מארג חיינו שזור מסיפורים קצרים המתקדמים לאיטם על ציר הזמן. יש והסיפורים מאירים רגעי שמחה, יש והם עטופים בעצב. חלקם […]
פָּרָשַׁת וַיִּשְׁלַח
מַאֲבָק
בזמני, צוות לוחמי פלחי“ק גולני נשלחו לקורס קש“ר בבה“ד 7 בצריפין מייד עם סיום אימון מתקדם והסמכה כלוחמים. לא אפרט יותר מדי, אבל שימו גולנצ׳יקים בבסיס צבאי עם יציאות יומיות במרכז, ותקבלו בלגן. כל מנגנון הסנכרון של הלוחמים מתבלבל. והתבלבלנו כל אחד בתדר שלו.
נוצר מצב שהתרגלנו לנסוע הביתה, לא רק חמשושים, אלא גם במהלך השבוע, בכל פעם מישהו המציא תירוץ מעניין אחר. הבית הרי במרחק נגיעה. עד שמפקד הקורס התעצבן ועצר את כל אישורי היציאות. שיתפוצץ העולם.
לצערי, נכנסתי לבעיה רצינית. העוצר חל בשבוע של הכתרת רבנית פורים. ההכתרה התקיימה בהסינרמה בתל אביב בשעות הערב המוקדמות, מספר דקות של נסיעה מצריפין. ולאור המצב, אין סיכוי שמשחררים אותי. זהו ערב שכולו הצגות ושמחה, כשהשיא בסיומו, חשיפת רבנית פורים. כולם תמיד סקרנים לדעת מיהי השמיניסטית הנסתרת, רצה הגורל והיא הייתה לא אחרת מאשר תאיר, החברה שלי אז ואשתי היקרה היום, איך אפספס ערב כזה? לקחתי שתי נשימות, והאשדודי ושכונת הרותם המאתגרת, שבה גדלתי, התעוררו בי. נותרתי לבד במערכה, אם לא איאבק אפספס רגע משמעותי בחיי.
עליי להגיע בכל מחיר. וכך רקמתי תוכנית.
בבוקר ההכתרה איחרתי בכוונה למסדר הבוקר, מפקד הקורס שאל למה, ואני הסברתי שאכלתי כנראה משהו מקולקל וממש כואבת לי הבטן. המחשבה נשתלה. לאורך היום דאגתי שכל המפקדים ישימו לב שאני הולך לשירותים לעיתים תכופות, הסברתי שיש לי קלקול קיבה חמור וחזרתי תמיד כאילו אני מפורק. את כל זה בניתי ועשיתי בשביל רגע אחד חשוב וקריטי שעמד להתרחש בלילה. מסדר השינה.
בשעה 23:00 בלילה כולם עמדו מחוץ לאוהל והסגל ווידא שאף אחד לא “ברח”. אי אפשר היה להתחמק מזה, אלא אם אתה במקור אשדודי משכונה מאתגרת. עדכנתי איש סוד אחד מהצוות בתוכנית שלי, שאר הצוות לא ידע מה אני מתכנן. מחוץ לבסיס חנתה האופל קורסה 89 השחורה שלי, אספר עליה בהמשך הספר. היה עליי לצלוח שלוש נקודות תורפה: היציאה מהבסיס, מסדר הלילה שהזכרתי קודם והכי חשוב, החזרה לבסיס בסיום ההכתרה.
בשעה 18:00 בערב עליתי על מדי א׳, כתבתי לעצמי פס ויצאתי בטבעיות מהבסיס. עבר חלק. בדרך לתל אביב האופל התחממה לי וגיליתי שצינור המים במנוע נקרע, איכשהו סגרתי אותו עם איזולירבנד. לצערי המדים שלי התלכלכו, ולכן לבשתי מעיל אמריקאי. בזמני לא היה נהוג אצל לוחמי גולני ללבוש מעיל על מדי א׳, תמיד קצר, אפילו בשלג וגם אם תמות מקור.
הגעתי להכתרה, תאיר שמחה מאוד לראות אותי וגם אני אותה. בסוף הערב היא אכן התגלתה בהפתעה לכולם בשמלה לבנה ויפה, ואני זכיתי להיות איתה ברגע החשוב הזה. העסק המשיך להשתבש גם בתל אביב עצמה, נוסף על הצינור שהתפוצץ. היה שם חייל שהחליט שאני לא לוחם אמיתי כי לבשתי מעיל אמריקאי, והוא ממש צעק עליי ליד כולם.
