החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!
על אליעזר (גייזי) צפריר

אליעזר (גייזי) צפריר. יליד טבריה 1934. תושב רמת השרון. עמית מחקר במכון למדיניות נגד טרור, במרכז הבינתחומי הרצליה. בעבר בכיר בשב"כ ובמוסד, ויועץ רא"המ לענייני ערבים. בין שאר תפקידיו הרבים והמסווגים, שרת כראש משלחת המוסד בכורדיסטאן עיראק, כראש שלוחת המוסד ... עוד >>

שטן גדול שטן קטן

מאת:
הוצאה: | 2002 | 283 עמ'
זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:

בוקר ה11 – בפברואר 1979… שגרירות ישראל בטהראן נכבשת על – ידי ההמון ונמסרת לאש"ף. אנשינו נמלטים משם ברגע האחרון. המחבר הולך לבקש עזרה מ"סגן האלוהים", ראש הסאוא"כ, אבל הוא בדיכאון. סגנו נופל על צוואר המחבר ומבקש "קחו אותי אתכם". הגנרלים של המטה הכללי מתכנסים, ובמקום לפעול, הם קוראים לחיילים לשוב לקסרקטינים. שגריר ישראל והמחבר מטלפנים לראש הממשלה בח'תיאר. עוזרו משיב בחטף כי "אלפי מפגינים צרים על משרדו" וטורק. נספחנו הצבאי מבקש את עזרת הרמטכ"ל, ועוזרו עונה: "המפקד מצטער, אין לו צבא, תעשו מה שאתם מבינים." זהו שיא המתח של יום המהפכה, של חודשים תחת מתח וסכנה של יותר מאלף ישראלים, פינויים של עוד ועוד משפחות ובודדים, והפינוי הסופי של 34 הישראלים האחרונים במטוס מגויס של ארצות – הברית.

על כל אלה ועל המהפכה הטורפת את אויביה ואת מחולליה, הצרות שנחתו על משפחת העמים, פרשת בני – הערובה בשגרירות ארצות – הברית וניסיון הנפל לחילוצם, מלחמת איראן – עיראק, יצוא של מהפכה וטרור ופיגועים קשים נגד ארצות – הברית וישראל ואחרים, חיזבאללה, פרשיות "פסוקי השטן" ו"איראנגייט", ועל פרי הבאושים של אוסאמה בן לאדן והפיגוע השטני במגדלי התאומים. תמונה מרתקת של איראן המהפכנית שהוגדרה על – ידי הנשיא ג'ורג' בוש כ"משטר רשע".

"תעודה אותנטית הכתובה בכשרון ועוקבת אחרי נקודות ציון חשובות בתהליך המהפכני באיראן… מסמך מאלף הממקד את ראייתנו בנושאים שטרם נכתב אודותם." פרופ' דוד מנשרי

"בדרך כלל אקדמאים ועיתונאים מייצרים ספרי היסטוריה כמשקיפים מן הצד על מה שהתחולל. ספר זה שונה לגמרי. הוא נכתב בידי מי שראה את הדברים מבפנים, וחווה את המהלכים באורח בלתי אמצעי, ולכן זוהי עדות מרתקת מזוויתו של ראש שלוחת 'המוסד' בטהראן, שברשותו ההיכרות והמידע כיצד נרקמה הברית בין ישראל למשטר השאה, עד שנכרתה בידי ח'ומיני. לפנינו תעודה מיוחדת במינה וחשבון מפוקח לאחור שלקחים בצדו." אהוד יערי

אליעזר-(גייזי)-צפריר

שטן גדול, שטן קטן – עוד עדות אישית, מרתקת ודרמטית של אליעזר (גייזי) צפריר, בעבר בכיר בשב"כ וב"מוסד" ויועץ ראש הממשלה לענייני ערבים. ראש משלחת "המוסד" בכורדיסטאן במלחמתם מול עיראק, וראש שלוחת "המוסד" באיראן בתקופת מהפכת ח'ומיני. ספרו "אנא כורדי" ראה אור אף הוא בספרית מעריב ב-1999.

מקט: 001-1480-003

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1. מְנֵא מְנֵא תְּקֵל וּפַרְסִין

"בשנת שתיים למלכות נבוכדנצר, חלם נבוכדנצר חלומות ותתפעם רוחו." כך מסופר בספר 'דניאל', פרק ב', על מלך בבל הגדול, שכבש את ירושלים, גרם את חורבן הבית הראשון, וחמס את כלי הקודש והזהב מבית המקדש. הוא היה גדול בכיבושיו, וגם גדול בחלומותיו המגלומנים. הוא עשה צלם עצמו מזהב, ששים אמות גובהו, שש אמות רוחבו, הקימו בבקעת דוּרָא, ושלח לכַנֵּס את האחשדרפנים, הסגנים, הפּחות, היועצים, הגזברים, השופטים, השוטרים וכל שליטי המדינות, לבוא לחנוכת הצלם. מזכיר מגלומנים אחרים בהיסטוריה ?! בנו בֶּלְשַצַּר, שהֶחרה החזיק אחריו, ערך משתה גדול (פרק ה') לאלף שריו, ולעומת האֶלֶף – יין שתה. בֶּלְשַצַּר ציווה בטעם היין, להביא כלי הזהב והכסף, אשר הוציא נבוכדנצר אביו מן ההיכל אשר בירושלים, וַיִּשְתו בהם המלך ושריו, נשיו ופילגשיו. בעיצומו של 'טראנס' זה והפגיעה בקדושת כלי הקודש, יצאה יד מסתורית וכתבה את הכתובת (הראשונה בהיסטוריה) על הקיר: "מְנֵא מְנֵא תְּקֵל וּפַרְסִין." דניאל היה אז בבבל, נקרא אל המלך, ופענח את הכתובת על הקיר: "מְנֵה -מָנָה אלוהים מלכותך והסגירה. תְּקֵל – נשקלת במאזניים ונמצאת חסר. פְּרֵס – נפרסה מלכותך ונִתנה למדי ופרס… בו בלילה הומת בֶּלְשַצַּר המלך הכּשדי, ודריָוֶש המָדִי קיבל את המלכות…" זה היה במחצית השניה של המאה הששית לפני הספירה, וחוקרים מעריכים כי ההיסטוריון התנ'כי חיבר כאן לסיפור אחד את כיבוש בבל ע'י כּורש בשנת 539 לפ'הס, וע'י דריָוֶש בשנת 520 לפ'הס. בכל מקרה זה היה לפני כאלפיים וחמש מאות שנה. ארוע היסטורי חשוב שתועד ע'י התנ'כ, השאיר להיסטוריונים את משל 'הכתובת על הקיר', והסעיר את דמיונם של רבים, גם מלחינים וציירים, בכללם הציור הנפלא של רֶמְבְּרַנְדְט ('משתה בלשצאר', המאה ה- 17) המעטר את כריכת הספר (באדיבות נֵישוֹנָל גָאלֶרי, לונדון).

במקום אחר בהיסטוריה של האזור, בתקופת השושלת הפרסית הסאסאנית (השושלת ששלטה באיראן ובמזרח במאות שקדמו לכיבוש המוסלמי של המאה השביעית), מספרת האגדה על מלוכה שחמקה זמן רב מן הכתובת על הקיר, הודות לסיפורי נפלאות שמתאימים יותר לסיפורי האגדה – 'אלף לילה ולילה'. היֹה היוּ שני מלכים אחים – שָהרִיָאר ושָאהזָמָאן. שניהם שלטו בממלכותיהם בצדק ובדאגה לאזרחיהם, עד שגילו כי בעת מסעותיהם בוגדות בהם נשותיהם ב'מסיבות חשק וחיבוקים ונישוקים ובִיאוֹת' עם עבדיהם הכושים. ברוב זעפם, עזבו את הממלכה ויצאו להתבודדות וחשבון נפש על שפת הים הגדול. שם טיפסו על עץ גדול מפחד סערה ושיטפון איום, שהביא עמו נֵד מים נורא ובתוכו שֵד ענק ומפחיד. מתוך תיבה שהיתה בידו הוציא השד עלמה יפה כשמש המאירה, ונרדם לרגלי העץ כשראשו בחיקה. העלמה היתה בת מלך , שנחטפה ע'י השד ביום כלולותיה. ראתה את השניים נחבאים על העץ והזמינה אותם לרדת ולהתעלס עמה, שאם לא כן תעיר את השד ויהרגם. אח'כ דרשה מהם את טבעותיהם, להוסיפן למחרוזת של חמש מאות ושבעים טבעות, כמספר הזכרים שהתעלסו עמה עד כה, תחת אפו של השד הנורא. זו היתה נקמתה בשֵד שגזל אותה מזרועות אהובה. או אז הבינו שָהרִיָאר ושָאהזָמָאן שהבעיה שלהם היא כאַיִן וכאפס מול בעייתו של השֵד, שכמה שהוא נורא ומפחיד, ובת המלך החטופה נעולה בקופסה, והקופסה בתיבה נעולה בשבעה מנעולים, עדיין היא מצליחה 'ובגדול' להערים עליו, ו'לאסוף' כמות כזו של טבעות/ הוכחות לנקמותיה המיניות בו. הם חזרו למלכותם, הרגו את נשותיהם ואת העבדים, ומאז קבע לו שָהרִיָאר מנהג נָלוֹז, להביא אליו כל ערב בתולה אחת, ולאחר שהוא בּוֹעל אותה, הוא מוציאה להורג, שלא תהיה לה הזדמנות, רחמנא ליצלן, לבגוד בו. עד… שנתרגשו בני האדם והבריחו בנותיהם ולא נשארה, כמעט, נערה בתולה בכל הממלכה. המשנה למלך , שהיה מופקד על חיפוש הבתולות, נכנס לדיכאון וחשש לראשו. בתו שָהרָזָאד, שהיתה יפה ומשכילה מאד, ראתה את מצוקתו והתנדבה לֵילֵך אצל המלך. כשעמד עליה המלך 'להַשִּיר בתוליה', בכתה בכי גדול וביקשה לראות בפעם האחרונה את אחותה הקטנה דִינָהזָאד. זו באה, ועל פי הסכם מוקדם ביניהן ביקשה סיפור יפה אחרון, לפני מותה. לזאת לא יכל המלך להתנגד, גם הִתאוָה לשמוע בעצמו סיפור יפה…

ואז פתחה שָהרָזָאד וסיפרה את סיפור הסוחר והשֵד. סוחר אחד גדול נתקל במסעו בשֵד שאמר להרגו. התחנן הסוחר על נפשו, ובקושי הסכים השד לדחות את הביצוע, עד שילך הסוחר לביתו, יחזיר את כל חובותיו לאנשים ויחלק רכושו וצוואתו לילדיו. למועד האמור שב הסוחר אל השד והמתין לו בצל אותו העץ. עבר איש זקן ועמו איילה כבולה בשלשלאות, ושאל לסיבת ישיבתו של הסוחר במקום משכן השֵדים. סיפר לו הסוחר בעצב את סיפורו. עבר שם איש זקן שני ועמו שני כלבים שחורים. שאל גם הוא לסיבת הישיבה וקיבל אותה תשובה. עבר שם איש זקן שלישי ועמו פּרדָה חומה בהירה, ושאל וקיבל אותה תשובה. מתוך דאגה לגורל הסוחר וסקרנות לאשר יקרה, החליטו השלושה להמתין עם הסוחר לבוא השֵד, וזה הגיע רכוב על ענן אבק עצום וחרב שלופה בידו. כשהניף השֵד את חרבו לשסֵף את ראש הסוחר, התחנן אליו הזקן הראשון, ובקושי קיבל הסכמתו לחנון שליש מחיי הסוחר, אם הוא, הזקן, יספר לו סיפור יפה, והוא, השֵד, ימצאנו מופלא… ופתח וסיפר את:

סיפור הזקן הראשון: "איילה זו הכבולה בשלשלאות, בת דודי ואשתי היא. אחרי שנים רבות של עקרות, לקחתי על פניה אשה אחרת שילדה לי בן. לימים, בצאתי למסע רחוק, עשתה אשתי זו לחשים וכשפים והפכה את האשה השניה לפרה ואת הבן לעגל, ומסרה אותם לרועה למרעה. בשובי סיפרה לי כי האשה השניה מתה והילד ברח. במלאות ימי אבלי ולרגל חג הקורבן, ביקשתי מן הרועה שיביא פרה לשחיטה, אך התברר לאחר השחיטה, לחרטתי, שאין בה בפרה (היא אשתי השניה) לא חלב ולא בשר ראוי. ביקשתי מן הרועה עגל, והוא הביא עגל. זה רץ אלי וליקק ובכה ויילל, ואני איני יודע שזהו בני. משום מה התחרטתי וביקשתי מן הרועה פרה אחרת, אך אשתי (זו האיילה) לחצה ואיימה כי רק את העגל הזה היא רוצה. קרבתי בהיסוס אל העגל עם המאכלת השלופה… "

כאן ראתה שָהרָזָאד כי השחר עלה… והפסיקה את הסיפור. כאן נעצור גם אנו, שכן שָאהרָזָאד הבטיחה לאחותה וגם למלך שָהרִיָאר הסקרן, כי תמשיך את הסיפור בלילה הבא, וכך קנתה לה חיים של יום אחד נוסף.

