"וַיִּבְרָא אֱלֹהִּים אֶת הָאָדָם בְצַלְמוֹ בְצֶלֶם אֱלֹהִּים בָרָא אֹתוֹ" [בראשית א. כז]. בפירושו לתורה, מסביר רבה של דווינסק (הרב מאיר […]
פרק 1
פניה של המלחמה…
ב־8 בספטמבר, יומה השמיני של הפלישה, המשוריינים הגרמניים השיגו אותנו בעיירה אוסטרובייץ (Ostrowiec), בחלקו המזרחי של מרכז פולין. ארבעה ימים קודם לכן עזבנו את סוחדניוב (Suchedniów), כפר הנמצא בין קילצה (Kielce) לראדום (Radom), כשמונים קילומטרים מערבה מהן, שָם משפחת אמי החזיקה אחוזה. עוד בתחילתם של מעשי האיבה, התברר שהטנקים של החטיבות הגרמניות (Panzer-Divisionen) היו רבים יותר ולמרבה הצער גם יעילים הרבה יותר מן הטנקים הקלים ומגדודי הפרשים הפולני. ככל שחיל זה נהג בגבורה, לחרבותיהם ולכידוניהם של חיילי העילית שלו לא הייתה כל השפעה על השריונים. השורות שהעמידו חיילינו נקצרו מהר יותר משנפלה התבואה תחת להבם של הקוצרים בתקופה זו של השנה. חיל האוויר הפולני, שהיה בחלקו מיושן ומאורגן בחובבנות, הושמד כמעט כליל, ועד מהרה מפציצי הצלילה (Stukas) של חיל האוויר הגרמני נותרו שליטים יחידים בשמיים. הם טסו ללא פגע בגובה נמוך, תקפו את היעדים שנבחרו או המטירו אש מקלעים, ללא כל סיכון, על דרכי הבריחה שפלשו אליהן עשרות אלפי אזרחים וחיילים הנמצאים בתנועה, זרעו באופן עיוור בהלה ומוות.
עמדתי להיות בן תשע בעוד שלושה חודשים וחמישה ימים, ב־13 בדצמבר 1939. משפחתי קראה לי “קוּבֶּק”, כינוי חיבה של יאקוּבּ, שמו הפרטי של הסבא רבא שלי, שהתגאיתי בו ושאותו כיבדתי כמיטב יכולתי. בנסיבות אחרות, הייתי ודאי נהנה מעושרם של הנופים שחצינו במהלך המסע, וגם נותן דרור לדמיוני בשולי היערות העבותים: על פי האגדות, מכשפות כמו “באבא יאגא” חיו במערות במעבֶּה היער ויצאו מהן בלילה כדי לארגן מסיבות הוללות… אך העולם לא היה עוד כפי שהיה. עד לפני כמה ימים, חייתי בתוך חוסר הדאגה של חופשה עם הוריי ב־Szczawnica, אתר נופש מוערך בהרי הקרפטים הפולניים. האם חלמתי את אותם ימים מאושרים? ילדותי חמקה ממני בקצב צעידת הסוסים ועזבה את נפשי כפי שהדם ניגר מפצע.
כמו כל הילדים שפגשנו בדרכים במהלכם של אותם ימים נוראים, כבר ראיתי דברים שאיש מאיתנו לא הוכן לקראתם. המלחמה כפתה את פניה על חיי היום־יום. לא גיבשתי ראייה כוללת וגם לא הכרה של רצף האירועים אלא כעבור זמן רב מאוד. העתיד התמזג עם ההווה.
מה שהייתי עתיד לחוות, איש לא יכול היה לדמיין.
העגלה הגדולה של סבי, שעליה נערמו החפצים החיוניים ביותר שהערכנו שנצטרך להשתמש בהם, השתלבה בשיירה המגובבת של האוכלוסיות הנמלטות עוד מיומה הרביעי של המלחמה. נוסף על הסבים שלי, זליג־אברהם ורשבסקי וסבתי שרה, דודי הרשל ואשתו פרידה, שהייתה בהיריון מתקדם, היינו עם הוריי משה ולובה ברקמן ואחותי הקטנה, סלינקה, צעירה ממני בארבע שנים וחצי. הצלחנו לחצות שמונים קילומטר בצעדה כפויה לעבר מזרח פולין, עד שנאלצנו לעצור אצל התושבים כדי שהסוסים יוכלו לנוח. הגענו לאוסטורבייץ ברגע שבו הכוחות הממונעים הגרמניים נכנסו אליה. כל התקוות של בריחה לעבר הלא־נודע נמוגו. מה לעשות? לאן לפנות?
