החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

דרך הזן

מאת:
מאנגלית: אהוד תגרי | הוצאה: | 2014-12 | 247 עמ'
קטגוריות: עידן חדש, עיון

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

דרך הזן, ספרו הידוע ביותר של אלן ווטס, מאבות העידן החדש, ראה אור לראשונה לפני יותר מחמישים שנה, ואם כי מאז הפך הזרם הדק של ספרות זן וספרים על זן לשיטפון, קשה למצוא מתחרה לצירוף הנדיר ביותר של למדנות ובהירות שמציין את הכתיבה האלגנטית ומעוררת המחשבה של ווטס על נושא שבידי רבים מעודד לעיתים קרובות נפחנות מעורפלת.

ווטס עוקב אחרי לידתו של הזן מהזיווג המוצלח של בודהיזם בגירסתו המהאיאנית עם הדאואיזם של לאו דזה וג'ואנג דזה, ואחרי התפתחותו עד לביטויים הנאצלים ביותר שלו באמנות היפנית. הוא מבהיר גם את המושגים הזרים ביותר לקורא מערבי בלשון רעננה ונקייה ממליצות, משובצת דוגמאות מופתיות של גילויי זן באמנות ובחיים וציטוטים מאירי עיניים ממורי הזן הגדולים.

ווטס, שהיה בצעירותו כוהן דת אנגליקני, מבין את המגבלות שבכתיבה מתוך מסורת רוחנית, ואומנם, למרות ידיעותיו הרבות במחשבה המזרחית בכלל ובמסורת הזן בפרט, הוא כותב עליה מבחוץ, מה שבלי ספק מקל על מי שנתפס לקסם של הזן אבל לא מוכן לקבל אותו כחסיד שוטה.

אלן ווטס נולד באנגליה בשנת 1915. מגיל צעיר נמשך לבודהיזם, וכל חייו עסק בפרשנות של פילוסופיות אסייתיות ובקירובן לעולם המערבי. הוא פירסם למעלה מעשרים וחמישה ספרים ועשרות מאמרים שעסקו בעיקר בהשוואות בין הדתות והפילוסופיות המערביות והמזרחיות. ב-1938 עקר לארה"ב, שם התמחה בזן-בודהיזם, למד תיאולוגיה באוניברסיטה באילינוי, וב-1945, בהיותו בן שלושים, סיים את הכשרתו ככומר אנגליקני. בשנות השישים התנסה בסמים פסיכדליים, וספריו מתקופה זו עוסקים בחוויות מיסטיות ובניסיון להבינן באמצעות פסיכולוגיה, פיזיקה ואפילו מודעות אקולוגית. כל חייו הרבה להרצות ולשדר על האמונות המזרחיות ועל חוויותיו הדתיות וראה בפעילותו גישור בין תרבויות ואמונות. ווטס לא השתייך לעולם האקדמי, למעט כמה אפיזודות קצרות, אך כתיבתו המעולה וגדושת הידע, הוציאה לו מוניטין והקנתה לו מעמד מוביל. אלן ווטס היה נשוי שלוש פעמים ונולדו לו שבעה ילדים. הוא נפטר ב-1973.

מקט: 4-497-1111
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


מבוא למהדורה הראשונה

מאז מלחמת העולם השנייה גבר במערב העניין בזֶן-בודהיזם במידה שהקנתה לו כמדומה עוצמה בלתי מבוטלת בקרב זרמים אינטלקטואליים ואמנותיים במערב. אין ספק שסקרנות זו קשורה להתלהבות מתרבות יפן, אחת התולדות החיוביות של מלחמת העולם השנייה – אם כי אפשר שזו אופנה חולפת ותו לא. אלא שסיבה עמוקה יותר לסקרנות זו היא שהשקפת העולם של הזן קרובה עד למאוד לתפיסות החדשניות ביותר בפילוסופיה המערבית.

אסור שההיבטים היותר מדאיגים והרסניים בתרבות המערב יסתירו מעינינו את העובדה שבשנים אלה ממש היא נמצאת גם באחת התקופות הכי יצירתיות שלה. רעיונות ותובנות מרתקים ומלהיבים צצים בכמה מהתחומים היותר חדשים במדע המערבי – בפסיכולוגיה ובפסיכותרפיה, בלוגיקה ובפילוסופיה של המדעים, בסמנטיקה ובתיאוריות של תקשורת. ייתכן שחלק מהתפתחויות אלו נובע מהשפעת פילוסופיות מזרחיות, אולם ככלל אני סבור שהתפתחויות אלה מקבילות יותר משהן תוצאת השפעה ישירה. מכל מקום, אנחנו נהיים מודעים למקביליות זו, המבטיחה חילופי השקפות מעוררים ביותר.

