החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

גנים טובים

מאת:
הוצאה: | 330 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

35.00

0 מתוך 5 מבוסס על מדרג אחד
(חוות דעת אחת)
רכשו ספר זה:

הטכנאית פתחה את הדלת, ולפני שהספקתי לצאת שאלה, "אם היית יודעת שזה מה שיקרה, עדיין היית עושה את הכל?"

"ברור," חייכתי.

ראיתי מרחוק את הרופא מתקרב עם התיק שלי. אבל ידעתי שלא משנה מה הוא יאמר, את החיים שלי אני כבר הצלתי.

שירלי משה, אמא צעירה שהדאגה העיקרית שלה היא איך להתחמק מהבוס התובעני שלה כדי להגיע בזמן לילדים, מגלה שהיא נשאית של הגן האחראי לסרטן השד וסרטן השחלה.

 

מאותו רגע חייה של שירלי עולים על מסלול סוער, מאתגר ואמיץ, שנע בין הדאגה לאמה שחלתה בסרטן לבין הדאגה לעצמה כנשאית של אותו הגן.

 

סיפורה של שירלי כתוב ברגישות רבה, ובמידה בריאה של הומור שבוקע דרך אינספור הדאגות והחרדות. זהו סיפור עוצמתי על אימהות, משפחה ופרידה בלתי נמנעת, אך הוא גם מלא נחישות ותקווה שניתן לשנות את הגורל שמכתיבה הגנטיקה.

 

גֵנים טובים מציג את ההתלבטות הקשה של נשים רבות לגבי השאלה המורכבת: מה אני מוכנה לעשות על מנת שלא לחלות בסרטן?

 

העלילה מבוססת על סיפורה האישי של הסופרת, אשר עברה בעצמה את המסלול של שירלי ואיבדה את אמה, שחלתה בסרטן השחלה. גֵנים טובים נע בין דמיון למציאות, שמתערבבים זה בזה ויוצרים סיפור אישי ורגיש.

 

קרין אהרון ילידת 1976, אמא לשלושה מתבגרים ונשואה לרמי.

עורכת דין במקצועה, בוגרת תואר ראשון ושני במשפטים.

לאחר שנים ארוכות בשירות המדינה, פרשה לפנסיה מוקדמת ועוסקת בהדרכת הורים ובהתנדבויות שונות.

מקט: 978-965-571-291-9
מסת"ב: 978-965-571-291-9
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
עמוד הפייסבוק

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


15

יום ההולדת העשרים ותשעה שלי הגיע. אהוד הגיע מוקדם מהמשרד ויצאנו עם עידן ואריאל לבילוי בג’ימבורי בקניון, בחירה טיפוסית לאימהות צעירות שחוגגות יום הולדת. כבר קשרנו אותם בכיסאות הבטיחות ונכנסנו לרכב כשהטלפון צלצל. מספר חסוי זה אף פעם לא סימן טוב. עניתי והשיחה עברה ישר לדיבורית ברכב.

“שירלי משה?”

“כן?”

“מדברים ממרפאת נאות של מכבי,” הרגשתי איך הדופק שלי מתגבר משנייה לשנייה. “רציתי לקבוע לך פגישה עם צוות היועצים שלנו.”

“אוקיי.” אף מכתב לא הגיע בדואר, חשבתי. אז התוצאה חיובית. הרגשתי איך הלב שלי מתכווץ והיה לי קשה לנשום.

“רביעי בעוד שבועיים בשעה חמש וחצי נוח לך?”

“טוב…” הסתכלתי על אהוד במבט של כלבלב מסכן ונראה לי שהוא הבין מהמבט שלי מה זה אומר. עידן התחיל לצעוק “פים פם פים פם” ואהוד ניסה לחפש את הדיסק בערימה שהייתה בתא הכפפות.