לא ידענו דבר על אודות המערך הגרמני, על מספר החֵיְלות ועל מיקומם. המבוגרים שוחחו ביניהם וחיפשו פתרון שלא היה בנמצא. אולם היה ברור שלא נוכל להישאר בעיירה שבה לא הכרנו איש. ההחלטה לחזור הביתה הייתה מחויבת המציאות, בתקווה הכפולה שנגיע לביתנו ונמצא אותו שלם, למרות ההפצצות.
לאחר יומיים של מנוחה כפויה, למחרת הגעתם של כוחות הכיבוש, רתמנו את הסוסים ופנינו שוב לסוחדניוב. הדרכים היו עמוסות. התנועה הייתה איטית מאוד. ביציאה מן הכפר, מחסום גרמני בדק את מסמכי הזיהוי. עוד לפני שהגענו אליו, עגלתנו הופרדה מעגלות האיכרים שצעדו לפנינו.
לחיילים הגרמנים לא היה כל צורך לבקש את תעודותינו. דמותו של סבי, זקנו, בגדיו, הפכו למיותר את הצורך בבדיקת הזהויות שלנו. ההמון כבר הקיף אותנו, צמא למחזה, וצעק “Zydy! Zydy!” (יהודים! יהודים!). או אז החיילים בני הגזע העליון הורידו את כולנו בזריזות מן העגלה, טיפסו עליה בעודם צוחקים והחלו לחלק את כל מה שעלה בידם. הם השליכו ללא הבחנה חפצים, בגדים, כלי מטבח, עד הצעצועים של אחותי ושלי, לקול תשואותיו של ההמון.
הסתכלתי על המחזה כמו מהופנט. פניתי לעבר אבי, המגן הטבעי שלי, אולי מתוך תקוות השווא שכל זה אינו אלא אשליה. הייאוש שהבחנתי בו בעיניו, הייאוש של חוסר האונים, זעזע אותי. הוא חיבק אותי בזרועותיו כדי שלא אזוז כאשר הכדור שלי החליף ידיים. הוא הניח את ידו על הפה שלי כדי שלא אצעק. “קובק”, לחש, “אני כאן. אשמור עליכם, אגן עליכם. אבא שלך מבטיח לך. תאמין בי. שתוק. בעיקר, אל תגיד כלום!”
כאשר לא נשאר עוד מה לחלק, לאחר שעיכבו אותנו שעה או שעתיים ואולי אף יותר – איבדתי את תחושת הזמן – הם סוף סוף הניחו לנו להמשיך בדרכנו עם עגלתנו. הדרך הייתה עמוסה מאוד, התקדמנו לאט. אבי ואני צעדנו מאחורי העגלה. הרגשתי את עצבותו ואת דאגתו, שאט אט השתלטו גם עליי. בגרון חנוק, לא שמעתי עוד את רעש הפרסות ואת חריקות גלגלי העגלה על הדרך. העולם שבו חייתי התמוטט באחת. זו הייתה קביעה נוראה. מעתה, שום דבר לא יהיה עוד כפי שהיה. הכול יהיה תלוי באחרים.
אולם בתוך תהום המבוכה הזאת, זיק של אור שאני מתקשה להסביר, גם היום, חימם לי את הנשמה… בין זרועותיו של אבי, לפני כמה רגעים, הבחנתי בכוח שלא ידעתי על קיומו. אמנם ראיתי אותו חסר אונים, אך לא מנוצח. חסר אונים לעת עתה. לעת עתה בלבד. נתתי בו אמון באופן עיוור לקראת יום המחר והימים שלאחריו. מתוך אינסטינקט. הרגשה עזה ועם זאת, בלתי רציונלית.
כיום, כעבור שנים רבות כל כך, אני יודע למה.
נוכחתי לדעת שהחל מאותו יום, חיי השתנו באופן בלתי חוזר. המחשבות התנגשו בראשי. בעודי צועד, ניסיתי להכניס בהן סדר. רציתי לדעת מה התת־מודע שלי ניסה לגרום לי להבין… כך למשל, כשאדם שָבֵעַ, הוא בהחלט מתקשה להבין שאדם אחר יכול להיות רעב אם אין ברשותו כסף כדי לקנות מזון. המושג עצמו של רעב נשאר מופשט עד אשר…
אני, קובק, משחר ילדותי, לא ידעתי רגע של רעב. מאחר שאהבתי לאכול, כולם, לא רק הוריי אלא גם הסבים שלי, הדודים והדודות שלי השתעשעו, ובמהלך הארוחות המשפחתיות שלנו, כל אחד נהנה להאכיל אותי. לפעמים, במהלך החגיגות שלנו, בזמן הסעודה, אחד מדודיי קם כדי שאסתכל עליו. פתחתי אז את הפה ועצמתי עיניים. הוא דחף לשם כף מן המאכל הטוב ביותר והמעודן ביותר שהיה זמין. וכאשר מתוך רצון טוב, בעת ובעונה אחת בערמומיות ובכישרון משחק, הסכמתי לבלוע את המזון האנין, כל יושבי השולחן הריעו. הבלחות אלה של החיים הקודמים, שהיו קרובים כל כך וגם רחוקים עכשיו בצורה שלא תיאמן, גדשו באי סדר את זיכרוני.