אנו נקפוץ בינתיים אל ימינו, לכתובת נוספת על הקיר באותה זירה היסטורית. בשנת שלושים למלכות מוחמד רִזָא פַּהְלָאוִי על פרס, היא איראן, דומה היה שההיסטוריה חוזרת על עצמה. באוקטובר 1971 ,ערך שָאהִנְשָאה (מלך המלכים) אָרְיָאמֶהר שבעה ימי משתה לכל שריו ונכבדי עם ולכל המלכים וראשי המדינות. החגיגות נערכו בפֶּרְסֶפּוֹלִיס, ערשׂהאימפריה הפרסית- איראנית הקדומה, לכבוד אלפיים וחמש מאות שנה לייסודה של מלכות כּורש, ו… לכבוד התפתחותה וגדולתה של איראן דהיום, ו… לכבוד השאה, ממשיכם של מלכי איראן הגדולים. גם כאן היו חכמים שראו את הכתובת הנסתרת על הקיר, ואת המפולת הקרֵבה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, כי הלוא ידוע שלכל גובה יש מדרון. הנה, כך סברו, נפרסה מלכות השאה הפרסי וְתינתן לאחר. תצלומיו הגדולים והצבעוניים של השאה המעטרים בצָו, כל קיר, כל מוסד וכל בית איראני, מראים אותו במלוא הדר מלכות, כשרגליו נוגעות באדמה וראשו מתנשא בשמיים ובעננים. וכבר אמרו חז'ל : אין לך גבוה ובור עמוק כמשמָיִם לארץ. כך עתידה להיות הנפילה. ראש ממשלת איראן לעת זו של חגיגות פרספוליס, אמיר עבאס הוֹבֵידָה, הוא אחד המקורבים ביותר לשאה, וילווה אותו עד סופו הטראגי במפולת, ואי אפשר גם בלי קשר מסויים אלינו (בכל עניין יש גם הנקודה היהודית!). אך בל נקדים את המאוחר.

סמוך לזמן זה של חגיגות פרספוליס,החלה התענינותי המעשית באיראן ובאינטרסים משותפים לנו ולאיראנים. עד אז הצטמצמה ידענותי למה שלמדתי בלימודי המזרח התיכון באוניברסיטה העברית, בכלל זה מעט פרסית, אצל הפרופסור אוריאל הֵד ז'ל. והנה הזדמן לי להכיר ולשוחח פנים אל פנים עם איראנים בשר ודם, אנשי ממשל וביטחון, שהיו שותפים לשיחות תקופתיות עם אנשי ממשל וביטחון ישראליים, על אינטרסים משותפים והערכות מצב ביטחוניות ומדיניות הנוגעות לשתי המדינות. כבר נאמרו דברים על האסטרטגיה המדינית מאז בן גוריון וראש שרותי הבטחון איסר הראל, ובהמשך מאיר עמית – ברית מדינות פריפריה וברית מיעוטים. בעיקרה של התפישה היתה ההנחה כי הסיכסוך הישראלי- ערבי הינו עמוק ביותר ועתיד להמשך שנים רבות. על כן אין לישראל ברירה אלא לפתח מאמץ של שיתוף פעולה עם אותם גורמים באזור שאינם ערבים ושאינם מוכנים ללכת בתלם הקיצוני והדורסני של המדינות הערביות הרדיקליות, ומצרים של גמאל עבד אלנאצר בראשן. איראן כמשל, שאף כי היא מוסלמית, אינה ערבית ואינה סונית, ולה מסורת ארוכה של יריבות מול הערבים בכלל ומול עיראק (בבל) בפרט. או תורכיה שהיא אמנם מוסלמית סונית אך אינה ערבית, ויחסיה עם העולם הערבי פרובלמטיים, גם על רקע התחברות הערבים (צבאו של השריף פייצל) במלח'הע ה- 1 עם בנות הברית ואנגליה (הנוצריות) נגד האימפריה העות'מנית (המוסלמית). יריבות מיוחדת יש לתורכיה מול סוריה על חבל המריבה באיסכנדרון, ועל מי הפרת, ומזה שנים גם על סיוע בוטה של סוריה לארגון הטרור הכורדי התורכי- PKK. או אתיופיה, שאיננה ערבית ואיננה מוסלמית. או המיעוט הכורדי בעיראק, שהוא מוסלמי סוני אך לא ערבי, המנהל מאבק ארוך מול בגדאד להשגת אוטונומיה והכרה ממשית בייחודו ובתרבותו. או הדרוזים, השומרים בקנאות על ייחודם העדתי והדתי, והיה מי שחשב, אצלנו וגם אצלם, שיש סיכוי לשיתוף פעולה ברמה האסטרטגית. ואחרים. לא כולם חיכו לפנייתנו. היו פניות והיו קשרים שהבשילו ש'פ קצר, או לא הובילו למשהו ממשי וראוי, אך נשמרו בחשאי למען ביטחונם וכבודם של הפונים. וכפי שהסביר פעמים רבות האלוף (מיל) מאיר עמית, ראש אמ'נ וראש המוסד בעבר, אם אתה מקבץ את כל האוכלוסין והגורמים הללו, עשרות רבות של מיליונים, אתה רואה שהם אינם מיעוט כלל ועיקר, ואינם בטלים בששים מול הדומיננטיות הערבית סונית.

הקשר הישראלי-איראני ראה עליות ומורדות, אך התמיד שנים רבות והתפרש על קשת רחבה של נושאים ואינטרסים משותפים בתוך איראן ומחוצה לה. מבצעים משותפים רבים שהשתיקה יפה להם, ואשר שני הצדדים יצאו נשכרים מהם. אחד מהם ידוע – משולש הקשר הישראלי-איראני- כורדי (ובחלקו גם אמריקני), שסייע לכורדים של עיראק במאבקם הארוך, ועשה לבלום את יצריה ומעורבותה של עיראק גם בזירות אחרות.

כאמור, לאחד המפגשים הללו זומנתי גם אני, ונחשפתי (לא בפעם הראשונה) לקטע מסקרן ביותר בפעילות החשאית – פגישות עם עמיתים של ארגון אחר זר, של פעילות חשאית אחרת. ביחסים מעין אלו יש מדיניות המוכתבת מלמעלה של 'המותר והאסור' . ויש ההתלבטות האישית שלך – לא לחשוף את מה שאסור, אך בה בעת להראות כנות ואמינות למען המטרה המשותפת, וגם… לדעת יותר על זולתך ועל אירגונו, על המידע שברשותו ושיטותיו… וגם… למען הכֵּיף המרגש והמסקרן שבחיכוך בין שני שרותים חשאיים…

איש אחד משך את תשומת לבי במפגש זה. זה היה קַמְבִּיז (שמו כשם קַמְבִּיזֶס, המלך הפרסי הקדמון). איש נאה ונעים פנים והליכות. היה אז כבן גילי, בשנות השלושים המאוחרות לחייו. מאד אינטליגנט, דובר אנגלית, צרפתית ואיטלקית על בוריין, כמובן בנוסף לשפת אמו הפרסית. נכון יותר לומר שפת אביו הפרסית, שכן אמו היתה צרפתיה, והוא סיים לימודיו בסורבון בפריס. הוא, חוקר בכיר באגף המחקר של ה'סָוָואק' (השרות האיראני המקביל ל'מוסד' ולשב'כ גם יחד. על פי שמו המלא- סָאזְמָאנֶה אַמְנִיָת וָאֶטִּלָאעָאת כֶּשְוָר, צריך לאייתו סָאוָאכּ, אך הקיצור סָוָואק מקובל יותר). בין השאר רכש את מיומנותו המחקרית בקורסים והדרכה שלנו. ואני, איש מבצעים עם ניסיון והבנה במָטֶריה הערבית ובר'נ (ריגול נגדי וסוכנים כפולים) מול שרותי המודיעין הערביים. אנשים אחרים, שלנו ושלהם, עסקו בר'נ האחר מול שרותי המודיעין הסובייטיים. אלה האחרונים ראו באיראן יעד חשוב לפעולה, גם מול המדינה האיראנית, עם חדירה עמוקה של מפלגת תוּדֶה הקומוניסטית, וגם מול ישראל והמאתר הגדול של מאות אנשי עסקים ישראלים שפעלו באיראן. הצגתי עצמי בשם – נָסִים. בימים שבילינו יחדיו נוצר בינינו קליק, מה שקורין כימיה, ומצאנו שפה משותפת על עניינים שונים, מעבר לנושאים המקצועיים. 'קניתי' אותו עם סיפור-בדיחה בפרסית שזכרתי מלימודי הפרסית באוניברסיטה:

"שַחְ'סִי תוּתִירָא תַרְבִּיֶת כֶּרְד. איש אחד לתוּכּי חינוך עשה. יעני, במבנה ההפוך של המשפט בשפה הפרסית – איש אחד אילף תוכי, ולימדו לענות על שאלות בתשובה מתוחכמת- 'דָר אִין צֶ'ה שָק?' – (היש ספק בדבר?). העמיד האיש את התוכי למכירה, ונקב מחירו פי שניים מכל תוכי אחר בשוק- אלף ריאל. קונה אחד הביע פליאתו על המחיר- 'האמנם תוכי זה כה מאולף ושווה סכום כזה?' ענה התוכי – 'דָר אִין צֶ'ה שָק?' התלהב הקונה מן התשובה האינטליגנטית, וקנה מייד את התוכי. אך אבוי, כאשר גילה בבית כי אלה המילים הבודדות שהתוכי מדבר, וחוזר ומדבר כמו טיפש. התעצב הקונה ואמר לעצמו – 'איזה מטומטם הייתי שקניתי אותך?' 'דָאר אִין צֶ'ה שָק?' ענה התוכי."

סיפרתי לקַמבִּיז גם את תחילתו של הסיפור לעיל על המלך שָהרִיָאר, על שָהרָזָאד בת הוָזִיר, על הסוחר והשֵד, ועל סיפור הזקן הראשון. רציתי לבחון את מידת התמצאותו בסיפורת הערבית על נושאים פרסיים, שכן את אלה אני קראתי בערבית מסיפורי אלף לילה ולילה מתקופת הח'ליפות העבאסית בבגדאד, ומתרגומו העברי המהנה של פרופסור יוסף יואל ריבלין (1964 , והציטוטים משם), מורי מן האוניברסיטה העברית, ואילו קַמבִּיז אינו יודע ערבית. לשמחתי, הוא ידע גם ידע את הסיפור מן המהדורות הפרסיות שלו, והמשיכו במקום שבו הפסיקה שָהרָזָאד, כלומר את סוף סיפורו של הזקן הראשון:

"… ברגע האחרון נרתעתי ולא שחטתי את העגל והחזרתיו לרועה. למחרת בא אלי הרועה בריצה ובשמחה , וסיפר לי כי בתו נחונה ביכולת כישופית, ולדבריה העגל הוא בני המכושף ואילו הפרה שנשחטה אתמול היא אשתי השניה, אמו של 'העגל'. בת הרועה החזירה את העגל מכישופו. כל כך שמחתי שמייד הסכמתי לנישואיהם של בני האהוב ובת הרועה. ע'מ למנוע צרות נוספות הכינה בת הרועה, היא כלתי, מרקחת כישוף והפכה את אשתי הראשונה לאיילה זו שאתה רואה לפניך". שָהרָזָאד סיפרה למלך שָהרִיָאר ולאחותה המשתאים, כי השֵד נהנה גם הוא מן הסיפור ומחק שליש דמיו של הסוחר. המלך והאחות היו מרותקים, ולבקשתם המשיכה שָהרָזָאד את סיפורו של הזקן השני, שגם הוא קיבל הבטחת השֵד כי ימחל שליש דמיו של הסוחר אם הסיפור יהיה גם הוא מופלא.