לא דיברנו כל הדרך. אהוד כנראה לא ידע מה להגיד ואני לא יכולתי לדבר מרוב הלם, אבל היה רק דבר אחד שרציתי להגיד – איך דווקא אני נדפקתי עם הדבר הזה? קמתי בריאה בבוקר של יום ההולדת שלי ואני מסיימת את היום בידיעה שהמחלה הנוראית הזו בדרך אליי. אבל עידן היה מספיק גדול בשביל להבין דברים, אז שתקתי ורק רציתי להגיע כבר לחניון ולצאת מהקופסה הזו שכלאה אותי בתוכה.

כשהגענו השארתי את אהוד בג’ימבורי והלכתי לשירותים. זה היה המקום היחיד שיכולתי למצוא בו פרטיות מינימלית. בדרך הסתכלתי על כל האנשים שהיו שם בקניון, מסתובבים ללא דאגות, ואני רק רציתי לצרוח. בקושי הצלחתי להתאפק עם הבכי עד שמצאתי תא פנוי וסגרתי אחריי את הדלת. למרות שידעתי שיש סיכוי שזה באמת יקרה, לא האמנתי שהתשובה חיובית. לא יכלו לחכות למחר? היו חייבים להתקשר ביום ההולדת שלי? הרי הם רואים בתיק את תאריך יום ההולדת שלי, כמה חסרי רגישות אנשים יכולים להיות.

נשענתי על הדלת ובכיתי בשקט. מבעד לדלת שמעתי נשים מדברות ומקשקשות על מבצעים והנחות שהן חייבות לנצל. באותו רגע זו נשמעה לי השיחה הכי מטופשת בעולם.

ואז חשבתי על אמא. איך אני אספר לה על זה? איך אני אשבור לה את הלב עם הבשורה הזו? הרי ברור שהיא תאשים את עצמה. החלטתי שיום ההולדת שלי זה לא היום הנכון לספר לה שגם אני איאלץ כנראה להתמודד עם המחלה הנוראית הזו. ידעתי שלאמא יהיה קשה כל כך לדעת דבר כזה. אריאל הייתה המחשבה הבאה שעלתה לי בראש בתא השירותים המצחין. מה אני הייתי עושה אם הייתי יודעת כזה דבר. מה אני אעשה אם הגן הנוראי הזה עבר גם אליה? איך אוכל לחיות עם עצמי?

“את בסדר?” אהוד שלח לי הודעה והחזיר אותי למציאות. לא הייתה לי ברירה. הייתי חייבת לצאת ממקום המחבוא שמצאתי בחזרה למטלות האימהות.

“לא”, עניתי בכנות וניסיתי למשוך נייר טואלט מהמתקן המעצבן שמאפשר לניירות לצאת רק בבודדים, “אבל אני כבר באה”.

***

“מה זה אומר בדיוק?” שאל אהוד כשהילדים נרדמו ואפשר היה להחליף כמה מילים בנחת.

“זה אומר שיש לי את הגן. בדיוק כמו שאמרתי לך מהרגע הראשון,” אמרתי לו בעוקצנות. דווקא הפעם רציתי לטעות. זרקתי את הבגדים לכביסה ונכנסתי למיטה. איזה סיום דפוק ליום הולדת.

“אז מה עכשיו?” אהוד נשכב על המיטה לידי והסתכל עליי.

“עכשיו מנסים לא למות מסרטן.”

“רעיון לא רע,” הוא אמר, “ואיך עושים את זה?”

“האמת שאין לי מושג. אבל אני לא רוצה לדבר על זה עכשיו. אני רוצה לישון ושהיום הנוראי הזה ייגמר כבר.” סובבתי את הגב אל אהוד וכיביתי את האור. הוא הניח את היד שלו עליי וחיבק אותי. שכבנו ככה עד שהוא נרדם ואז דחפתי אותו בעדינות לצד שלו.

