החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

גופות מוסתרות

מאת:
מאנגלית: גיא הרלינג | הוצאה: | 2018-01 | 416 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

ג'ו גולדברג הגיע ללוס אנג'לס כדי להתחיל מחדש, כדי לשכוח מה שקרה בניו יורק. אבל אז בחדר חשוך ב'סוהו האוס' הכול משתנה פתאום.

היא לא דומה לאף אחת שהוא אי־פעם פגש.

היא לא יודעת על העבר שלו, ולעולם לא תוכל לדעת.

הבעיה היא שגופות מוסתרות לא תמיד נשארות ככה.

קרוליין קפנס היא עיתונאית ותסריטאית אמריקנית שעבדה בחנות ספרים בקייפ קוד, שם קראה לראשונה את "לוליטה". כמה שנים אחר כך כתבה את אַת – סיפורו של מוכר ספרים אובססיבי. הרומן תורגם ל־19 שפות ומעובד לסדרת טלוויזיה. היא חיה בלוס אנג'לס ונמנעת ככל האפשר ממחטים ומכבישים מהירים.

״מותחן השנה!"                                 דיילי מייל

"מותחן מבריק, אמיץ, פרוע… מסוג הספרים שאתה שם את חייך על הוֹלְד כדי לקרוא אותם."

גלאמור

"סיפור סקסי אדיר על טבעה האמיתי הנורא של אהבה אובססיבית ועל הונאה מתוחכמת מבעיתה."

מארי קלייר

מקט: 15100845
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

אני קונה סיגליות לאֵיימי. לא ורדים. ורדים נועדו לאנשים שעשו משהו לא בסדר. אני עשיתי הכול בסדר הפעם. אני בן־זוג טוב. בחרתי נכון. איימי אדם חיה בָּרגע, לא בַּמחשב.

'סיגליות הן הפרח הרשמי של רוד איילנד,' אני אומר לבחור שעוטף לי את הפרחים. הידיים המרושלות והמלוכלכות שלו מתחככות בעלי הכותרת, עלי הכותרת שלי. ניו יורק מזוינת.

'ברצינות?' הוא מצחקק. 'כל יום לומדים משהו חדש.'

אני משלם במזומן ויוצא עם הסיגליות שלי החוצה אל רחוב 7 מזרח. חם יחסית למאי, ואני מריח את הפרחים. רוד איילנד. הייתי ברוד איילנד. נסעתי לליטל קומפטון בחורף שעבר. הייתי חולה־אהבה, משותק מהמחשבה שבת־הזוג שלי — גווינֶביר בֶּק ז'ל — נתונה בסכנה בגלל החברה הלא־יציבה־רגשית שלה — פּיץ' סלינג'ר ז'ל.

מישהו צופר לי ואני מתנצל. אני יודע אם משהו באשמתי, וכשאתה יורד אל מעבר חצייה מהבהב, זאת אשמתך.

בדיוק כמו שזו היתה אשמתי בחורף שעבר. אני עובר בראש על הטעות עשר פעמים ביום. על זה שהתחבאתי בארון למעלה בבית משפחת סלינג'ר. על זה שהייתי חייב להשתין אבל לא יכולתי לצאת משם. אז השתנתי בתוך ספל — ספל קרמיקה — והנחתי אותו על רצפת הארון. ברחתי כשהיתה לי הזדמנות, ואין דרך אחרת להגיד את זה: שכחתי את הספל.

אני גבר שונה בגלל היום ההוא. אתה לא יכול לחזור בזמן ולשנות את העבר, אבל אתה יכול להמשיך קדימה, להפוך לאדם שזוכר. עכשיו אני מחויב לפרטים. אני זוכר, למשל, בדיוק מוחלט את הרגע שבו איימי קנדל אדם חזרה אל 'מוּנִי נדירים ומשומשים', אל חיַי. אני רואה את החיוך שלה, את השיער הסתור שלה (בלונדיני) ואת קורות החיים שלה (שקרים). זה היה לפני חמישה חודשים והיא טענה שחיפשה עבודה אבל גם אתם וגם אני יודעים שהיא חיפשה אותי. קיבלתי אותה לעבודה, והיא הגיעה בזמן ביום הראשון שלה עם מחברת ספירלה ורשימה של ספרים נדירים שרצתה לראות. היתה לה קופסת זכוכית של פירות־על, והיא אמרה לי שהם עוזרים לחיות לנצח. אמרתי לה שאף אחד לא יכול לחיות לנצח והיא צחקה. היה לה צחוק נחמד, קליל. היו לה גם כפפות לָטֶקְס.

הרמתי אחת. 'מה אלה?'

'כדי שלא אגרום נזק לספרים,' היא הסבירה.