ידעתי שמסדר הלילה כבר חלף בבסיס ובינתיים לא קיבלתי טלפון. מתברר בדיעבד שאכן מפקד הקורס שאל היכן אני, ואיש הסוד שלי אמר את מה שהיה עליו להגיד בצורה הטבעית ביותר, המדויקת והחכמה. מילים שרק גאון גדול יכול היה לומר. “הקרוע הזה כל היום רץ להתפנות.“ משהו כזה. גאון. עבר חלק. הבעיה האמיתית הייתה נקודת תורפה מספר שלוש. החזרה לבסיס לפנות בוקר. האם להיכנס בטבעיות בשער הראשי כפי שיצאתי ולהסתכן שירשמו את השם שלי, או להתגנב למחנה? החלטתי שרק כשאגיע לחניה של הבסיס אדע מה כדאי.
בשעה 03:00 החניתי את הרכב בחניה, קרוב מאוד לש.ג. היה שם קצין ערני וחשדן שלא הפסיק להסתכל לכיווני. אין מצב להיכנס דרך השער הראשי. עליי לנסות להתגנב מאחד הגדרות. החלפתי את מדי ה־א׳ במדי ספורט שהמתינו לי ברכב, ונעלתי אותו. לפתע הכול השתבש. הקצין הערני צעק לי מרחוק, “מי זה שם? עצור!“ ברחתי לכיוון הכביש הראשי ושמעתי אותו רץ אחריי. טסתי כמו ארנבת מבוהלת, ידעתי שעוד 600 מטר דרומה החומה הגבוהה תסתיים ואפשר לקפוץ מעל גדר התיל. וכך עשיתי, קפצתי, המכנסיים נתפסו לי בגדר מאחור, וכמעט שנשארתי תלוי על הגדר. מכנסי סיום הטירונות נהרסו, אוף, חשבתי לעצמי, עוד לא מבין כמה הסתבכתי.
בתוך הבסיס טסתי למאהל שלנו ונכנסתי למיטה. כולם בשינה עמוקה, 3:00 וקצת בלילה, בכל זאת. ואז זה קרה. אזעקת מחנה מחרישת אוזניים. חשד לפריצה לבסיס. מפקד הקורס רץ אלינו מבוהל, “כיתת כוננות קומו, יש מסתנן בבסיס.“ החברים נעלו מהר נעליים ואחד מהם פנה אליי, “אלוש קום, אתה גם בכוננות.“ התלבשתי מהר ויצאתי איתם לסריקות בבסיס. חצי שעה לאורך הגדר חיפשנו מישהו שנצפה רץ בצמוד לחומה וקופץ פנימה. סרקתי וחיפשתי את עצמי. בן הצוות ואיש סודי התקרב אליי בסריקות, “אלוש, זה קשור אליך, נכון?“ אמרתי, “כן,“ והוא סינן לי קללה עסיסית שבגללי הם סורקים באמצע הלילה. ואני? וואללה סרקתי ברצינות. זיהיתי רמז קטן, חתיכת בד שחורה על קוצו של גדר. סימן שנותר מאחור, לאחר יום שכולו מאבק.
הדקות חלפו ללא ממצאים, מפקד הבסיס חִזלש את ההקפצה, ואני כל כך שמחתי.
“קטונתי מכל החסדים…“
***
פרשת וישלח מספרת את סיפורו של יעקב אבינו ואת המאבק שלו כשהוא חוזר הביתה. יעקב אבינו מתעקש לחזור ולעבור את מעבר יבוק לבדו כדי להחזיר פכים קטנים – ציוד פחות חשוב לרוב האנשים לפי רש“י. בספרים הקדושים מבואר שעבור צדיקים בכל חפץ הקיים בעולם יש ניצוץ אלוקי, תכלית אלוקית שיש לממשה. יעקב אבינו לא היה מוכן לותר על תיקונם ואף להסתכן. ואכן בשובו לקחתם, כשהוא נותר לבדו, מלאך נאבק עימו כל הלילה עד עלות השחר כדי להזיק לו. יעקב אבינו נלחם בחירוף נפש, מנצח את המלאך ואף מכריחו לברכו. המלאך מברך אותו בברכת שם ישראל. יעקב אבינו מתעלה.
“וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר”.
ואולי התורה מספרת גם את הסיפור שלנו. כיעקב אבינו, כל אחד מאיתנו חוזר במהלך חייו אחרי פכים קטנים, אחרי מה שחשוב ומתנוצץ לו גם אם לכאורה לאחרים זה נראה זוטות. כל אחד נאבק באירועי המסע שלו בכוחות עצומים, נפגש עם חושך ובלבול בתוכו ומחוץ לו. עד עלות השחר. עד שהאדם מבין שהתחיל את המאבק כיעקב וסיים אותו כישראל. צומח, מתגבר, משתנה. לרגע היה נראה שכל העולם נגדו, אך למעשה מאז ומעולם זה היה רק הוא. נלחם בכוחות המגבילים שבעצמו. מגלה מתוך החושך פכים קטנים מלאי אור שהיו שם בתוכו. רסיסי זוטות שהצטברו יחד לאורה גדולה. מאבק שהיה שווה את הסיכון.
אין עדיין תגובות