סיפור הזקן השני: "דע לך, אדוני השֵד ששני כלבים שחורים אלה הם שני אחי, עצמי ובשרי. לשלושתנו היתה חנות לכל אחד והתפרנסנו בכבוד. עד שיום אחד מכר אחי האחד את חנותו, קנה סחורה, ויצא לארצות הים לנסות את מזלו. הוא נעדר שנה שלמה, ובסופה חזר עני וחסר כל. התחלקתי עמו ברווחי חנותי ואיפשרתי לו לפתוח מחדש חנות משלו. כעבור זמן נכנס היתוש בראשו של אחי השני, ולמרות הפצרותי, מכר חנותו וקנה סחורה ויצא לארצות הים. גם עליו עברו קורות אחִינו, וגם הוא חזר עני וחסר כל. גם עמו עשיתי חסד וחלקתי רווחי, למען שיפתח חנות חדשה משלו. אח'כ ובמשך כמה שנים ניסו שני אחי לפתותני לנסוע עמם לארצות הים. עמדתי בסירובי שנים, עד שהתפתיתי, אבל דאגתי, מתוך רגש אחריות, להחביא חלק מרווחי ליום סגריר. דברים משונים קרו לנו בדרכנו. מצאתי בדרך אשה מסכנה , קרועת בגדים, ונשאתיה לאשה, גם מתוך שאני רחמן, וגם משום שהיא הבטיחה לי כי רק טובה תצמח לי מנישואינו. בעת סערה קשה בים, גיליתי להוותי את קנאתם ורוע מעלליהם של שני אחי. הם זרקו אותי ואת אשתי אל הים הסוער ושדדו את כספי, אלא שאז נגלתה טובתה של אשתי, שהיתה לאמיתו של דבר שֵדָה מחופשת לאשה, והיא הרימה אותי מן הגלים והביאתני לחוף מבטחים. אשתי השֵדָה נשבעה כי תהרוג את שני אחי, ורק לאחר תחנוני הסכימה להקטין את העונש, וכישפה אותם לשני כלבים אלה שאתה רואה לפניך…" השֵד השתאה גם לשמע סיפורו של הזקן השני, ומחל עוד שליש מדמיו של הסוחר. והמלך שָהרִיָאר היה גם הוא משתאה לשמוע את שָהרָזָאד מספרת ומספרת עד עלות השחר, ו…'קונָה' לעצמה עוד יום של חיים, שהרי בלילה הבא היא תספר את סיפורו של הזקן השלישי. גם ידידי קַמבִּיז יספר לי את ההמשך בשיחתנו הבאה…

קַמְבִּיז אהב לשמוע ולראות כל דבר בישראל. לראות על קצה המזלג משהו מצה'ל ומחיל האויר, שהמוניטין שלהם מאז ניצחון ששת הימים, גורף את דמיונם של רבים. לבקר בקיבוץ ולהיווכח ביצירה החברתית, הכלכלית והתרבותית המופלאה הזו, ששמעה יצא לתהילה. לעלות לרגל להר הבית ולהתפלל במסגד אלאַקְצָה. וכמובן להזדנגף ברחוב דיזנגוף, ולהתפעל מן היופי הנשי המהלך במדרכות. כמו אצל אורחים אחרים ממדינות לא כל כך דמוקרטיות, גם אצל ידידי החדש קַמְבִּיז, היו ההתפעלות וההנאה משתפכות לשמע הביקורת העצמית שלנו, הישראלים, על עצמנו, על חסרונותינו, ובמיוחד הבדיחות על עצמנו ועל מנהיגינו. למשל, הבדיחה על הסכמת רא'המ לוי אשכול לבקשת הנשיא לינדון ג'והנסון (לאחר נצחון ששת הימים), להשאיל לאמריקנים את הגנרל משה דיין, תמורת שני גנרלים אמריקנים- 'ג'נרל מוטורס' ו'ג'נרל אלקטריק'. או הבדיחה על העונש שקיבל משה דיין לבלות שארית ימיו בגן עדן צמוד לגולדה מאיר, לעומת העונש של בּריג'יט בַּארדוֹ להיות שם עם מנחם בגין. איש לא יבין זאת אצלם. איש לא יעז להשמיע ביקורת על המנהיג, ולבטח לא בדיחה על חשבונו. על שפע ההומור והבדיחות שלנו, וע'מ לא להישאר יותר מדי חייב, סיפר לי קַמְבִּיז פתגם פרסי, לא יותר מדי אוהד לערבים, שלימים שמעתיו גם אצל הכורדים, מה שמוכיח את האוטנטיות שלו, ומעיד על טיב היחסים בין הצדדים:

"שוֹתוֹר חַיְוָאנִיסְת, ח'וֹרְמָה דֶרָחְ'תנִיסְת, וָעָרָבּ אֶנְסָאנִיסְת."

"אין הגמל בעל חי, הדקל איננו עץ, והערבי אינו בן אדם."

היו לי שאלות רבות על איראן ועל הקורה בה, אך לא רציתי להכביד על קַמבִּיז, גם משום רגישויות אפשריות, שמא לא יוכל לדבר בחופשיות על המצב הפנימי, וגם שלא יחשוב חלילה, שארצו היא נושא עניין מקצועי שלנו. זה הכלל בקשרים בינשרותיים מסוג זה. אנחנו לא אמורים לראות זה את ארצו של זה כיעד לאיסוף מודיעיני חשאי. אבל בטרם פרידה, כשתחושת שנינו הייתה שאכן יש בינינו תחילתה של ידידות, אמרתי לו:

"יש לי סקרנות אישית להכיר את ארצך. לא, חלילה, מבחינה מקצועית, אלא מסקרנות אישית, שהיא המשך ללימודי האקדמיים. היססתי לשאול שאלות בימי היותנו יחדיו, שלא לגרום מבוכה. מעניין אותי מאד לדעת על הרפורמות הגדולות שמנהיג השאה, ועל מידת הצלחתן? לדעת הערכתך כיצד מתקדמת החברה האיראנית למחוזות שמייעדים לה השאה והרפורמות, בכלכלה ובגיבוש החברתי והלאומי? מה הסכנות המאיימות על איראן מבפנים? קראתי לא מעט על הארועים בתקופת מוּצַדֶּק (1951-53), שגרמו לגלות קצרה של השאה, וגם על המתיחות המתמשכת מול חלק מכוהני הדת השיעים… ניתקלתי גם בסיפור על אייתוללה אחד, בשם ח'ומייני, שגרשתם לעיראק… האם זה רציני ? האם צודקים אלה שכבר 'רואים' את הכתובת על הקיר?"

"אני מקווה מאד שתבוא לבקרנו בטהראן. אתה מאד ח'וֹש אוֹמָדִיד – ברוך הבא. אולי נזכה ותבוא אלינו כראש השלוחה שלכם אצלנו. או אז תוכל להרחיב ולהעמיק את ההיכרות שלך עם הארץ, וגם לשפר את ידיעותיך בפרסית." כך ענה לי, וסיכמנו סיכום ביניים, כפוף למיגבלות 'המותר והאסור' של ה'סָוָואק' ו'המוסד', כי נשמור על קשרי התכתבות. לא סיפרתי לו לידידי החדש קַמְבִּיז כי אני עומד לצאת לשליחות ארוכה (במחוזות אחרים), אבל הסדרתי עם המשרד כי יעבירו אלי את מכתביו, אם יגיעו, ואליו את מכתבָי. ליוויתיו לנמל התעופה, ובדרכנו לשדה התעופה, בשעה קלה של נינוחות והומור, המשיך קַמבִּיז לספר ולהראות לי כמה הוא בקיא בסיפורי אלף לילה ולילה, ואיך המשיכה שָהרָזָאד לספר למלך שָהרִיָאר את סיפור הסוחר והשד, ואת סיפור הזקן השלישי שבתוכו, גם הוא אחר שקיבל הבטחה מן השד למחול עוד שליש מחיי הסוחר אם הסיפור יהיה מופלא:

סיפור הזקן השלישי: "אדוני ראש השֵדים, סיפורי נפלא מסיפוריהם של קודמי. פִּרְדָה חומה זו שאתה רואה, היתה אשתי. בשובי ממסע רחוק לרגל פרנסתי, באתי אליה בלילה ומצאתיה מְתַנָּה אהבים עם עבדי הכושי, ולא הספקתי להגיב מרוב תדהמה, עד שהיא שפכה עלי מים מוזרים מכּד, ולחשה לחש שהפך אותי לכלב. חיי הפכו קשים כחיי כלב, עד אשר בת הקצב, שאצלו ליקטתי עצמות זרוקות, והיא נחונה בסגולות כישוף, הבחינה בי שאני אדם, והפעילה עלי כישוף חוזר שהחזירני למה שאני. היא גם נתנה בידי כּד כישוף, עמו הלכתי לביתי בעוד אשתי בִּשְנתה, שפכתי עליה מן הכד ולחשתי לחש, והיא התהפכה מיד לפרדה זו שאתה רואה…"

השֵד הנורא רטט מעונג לשמע הסיפור, וכהבטחתו מחל לסוחר את השליש הנותר של חייו, ושילח אותו לחופשי, לשמחתו הרבה ולשמחת שלושת הזקנים. גם המלך שָהרִיָאר נרגש לשמע סיפורה זה של שָהרָזָאד. הוא ואחותה דִינָאזָאד היו להוטים לשמוע עוד ועוד, אך השחר עלה, ושָהרָזָאד אמרה: "סיפור זה שסיפרתי לכם, כאין וכאפס הוא לעומת מה שאספר לכם בלילה הבא, אם אחיה…" והיא קיבלה עוד יום של חיים, ובלילה הבא סיפרה את סיפור הדייג שהעלה ברשתו קומקום חתום בחותם שלמה המלך בן דוד, וממנו יצא שֵד נורא. ובלילה שאחריו סיפרה את סיפור המשנה למלך יוֹנָאן, ואחריו את סיפור המלך סִנְדִבָּאד… ועוד… ועוד… אלף סיפור וסיפור…אלף לילה ולילה, סיפורים מוזרים ומופלאים, זה בזה קשורים, על אהבות ושְנָאוֹת, על כשפים ושדים, מפלאי כל הזמנים. וכך קנתה לעצמה שָהרָזָאד את חייה אלף לילה ולילה… ובזכות הסיפורים, גם המלך שָהרִיָאר, שהתחיל למלוך בצדק על עמו עד שהשתן עלה לו לראש, ואיבד כל פרופורציה, ופגיעתו הרעה כילתה מן הארץ כל בחורה בתולה, המשיך גם הוא למלוך בזכות סיפורי אלף לילה ולילה, וזכה לדחייה ארוכה במימוש 'הכתובת שעל הקיר'.

זה לא היה המקרה של השאה מוחמד רִזָא פַּהְלָאוִי, אבל גם לו נדרשו אלף לילה ולילה ועוד ימים ולילות רבים, עד אשר הקיר שעליו נכתבה הכתובת הֵחֵל להתמוטט. אולם עוד רב הדרך והסיפור עודו לפנינו.

לא עברו חודשים אחדים והגיע מכתבו הראשון של קַמבִּיז. נאה מבטיח ונאה מקיים:

"גָ'אנָם (יקירי, נשמתי) נָסִים, 22 מרס 1972

אני כותב אליך, גם כדי לקיים את סיכומנו, וגם להביע את התפעלותי ורחשי תודתי לביקור המוצלח בישראל וכן לעזרתך האישית ולידידותך.

אצלנו גָ'איֶה שֻמָא חָ'אלִי – מקומך ריק. ז'א שאתה רצוי אצלנו, ולפי בקשתך אני אכניס מדי פעם בהתכתבותנו מלים וביטויים בפרסית, למען התרגולת. אתה יודע שהשפה והתרבות הפרסית עשירה מאד בנימוסין, ואם תרצה גם בדברי חנופה, 'שמן זית זך' כפי שאתה קורא לזה. אהבתי את הבלבול היצירתי שלך, שבמקום הפתגם – 'תָּא צַדֻּקֶת בְּרָם' – 'הנני בא להיות נאמן לך', טבעְתָמטבע לשון יפה, מצחיקה ומתאימה למנטליות הפרסית– 'תָּא סַנְדוּקֶת בְּרָם'- 'אל ארגזך (ארון מתים) אלך'. כלומר כשיבוא יומך, אכנס אני לארון המתים במקומך. ואולי יש פרסים המשתמשים גם בפתגם מחניף זה.