'אני רוצה שתהיי מִקָדימה,' השבתי. 'זאת עבודה פשוטה בסך הכול, בעיקר למלא מדפים, לאייש את הקופה.'

'או־קיי,' היא אמרה. 'אבל ידעת שיש עותקים של אליס בארץ הפלאות ששווים יותר ממיליון דולר?'

צחקתי. 'כואב לי לשבור את לבך, אבל אין לנו אליס למטה.'

'למטה?' היא שאלה. 'שם אתם מחזיקים את הספרים המיוחדים?'

רציתי להניח את ידי בתחתית גבה ולהוביל אותה מטה אל הכלוב, שם הספרים המיוחדים נשמרים, ארוזים בארגזים, מוגנים. רציתי להפשיט אותה ולנעול אותנו בפנים ולבצע בה את זממי. אבל היתה לי סבלנות. נתתי לה טופס של מס הכנסה ועט.

'אתה יודע, אני יכולה להצטרף אליך למכירות חצר של ספרים ישנים,' היא אמרה. 'אתה אף פעם לא יודע מה תמצא במכירות חצר.'

חייכתי. 'רק אם תבטיחי לא לקרוא לזה מכירות חצר.'

איימי חייכה. היא ראתה את זה ככה: אם היא באה לעבוד כאן, היא תותיר חותם. היא רצתה שניסע למכירות של תכולות בתים בצפון העיר ושנחפש ספריות שמפנות מדפים ושנתחב את הידיים לארגזים ריקים ברחוב. היא רצתה לעבוד יחד, וככה לומדים להכיר מישהו טוב כל כך, מהר כל כך. צוללים יחד לתוך חדרים טחובים שפונו ורצים החוצה יחד כדי לבלוע את האוויר הצח ולצחוק ולהסכים שעכשיו לא נותר אלא לשתות משהו. הפכנו לצוות.

אישה זקנה שדוחפת הליכון מרימה אלי את מבטה. אני מחייך. היא מצביעה על הסיגליות. 'אתה ילד טוב.'

זה נכון. אני מודה לה וממשיך ללכת.

איימי ואני התחלנו לצאת לפני כמה חודשים בזמן שהיינו באַפֶּר איסט סייד בסלון של איש מת. היא משכה בדש הבלייזר הכחול שקנתה לי — חמישה דולר — במכירת יד־שנייה. היא הפצירה בי לזרוק שבע מאות דולר על מהדורה חתומה ומקומטת של מצעד הפסחא.

'איימי,' לחשתי. 'ייטס לא הולך חזק עכשיו, ואני לא רואה התעוררות באופק.'

'אבל אני אוהבת אותו,' היא התחננה. 'הספר הזה הוא הכול בשבילי.'

ככה זה נשים; הן רגשניות. אי־אפשר לעשות ככה עסקים, אבל אי־אפשר להסתכל על איימי עם העיניים הכחולות הגדולות והשיער הבלונדיני הארוך שלה שיצאו משיר של גאנז אנד רוזס ולהגיד לה לא.

'מה אני יכולה לעשות כדי שתשנה את דעתך?' היא התחנחנה.

כעבור שעה הייתי בעליו של מצעד הפסחא במחיר מופקע ואיימי מצצה לי את הזין בשירותים של סטארבקס במידטאון וזה היה יותר רומנטי ממה שזה נשמע כי חיבבנו זה את זו. זאת לא היתה מציצה; זה היה עינוג אוראלי, ידידַי. היא עמדה ואני משכתי את ג'ינס השבע־שמיניות שלה לרצפה ופתאום עצרתי. ידעתי שהיא לא אוהבת לגלח; לעתים קרובות היו לה זיפים ברגליים, והיא חזק בענייני חיסכון במים. אבל לא ציפיתי לשיח. היא נישקה אותי. 'ברוך הבא לג׳ונגל'.

זאת הסיבה שאני מחייך לי כשאני הולך, וככה נעשים מאושרים. איימי ואני, אנחנו סקסיים יותר מבוב דילן וסוּז רוֹטוֹלוֹ על העטיפה של Freewheelin, ואנחנו אלגנטיים יותר מטום קרוז ופנלופה קרוז ב ונילה סקַיי. יש לנו פרויקט: אנחנו צוברים עותקים של מה מעיק על פורטנוי. זה אחד הספרים האהובים עלינו, ואנחנו קוראים אותו יחד שוב ושוב. היא סימנה בטוש את הקטעים האהובים עליה, ואני אמרתי לה להשתמש בסימון עדין יותר.

'אני לא עדינה,' היא אמרה. 'אני שונאת עדין.'

