החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות

גיבור בעל כורחו

מאת:
הוצאה: | 2020 | 118 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

37.00

5.00 מתוך 5 מבוסס על מדרג אחד
(חוות דעת אחת)
רכשו ספר זה:

חנן, יליד תל אביב, כמעט בן שמונה עשרה, מזייף את גילו כדי להתנדב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. הוא וחבריו החיילים הארצישראלים נשלחים ליוון לתגבר את צבאה. התקפת פתע של הגרמנים מאלצת את הצבא הבריטי לסגת לכיוון הים. במהלך הנסיגה חנן מאבד את חבריו ליחידה ונותר לבדו ביוון הכבושה. במשך ארבעה חודשים הוא נודד בהרים ובעמקים, נעזר בתושבים מקומיים, ברועים ודייגים ולבסוף מצליח להגיע בסירה לתורכיה הנייטרלית. משם הוא עושה דרכו חזרה לארץ.ישראל ולנערה שהוא אוהב.
אורית עוזיאל, סופרת לנוער, נולדה בישראל, בוגרת החוג להיסטוריה כללית וספרות אנגלית. בספריה משלבת ידע היסטורי עם סיפור אנושי מרתק. זהו ספרה ה־14.
ספריה הקודמים: פאבלו, הנער האינדיאני מצ'אנל; אש בשדות יוקטן; בן אנוסים (פרס זאב 1992); אהבה ירושלמית; עבד אל רחמן, הנסיך הנווד; מסע ארוך לאבא; רוח בהרי האנדים; מלכים לא מתחתנים מאהבה (פרס זאב 2001); דייגו טורס והנערה היפה; עד שניפגש; בודדים בשנחאי; העולם שנשאר מאחור; הרפתקאות החייל, הפרחח והנערה.

מקט: 978-965-565-274-1

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


שתי פרידות

שכונת שפירא, תל אביב, נובמבר 1940

הוא עמד מהסס מול דלת הרשת המוכרת.

אישה כבדת גוף שאספה כביסה בחצר הסמוכה בחנה אותו בחשדנות.

"את מי אתה מחפש?" קראה לעברו.

לפני שהספיק לענות הדלת נפתחה.

היא הסתכלה עליו בתדהמה.

"חנן?"

הוא העלה בדל חיוך על שפתיו.

"מה קרה? את כבר לא מכירה אותי?"

עיניה חלפו על מדיו המגוהצים, התגים שעל כותפות החולצה, הנעליים הגבוהות המבריקות.

"לאה'לה! מי זה? מה הוא רוצה?" שאלה השכנה.

"זה אחי," ענתה נבוכה.

"אחיך? לא ידעתי שיש לך אח," אמרה השכנה בתוכחה.

"הוא לא גר כאן," אמרה אחותו בנימה מתחמקת.

השכנה הסתכלה עליו במבט ביקורתי.

"אני לא אוהבת את הבריטים," אמרה נחרצות, "אבל טוב שהתגייסת לצבא שלהם, עכשיו צריך לשכוח הכול ולהרוג את כל הגרמנים האלה, יימח שמם!"

"בוא כנס," אמרה אחותו בשקט.

הוא התיישב ליד השולחן הקטן.

"מה שלומך?" שאל.

"אתה רואה," חייכה.

מרחוק נשמעו קולות דקים של ילדים משחקים.

"איפה אפי וגידי?" שאל על אחייניו.

"בחוץ."

זאת הייתה הפעם הראשונה שבא לבקר מאז שעזב.

"את עובדת?" שאל.

"קצת."

"איפה?" התעניין.

"במשק בית," אמרה והתחמקה ממבטו.

חנן שתק. הוא ידע עד כמה שנאה לעבוד אצל המשפחות העשירות.

"ואברום?" שאל.

"הוא בסדר," אמרה, "אנחנו מסתדרים."

הוא הרים את ראשו ובפעם הראשונה מאז נכנס הסתכל עליה. שערה היפה היה אסוף ברישול על עורפה. עיניה הנועזות מלאות החיים היו עתה כבויות. מרירות תלתה בקצות שפתיה וחרצה שני קמטים עמוקים לצד אפה.