אתמול חגגנו את חג נוֹהרוּז, הוא ראש השנה שלנו. כנהוג, יצאנו עם רעייתי בטי וכמה זוגות חברים, לחגיגת פיקניק בחיק הטבע באָבּ-עַלִי (עֵין עלי), מקום נהדר ומוריק על שפת הנחל ממזרח לטהראן. זה גם חג ראשית האביב, והיום בו חוצה השמש את קו המשווה, וזמני היום והלילה שווים. אתה יודע בוודאי שהתרבות והשירה הפרסית העתיקה, בשונה משהו מן הציוויים האסלאמיים, סוגדת ממש להנאות החיים ולשתיית שיכר, ואין כמו הנוֹהרוּז להנאות אלה, כדבר הרֻבַּעִיָּאת של המשורר עוֹמָר חַ'יָּאם (להלן בתרגומו של יעקב אורלנד 1976):

"הָרֵם כּוֹסך לִמרום גביעי נוֹהרוּז

ואם פנוי דמוי הירח – תפוש

וגמע הכּוֹס מְלוֹא נֶפח לֻגְמְך

פֶּן יַך הזמן ולא תספיק לֶאֱרוֹז."

אז נָסים ידידי, די בכמה מלים של תרבות, והאמן לי, היא עשירה מאד, והיא רחוקה מלהיות מאוחסנת בספריות ובמוסיאונים בלבד, אלא מדוברת דבר יום ביומו בין האנשים, ולא רק המשכילים שבהם. אין כמעט שיחה בין איראנים שלא מצטטים בה משירתם והגותם של משוררים, סופרים ופילוסופים, כמו פִירְדוּסִי, חָאפֶז, עומר ח'יאם, סַעְדי, אלעָ'זָאלִי ואחרים. על כל פנים אני רוצה להתייחס לכמה שאלות ששאלת לפני פרידתנו.

בדיונים המשותפים שלנו נגענו כמובן, במה שקורה ביחסים הבילאומיים ובעולם הערבי, ובהשלכותיהם על ארצותינו. ברור כי במקביל למאמציה של איראן לשפר את יחסיה עם העולם הערבי ועם מצרים, אנו צריכים להיות עירניים למגמות מנוגדות. למשל הפעילות של מצרים, ובמיוחד של עיראק, לשנות את אופיו של המפרץ הפרסי, במיוחד בשנה האחרונה, נוכח הפינוי הבריטי מן המפרץ. אתה יודע שהם מתעקשים לקרוא לו 'המפרץ הערבי'. עמדנו על כך שלא נכיר בפדרציה של אמירויות המפרץ אם בחריין תצטרף אליהן, וצדקנו. הבדיקה הוכיחה שהבחריינים מעדיפים עצמאות. הצביעות והתוקפנות העיראקית נמשכות, ומחייבות עירנות. עיראק מפתחת יוזמה מחודשת למהלכי איחוד עם מצרים וסוריה, מהלכים שאם יצליחו יהיה העוקץ מכוון כלפיכם וכלפינו. עיראק עושה גם לחיזוק הברית האסטרטגית שלה עם בר'המ, וגם זה אומר הרבה על מגמותיה התוקפניות. אנו מבחינים בהגברת המתיחות בגבולנו עם עיראק, ויש חשש להתדרדרות ולהתנגשויות צבאיות. אפילו את הסכם הפסקת האש שלהם עם החברים הכורדים שלכם הם לא מכבדים, כמו הניסיון הברוטלי שלהם לחסל את מולא מוצטפה ברזאני לפני כמה חודשים, ע'י משלחת ממולכדת של אנשי דת. ועוד לא דיברנו על האיום הישיר התלוי ועומד ממש ליד הפתח, בגבולנו הארוך והישיר עם בר'המ.

במישור הפנימי, אני בטוח כי אנו צועדים בטוחות להתקדמות בכל המישורים. ברור לי כי שאלותיך לעת פרידתנו היו שאלות של סקרנות אישית, וכך גם אני מתייחס אליהן. אני לא רואה שום כתובת על הקיר, במשמעות של סכנה למשטר או לסדר הציבורי. יש בוודאי, כמו בכל מקום, בעיות, אבל הממשלה והשרות שלנו מטפלים בהן כראוי.

השאה שלנו ממשיך את מדיניות אביו להפוך את איראן למדינה מודרנית ומתועשת ולדאוג לכל שכבות האוכלוסיה. הדבר הגדול ביותר שקורה לנו, זו מדיניות המהפכה הלבנה והרפורמה הקרקעית של השאה. הוד מלכותו היה הראשון להראות דוגמה, וחילק את מרבית אדמות הכתר לאיכרים. אח'כ ולמרות קשיים והתנגדויות, הוביל את חלוקת אדמותיהם של בעלי האחוזות הגדולות, ובכלל זה, עד כמה שזה נשמע מוזר, נחלות ענק שהצטברו ברשות הממסד הדתי וכוהני הדת. הכל כמובן, תמורת פיצויים שישולמו במהלך חמש עשרה שנים, ואופציות לשותפות במפעלי תעשיה גדולים שהממשלה יוזמת. עשרות אלפי כפרים קיבלו את שחרורם ועצמאותם. לבעלי הקרקעות השאיר החוק כפר אחד בבעלות מכל הנכסים. דברים אלה אומר לך אחד שנמנה על משפחה עשירה שחלק גדול מקרקעותיה הופקעו למטרה זו, שאין נכונה וצודקת ממנה. כמו כן הלאימה המדינה את היערות, תִקנָה את חוק הבחירות והעניקה לראשונה זכות בחירה לנשים, התוותה תוכנית לשיתוף הפועלים ברווחים בבתי חרושת ממלכתיים, הקימה 'חיל הוראה' ומכשירה צוערי-קצונה להוראת קרוא וכתוב בכפרים, ובהמשך גם 'חיל בריאות' ו'חיל פיתוח', ועוד ועוד.

יש כמובן מתנגדים, וגם ניסיונות של מעשה טרור. אנו מעריכים שאלה מקבלים עידוד מבחוץ, קודם ממשטר החתרנות של גמאל עבד אלנאצר, גם ע'י גורמים קומוניסטים, ובשנים האחרונות ע'י עיראק. גם לא נעלם מאתנו שמתפתח שיתוף פעולה בין ארגוני טרור פלסטינים ובין כמה מקבוצות הטרור הפועלות אצלנו, וזה כמובן אתגר לשרותים שלכם ושלנו. הזכרת שמו של אייתוללה ח'ומייני, שגרשנו מאיראן בשנת 1964 . הוא יושב בגלות בעיראק, ומנסה בעידוד עיראקי להסית ולעורר ציבורים דתיים להתנגד למדיניות הליברלית של השאה. לא נראה שנשקפת ממנו סכנה ממשית. אפילו בדרג הדתי אינו נחשב לבכיר ואינו נמנה על האייתוללות הבכירים, ולכן השפעתו מצומצמת.

המדינה אינה מתנגדת כמובן לדת. השאה עצמו הוא ראש וראשון למילוי מצוות הדת. האיסלאם השיעי שלנו והאייתוללות הגדולים (אייתוללה עֻזמָא) מחזיקים באופן מסורתי במדיניות מרוחקת משהו, של הסתפקות בהוראת הדת להמונים ולתלמידים, ואי מעורבות בשלטון המעשי. הם מעדיפים להסתפק בעצות ובפסיקה כללית, ע'מ לוודא שהמדינה אינה פועלת בניגוד לחוקי האסלאם. ואילו ח'ומייני מטיף למעורבות ישירה של אנשי הדת בשלטון המעשי, וזה כמובן לא יוכל לקרות.

מה שחשוב, שתהליך ההתפתחות והפיתוח מתקדם יפה ושום דבר לא יעצור אותו. אם תבקר בטהראן, תראה ותיווכח איך היא הולכת והופכת למטרופולין מודרני, ואיך האנשים ברחוב שמחים ומרוצים בחלקם. ולמומחים ומנהלי חברות מישראל יש חלק חשוב בתנופת הפיתוח. לך מיותר כמובן להזכיר את התרומה החשובה שלכם ושל המומחים שלכם בראשות סגן השר, לוֹבָה אליאב, לשיקום אזור קאזווין לאחר רעידת האדמה הקשה שם בשנת 1962, ולהקמת חווה חקלאית למופת, שהפכה לחלון הראווה של כל איראן והמהפיכה הלבנה. לא בכדי הכל שמחו בחגיגות הנהדרות של אוקטובר האחרון בפֶּרְסֶפּוֹלִיס, לכבוד אלפיים וחמש מאות שנה למלכות כורש. כולם שמחו ומבינים שהמדינה הולכת בדרך הנכונה, גם אותם המונים שנבצר מהם להגיע לאתר החגיגות. יש כאלה 'המקטרים' וגם גורמי תקשורת בחו'ל, על הבזבוז הרב והראוותנות 'המוגזמת' בחגיגות. ואני שואל מהם ששה עשר מיליון דולר מול המטרה החשובה של גיבוש לאומי, של גאווה בהישגים ושל חיזוק המוטיבציה להמשך הדרך?

אני מקווה שעניתי על שאלותיך. אם אמצא חומר עזר הסברתי אשמח לשלוח אליך. הכי חשוב שתבוא לבקר ותראה הכל במו עיניך. דבר אחד לא תראה אצלנו ברחובות – משהו כזה יפה… צועד ברחוב במלוא החשיבות והאישיות… קצת פרובוקטיבי (לתרבות שלנו)… כמו הבחורות הישראליות בדיזנגוף. מָאשָאללה! זה בא להן לבטח, מן השרות הצבאי וכל מה שהוא נותן לאישיות. לבריאות! הריני מצפה למכתבך ולכל מה שתרצה לכתוב בו. אשמח אם תשלח לי קצת חומר לימוד על ישראל, ועל העניינים החשובים על סדר היום הלאומי שלכם. במיוחד מעניינים אותי נושאי הפיתוח החקלאי והכלכלי שלכם. וגם… אולי שאלה זהה, על מערכת היחסים החילוניים- דתיים, והמעורבות של גורמי הדת בפוליטיקה ובממשל בישראל.

שלך בידידות, קַמבּיז."

אודה ולא אבוש. למרות האופי האישי בהחלט של התכתבותי עם קמביז, ולמרות עיסוקי הדוחקים, לא התאפקתי ושלחתי העתק למנהל המחלקה המחקרית שלנו, האמון על מחקר איראן . לדעתו מבטא המכתב עמדה והערכה מקובלות בממסד האיראני, אף כי ייתכן שהוא ממעיט בסכנה הנשקפת למשטר מן האופוזיציה הפנימית. סיפור חייו ופעילותו של האייתוללה ח'ומייני רחוק מלבשר שאננות, כך לפי עמיתי האחראי למחקר איראן. על פי המעט שיודעים עליו הוא צמח והתנקז לתוך הרקע העכור של מאבק הכהונה הדתית בשלטון החילוני. המצנפת והכתר. אף כי בשנות בחרותו ולימודיו יצק מים על ידיו של האייאתוללה המתון כָּרִים הָאִירִי, וגם הוטעה להאמין, כמו רבים אחרים, בכוונותיו הדתיות 'הטובות' של האב המייסד של שושלת פַּהְלָאוִי, הפך עד מהרה לחריף שבמתנגדיו של השָאה רִזָא. הסית וחרחר נגד מדיניות החילוּן שלו. בעצמו סרב לתקנות לגלח זקנו ולהסיר מצנפתו, והיה בחרדה ובריחה מתמדת מפני הרשויות. חיבר ספרים אגרסיביים ביותר נגד מדיניות החילון ונגד מרבית הרפורמות של האב ושל ממשיכו הבן, מוחמד רִזָא שָאה. התנגד לבחירות הכלליות ולהשתתפות הנשים בהן, כמו גם לתקנה לסילוק הצָ'אדוֹר (הרעלה) מלבושן.

"אין הבדל איזו אשה אתה נושא לך, שכן כל הנשים דומות הן כשאתה עולה עליהן בחשיכה", כך ציטטו בשמו את אמירתו של האימאם (החָ'ליף) עלי אִבְּן אַבּוּ טָאלִבּ, וביטאו יחס חשוך למעמד האשה. לשם איזון (מסויים) הוסיפו וציטטו בשמו את מצוותו של האימאם גַ'עְפָר צָאדֶק, לאמור ש:

"אל תשא את האשה שאתה מחבב, מוטב שתחבב את האשה שנשאת!".