הייתי בנו הראשון של משה ברקמן אך גם נכדו הראשון של זליג־אברהם ורשבסקי, נינו של יאקוב (יעקב) ורשבסקי, שנשאתי את שמו הפרטי. כך ראיתי את עצמי, צאצא ונשא של שושלת שהתגאיתי בה. משפחת ברקמן, משפחתי, חייתה בראדום, עיר פולנית בת כמאה אלף תושבים, שיותר מ־35% מהם היו יהודים. סבי מצד אבי, זיסל, היה הבעלים של מפעל הנקניקים הגדול ביותר בעיר, ברחוב Zeromkiego מס’ 1, רחובה הראשי של העיר. והחנות הצמודה הייתה מפורסמת, קהל רב התדפק על דלתותיה. אבי, משה, היה הילד השלישי מבין ששת ילדיו של אותו סבא, איש עבודה עקשן ותאב חיים.
משפחת ורשבסקי חייתה בסוחדניוב, עיירה בת עשרת אלפים תושבים, שכשליש מהם היו יהודים. משפחת אימי החזיקה בה את אחת המנסרות החשובות ביותר באזור הזה של מחוז מזוביה (Mazovia), העשיר ביערות ובטחנות קמח, מצב נדיר במדינה בכל הקשור ליהודים פולנים. היא גם החזיקה אחוזה בת כמה עשרות דונמים. אימי, לובה, הייתה הבת הבכורה מבין ששת ילדיהם של זליג ושרה ושרשבסקי. זליג, שכל סביבתו כיבדה אותו, נמנה עם נכבדי העיירה. כמו סבי מצד אבי, הוא היה יהודי אדוק אך “מודרני”: הוא התלבש בצורה מחמירה פחות וזקנו היה מעוצב. סבתי שרה כבר לא חבשה פאה.
הפולנית הייתה שפתו השנייה של סבי זליג, אחרי היידיש. אף על פי שהיא תובלה במבטא כבד, הוא שלט בה די הצורך כדי לנהל את עסקיו, לטפח קשרים הדוקים וידידותיים עם עשרות הפועלים הפולנים הנוצרים שעבדו במפעליו. הוא אף העסיק במנסרה קבוצה של פולנים יהודים שהתכוננו לצאת לפלשתינה. יהודים ונוצרים כאחד התייחסו אליו כאל אדם בעל נכסים ומוערך.
סידורם מחדש של הדברים על פי סולם הערכים של חיי הצעירים עזר לי לשאת את השתיקה ההולכת ומכבידה שליוותה את צעידתנו. בחלוף הקילומטרים, היא כבְדה עד כדי כך שבסופו של דבר היא מחצה אותי. לא הייתי מסוגל להתאפק עוד ושאלתי את אבי את השאלה שבערה בגרוני.
“אבא, למה לקחו לנו את הכול בנוכחותם ובידיעתם של השוטרים שהיו במקום? למה אף אחד לא מחא? למה כולם צחקו, הריעו כמו בחגיגה? למה…? אבא, בבקשה, תגיד לי איך זה אפשרי”.
“מפני שאנחנו יהודים”, ענה לי אבי בקול נמוך ורוגע.
“מה זה אומר ‘אנחנו יהודים’? זה אומר שאנחנו לא כמו האחרים?”
“לצערי, בני, בין שנרצה ובין שלא – ונעשה את אשר נעשה – כך מאז ומעולם, אנחנו שונים לנצח וכך נישאר. אך תהיה בטוח, יום יבוא, יום שהוא עדיין רחוק, רחוק מאוד, שבו נעמוד על ייחודנו ונתגאה בו. אתה תכיר את היום הזה!”
התייחסתי לדברי אבי כאל התגלות ושיעור לחיים. לראשונה, נעשיתי מודע למצבי: להיוולד יהודי כלל הבדל שמשמעותו תתגלה לעיניי בהדרגה דרך ההשלכות שיהיו לכך עליי.