"רזית," אמר בשקט.

היא הרתיעה והידקה את הסוודר הדהוי שלבשה כמתגוננת.

הוא הסתכל סביבו. מבעד לשכבת הסיד השבורה אפשר היה לראות את נייר הזפת השחור שהוצמד לקיר כדי להגן עליו מפני הגשם. בפינת המטבח הקטנה עמדה פתיליית נפט ועליה סיר. הכול נראה מוזנח משזכר.

"התאונה הארורה, אם זה לא היה קורה הכול היה אחרת," אמרה חרש והוא לא ידע אם היא מנסה להצטדק או להתנצל.

אחר כך חייכה במאמץ.

"אני לא מאמינה, אתה חייל בצבא הבריטי."

"את רואה."

"אבל אתה עוד לא בן שמונה עשרה! איך הסכימו לקבל אותך?"

"הבריטים לא מקפידים, אמרתי שאני בן שמונה עשרה והם לא שאלו יותר מדי."

לפתע נזכרה בחובותיה כמארחת.

"רוצה לשתות משהו? לאכול?"

"לא, תודה, באתי רק לראות אותך ולתת לך את זה."

הוא הוציא מכיסו מעטפה ומסר לה אותה.

היא פתחה אותה לאיטה. למראה שטרות הכסף הרכינה את ראשה והתחילה לבכות.

"בבקשה, אל תבכי," ביקש.

"אתה מציל אותנו…בעל הבית אמר שאנחנו צריכים לעזוב…כבר לא ידעתי מה לעשות…"

אחר כך ניגבה את דמעותיה בשולי הסוודר וחייכה אליו.

"אתה נמצא פה קרוב?" התעניינה, שרידי הבכי עוד בקולה.

"בעוד כמה ימים אנחנו עוזבים למצרים."

"למצרים?"

"כל הצבא הבריטי נמצא שם עכשיו."

היא נשכה את שפתיה ולא ידעה מה להגיד.

הוא רכן לעברה.

"אל תדאגי," אמר, "אמצא דרך לשלוח לך כסף גם ממצרים."

דמעות שבו ומילאו את עיניה.

"הכסף הזה הוא בשבילך," המשיך ואמר, "בשבילך ובשביל הילדים, אני לא רוצה שתעבדי כל כך קשה."

"חנן…," לחשה, שלחה את ידה ואחזה בידו.

"בטפסים שמילאתי בצבא, רשמתי אותך כבת המשפחה שלי למקרה של…"

עיניה מלאו חרדה.

"לא, אל תגיד את זה אפילו," מיהרה להגיד, לופתת את ידו בחוזקה.

"זה הנוהל," חייך אליה.

אחר כך שאלה בהיסוס: "תוכל להסתדר בלי הכסף הזה?" הוא משך בכתפיו: "הצבא דואג לנו, לא חסר לי כלום!"

הוא לא סיפר לה שהוא נוהג למכור את קצבת הסיגריות שלו כדי שיהיו לו דמי כיס. את כל משכורתו הצבאית חסך בשבילה.

"בגלל זה התנדבת, נכון?" אמרה חרש.

הוא השפיל את מבטו.

"הרבה חיילים ביחידה שלי התנדבו בגלל המצב הכלכלי הקשה."

היא הסתכלה עליו בעצב. אחר כך התעשתה.

"נסה לנצל את הזמן שלך בצבא," אמרה, "תלמד מקצוע, משהו שיעזור לך אחרי המלחמה…"

לרגע שבה להיות האחות הגדולה שדואגת לאחיה הקטן.

"יהיה בסדר," אמר וקם ממקומו.

"אתה כבר הולך?" שאלה באכזבה.

"אני חייב להיות בסרפנד[1] עד שמונה בערב," אמר.

"חכה," ביקשה, "אקרא לילדים שיראו אותך…"

"לא, יותר טוב ככה, הם כבר התרגלו שאני לא גר איתכם…"

היא ליוותה אותו החוצה. דלת הרשת חרקה.

"צריך לשמן את הצירים," הזכיר לה.

הם עמדו על המרפסת הקטנה.

לפתע חיבקה אותו.

"שמור על עצמך," לחשה.