המחשבה המערבית השתנתה כל-כך מהר במאה ה-20, שאנחנו נמצאים היום במצב של תעייה ותהייה. לא זו בלבד שיש קשיי תקשורת חמורים בין האינטלקטואלים לבין הציבור הרחב, אלא שאופני החשיבה ואפילו עצם ההיסטוריה המערבית חותרים בהצלחה יתרה תחת הנחות היסוד שבהן מעוגנים מוסדות החברה ומוסכמותיה. הולכים ומתפוגגים מושגים מקובלים של מרחב, זמן, תנועה, טבע וחוקי הטבע, היסטוריה ושינויים חברתיים, ואף אישיות האדם עצמו, ואנחנו הולכים ונסחפים ביקום נטול ציוני דרך הדומה יותר ויותר לעיקרון הבודהיסטי של ה'ריק הגדול'. תורות החוכמה של הדת, הפילוסופיה והמדע המערביים אינן מסייעות הרבה בכל הנוגע לאמנות החיים ביקום זה, ואנו מבוהלים מעצם המחשבה לפלס לנו דרך במרחב כביר זה של יחסיות נטולת עקבות. שכן הורגלנו לאבסולוטים – עקרונות מוצקים וחוקים קשיחים שהתלות בהם מקנה לנו ביטחון רוחני ונפשי.

זו הסיבה, לדעתי, לסקרנות הרבה המתעוררת ביחס לדרך חיים של תרבות יצירתית, אשר במשך כאלף וחמש מאות שנים חשה עצמה בנוח ב'ריקנות', ואשר לא זו בלבד שאינה נבהלת אלא שואבת ממנה הנאה צרופה. במילות הזן עצמו, מצבו היה מאז ומתמיד:

מלמעלה, אף לא בדל רעף לכסות את הראש

מלמטה, אף לא פיסת קרקע להניח את כף הרגל.1

לאמיתו של דבר, אמרות מעין אלו לא היו צריכות להישמע לנו זרות לגמרי, אילו היינו מוכנים לקבל את המשמעות האמיתית של 'לשועלים יש חורים ולעוף השמים קִנים ובן-האדם אין לו מקום להניח את ראשו' (מתי ח, 20).2

איני מצדד ב'יבוא' זן מהמזרח הרחוק, שכן הוא קשור קשר אמיץ למוסדות תרבותיים הזרים בעיקרם לאדם המערבי. אולם אין ספק שיש דברים שהוא יכול ללמד אותנו – או לעקור מהלומד את תלמודו הקודם – ושאנו יכולים להחיל בדרכים המוכרות לנו. מעלה גדולה יש בו והיא דרך ביטוי המובנת או סתומה למשכיל בדיוק כפי שהיא להדיוטות, והיא מציעה אפשרויות תקשורת שלא נבחנו במערב. בזן יש ישירות, חיוניות, הומור וחוש ליופי ולנונסנס – מענגים ומעצבנים בו-בזמן. יותר מכל, לזן יש יכולת לגרום לאדם לראות דברים בצורה הפוכה לגמרי ולפוגג את הבעיות האנושיות המדכאות ביותר בשאלות מסוג 'לָמָה העכבר כשהוא מסתובב?' יש בליבו חמלה מוצקה אך לא רגשנית כלפי בני-אדם שסובלים ומתים מעצם מאמציהם להיוושע.

כשאדם מדבר מתוך מסורת מסוימת, ובמיוחד כשהוא משתייך להיררכיה המוסדית שלה, הוא סובל תמיד מהעדר פרספקטיבה או אי-יכולת להבין את נקודת הראות של אלה שאינם משתייכים למסורת. אחד ממכשולי התקשורת הקשים ביותר בין מורי זן יפנים לבין אנשי המערב הוא העדר בהירות באשר להבדלים בהנחות מוצא חברתיות בסיסיות. שני הצדדים כל-כך 'קבועים באורחותיהם', שהם לא מודעים למגבלות בדרכי התקשורת שלהם.