בהיסטוריה יש לא מעט מקרים של חוכמה שלאחר מעשה, כשאומרים- 'לו קראנו והפנמנו את ספרו של פלוני, היטלר כמשל, היו פני הדברים אחרת'. ארבעה ספרים חשובים כתב ח'ומייני : ב- 1942 –'כַּשְף אלאַסְרָאר' (פענוח הסודות), ב- 1960 – 'תַוְזִיח אל מָסָאִיל' (הבהרת הבעיות), ועכשיו,בשנות השבעים הראשונות, מדברים על שני ספרים נוספים שטרם הגיעו אלינו – 'וִלָאיַתֶ-פָקִיהּ' (מלכות התיאולוג) ו- 'חוּכּוּמַתֶ- אִסְלָאמִי' (הממשלה האיסלאמית). לוּ קראו והפנימו הגורמים הרלבנטיים בעולם ובאיראן את הספרים הללו, אפשר שהתפתחות הדברים היתה אחרת. אבל, כאמור זו חכמה שלאחר מעשה, והמעשה עודו לפנינו.

יש גם יסוד לסברה, שכמה פעולות טרור ורצח באיראן בוצעו ע'י קנאים דתיים, בהשראתם של ח'ומייני ושכמותו. למשל רציחתו של ראש הממשלה עלי רַזמָרָה ב- 1951 , ע'י ארגון הפֶדָאִיּוּן של האסלאם, מה שגרר את עלייתו של מוּצַדֶּק לשלטון, את הלאמת תעשיית הנפט, את ניתוק היחסים עם בריטניה, ואת גלותו הקצרה (1953) של השאה. או למשל, המהומות ההמוניות בטהראן ב- 1963 , מה שגרם למעצרו והגלייתו של ח'ומייני, ואח'כ לתגובה ב- 1965 , ע'י רציחתו של ראש הממשלה חסן עלי מנצור. אפשר על כן לומר שאין עשן בלא אש. אין ספק כי נכונים דבריו של קַמבִּיז על הקדמה והפיתוח, אך אין לזלזל בגורמי ההתנגדות. ואולי צריך גם לזכור את הפתגם- 'אין הארי דורס ונוהם מתוך קופה של תֶבֶן, אלא מתוך קופה של בשר', שמרוב טובה שמעניקים לאדם ולעַם עשויים הם לבעוט.

כבר היו בהיסטוריה של איראן תקופות כאלה של מאבקים בין הקנאות הדתית ובין תרבות יותר חילונית ונאורה. אחד השופרות החשובים של התרבות הפרסית הנאורה היה גִיָאת אל-דין עבד אל-פתאח אִבְּן איברהים, הידוע יותר בשמו הספרותי עומר חַ'יָאם. שילוב מופלא של משורר, פילוסוף, מתמטיקאי ואסטרונום, שפעל במאה האחת עשרה ובראשית השתים עשרה, וטיפח את הגותו המדעית והפילוסופית לעתים מול גורמים חשוכים וקנאים. במיוחד בשירתו, בסגנון המקובל אז של רֻבָּעיָאת (מרובעים) הצליף בצבועים בסגנון מרדני, תוך שימוש חופשי בביטויי אהבה ושתית שיכר, בסגנון 'אכול ושתה כי מחר נמות'. לא בכדי תרגמו אותו רבים במערב, גם מתרגמים משלנו, כגון מחבר 'התקווה' נפתלי הרץ אימבר וזאב ג'בוטינסקי. 'קוהלת פרס' קראו לו, שגם הוא כמו קוהלת המקראי, שילב בהגותו רוח ייאוש ואכזבה, שגם את שירתו רצו לגנוז, עד שבאה התוספת 'סוף דבר את האלוהים יְרָא ואת מצוותיו שמור', בנוסח דומה גם אצלו ע'מ לרצות משהו את הממסד הדתי. חרוזיו כאילו התאימו לתקופה הנוכחית של שושלת פהלאווי והשפע האמיתי או המדומה שלה , כולל המתיחות מול קנאי האיסלאם. אין ספק שגם בימינו אלה יש ביטויים של מלחמת תרבות דומה, ולאן זה יוביל? זו שאלה אחרת.

מכתבָי שלי לקַמבִּיז באמת אינם חשובים לענייננו. מה גם שלרוב שאלתי שאלות. זו דרך עדינה יותר להציג לזולתך בעיות ולבקש התייחסותו אליהן. ובמכתביו יש ממילא התייחסות לשאלותי. לזכותו שענה על כל השאלות, ולזכותי שלא שאלתי שאלות עדינות מדי. חכיתי על כן למכתבו הבא.

"גָ'אנָם נָסים, 1 אוקטובר 1972

תודה חמה על מכתבך המענין והמשעשע. חוש ההומור שלך גם בע'פ וגם בכתב, והיכולת שלך לזכור ולספר בדיחות בעיתוי ובהקשר הנכון, ממש מהנה. אני יודע שמכתבי זה מגיע סמוך לחג ראש השנה שלכם, ואני מצרף ברכותי 'עִידֶה שוּמָא מוֹבָּרָק'- חג שלכם מבורך. מי יתן ותבאנה עליכם שנים רבות , נעימות וטובות, עם הרבה פרוספריטי, בלי מלחמות והתשה מול שכניכם. כפי שהסברת לי, חל אצלכם ראש השנה בראש חודש תשרי, בסוף הקיץ ובראשית הסתיו, הוא גמר מועד איסוף תבואות הקיץ ותחילת עונת החריש והזריעה. כלומר כמו אצלנו, קשור החג במחזור השנתי של הטבע. אצלנו זה באביב. אמרת לי שגם במקורות שלכם, בתנ'ך, מוזכר ראש השנה גם באביב, ושחג הפסח הוא חג האביב. יש כמובן, גם אצלכם וגם אצלנו, רקע דתי ומיתולוגי לחגים ולאמונות העוטפות אותם. יש רקע כזה גם באָוֶסְתָּה, הוא הספר הקדוש בתרבות האיראנית העתיקה, ויש בו הימנון (מס' IV – תרגום שלי א. צ.) לאֵל מִיתְרָא, הקשור בדשא ובצמחיה הנובטת בראשית האביב:

'למען תפארתך, שומע תפילה

מִנחת נֶסֶך למִיתְרָא, אדון ארץ ודשא,

למִיתְרָא אדון ארץ ודשא נתפלל,

כי הוא הנותן מחסה שלֵו ונחמה בארצות האיראנים.'

אתה בודאי שואל מה לקדושה זו ולקוראן, הוא הספר הקדוש של כל המוסלמים ושל האיראנים בתוכם. זה נכון,אבל רוב האיראנים לא רואים כאן סתירה. במקביל לאמונה האיסלאמית , מתרפקים כולם על הגלוֹרי של העבר האיראני הרחוק, אתוס מלהיב של ממלכה אדירה, של תרבות מפותחת, של אגדות ושירה על גיבורים (פַּהְלָוָאנים) קדמונים. לא בכדי בחר לעצמו האב המייסד של שושלת פַּהְלָאוִי, שם זה שהוא גם שמה של השפה הפרסית הקדומה, וגם גיבור אציל, מן הגיבורים הקדומים שהיו בארץ. כדברי השירה של המשורר הלאומי פִירְדוּסִי בספר הקדוש 'שָאהנָמֶה'- ספר המלכים (תרגום אליעזר כגן 1977 , עמ' 129):

'הגיבורים אנשי השם הגיעו

פַּהלָוָנים ואלופי צבא.'

רִזָאשָאה, שהיה אלוף ומפקד בריגדת הקוזקים הפרסית בטרם תפס את השלטון, ראה עצמו פַּהלָוָאן הבא להציל את המדינה מן הכּאוס הכלכלי, הפוליטי, הצבאי, והחוקתי, שהיתה שרויה בו בשנים האחרונות של שושלת הכָּגָ'ארִים. הוא ראה עצמו גם כבן המלכים פָרידוּן שחבר לקָאוֶה, הנפח האגדי, שהקריב שבעה עשר מתוך שמונה עשר ילדיו למלך הרשע דוּחָאק (מלך ממוצא ערבי, שהשטן אִיבְּלִיס הקריב למענו כל יום שני צעירים יפי מראה, ואת מוחם נתן לאכלה לשני נחשים שגדלו על כתפי דוּחָאק – אגדה משותפת גם לכורדים), ויחד הנהיגו את המרד שהכריע את המלך הרשע.

כפי שאתה רואה, ידידי, אני נכנס כאן לפי בקשתך, לקצת הסברים ודברי רקע על המלוכה באיראן. רִזָאשָאה עשה צעדים אדירים והחלטיים להפוך מדינה זו למדינה מודרנית, לגרש את חשכת ימי הביניים, לשחרר את איראן מן הקפיטולציות, אשר שעבדו אותה לגורמים זרים, ולהביא בשורה של חינוך לכל, ופיתוח, ותיעוש… כפי שאתה יודע לא נתנו לו לסיים את המלאכה, ואלה אשר שלטו למעשה באיראן במלח'הע השניה (הבריטים והרוסים), סילקוהו מן השלטון וגרשוהו לדרום אפריקה (בעיקר על שום החשש שיחבור אל הנאצים- א.צ.). בְּנו ממשיכו, מוחמד רִזָא שָאה, השָאהִנְשָאה (מלך המלכים) שלנו, הוא ממשיכו בכל המובנים. ההתחלה היתה קשה. גורמים שונים, פנימיים וחיצוניים, ניצלו את גילו הצעיר ואת המצב לעצור תהליכי פיתוח וקדמה, אבל לאט לאט הוא צבר ניסיון וכוח, ולדעת רבים הוא מוביל את המדינה בדרך בטוחה ומהירה (יש אומרים מהירה מדי) במהפכה הלבנה. אין כל ספק שמרבית שכבות העם מכירים לשאה תודה על מדיניותו, לבד מן ההערצה והפולחן העממיים הטבעיים למלך. האיכרים מאושרים על המתנה משמָיִם של הפקעת הקרקעות וחלוקתן. כולם מרוצים מתנופת הפיתוח והתיעוש והתעסוקה. ולמי יש סיבה להתנגד לחֵילות החינוך והרפואה בהנהגת הצבא, לגרוש הבערות? זה דומה במשהו לנח'ל שלכם המתגייס למשימות לאומיות. וגם אצלכם, סיפרת לי, יש מורות- חיילות. כמובן, אי אפשר בלא מתנגדים, בעיקר מחוגי הממסד הדתי ובעלי האחוזות. שניהם נפגעו מהלאמת הקרקעות וחלוקתן לאיכרים- האריסים. הממסד הדתי נפגע גם מכך שסמכותו ושליטתו על השכבות הנמוכות (בעזרת הבערות) נסוגה מפני החינוך והמחנכים המודרניים.

אין ספק שזכותו של השאה עומדת לו, גם משום שהוא מראה דוגמה אישית, והיה ראשון לחלק לאיכרים את קרקעות הכתר, ולממן הדרכה חקלאית וחלוקת זרעים למען הצלחת המבצע. אין הוא כאותם הנותנים מעט מן הרב אשר להם, כי בכבוד הם חפצים, וע'כ רצונם המוסתר מכתים את נתינתם. הוא נותן הרבה ובשמחה, ושמחת העם שכרו.

לא אוכל כמובן, שלא להתייחס עם השתתפות עמוקה אתכם בארועים הקשים של טרור שעברו עליכם לאחרונה. הרצח הנורא לפני כמה שבועות של הספורטאים הישראלים באולימפיאדה של מינכן, ע'י ארגון 'ספטמבר השחור'. אף שרות שמכבד את עצמו לא מתפתה להאמין למשחק הכפול של ארגון 'פתח' ואש'ף שזה לא שלהם. זה מראה גם שארגון מסוכן זה עבר להתרכז ביעדים ישראליים, לעומת היעדים הירדניים שבהם טיפל מאז הקמתו , כגון רצח ראש הממשלה וַסְפִי אלתֵל, כנקמה על ארועי ספטמבר (השחור) 1970. הצטערנו מאד גם במאי על הטבח הקשה בנמל התעופה שלכם, ע'י קוֹזוֹ אוֹקָמוֹטוֹ, איש הצבא היפני האדום. אין ספק שהארגונים הפלסטינים הופכים יותר ויותר לגורם מרכזי בסינדיקט הטרור הבינלאומי. אני סומך עליכם שתדעו איך לנהוג בהם ללא ויתורים.

קראתי בתקשורת על אחד משלכם (צדוק אופיר), כך אני מניח , שנפצע קשה מיריות של מחבל בבריסל. אני מאחל לו החלמה מהירה, ולך – 'סָר שוּמָא דַרְד נָאקוֹנָד' – מי יתן וראשך לא יגרום לך כאב. ז'א שלא יקרה לך חלילה משהו, ושתשמור על עצמך.