הוא עמד רגע ללא תנועה ואז ניתק ממנה.

"אל תדאגי," אמר, "אנחנו רק חיל עזר, חַפָּרִים, אותנו לא שולחים לקרב."

"בכל זאת תיזהר," ביקשה.

רוח סתיו קרירה חלפה על פני השכונה הצנועה. הצריפים ובתי האבן הקטנים נראו צפופים משזכר. הריח המוכר של בור ספיגה שעלה על גדותיו עלה באפו, מתערבב בריח היסמין שגדל באחת החצרות. הוא הלך במהירות, ידיו בכיסיו ומועקה בליבו.

גם כשעזב את השכונה לא הצליח להסיר מעליו את התחושה הכבדה שפקדה אותו, תערובת של חמלה על אחותו ועל חייה הקשים ואשמה על שהוא נוטש אותה. הוא שב ונזכר בדמעותיה כשראתה את שטרות הכסף במעטפה.

הוא היה עתה בשדרות רוטשילד. אנשים חלפו על פניו, זורקים אליו מבט מסוקרן. הוא התעלם מהם, שקוע במחשבותיו. בעייפות צנח על אחד הספסלים והליט את פניו בידיו.

אחר כך נאנח והסתכל סביבו.

לא רחוק ממנו, על אחד הספסלים, ישבה נערה וקראה בספר, מנצלת את אורן של קרני שמש אחרונות.

היא הייתה שקועה בספר שבחיקה ולא הבחינה בו. חצאית כחולה כיסתה את ברכיה, היא נעלה סנדלים, גרביים לבנים קצרים לרגליה מפאת צינת הסתיו.

הוא הביט בה זמן מה.

"מה את קוראת?" שאל לבסוף.

היא לא שמעה אותו.

הוא קם ממקומו והתקרב אליה.

"מה את קוראת?" חזר ושאל.

היא הרימה את ראשה ולרגע עטו פניה הבעה מבוהלת.

"מיכאל סטרוגוב[2]," אמרה לבסוף, מסויגת.

הוא חייך.

"ספר טוב, קראתי אותו כמה פעמים."

היא קמה ממקומה, מקפידה להשאיר את הסימנייה במקום שבו הפסיקה לקרוא.

"את כבר הולכת?" שאל באכזבה.

היא היססה.

"חבל, חשבתי שנדבר קצת על ספרים."

התלבטות ניכרה בפניה.

"בבקשה, אל תלכי," אמר.

היא השפילה את מבטה ולא אמרה דבר.

"את קוראת הרבה?" שאל, מנסה נואשות לדובב אותה.

היא עמדה במרחק מה ממנו.

"עכשיו קצת פחות," אמרה לבסוף, "בגלל הלימודים, אני בגימנסיה."

"את גרה בסביבה?"

"לא רחוק מכאן," אמרה והצביעה בידה לכיוון אחד הרחובות הסמוכים.

"את תמיד קוראת בשדירה?" שאל בחיוך.

היא משכה בכתפיה.

"צפוף אצלנו, גרים איתנו עכשיו קרובי משפחה שהגיעו מפולין."

"מפולין? איך הם הצליחו לצאת משם?"

"הם עזבו כמה ימים לפני פרוץ המלחמה[3]," אמרה לאיטה, "אבל יש לנו הרבה קרובים שנשארו שם."

אחר כך לכסנה אליו מבט זהיר, הוא היה נאה מאוד בעיניה.

כשמבטיהם הצטלבו מיהרה להשפיל את עיניה.

"איך קוראים לך?" שאל.

"דָסִי," אמרה, "קיצור של הדסה," הוסיפה והסמיקה.

"שמי חנן."

רוח קרירה עלתה מן הים ושיחקה בשולי חצאיתה.

הוא שתק, מנסה לחשוב מה להגיד לה כדי שתישאר איתו עוד קצת.

"הייתי שמח אם היית שולחת לי רשימה של ספרים שאת אוהבת," אמר לבסוף.

היא נשאה אליו עיניים גדולות, חומות.

"אתה רוצה שאכתוב אליך?" שאלה מופתעת.