באיימי יש להט. היא חולה על מה מעיק על פורטנוי, ואני רוצה להחזיק אצלי את כל העותקים הצהובים־כהים שהודפסו אי־פעם ולשים אותם במרתף כך שרק איימי ואני נוכל לגעת בהם. אני לא אמור להחזיק מלאי־יתר מאותו כותר, אבל אני אוהב לזיין את איימי ליד קיר הספרים הצהוב שלנו. פיליפ רוֹת היה נותן את ברכתו. היא צחקה כשאמרתי לה את זה ואמרה שאנחנו צריכים לכתוב לו מכתב. יש לה דמיון, יש לה לב.

הטלפון שלי מצלצל. אלה האחים גליסון, החשמלאים, בעניין מכשיר האדים, אבל זה יכול לחכות. קיבלתי מייל מבַּאזפיד בעניין איזו רשימה של חנויות ספרים עצמאיות מגניבות וגם זה יכול לחכות. הכול יכול לחכות כשיש לך אהבה בחיים. כשאתה יכול פשוט ללכת ברחוב ולדמיין את הבחורה שאתה אוהב עירומה על ערימה של מה־מעיקים צהובים.

אני מגיע ל'מוני ספרים', והפעמון מצלצל כשאני פותח את הדלת. איימי משלבת ידיים ובוהה בי, ואולי היא אלרגית לפרחים. אולי סיגליות זה לא בכיוון.

'מה קרה?' אני שואל ואני מקווה שזה לא זה, תחילת הסוף, כשהבחורה נעשית כלבה, כשמתפוגג ריח המכונית החדשה.

'פרחים?' היא שואלת. 'אתה יודע מה אני רוצה יותר מפרחים?'

אני מניד בראשי.

'מפתחות,' היא אומרת. 'היה פה עכשיו מישהו ויכולתי למכור לו את היֵיטס אבל לא יכולתי להראות לו אותו כי אין לי מפתחות.'

אני משליך את הפרחים על הדלפק. 'רגע, לאט־לאט. הוא השאיר מספר?'

'ג'ו,' היא מקישה ברגלה. 'אני אוהבת את העסק הזה. ואני יודעת שאני מתנהגת כמו בחורה מטומטמת ושאני לא אמורה לספר לך עד כמה אני בקטע. אבל בבקשה. אני רוצה מפתחות.'

אני לא אומר כלום. אני צריך לשנן הכול, לנעול ולנצור את זה, את ההמהום החרישי של המוזיקה — סוויט וירג'יניה של הרולינג סטונס, אחד האהובים עלי — את האור הנופל בצורה מושלמת. אני לא נועל את הדלת. אני לא הופך את השלט פתוח. אני ניגש לצד השני של הדלפק ותופס אותה בזרועותי ומטה אותה לאחור, ואני מנשק אותה והיא מנשקת אותי בחזרה.

אף פעם לא נתתי מפתח לאף אחד. אבל זה מה שאמור לקרות. החיים שלך אמורים להתרחב. במיטה שלך אמור להיות מספיק מקום לעוד מישהי, וכשהמישהי הזאת מגיעה, מתפקידך להכניס אותה. אני אוחז בעתיד שלי. אני משלם יותר עבור מפתחות מיוחדים מגוחכים, ורודים ופרחוניים. וכשאני מניח את הדברים המתכתיים הוורודים האלה בכף ידה של איימי, היא מנשקת אותם.

'אני יודעת שזה סיפור רציני,' היא אומרת. 'תודה, ג'ו. אני אשמור עליהם כמו על החיים שלי.'

באותו לילה היא באה אלי, ואנחנו צופים באחד הסרטים המטופשים שלה — קוקטייל, אף אחד לא מושלם — ואנחנו עושים סקס ומזמינים פיצה והמזגן שלי מתקלקל.

'שנתקשר למישהו?' היא שואלת.

'על הזין שלי,' אני אומר. 'יום הזיכרון מתקרב.'

אני מחייך ומצמיד אותה לדלפק, והרגליים הלא־מגולחות שלה משתפשפות בשלי ואני כבר רגיל לזה. זה מוצא חן בעיני. היא מלקקת את שפתיה. 'מה אתה זומם, ג'ו?'

'את הולכת הביתה ואורזת תיק,' אני אומר. 'ואני שוכר לנו קוֹרבֶט קטנה ואדומה ואנחנו עפים מכאן.'

'אתה לא שפוי,' היא אומרת. 'לאן אנחנו נוסעים בקוֹרבֶט הקטנה והאדומה הזאת?'

אני נושך את צווארה. 'את תראי.'

'אתה חוטף אותי?' היא שואלת.

ואם זה מה שהיא רוצה, אז כן. 'יש לך שעתיים. לכי לארוז.'

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “גופות מוסתרות”