החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

גלוריה

מאת:
מספרדית: מנחם ארגוב ורוזה בוראקוף | הוצאה: | 2012 | 453 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:
תגיות: , .

בניטו פרז גלדוס כתב את הרומן גלוריה בשנת 1877 – כמעט ארבע מאות לאחר גירוש ספרד – בלי להכיר יהודים שעדיין נעדרו מארצו ודן בנושאים שהיוו חידוש עבור קוראיו.

הספר פורש את סיפור האהבה הבלתי־אפשרית בין גלוריה ודניאל ותוצאותיה הרות־הגורל בסביבה ובתקופה שמאופיינת בפנאטיות דתית ובחוסר סובלנות כלפי דתות אחרות.

בניטו פרז גלדוס נולד ב־ 1843 באיים הקנאריים ועבר למדריד בהיותו בן תשע־עשרה. הוא היה כותב פורה ומוערך ביותר. בין שאר כתביו נמנים שלושים ואחת רומנים שראו אור והוא נחשב לכותב הריאליסטי המוביל בדורו. הוא עדיין זוכה לאהדה רבה בספרד וחוקריו מגדירים אותו כמקבילם של דיקנס, בלזק וטולסטוי. ספריו זכו לעיבודים קולנועיים רבים.

מנחם ארגוב תרגם את ספר התלאות של פרסילס וסיחימונדה וחמש נובלות אקסמפלריות (עם אסף אשכנזי) מאת מיגל דה סרוונטס בהוצאת “כרמל”, את ספר הנסים של גברתנו הקדושה מריה, מאת גונסלו דה ברסאו ואת המישור בלהבות מאת חואן רולפו שיצאו בהוצאת “אח”, את הרוזן לוקנור מאת חואן מנואל וספר האהוב הטוב מאת חואן רואיז, שראו אור בהוצאת “מאגנס”. כמו כן, תרגם את הפואמה הגדולה אלטסור של ויסנטה אוידוברו, שראתה אור בהוצאת “רימונים”.

רוזה בוראקוף היא דוקטורנטית בחוג ללימודים רומאניים באוניברסיטה העברית.

מקט: 4-682-177
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

הספר פורש את סיפור האהבה הבלתי־אפשרית בין גלוריה ודניאל ותוצאותיה הרות־הגורל בסביבה ובתקופה שמאופיינת בפנאטיות דתית ובחוסר סובלנות כלפי דתות אחרות.


1. המסך עולה – שם הרחק, מעבר לגבעה ירוקה, במקום שטובלים בחלקו הצפוני במימי האוקיינוס ומתרומם שפך מעוקל, שוכן פִיקוֹבְּרִיגָה, כפר שאין לחפשו במפה גיאוגרפית אלא במפה הרוחנית של ספרד, שם אכן ראיתיה.

אנו צועדים אליה, כאשר היום הבהיר וצחוּת הניחוחות בסביבה קורצים למסע. אנו נמצאים ביוני, חודש מקסים באותו אזור חופי, שההוריקן מותיר בו את טביעות ידיו הנוראות וההרסניות. הים הקנטרברי האדיש והאכזרי, היה היום שָׁלֵו ורגוע. הוא התיר לספינות להפליג ללא חשש על פני משטחו, והשתרע מנומנם אל עבר החופים ואל מעמקי נקיקיו ומפרציו בצוקים ובשוניות, אלף שפות הקצף שלו מלמלו מילים של שלום.

הגבעות הירוקות הרכות מתרוממות מן הים ועד להרים, מטפסות אחת על גבי רעותה, וכאילו מתחרות ביניהן מי תהיה הראשונה שתזכה להגיע לפסגה. לכל אורך החוף המשתרע נראים ביתנים כפריים השונים בממדיהם מפוזרים על פני הקרקע; אולם רק בנקודה אחת מתכנסים אותם מבנים פזורים ומתאחדים זה עם זה ויוצרים יחדיו את המסגרת היישובית, שהמאות הרבות כינו אותה פיקובריגה. במרכז מתרומם מגדל לא גמור, הדומה לראש חשוף; אולם בחדר הפעמונים שלו ניבטות שתי עיניים משגיחות, ובתוכו מצויות שלוש לשונות של מתכת, אשר קוראות למיסת הבוקר ולתפילת ערבית.

מסביב לכפר (התקרבנו אליו ויכולנו לראותו) היו שדות קמה רעננים וכרי מרעה יפים ביותר, שהעידו על בקיאות בחקלאות. קבוצת שיחים פראיים צפופים ודחוסים וצמחי יער מרובי ניחוחות, דִּבְשׁוֹת, צמחי רותם קוצניים, גושים עצומים של שְׁרָכִים, שנפרשו כמניפה בעת ובעונה אחת, כמה עצי אורן שצמרותיהם הירוקות ושפע של עצי תאנה, שכולם חבים את שמם ללא ספק לפיקובריגה.

נוף מרהיב מציעים מכאן ההרים, סולם ענק שראשו בשמים. גונם הכהה של הרחוקים ביותר מתמזג בעננים. בקרובים יותר ניתן להבחין בכתמים אדומים הדומים לפצעים מדממים, והם באמת תוצאה של אזמל זעיר, שמדי יום מכרסם בשרירים של אותם ענקים. הם מתרוממים בבת אחת מערבה, ובאור המתעתע של אותן פסגות מוזרות נישאות משתקפים מגדלים, בליטות, מחילות, גושים ושלפוחיות, עד אשר העננים הופכים לצעיפים דקים המעוותים את הארכיטקטורה.