אני מקווה זַחְמָת כָּם כּוֹנָם- שאעשה לך טרחה קטנה יותר, אם אסיים כאן. אינני יודע עדיין אם אשתתף במפגש הבא של השרותים שלנו. מה אתך? האם תשתתף? אולי תהיה לנו הזכות להפגש?! מסור ד'ש לידידינו המשותפים, ואל תשכח לאכול בשבילי מנה פלאפל חם וחריף.

שלך בידידות, קַמבּיז."

שני מכתביו של קַמבִּיז בשנה שעברה נתנו לי יסוד לחשוב, שגם השנה אזכה למכתבים בתקופה מקבילה, הוי אומר סמוך לחג נוֹהרוּז. התקשורת דיווחה גם על אירועים, שהנחתי שיזכו להתייחסות של קַמבִּיז. ממש בימים הללו של מרס 1973 , השתלטו כוחות צבא עיראקיים על חלקים משטחה של כווית. דוברים עיראקים לא התביישו לאשר כי מלכתחילה כווית היא מחוֹז עיראקי, וכי עיראק דורשת בשלב זה את האי בּוּבְּיָאן, לצורך הפיכתו לנמל צבאי, כבסיס צבאי קדמי של הערבים, להגנה מפני 'ההתפשטות האיראנית' במפרץ. איראן הרשמית הזהירה כי לא תשב שלובת ידיים, אם עיראק לא תפנה את השטח. יש כאן בהחלט מצב מסוכן שעלול להוביל להתלקחות גדולה באזור. בנוסף יש ידיעות בתקשורת על פעולות טרור בבירה טהראן, המכוונות נגד מתקני שלטון ואנשי שלטון. היתה גם הפגנה של סטודנטים באוניברסיטת טהראן נגד אר'הב ונגד עסקת נשק גדולה שנחתמה עם אר'הב. מענין אם קַמבִּיז יתייחס לידיעות אלה במכתבו הבא.

"נָסים גָ'אנָם, 1 מרס 1973

כמנהג נוֹהרוּז אתחיל בשתי גָזֶלות של משוררים איראנים:

'שחרית רכּה ובוקר נֶאצָל,

ולְחִי האודם של שושן בַּטַּל,

והזמיר, בלַחַן פַּהְלוִי,

שָר: יַיִן, יַיִן, יַיִן ומִצְהָל!'

'ארבעה הֵמָה בחיי אדם,

לנשמתו וגוּפוֹ ולִבּוֹ גם:

מעיין מפַכֶּה, קרחת יער פרחונית,

מלוא הכָּד יין, ועלמָה חִננית.'

איש זר, אני בטוח לא אתה, יחשבני לאחד שכל עולמו הוא יין ונשים. כך מכל מקום, אפשר להתרשם מהציטוטים שאני מביא במכתבָי. כאן ציטוט רֻבָּעיָאת של עומר ח'יאם (תרגום יעקב אורלנד) ושל חָאפֶז (תרגום שלי- א.צ.). אם כך, צריך ליחס תכונה זו לכל האיראנים, למעט חוגים דתיים קנאים. אבל מובן, שאין זה כך. לא שהאיראנים, ואני בתוכם, שונאים מה שהאחרים אוהבים, אלא שאצלנו זה מורכב ומחובר לכמיהה לתרבות העתיקה ולשירתם של משוררים דגולים, שכתביהם הפכו כמעט לכתבי קודש. עליך אני בטוח שאינך חושב אותנו לסקס-מניאקים. ואני מביא ציטוטים אלה ע'מ לגרות את סקרנותך האינטלקטואלית, וגם לספר לך, איך לא?! שהיום חג הנוֹהְרוּז, וכרגיל חזרנו, בטי ואני, מבילוי חג עם חברים בטבע, בקרחת יער פורחת, על שפת נחל זורם, עם יין מלוא הבקבוק, ועם עלמותינו- נשותינו.

האמת, שבשעה יחסית מוקדמת נפרדנו מחברינו, שכן נקראתי בדחיפות למשרד. נדרשנו להכין כמה ניירות לדרג המדיני, על רקע ארועים לא סימפטיים שקרו לאחרונה. הצבא העיראקי השתלט בהפתעה על חלקים מטריטוריה כוויתית, תוך שהוא טוען לבעלות על האי בּוּבְּיָאן ודורש אותו ע'מ להקים בו בסיס ימי גדול. זאת במסגרת המאבק העיראקי, והערבי בכלל, נגדנו במפרץ הפרסי. זוהי קמפאניה של המדינות הערביות הרדיקליות נגדנו ונגד המערב. אתה יודע שהם מנסים לחתור בכל חזית אפשרית, ושעל רקע זה אנו עוזרים לידידים המשותפים שלנו ושלכם, העומאנים, נגד התקפות גרילה שמאלניות במחוזות המזרחיים של עומאן. על רקע זה יש גם הסתה מחוץ ומפנים, שהביאה להפגנות סטודנטים באוניברסיטה של טהראן, נגד… איך לא?!- עסקת הנשק הגדולה שסיכם השאה עם נשיא אר'הב. מכנים אותנו 'השוטר של המפרץ הפרסי', ואצלנו אין רואים זאת כמילת גנאי. אנו באמת רואים עצמנו כמגיני הקדמה, המערב והדמוקרטיה, נגד הקומוניזם והרדיקליזם הערבי.

למרות זאת, צריך לראות את הדברים בפרופורציה הנכונה, ואין מקום לדאגה יתרה. אני מזמין אותך לעיין בגליון האחרון של שנת 1972 של הרבעון 'אֶקוֹנוֹמִיק רֶוְיוּ', המסכם שאיראן נשארת אחת המדינות היותר יציבות ומתקדמות באזור. חזרתי מאוחר הביתה , ואני מתיישב לכתוב אליך, שלא לקלקל את שורת המסורת של התכתבותנו.

אני רואה, ידידי נָסים, שאתם ממשיכים להתמודד עם טרור. הצטערתי, כמובן, לשמוע על נפילתו במדריד בינואר, של ברוך כהן ז'ל. אני מניח על פי תיאורי התקשורת, שזה חבר לעבודה שלך, שלכם, ושהארוע קשור בפעילותכם נגד הטרור הפלסטיני. אני מאחל לכם רק הצלחה, ושאלוהים יפצה אתכם בשלום ראשכם… "

לא התרכזתי בקריאת המשך מכתבו הארוך של קַמְבִּיז. לא היו בו (בהמשך) דברים מיוחדים לציון, אבל הקטע האחרון לעיל על ברוך כהן ז'ל, היה כחץ אל הפצע המדמם בליבנו, חבריו, ובלבּי אישית. הלוא לא אוכל לספר לו לקַמְבִּיז, כמה הייתי אני קרוב לעניין הזה. ואיך אני חייב את חיי לברוך ז'ל? שלפני יציאתו לפגישה הטראגית במדריד, ביקש ממני לקחת ממנו את ההפעלה הזו… והסכמתי… רק ביקשתי- לא בסבב הזה, שמסיבות משפחתיות לא אוכל להתפנות… וסיכמנו על הסבב שאחריו. לא היה עוד 'סבב שאחריו'. בְּתמרונים של מדינה המתכחשת לשליחיה החשאיים כשהם נחשפים, אספנו את גופתו של חברנו והעברנו אותו לקבורה בארץ. המשורר הלאומי חיים חפר, המיטיב לגעת בנקודות הרגישות של קורות עמנו והמערכת הביטחונית, קלע גם הפעם במקאמה שלו "מותו של לוחם", שקטעים ממנה ראויים לציטוט גם כאן (לזכרו של ברוך כהן):

"הוא אינו מקבל את אות הגבורה, את אות העוז ואת אות המופת* כי אומץ לבּו אלמוני ולמסירותו- הקהל אינו עד ואינו שופט* ואנחנו יודעים את שמו וקוראים את עלילותיו רק כאשר הוא מונח הזמן אינו רחוק, רק לפני מספר חודשים* כאשר פקד את ספורטאינו אחד האסונות הקשים… כאשר כל פוצה פה הטיח בך ובחבריך שעה שעה דברי זלזול חדשים… כאשר אתה עומד שותק מול העם הנִזְעם בשְכוֹלוֹ* ואינך יכול אפילו לתת רמז- מה אתה עושה בשבילו* היום אנחנו יודעים- אבל רק את פרשת מותך… אנחנו רואים לנגד עינינו את האיש הבודד שם בבית המלון… איש בודד מאד עם שם בדוי בדרכון* וכך אתה הולך אל מפגש הבגידה, אל הקרב שלך האחרון… וארונך מובא ארצה וחבריך עומדים בתוך הקהל בהסתר* ואינם יכולים אפילו לגשת אל הקבר כדי לספוד לחבר* היום אנחנו יודעים- אבל אין אנחנו יודעים ולא כלום* הקרב נמשך והוא רחוק וקרוב ואלמוני ועלום* ורק מרמזים בעיתונות הזרה ומהודעות פה ושם* אנחנו שומעים על אסונות שנמנעו ועל מרצחים שבאו על עונשם… כי יש בודאי עוד כהנים, כמו אלי כהן וכהן ברוך* אשר מכהנים בארצות זרות ובקִנֵּי האויב* והם והם מבטנו הנוקב* והם הלוחמים עכשיו את המלחמה החזקה שלנו, מלחמה שאין בה חוק* מלחמת הסכין הקופצת והאקדח עם משתיק הקול והפצצה המופעלת מרחוק* מלחמת הנאמנים והסוכנים הכפולים, מלחמת הידידים והבוגדים* והיא אולי אחת הסבוכות ביותר שבה אנו עומדים* מלחמה הנחשבת מלוכלכת אך היא אחת הנקיות בתולדות היהודים* מלחמה שיש בה אש תמיד, לא עשן, רק גחלים לוחשות* מלחמה שבה האחד מחרף את נפשו מציל הרבה הרבה נפשות… "

כאמור, קלע חיים חפר אל המטרה ואל תקופה קשה ביותר של מאמץ מודיעיני והתקפי נגד הטרור הפלסטיני. מאמץ שחבק ארצות ויַבָּשות, שרק מעט מאד ממנו נחשף, וחברו בו ממש מתי מספר, שרָצו ממפגש למפגש וממבצע למבצע. ולפני חודשים אחדים נתבענו לקורבן נוסף, כשחברנו צדוק אופיר נפצע קשה מיריות מרַצֵּח בבריסל (ספטמבר72), אליו התייחס קַמבִּיז במכתבו הקודם. ומאום לא נאמר עוד על עשרות רבות של מצבים מסוכנים, ופגישות על סף פיצוץ, ופיצוץ על סף פגישות, ועל מחבלים ש'זומנו', לפני ביצוע זממם, להתוועדות עם חבריהם, שהלכו קודם לכן לעולמם, שלא בדרך הטבע… ובנסיבות כאלה מגיעני מכתבו זה של קַמְבִּיז, ואין פלא ששעתי ודעתי אינן פנויות לאיראן. אבל זה קשר חשוב וה'נוֹבְּלֶס אוֹבְּלִיז' " (האצילות מחייבת).

מכתבו הבא של קַמבִּיז מוצאני בזירה אחרת, והוא לבטח לא תאר לעצמו שתוך כמה ימים תפרוץ מלחמה קשה בין ישראל לערבים. גם אצלנו רבים לא תארו זאת לעצמם. גם אני. אחדים מאתנו, ואני בתוכם, היינו עסוקים עד למעלה ראש במרדף בלתי נלאה אחר ידיעות ותוכניות פיגוע של ארגוני הטרור הפלסטינים נגד יעדים ישראליים ויהודיים בארצות שונות. מאז הרצח של ברוך כהן ז'ל במדריד ארעו כמה פיגועים בתחום של פח'ע חו'ל. באפריל היתה חבלה בביתו של שגרירנו בקפריסין. בראשית יולי נרצח בוושינגטון נספחנו האוירי אל'מ ג'ו אלון ז'ל. פיגועים רבים יותר סוכלו ע'י כוחותינו. ישראל נאלצה לקדש מלחמה יזומה נגד הטרוריסטים ומנהיגיהם בכל מקום שניתן. השתיקה עודה טובה לרוב המבצעים. בימים האחרונים היתה השתלטות על רכבת עולים בדרך לוינה. מה שהוסיף אלמנט של הסחה לביקורה של ראש הממשלה, גולדה מאיר, בוינה, בנוסף לדבר העיקרי- ההונאה שרבים טעו בה, בטענה המפורסמת של 'סבירות נמוכה' למלחמה, ושהצבא המצרי עוסק רק בתמרון גדול.