ככה התחיל לילה ללא שינה, אבל הפעם מלווה בבכי בלתי פוסק. הרגשתי כאילו קיבלתי גזר דין מוות. זהו. העתיד שלי התקצר. עוד כמה שנים אחלה בסרטן ואמות. זה כל מה שעבר לי שוב ושוב בראש. חשבתי על כל הדברים שלא אזכה לעשות. לא אראה את הילדים מתבגרים. לא אזכה לראות אותם מתחתנים. לא אכיר את הנכדים שלי. ואם העברתי להם את הגן אז מה יהיה איתם? מי יהיה שם בשבילם? לא משנה מה אהוד יגיד, שום דבר לא יוכל להרגיע אותי. היה לי ברור שהחיים לא יחזרו להיות מה שהיו פעם.

מה אני אמורה להגיד אם שואלים אותי את השאלה הרגילה, “בריאה בדרך כלל?” עד עכשיו יכולתי לענות שכן. ועכשיו? “כן, אבל עם סבירות גבוהה לסרטן.”

בבוקר יצאתי מהמיטה אדם חדש, אבל ממש לא אדם טוב יותר. הרגשתי כאילו החיוך נמחק לנצח מהחיים שלי. הגעתי למשרד בחוסר חשק גדול יותר מהרגיל. זרקתי את התיק על הכיסא בחדר והלכתי למטבחון. בהיתי בקומקום והפרכתי לגמרי את התיאוריה שאם מסתכלים על הקומקום המים רותחים מהר יותר. אפילו לא היה לי חשק להסתובב כשסיגי נכנסה, וכבר מה”בוקר טוב” שלה ידעתי שהיה לה ערב מוצלח יותר משלי אתמול.

“בוקר,” עניתי בתקווה שהטון שלי יסביר לה שאת המילה “טוב” היא לא תשמע ממני היום.

“נו… איך חגגת אתמול? יצאתם?” לא. היא לא הבינה.

“היינו בקניון עם הילדים. לא הייתי קוראת לזה חגיגה.” מזגתי את המים הרותחים גם לתוך הכוס אבל בעיקר על השיש, “שיט.”

“אתם כאלה יבשים. זקנים ממש.” סיגי דחפה באלגנטיות את הקפסולה למכונה ונשענה על אזור יבש בשיש. התלתלים שלה קיפצו בעליזות מצד לצד. לקחתי סמרטוט והתחלתי לנגב, אבל המים כבר טפטפו על הרצפה.

“התקשרו אליי אתמול מהמרפאה לקבוע תור,” אמרתי מהרצפה בלי להסתכל לכיוונה, “זה אומר שזה חיובי.”

“למה את ישר קופצת למסקנות?”

נעמדתי והסתכלתי עליה במבט הכי זועם שהיא אי־פעם זכתה לקבל ממני, “כי הם אמרו שאם זה שלילי שולחים בדואר. אז זה לא שלילי. מה נשאר?”

“זה עדיין לא אומר כלום. למתי קבעו לך תור?” סיגי הקציפה את החלב להפוך שלה ואני סיימתי לנקות את הרצפה.

“בעוד שבועיים.” הכנתי את התה שלי.

“אוקיי, אז תחכי לתור שלך ותראי מה אומרים לך. לא תמיד הכול נגמר רע כמו שאת חושבת.”

“בינתיים התיאוריה שלך לא ממש הוכיחה את עצמה. יאללה, אין לי כוח. אני הולכת להתחיל את היום המעצבן הזה כדי שהוא ייגמר כבר.” לא חיכיתי לתשובה המעודדת שלה ולקחתי את התה כי שום דבר שהיא תגיד לא יעזור. היא לא יכולה אפילו להתחיל להבין מה עובר עליי.

הלכתי ממש לאט עם התה שלי כי לא היה לי כוח לנקות עוד רצפות.

  1. 5 מתוך 5
    5 מתוך 5

    :

    סיפור מרתק ונוגע ללב, כתיבה סוחפת ומעניינת, לא הנחתי את הספר עד שסיימתי.ממליצה מאוד

הוסיפו תגובה