לאחר שחצינו גשר מעץ, ששקע בביצה מלוחה בעמודיו הרקובים, עלינו באחד משיפוליו (כמעט הגענו לפיקובריגה), במקום שנראה השפך, שם הוא מתפתל כאילו מאבד את כיוונו ואינו יודע היכן הים המצפה לו, חודר לתוך שלוליות ושטחי הביצות בעת הגאות, ונחבא בהן במהירות בטרם בוא השפל. מספר קטן של ספינות שטות במימיו הרדודים, ורק אלוהים יודע איזה מאמץ נדרש כדי לעבור שתי פסיעות בתוך אותה סמטה צרה, כאשר הרוח נמה והזרם הודף אל הבוץ המסוכן.

הבתים הראשונים (לבסוף הגענו, רבותיי) הם עלובים; וכן הבאים אחריהם. פיקובריגה הוא כפר מלחים ואיכרים עניים.

כמה אינדיאנים עשירים[1] נחים על זרי דפנה מסחריים במחצית תריסר בתי מגורים מבהיקים ונוחים. איזה רחובות, ישמור אלוהים! הבתים העלובים מצומקים ומזוהמים, אינם מטים לנפול לקרקע, שלא לפתוח פה לשטן, ועל המרפסות שלהם הבלתי־ניתנות לתיאור תלויות רשתות, בגדים כחולים, מעילים רטובים ואלף שרשרות של סחבות צבעוניות כמו שתלויים בקצות הגגות הישנים אשכולות של קלחי תירס עם תמנונים ושרשרות הבצלים לייבוש.

עברנו את בניין המועצה, המוצב בבסיס הכיכר, מבליט ומשכנע כי הוא חשוב דיו כדי להתבונן בו. עברנו סמוך למנזר, מבנה דוחה החבוי בין ביתנים עתיקים כמותו, שיוצרים מקבץ ארכיטקטוני עלוב ביותר. ולאחר שערכנו סיבוב בכפר, חזרנו לשוליו מעל לשפך ולשם נכנסנו. במקום האמור הייתה כיכר קטנה, ששני עצי שיטה וצפצפה משורגת הֵצֵלּוּ עליה. בכיכר הקטנה (בחנו אותה היטב, כי עתה מתחיל סיפורנו) יש בית אחד, ועדיף לכנותו ארמון, כי מראהו במרכז כפר כה הרוס הוא באמת עצום. הוא מכיל למעשה שני מבנים: האחד, עתיק, מקושט בשלטי אבירים קעורים; האחר חדיש ויפה וכעין אומנותי, לא פחות מעודן מאלה הקרויים וילות או קוטג’ים בלשון האופנה. הוא מקושט מעבריו בדרום ובמזרח בגן יפהפה של אורנים עדינים, עצי שיטה פרחוניים, עצי דולב, מגנוליה, עצי מחט ממינים שונים, שבין ענפיהם משתקפים חמשת החלונות של הקומה המרכזית. שפע של שיחים שונים, ביניהם בולטים הדסים גזורים, קמליות רעננות כעצים, תמרים, שיחי ורדים, ערוגות של אמנון ותמר וגרניום – צמחים עטורי כתרים עִם פשוטי־עם, הנראים בינות לחללים של הסורגים, מבלי שהם מונעים בעד מטפסים זהירים, עוברים ושבים, לדעת את אשר מתרחש בגן, למרות השמירה המתמדת. אותו מבנה קסום מוצב בקצה ומשם הוא שולט בים הצפוני, משתרע לאורך כל החוף הדרומי ובשפך עם הגשר שלו הפונה למזרח, מקיפים אותו צמחים פרחוניים נותני צל ואופף אותו מזג אוויר מבורך.

זה בית מגורים שנועד לאהבה אנוכית או למדיטציה בסטודיו. איזה אושר ממלא את הנפש שנגעה באהבה או למשתוקק הסקרן למגע, המסתגרים בבית־כלא מעודן כל־כך, ותרים אחר האופן של המוות המדומה למען העולם החיצוני והחיים העצומים שנועדו להם בלבד!

הבית נועד לאלה, הדוחים בשאט נפש את הנוסע ואומרים לו: “התוכל לשער מי חי בתוכי?”

דממה; נפתח אחד התריסים הירוקים הפונה לגן בצד ההרים. יד ענוגה מושכת אותו, מסיטה את הווילון וניתן לראות את פניה של אישה אחת. עיניה השחורות בוחנות ביעף את כל הנוף, ואם האור נוֹגֵהַּ למרחוק הן יוסיפו להתבונן. ארשת פניה מביעה בוודאות דאגה צפויה וחוסר שקט מייגע של מחשבה טורדנית בעיקרה ושל דיוקן של אדם המסרב לבוא.

אף אנו שלחנו מבטנו אל עבר ההרים, ולא ראינו דבר פרט להרים. הצעירה החיננית נעלמה, וכעבור דקות ספורות שבה והופיעה להתבונן, ונתגלתה עוד יותר חסרת סבלנות ככל שחלף הזמן. היא נדמית, כמי שעיניה הנועזות מבקשות לראות את הנמצא מעבר להרים… אולם באותן דרכים נידחות לא נראה דבר הזהה לדמות גבר כלשהו או בעל חיים, והיא, שהייתה חסרת שלווה בתחילה, גָבר כעסה. ולא הייתה חסרת סבלנות בלבד, אלא הכעס הפך לזעם והזעם לייאוש.

בבית נאה זה, שעורר עניין עצום בין כל בתי המגורים, הוצג בחלון דיוקן מלא יופי; שם שכנה אישה חיננית, בעלת עיניים שחורות, התרות ואינן מוצאות, מלאות זעם, שולחות קרניים חצופות אל חלק אחד מן הבריאה… הו! לכאן חודרת אהבה. הבה ניכנס.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “גלוריה”