גם לאירגונו של ידידי קַמבִּיז, הסָוָואק, יש בעיות מול טרור. לפני 3-4 חודשים נרצח בטהראן יועץ אמריקני, ונחשף מידע על כוונה לפגוע בשגריר אר'הב באיראן. כמובן בנוסף לחשיפה של בכירי המשטר וקצינים איראנים בכירים, לפעולות טרור. באותו עניין של הונאה, אי אפשר שלא להזכיר כי בעצם חודשים אלה הולכת ומתפתחת הטעייה אחרת מן הזן השיעי, שעתידה להוסיף כאב ראש למשפחת העמים, ולנו בתוכה. ידוע באיסלאם השיעי מנהג ה'טָקִיָּה' (כובע) ו'הח'ודְעָה' (הונאה). הטָקִיָּה, הוא מנהג שיעי לכוף את הראש ולקבל עליך לכאורה התנהגות אחרת שלא על פי ההלכה, אם אתה אנוס לכך ע'י שלטון ונסיבות חזקים ממך. הח'וּדְעָה, הוא המנהג להערים על יריבים, להתחזות כמש'תפ שלהם ע'מ להפיק תועלת, עד יום פקודה. גם אייתוללה ח'ומייני, ולא רק הוא, נהג באלה בראשית דרכו. לאחרונה החל מתפתח ערוץ חדש של ח'וּדְעָה בהקשר השיעים בלבנון. איש דת איראני כריזמטי בשם מוסא צַדְר, שאחייניתו נשואה לאחמד, בנו של ח'ומייני, 'מתלקק' בח'וּדְעָה על השאה ועל הסוואק, ובעזרת תקציביהם הנכבדים הוא הולך ומארגן את העדה השיעית בלבנון, על תקן ה'מוּסְתַזְעָפִין' – המדוכאים עלי אדמות, לקראת הקמת ארגון אמ'ל, שהמשכו המאוחר יותר – אירגון המיליציה הצבאי שלו, ומאוחר יותר – אירגון חיזבאללה – מן הביטויים הפוליטיים והלוחמנים- טרוריסטים היותר קשים עלי אדמות.

"גָ'אנָם נָסים, 1 אוקטובר 1973

ידידי, ע'מ לא לפגוע במסורת הטובה של התכתבותנו, אני כותב אליך מכתב קצר זה, אף כי אני מצוי בתוך אבל עמוק על מותו של דוֹד יקר לי, ומצב הרוח לא מתאים בדיוק לכתיבה חופשית.

אמנם הדוֹד היה איש קשה ולא השרה אוירה טובה במיוחד על הסובבים אותו, אבל לי הוא היה יקר, ודוֹד זה דוֹד. היו לו שתי תכונות מרכזיות. האחת – שלילית והיא הקמצנות, אשר עם עובדת מותו, מזכירה את אחת מן הרֻבָּעִיָאת של עומר ח'יאם:

האחד חסך הכסף כל ימיו,

האחר פיזר לרוח כל כספיו,

סוף אחד נכון לכל,

מקברו אף איש עוד לא שב.

תכונתו השניה חיובית מאד. איש אמת היה. מעולם לא 'מרח' אנשים בדיבור לא מדויק, והתמלא חימה כש'מרחו' אותו בדבר שקר, או לא אמת, או דיבורים לא מחייבים. כל חייו נהג כמו משוררנו הלאומי, חאפז, שהצהיר תמיד, כי עייף מן הרבים שדברי חלקלקות בפיהם, והוא יהיה עבד לזה שימצאנו כי פיו וליבו שווים.

יש עוד נקודה מעשית שמדאיגה אותי עם מותו של דוֹדי. הוא מת מסרטן, ואיננו הראשון במשפחתנו. יש חשש ע'כ שיש סיכון משפחתי כזה גם לגבי. אבל אני כמעט שווה נפש, כאותו פתגם על הסוף השווה לכולם:

אם לא יפול בחרב, ימות אחרת,

סיבות רבות לו, אך המוות חד הוא.

אתה בודאי רואה שאני במצב רוח של קוהלת שלכם – הָבֶל הבלים, הכל הֶבֶל. אבל זה מצב רוח חולף.

אני רואה כי שתי ארצותינו נתונות למתקפות של טרור. אני עוקב אחר הפרסומים הנוגעים לכם. גם אצלנו יש פיגועי טרור. אני וחברי כאן מלאים הערכה למבצעי הנגד שלכם מול אירגוני הטרור, למשל המבצע עתיר התעוזה והדמיון באפריל האחרון לחיסול מנהיגי הטרור בבירות. או למשל חיסולו בפריס בדצמבר שעבר, של מחמוד הַמְשָרִי, נציג אש'ף, ע'י פיצוץ מתקן בטלפון בביתו. או חיסולו בפריס ביוני, של מוחמד בוּדִיָא מן החזית העממית לשחרור פלסטין, ע'י פיצוץ מתקן שהוטמן במכוניתו. אירגוני הטרור מייחסים פעולות אלה לכם. אני מקווה שזה נכון, וכל הכבוד.

אסיים כאן בתקווה לימים יפים יותר,

שלך בידידות, קַמבִּיז."

המכתב הגיעני במהומה שלאחר פרוץ מלחמת יום הכיפורים. הנחתיו בצד. לא היה מצב רוח ולא עניין בקריאתו. הבּיאוּס של מה שקורה בארץ, עם ההפתעה המרה ועם הימים הראשונים הקשים, השתלב בבּיאוּס האישי הנוסף שלנו, שלי ושל חברי המשרתים בחוץ, ומרגישים עצמם 'תקועים' לא במקום הנכון. הוראתו של הבוס, צביקה זמיר, היתה חזקה עלינו, כי כל אחד נשאר על משמרתו, וגם זה חלק מן המלחמה. למעט בודדים שהיו חיוניים ביותר ונקראו ליחידות המילואים שלהם, נשאנו את המשמרת בטון שפוף משהו, אבל במשנה מרץ ואינטנסיביות, לעשות הכל כהלכה ולזנק לכל משימה של המטה, ולוּ גם הפחותה ביותר. בזווית הגיאוגרפית והמבצעית שלי, נדרשתי למאמץ מיוחד בעניין משלוחי הנשק הסובייטיים, במיוחד לסוריה. זאת, בנוסף למאמץ מול הפח'ע הפלסטיני. נראה היה כי אחר אכזבות רבות ממדינות ערב במלחמותיהן- כשלונותיהן מול ישראל, ראו הפלסטינים את המלחמה הזו כהזדמנות אחרונה לחיסול 'הישות הציונית'. אירגוני הטרור שינסו מותניים, והמערכת שלנו היתה מוצפת בידיעות על כוונות פיגוע. צריך היה לעבוד הרבה כדי לברור את המוץ מן התבן ואזעקות השוא.

אין ספק שלמלחמת יום הכיפורים היו השלכות מרחיקות לכת על הסיכסוך הערבי – ישראלי ועל כל מה שעוטף אותו, לבד מרעידת האדמה והשבר הפנימי שלנו. אין בלבי ספק שהצלחת ההפתעה וההישגים שלהם בימים הראשונים, גרמו להם לערבים תחושת מה של ניצחון ופיצוי לכָּבוד הערבי האבוד והמושפל. אפילו שבמהלכה התהפכה הקערה על פיה, וגם לדעת משקיפים צבאיים, השיגה ישראל את גדול ניצחונותיה. אפשר שהרגשת הסיפוק החלקית ריפאה במשהו את הסרוב הערבי המוחלט, והנביטה או טפחה ניצני מחשבות להסדר מדיני ולשלום בראשו של הנשיא המצרי אנוואר סאדאת ושל מנהיגים אחרים. את הפלסטינים הובילה המפלה לתהומות ייאוש גדולים יותר, ו…לועידת המועצה הלאומית הפלסטינית (מל'פ) ב- 74 , ולהחלטה על 'תוכנית השלבים', שלפיה נסוג אש'ף באופן טקטי מגישת 'הכל או לא כלום', למוכנות לקבל על עצמו ניהול של חלק מפלסטין (אם ישוחרר כתוצאה מהסדר מדיני), כשָלָב בדרך ל'שחרור כל האדמה'. ואגב, גם זו החלטה של המל'פ שצריך לדרוש את ביטולה הפורמלי מן הרשות הפלסטינית, בנוסף ל'אמנה הלאומית הפלסטינית'. אם רוצים אפשר לראות באכזבה זו של הפלסטינים ממדינות ערב, גם הקדמה למצב רוח של 'אינתיפאדה', וכשזו באה, ולמרות שהיה ברור כשמש שאין להם כל סיכוי מול צה'ל, הנה גם ההצלחה החלקית, והילד הפלסטיני המקלל ומיידה האבן, והאשה הפלסטינית היורקת, גם אלה השיבו במשהו את הכבוד הפלסטיני המושפל. ומכאן לאותו מסלול של חשיבה שאפשר ורצוי להגיע להידברות עם ישראל.

אין זה המקום למנות את כל חשבונות הנפש. איראן, ארצו של ידידי קַמבִּיז, לא השתתפה בשום דרך במלחמה, אך יצאה נשכרת ממנה. 'נפל' עליה, נֶעבֶּעך, הבּוּם הגדול של האמרת מחירי הנפט לשיאים ללא תקדים, ועושרה גדל פי כמה וכמה ממה שכבר היה. עושר אדיר שהאיץ את השאה לתוכניות פיתוח גדולות יותר, גם להצטיידות מעצמתית מגלומנית, וגם לנדיבות לב וכיס מופגנת של מענקים, הלוואות ורכישות בחו'ל. מה שיתברר בהמשךכעושר השמור לרעת בעליו. מייד עם תחילת המלחמה נפתחה קמפאניה של פיוס ערבי, בעיקר עיראקי, כלפי איראן. אפילו הבטחות ליישב את הסיכסוך על שאט אלערב. השאה 'קנה' את מחוות הפיוס, ואִפשֵר לעיראק לדלל צבאה בחזית האיראנית (גם בחזית הכורדית), ע'מ לשגר כוחות גדולים יותר למלחמה בישראל. אפשר גם לומר כי באיראן, ולא רק בה, עומעם משהו הזוהר של ישראל החזקה והמנצחת.

החודשים המדכדכים שלאחר המלחמה צפנו עבורי שינויים מפתיעים. אחד מהם טרף את קלפָי ולא לשלילה. הבוס, צביקה זמיר בא לבקרני במקום מושבי, ובשיחה אישית 'יָרָה' אלי הצעה מרגשת עד מאד… להיות ראש משלחתנו בכורדיסטאן-עיראק, במפקדתו של מולא מוצטפה ברזאני. חלמתי על כך, ולזאת ציפיתי בשנים האחרונות. אדם מן הישוב לא היה מתרגש כך לאתגר המסוכן הזה כמוני וכמו עוד חברים במערכת שלנו. יש הרבה סיבות להגיד לא. שוב לעקור את המשפחה והילדים מבי'הס ומסביבה שבקושי התרגלו אליה. להיות מוכן לניתוקים ארוכים של חודשים מן הבית והילדים. מה גם 'הסוכריה' שלי היתה עטופה בהחלטת מטה ששליחות זו היא לא לשלושה חודשים כפי שהיה נהוג עד כה, אלא ל… שנתיים שלמות. ומן הסתם, יש גם אלמנט של סיכון מוגדל בשליחות זו, שכן הכל 'מבטיחים' התפרצות קרובה וגדולה של המלחמה בין הכורדים והעיראקים, בעקבות כשלון שביתת הנשק והסכם האוטונומיה. למרות הכל לא היססתי לקבל את האתגר האדיר הזה, ונכנסתי מהר לשלב התארגנות… ובהמשכו להרפתקה מרתקת, ואולי לגדולה בחוויות חיי… ויתר תולדות הסיפור הכורדי, הלוא הם כתובים בספרי " אָנָא כּוּרדִי " (1999), ולא זה המקום לפרטם.

אבל, הסיפור הכורדי שלי כן רלבנטי לסיפור הפרסי שלי, לספר זה, לא רק במשמעות המבצעית של הקשרים המשולשים כורדים- איראן- ישראל, אלא גם בתקווה של ידידי קַמבִּיז ושלי להפגש ביום מן הימים בארצו איראן. אמנם לא כפי שקַמבִּיז קיווה, כראש שלוחתנו אצלם (עדיין לא), אבל קרוב לזה, כשטהראן אמורה לשמש לי כבסיס קדמי לתנועותי לכורדיסטאן, וכמקום מושב למשפחתי.