ייתכן איפוא שהמחבר המתאים ביותר לספר מעין זה הוא אדם מערבי שלמד כמה שנים אצל מורה יפני וצלח את המסלול המלא של לימוד הזן. מנקודת הראות של 'המחקר המדעי' אין זה מקובל, כמובן, מפני שאדם כזה בוודאי הפך ל'חסיד שוטה', שאינו מסוגל להחזיק בהשקפה אובייקטיבית ונטולת פניות. אולם – למרבה המזל או לרוע המזל – הזן הוא בראש ובראשונה התנסות, לא מילולית באופיה, אטומה לחלוטין בפני גישה מחקרית או ספרותית טהורה. כדי לדעת מה הוא זן ובמיוחד מה הוא לא, כדי לגלות את המשמעות האמיתית של המילים, אין ברירה אלא לתרגל אותו, לחוות אותו, להתנסות בו התנסות ממשית. אלא שאותם בני מערב שהתנסו בחלק מהתרגילים המיוחדים המשמשים באסכולת רינזאי נוטים להפוך ל'חשאיים' ומסוגרים מהטעם הבא:

היודע לא ידבר עליו

המדבר לא יודע אותו.3

ואף-על-פי-כן, למרות שאינם 'פותחים' הם גם לא 'סותמים' לגמרי. מחד גיסא הם שמחים לחלוק את הבנותיהם עם אחרים, אך מאידך גיסא הם משוכנעים שבסופו של דבר אין תועלת במילים; ויתר על כן, הם התחייבו לא לחשוף היבטים מסוימים בתירגול שעברו. הם נוטים לפיכך לנקוט גישה אסייתית אופיינית של 'בוא ותגלה בעצמך'. אלא שהמדען המערבי הוא אדם זהיר וספקן הרוצה לדעת – ולא בלי סיבה – 'לאן הוא נכנס'. הוא מודע עד כאב לכושר ההונאה העצמית של התודעה, ליכולתה לשוטט במקומות שהכניסה אליהם מותרת רק בתנאי שהנכנס משאיר את ביקורתיותו בשער. האסייתיים בזים כל-כך לגישתו זו – וחסידיהם המערביים בזים לה שבעתיים – שהם אינם טורחים לספר לאיש המדע דברים רבים שניתן לנסחם במילים ולהבינם בשכל.

מסיבות אלה גם המשקיף מבחוץ, 'האובייקטיבי' – וגם החסיד מבפנים, ה'סובייקטיבי', יתקשו לכתוב על זן. במצבים שונים מצאתי עצמי משני צידי הדילמה. התרועעתי עם 'משקיפים אובייקטיביים' ולמדתי יחד איתם, ואני משוכנע שחרף כל מעלותיהם הם מחמיצים את העיקר ואוכלים את התפריט במקום את הסעודה. והייתי גם בתוך היררכיה מסורתית – לא היררכיית זן – ואני משוכנע לא פחות שמעמדה זו האדם לא יודע מה נאכל בסעודה. בעמדה זו האדם הופך, טכנית, ל'שוטה', קרי: לא מסוגל לתקשר עם אלה שאינם משתייכים לעדת המאמינים.

מסוכן הדבר, וגם מגוחך, שעולמנו יורכב מחברות מבודדות ומנודות אהדדי. אמירה זו נכונה שבעתיים ביחס לתרבויות הגדולות של המזרח והמערב, שבהן פוטנציאל התקשורת עשיר ביותר – והסכנות מכישלון תקשורתי גדולות ביותר. כמי שהוציא עשרים ומשהו שנים בניסיון לפרש את המזרח עבור המערב, אני משוכנע יותר ויותר שמי שבא לפרש תופעה כמו זן חייב לעשות זאת בהתאם לעיקרון הברור הבא:

מן הצד האחד, אותו אדם חייב לחוש אהדה כלפי דרך החיים הזו ולחוות אותה אישית, עד קצה גבול יכולתו. מן הצד האחר, הוא חייב לעמוד בפני הפיתוי 'להצטרף לאירגון' וליטול חלק בפעילותו המוסדית. יש להניח ששני הצדדים יתנערו מאדם הנוקט בעמדה נייטרלית וידידותית זו. אולם במקרה הגרוע, אם ישגה בהצגת אחד הצדדים, הדבר ידרבן צד זה להיטיב ולהבהיר את עמדותיו. מפני שהיחס בין שתי עמדות מתבהר עוד יותר כאשר נוספת עמדה שלישית, להשוות לשתיהן. וכך, גם אם מחקר זה לא מציג אלא נקודת ראות שאינה לא זן ולא מערב – הוא לפחות מספק נקודת התייחסות שלישית.

