כן, הוא נזכר בחלחלה רק במעשה אחד: בבוא המשפחה לשדה התעופה של לוד, ולאחר הסידורים הראשונים, הועלתה המשפחה עם עולים אחרים לרכבת והוסעו לחיפה, אל מחנה “שער העלייה” לבדיקה רפואית ולמיון. הנסיעה המייגעת ארכה, לפי דבריו, כחמש שעות. פרט זה אין הוא מוכן לסלוח או לשכוח. הדבר פגע בכבודו ובכבוד משפחתו. וגם לאחר שנים רבות, כשהצליח האיש הצלחה רבה בהתבססותו בארץ, בעבודתו ובפרנסתו, לא נשכח אותו עלבון…
אין עדיין תגובות