"ככה נוכל להמשיך לדבר על ספרים," אמר, מרגיש נבוך וגמלוני.

"אבל אתה חייל ואני…אני רק תלמידה."

הוא נשען על פנס הרחוב.

"בן כמה את חושבת שאני?" שאל בחיוך.

היא היססה.

"בן תשע עשרה, אולי עשרים," אמרה לבסוף.

"אני עוד לא בן שמונה עשרה!"

"אז איך קיבלו אותך לצבא?" שאלה באי אמון.

"כשהפקיד בוועדת הגיוס שאל אותי בן כמה אני, הסתכלתי על הקיר שמאחוריו. הייתה שם תמונה גדולה של המלך ג'וֹרְג'. אמרתי בקול רם 'אני בן שמונה עשרה' והם האמינו לי."

"לא פחדת?"

"בטח שפחדתי," צחק, "אבל מה היה לי להפסיד? במקרה הכי גרוע היו מסלקים אותי משם."

"אבא שלי חושב שלא צריך להתגייס לצבא הבריטי," אמרה וסילקה קווצת שיער שהתעקשה ליפול על מצחה.

הוא נאנח.

"אני יודע שלא כולם יסכימו איתי, אבל אני חושב שכן צריך להתגייס, זאת גם המלחמה שלנו, יש לי חברים ביחידה שהמשפחות שלהם נשארו באירופה."

הם שתקו רגע באי נוחות.

"אתה נראה יותר מבוגר," ציינה בכובד ראש.

"זה המדים, אם היית רואה אותי בבגדים רגילים…"

שוב השתררה ביניהם שתיקה.

הוא הוציא עיפרון ופנקס קטן שנשא תמיד בכיס מכנסיו.

"תסכימי לתת לי את השם והכתובת שלך?" שאל.

התלבטות ניכרה על פניה, לבסוף מסרה לו את כתובתה.

הוא רשם אותה בקפידה בפנקסו ואחר כך החזיר אותו לכיסו.

היא פרצה לפתע בצחוק שובב.

"החברות שלי לא יאמינו כשאספר להן שחייל רוצה להתכתב איתי."

"אני מבטיח לשלוח לך צילום כדי שיראו שהכול אמת," אמר בכובד ראש.

היא שבה וצחקה.

מרחוק נשמע שריקה ממושכת.

היא השתתקה והקשיבה.

"דסי! דסי!"

היא נאנחה.

"זה אחי, אני צריכה להיכנס הביתה," אמרה בהתנצלות.

היא פנתה ללכת.

"בעוד כמה ימים אנחנו עוזבים את הארץ," אמר פתאום.

היא עצרה ופניה הרצינו.

לפתע ניגשה אליו ואחזה בידו.

"אם תכתוב אלי אכתוב לך בחזרה," אמרה וברחה משם.

הוא התבונן אחריה עד שנבלעה באחת מכניסות הבתים.

הוא נותר עומד שם עוד זמן מה, מקווה שתשוב. לבסוף פנה והלך. כשהתרחק הרגיש פתאום שהמועקה שהותיר בו הביקור אצל אחותו חלפה ואיננה. ברחוב אלנבי עצר והמתין למכונית צבאית חולפת שאיתה חזר למחנה.
[1] סרפנד – אחד ממחנות הצבא הבריטים הגדולים בארץ ישראל, היום זה מחנה צריפין [חזרה]
[2] "מיכאל סטרוגוב " – ספר מאת ז'ול ורן שתורגם לעברית ב-1930 [חזרה]
[3] מלחמת העולם השנייה פרצה ב-1 בספטמבר 1939 כשגרמניה תקפה את פולין [חזרה]

  1. 5 מתוך 5

    (בעלים מאומתים):

    סיפור התבגרות קלאסי ויפה. חנן של תחילת הסיפור הוא נער פרובינציאלי מתל אביב הקטנה, שעולמו צר. חויותיו בשירות בצבא הבריטי ביוון מעמיקות את היכרויותיו עם טיפוסים ותרבויות והוא מתבגר ולומד לתרום מנסיונו העשיר. ניכרת גם האהבה לאנשי יוון האמיצים ולנופיה. ספר מומלץ לכל גיל.

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.