חסכתי לו לקַמבִּיז את מכתבו בנוֹהרוּז 74 , וכתבתי אליו מכתב קצר: 'המתן לי, אני מגיע!'

קל מאד, ואפילו מהנה, לספר סיפורים על העברה ממקום למקום. לעשות זאת- זו בפרוש 'קריעה'. ואני סופר כבר העברות רבות, רבות מדי בימי חיי עד כה. מטבריה לירושלים, ושם עוד ארבע פעמים. אח'כ לבאר שבע, ומשם לעזה לכמה חודשים בתקופת מבצע 'קדש'. אח'כ לצפת, ממנה לחו'ל, וחזרה לצפת. אח'כ ליפו, ולבת ים, ולנצרת עלית, ושוב לבת ים ולגבעתיים. וכאן מתחילים נדודי חו'ל אינטנסיביים. עד כאן שתי העברות ועכשיו ל…טהראן. איפה ה'סיביל סֶרְבֶנט' האנגלי שחי ועובד ומת באותו מקום, ואיפה אנחנו היהודים 'אחוזי התזזית'!? מילא, כל זמן שאתה רווק, אתה אוסף את בגדיך ומטלטליך למזוודה אחת או שתיים, או לתוך ג'יפ אחד וגומר. ואפילו שאתה רווק 'מתברגן', אז יש לך עוד מערכת סטריופונית לפרק ולהעביר בעדינות. אבל להעביר משפחה ובית שלם, ועוד לחו'ל, זה כבר מבצע שמחייב תיכנון ותאום והכנות… ועבודה קשה של אריזה עצמית וסבלות בית פנימית, כי אתה לא סומך על חברת האריזה והשיגור שיעשו זאת באמונה ובזהירות. ומה כל זה קשה והורס גב? ואני מוצא עצמי גומר את עיקר הארגון הזה, ומגיע כמעט על אלונקה לרופא אורטופד, ומצטרף בגיל צעיר למועדון הגדול והמכובד של בעלי גב ועמוד שדרה בעייתי ('חסרי חוליות!?').

כל נחיתה בארץ חדשה והימים הראשונים בה גורמים התרגשות. קל וחומר ארץ שלמדת עליה רבות ושאתה מצפה זמן רב לבקרה. התפר הזה והחיבור בין 'התיאוריה' ומראה העיניים, ממש מרתק. אתה יודע שהעיר שוכנת למרגלות רכס אלבּוּרְז, ושכללית האזור מוגדר צחיח בספרי הגיאוגרפיה. אבל לעמוד על מרפסת המלון ולראות את המראה הנהדר הזה של עיר די צחיחה ונוף צהבהב על רקע ההר שכיפתו כולה שלג צח, זה משהו אחר. אתה יודע ולמדת על הג'וּבּות (התעלות) המרשתות את העיר , מעלה מטה, ונשארו פתוחות במצוות האבא, השאה המייסד, למען יראו האזרחים מה עושים למענם. אבל לראותן במו עיניך, עם המים הרבים הזורמים בהן מהפשרת השלגים, ואת התושבים, והנשים בעיקר, עושות בתעלות כבשלהן בכל מלאכת רחיצה (כלים, אוכל, סילוק אשפה וכו'), זה מותר מראה העיניים על הלימוד בספר. רבים, בעיקר זרים, לא מחשבים נכון את מרחק רכבם מן הג'וּבָּה, ו…טְרַח'… נופלים לתוכה. או אז באים מייד כמה מתנדבים, ותמורת מעות וקריאות עידוד קצובות 'עלי, עלי' (ע'ש האימאם הכליף, חתנו של הנביא מוחמד), מרימים את המכונית לידי בעליה.

יש גם צפון ודרום עליהם למדת. כמו בהרבה מקומות – צפון עשיר ומנקר עיניים, ודרום עני ומסכן וצפוף. אינך יכול להתעלם מתמונה פוטנציאלית אפשרית של ההמון הדרומי הזועם עולה על הצפון, וכמו ארבה מכלה כל חלקה טובה ובוזז מכל הבא ליד. אבל בינתיים הכל נראה נינוח ושקט. העשירים ספונים בבתיהם הקרירים, או נוסעים ברכבם הממוזג בין הבית, המשרד והמסעדה היוקרתית, או אל אתר הנופש והשלג הצפוני. ועַמך הם המשרתים בקודש. משרתים בבית העשיר, או בכביש, בתחנת הדלק, בחנות וכו', כמו יודעים איש את תפקידו המשרת והקד קידה לתֶשֶר שלאחר השרות. כמעט מזכירים את הפתגם העממי 'קָאלוּ לאל-חִמָאר לָפֵין? קָאל יָא לאל-חָטָבּ יָא לאל-עֵין'. שאלו לחמור לאן? ענה- או לחטיבת עצים או למעיין!

ובהקשר הפעילות קורים שני דברים חשובים. האחד, פורמלי – הודעה של נציגנו בטהראן למטה הסוואק על בואי ותאום לו'ז ליציאתי 'לשטח'. והשני – טלפון זריז שלי לידידי קַמבּיז, ו…פגישה נרגשת עמו, ממש כמו בין חברים. לקח אותי לסיורי היכרות ראשונים בעיר, עם הסברים של אחד מן המקום. והביאני לביתו (מחווה מיוחדת), גם להיכרות עם רעייתו בֶּטִי (עוד יותר מיוחדת), שלמען האמת, וע'מ שלא אמצא מדכא את תחושותי, צריך להגיד שבֶּטי זו מעוררת ממבט ראשון כל תחושה אפשרית של תשוקה וערגה וצריבה בחדרי הלב לאשה יפה ואטרקטיבית. נפגשנו פעמים אחדות, בתדירות שנקבעה על ידו, וכנראה לא בקצב הרצוי לו ולי. סברתי שאין זה בריא לו שמעסיקיו בסוואק יחשדו בתדירות גבוהה מדי של פגישות פרטיות עמי, כשהדבר אינו מתחייב כלל מבחינת התפקיד. גם המעט שנפגשנו נתן מקום להבין כי או שהוא בחור אמיץ, או שיש לו גב ומשענת חזקה במערכת. ואמנם עד מהרה גיליתי שהוא קרוב משפחה קרוב של ראש הסוואק עד לפני כארבע שנים, הגנרל חסן פַּקְרָוָאן, שממשיך עד היום להיות יועץ בכיר של השאה. אין פלא שהוא מרשה לעצמו עצמאות מחשבתית והתנהגותית מסוימת, בשונה מן הפקידים הממושמעים. אני חשתי בשיחות עמו כי עצמאותו המחשבתית ותחושת האינטימיות שנתן בשיחותינו, מבטיחות לי לא רק ידיד, אלא גם מעין סיסמוגרף להבנת העמדות והרגישויות האיראניות בקשר הכורדי, בבחינת 'המותר והאסור' אצלם.

כאמור, לא זה המקום לפרט את הקשר הכורדי. השנה ההיא שלי בכורדיסטאן (רק שנה כי במרס 75 באה המפולת הנוראה של הכורדים והמילוט שלי מארץ יעד), של משפחתי בטהראן, ושל חופשותי הקצרות בחיק המשפחה, היתה חשובה כמבוא אל סיפור ההמשך של איראן ושלי. שיפור מסויים בידיעת השפה הפרסית, היכרות אישית ובלתי אמצעית עם אנשים ממגוון השכבות, ועם מצב הרוח הלאומי וברחוב. מעין שיעורי בית לקראת הימים הנוראים שעוד יבואו.

את קַמבִּיז פגשתי בחופשותי, לא בכולן. לעתים היה הוא בנסיעות, לעתים לא יכול היה להתפנות, ולעתים העדיף שלא להתפנות, מתוך אותה רגישות – מה יגידו הממונים. דבר אחד חשוב למדתי והפנמתי ממנו. השאה, הסוואק והגנרל נאצירי, ובעצם כל המערכת, אינם מסתכלים על הכורדים בעיראק כמונו. הגישה היא תועלתית לחלוטין וחסרת כל סממן של רגשות. הכורדים בעיראק הם אמצעי וכלי, לא יותר, ביריבות מול עיראק. ישתמשו בהם בזמן ובמידת הצורך, ויזרקו אותם ככלי אין חפץ בו בגמר הצורך. ואם מדברים על רגש, אז הרגש האיראני כלפי הכורדים הוא דווקא שלילי. למרות המקורות האריינים המשותפים וקרבת השפה (שניהם שייכים לענף ההודו-אירופי), לא אוהבים אותם (וזה הדדי), ועוד פחות מזה אוהבים את הרעיון שתהיה זיקה כלשהי, השפעה מעוררת כלשהי, על הכורדים האיראנים. על כן מקפיד הצד האיראני לכל אורך הקשר, שלא לאשר לכורדים של עיראק, ולא להסכים לאף ביטוי או תביעה, שיש להם אספירציה לאומית. אפשר שלמרות הידיעה הברורה הזו, גם אנו, הצד הישראלי, לא הפנמנו די הצורך את האפשרות שמדיניות איראנית זו, חסרת הרגש , תבוא לביטוי בחטף כזה ובאופן דרסטי כזה, כפי שזה קרה בששה במרס 75. ממש כרעם ביום שלג בהיר. אחרי מגעים ותיווכים שרובם נעלמו מן העין, נפגש השאה באלג'יר (בועידת אופ'ק) עם האיש החזק של עיראק, סגן הנשיא צדאם חוסין, וחתם עמו על הסכם שיישב את חילוקי הדעות ביניהם, לשביעת רצונו המלאה של השאה, כולל הכרה פורמלית עיראקית בגבול באמצע המים של שאט אלערב. בתמורה, ואולי בלא להניד עפעף, מכר השאה את בני בריתו ובריתנו הכורדים באפס מחיר. בו בלילה חזר לטהראן, ובשדה התעופה מֶהרָאבָּאד נתן הוראות לגנרל נאצירי ולראשי הצבא, לסלק מייד מן השטח את כל הסיוע האיראני. הכורדים ניטשו לבדם עם גבם אל קיר איראני מתכחש, ופניהם אל מתקפה עיראקית כוללת. וגם אני אתם, עֵד למפולת המתרחשת, שובר את הראש הכואב איך ומה לעזור לידידי הכורדים בשעתם הקשה ביותר, ואיך למלט אותנו (עוזרי ואני) מן השטח, לפני שהעיראקים יעשו מאתנו מטעמים.

המבוא הזה שלי לאיראן נגמר עצוב מאד. החוויה הכורדית שלי התנפצה לרסיסים, יחד עם הגדולה במפלותיהם. חזרתי ארצה (אמנם לתפקיד מרתק ביותר), ולאחר גמר שנת הלימודים של הילדים בבית הספר, החזרתי גם את משפחתי. הטעם שנשאר בפה היה רע ומר. לא יכולתי לכבוש את כעסי על השאה ועל הסוואק וראשו נאצירי, ואת תקוותי כי הכּוֹרֶה בור לזולתו, בשַחַת ייפול. וממש לא רוויתי סיפוק מן הבדיחות השקטות ששמעתי על נאצירי ועל אשתו שהצמיחה לו קרניים , ועוד עם מי?- קודם עם השאה עצמו, ואחרכך עם יהודי איראני. זה הזכיר לי בדיחה לבנונית, על כפר נוצרי שכומר הוידוי שלו היה עדין נפש, וכיוון שאזניו לא יכלו לשאת מילים גסות, סיכם עם הנשים שבאו להתוודות אצלו, כי במקום 'שכבתי' ו'נאפתי' וכו' יגידו- החלקתי. לימים התחלף הכומר בלי תקופת חפיפה עם הכומר המחליף. הוא ביקש ממוכתר הכפר לעדכן את הכומר החדש בעניין 'החלקתי', אבל המוכתר שכח. כעבור זמן בא הכומר החדש בטענות אל המוכתר, כי עליו לשפר את הכבישים והמדרכות בכפר, כי יותר מדי נשים מחליקות בהם. 'מה אתה צוחק?' אמר למוכתר המתפרץ בצחוק כי זכר את צוואת הכומר הקודם, 'אפילו אשתך החליקה השבוע פעמיים!' צחוק, צחוק ואין צחוק על הפרשה העגומה הזו של בגידת השאה בבני בריתו הכורדים, ועל מפלתם המדינית והצבאית- הגדולה בכל המפלות.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שטן גדול שטן קטן”