על כל פנים, אין שום ספק שהעמדה המהותית של הזן מסרבת להיות מוסדרת – להפוך לנחלה הבלעדית של מוסד כלשהו. אם יש בעולמנו משהו שמתעלה מעל היחסיות של התניה תרבותית, הרי זה זן – בכל שם שנקרא לו. זו סיבה מצוינת לאי-מיסוד הזן, המסבירה מדוע רבים מחסידיו בימים עברו היו 'אינדיבידואליסטים אוניברסליים' שמעולם לא השתייכו לאירגון זן כלשהו, ומעולם לא שאפו לקבל הכרה מסמכות רשמית כלשהי.

זו אם כן עמדתי ביחס לזן – ואני חש שעלי להיות כן עם הקורא בתקופה שבה מיוחסת חשיבות רבה לאסמכתאות או ל'דיפלומות' שבהן מחזיק אדם. איני יכול להציג עצמי כאיש זן, ואפילו לא כבודהיסט, מפני שלגבי דידי הדבר משול לניסיון להכניס את השמים לשק. איני יכול להציג עצמי כאקדמאי וכמדען אובייקטיבי, מפני שבהקשר של זן הדבר משול בעיני לחקר שירת ציפורים באמצעות פוחלצי סנוניות. אין לי כל זכות לדבר בשמו של הזן. אני רק טוען שנהניתי לחקור את ספרות הזן ולהתבונן בביטוייו האמנותיים מאז היותי נער, ושהיה לי העונג להכיר באורח לא פורמלי כמה יפנים וסינים שהלכו גם הם בדרך זו שאין בה עקבות.

ספר זה מיועד לקהל הרחב ולתלמידים רציניים יותר כאחד, ואני מאמין שהראשון יגלה סבלנות כלפי השימוש במונחים טכניים מסוימים, הסימניות הסיניות בתוך הטקסט, ושאר אמצעים ביקורתיים המשמשים לעזר רב לחוקרים המעמיקים בנושא. הספר נחלק לשני שערים. הראשון עוסק ברקע ובהיסטוריה של הזן, והשני בעקרונותיו ובתירגולו. מקורות המידע נחלקים לשלושה סוגים. ראשית, נעזרתי כמעט בכל מחקרי הזן שהתפרסמו בשפות אירופאיות. כמובן שהסתייעתי רבות במחקריו של פרופסור ד. ט. סוזוקי, אך בה-בעת השתדלתי שלא להסתמך עליהם יותר מדי – לא בשל מגרעת כלשהי, אלא מפני שאני סבור שהקורא זכאי למשהו אחר, לנקודת ראות רעננה, בנוסף לסיכום השקפותיו של סוזוקי.

שנית, התפיסה הבסיסית של הזן המוצגת בספר מבוססת על מחקר מעמיק שעשיתי במקורות הסיניים המוקדמים החשובים ביותר, תוך התייחסות מיוחדת לַשין-שין מינג (על הנאמנות ללב, המיוחס לסנג-צאן), טאן-ג'ינג (סוטרת הבמה של הְוֵי ננג), ללין-ג'י לוּ (רשומות לין-ג'י, מורה הזן המוכר בשמו היפני רינזאי), ולגוּ-דְזוּן-סוּ יו'-לוּ (מאמרות שנרשמו בחצרות הנכבדים הקדומים). ידיעותי בוודאי אינן מאפשרות דיון בכל הדקויות שבספרות זו (שנכתבה במאות ה-6 עד ה-9) – אך די בהן, כמדומני, להפיק את מה שרציתי, כלומר הבנה ברורה של עיקרי התורה. בכל אלה נעזרתי רבות בעמיתים ובחוקרים מהאקדמיה האמריקאית ללימודים אסייתיים, וברצוני להודות לפרופסורים סַבְּרוֹ הָסֶגאווה וג'י-מינג שְיֶן, לד'ר פול וד'ר ג'ורג' פֶ'נג, ד'ר פרדריק הוֹנג, מר צ'רלס יִיק, ולמר קַזוּמיצוּ קאטוֹ, ראש בית-הספר סוֹטוֹ-זן.

שלישית, המידע שבידי מבוסס על מספר רב של מפגשים אישיים עם מורים ותלמידי זן, שהתקיימו במשך עשרים שנה ויותר.

לסיכום, לעונג לי לבטא את הכרת תודתי לקרן בולינגן, שהעניקה לי מלגה לשלוש שנים, שבמהלכן נערך רוב מחקר ההכנה לכתיבת ספר זה.

אלן ווטס


1. . [מתוך האנתולוגיה זֶנְרין קוּשוּ שחיבר אייצ'ו במאה ה-1.]

2. . [כל המובאות מן הברית החדשה במהדורה העברית לקוחות מתרגום דליטש.]

3. . ספר הדרך והסגולה, פרק 56.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “דרך הזן”