*****
אחרי ארבעה ימי הליכה, חזרנו לנקודת המוצא שלנו. בריאים ושלמים! אומנם כאמור נישלו אותנו מכמה נכסים, אך כאן דבר לא השתנה. הבית וכל הצמוד אליו נותרו ללא פגע. עיירת סוחדניוב לא הופצצה. גם לא הבחנו בעקבות של ביזה בסביבה. הפיתוי להאמין שהיינו יכולים לחזור להרגלים שלנו, לחיות שוב את חיינו, הפך לאשליה אכזרית. שום דבר לא יכול היה להיות כפי שהיה. ב־1 בפסטמבר 1939, הגרמנים פלשו לפולין מצפון, מדרום וממערב. הכובש חדר לכל מקום וכפה את נוכחותו עיר אחת אחרי השנייה, כפר אחד אחרי השני. לראות אותם מגיעים לכאן היה עניין של שבועות, אולי של ימים או אפילו של שעות… המבוגרים היו מוטרדים לא רק מגישת הגרמנים כלפי הקהילה שייצגנו אלא גם מן הדרך שבה הגיבה אוכלוסיית אוסטרובייץ במהלך המעצר השרירותי שלנו ביציאה מן העיר. הייתה שם התנהלות מזיקה ומסוכנת.
הצבא האדום פרץ את גבולות המזרח ב־17 בספטמבר. בימי אוקטובר הראשונים, פולין לא התקיימה עוד כאומה: היא הועמדה בעיקרה תחת הממשל הכללי של גרמניה וסופחה בחלקה המזרחי בידי הרוסים, שכללו במובלעת שלהם את השטחים שנכבשו מידי הרפובליקות הסובייטיות של בלארוס ואוקראינה.
מאחר שאיש לא יכול היה לנבא כיצד יתפתחו הדברים בנוגע לגורל האוכלוסיות – בפרט גורל היהודים הפולנים – משפחתנו החליטה להתקבץ בסוחדניוב, שכן ביתם של הסבים שלי מצד אימי, במרכז העיירה, היה רחב דיו כדי לאכלס את כולנו; בית האחוזה המשפחתית עצמו, שהיה צנוע יותר, נותר לרשותם של סבתא רבתא שלי דינה ושל בנה הבכור, ישראל – אחי סבי יחד עם יקיריו.
הסבים שלי התגוררו בחלקו העיקרי של בניין מרשים, הם חלקו את קומת הקרקע עם משפחה נוצרית, בני משפחת פאיֶק. שאר הבית יועד לנו.
כך נאספנו תחת אותה קורת גג, ארבעה־עשר ולעיתים קרובות חמישה־עשר איש – מבלי למנות את בני משפחת פאיק – כאשר דודי פישל ברקמן, אחיו הצעיר של אבי, שהגיע מראדום בשל סיבות שאינן ברורות לי, הצטרף אלינו. נוסף על הסבים שלי זליג ושרה, היו שם הוריי משה־יואל ולובה ברקמן, אחותי סלינקה ואני, דודה פאולה נוזינוביץ’, בעלה הנייק ושתי בנותיהם, הדודניות שלי רוזקה ונינקה, בנות שבע ושנתיים וחצי בהתאמה, דודי הרשל ורשבסקי, אשתו פרנקה ותינוקם יאנושק – שנולד מאז ניסיון הבריחה הכושל שלנו – וכן יוּאֶה, הצעיר מבין ילדי ורשבסקי, היחיד שהיה עדיין רווק, בחור נפלא בעל מבנה גוף של ספורטאי וידיד גדול של דודי פישל.
ההתקבצות המשפחתית הזאת, שהייתה שמורה עד אז לתקופות החגים, הפכה למנת חלקנו היום־יומית. היא עזרה לנו לחיות בצורה נורמלית ככל האפשר, ככל שלמילה “נורמלי” הייתה עוד משמעות באותם חודשים אחרונים של 1939, מבלי למחוק בשל כך את כובד משקלו של האיום הבלתי נראה שריחף מעל ראשינו, שהיה נוכח יותר ומחניק יותר מדי יום ביומו. האם היה לנו עוד עתיד בתוך אומה שנמחקה? השאלות הלכו והתרבו בחלוף השבועות. לאיש מאיתנו לא היה מענה.
השנה המקוללת התקרבה לקיצה. החורף התקרב ללא רחמים. בוקר אחד, יחד עם השלג, דצמבר כבר היה כאן. לא חשבתי שניקולאס הקדוש, “סנטה קלאוס” הפולני, יהיה מסוגל להופיע השנה. ארובות רבות מדי הושמדו!
ב־13 בדצמבר, מוקף בחמימות המשפחה, הצלחתי בכל זאת לחגוג את יום הולדתי התשיעי.
*****
האות המדאיג הראשון הופיע בסוף החודש. החורף התמקם היטב. ערב לפני כן החל לרדת שלג. בבוקר עדיין ירדו פתיתים. היה צורך לפנות את הכניסה לבית. דוד הרשל, גבר גבוה וחסון, החליט לטפל בכך. הוא נטל אֵת בידיו ויצא ובאותו רגע שני רכבים צבאיים הגיעו. חיילים צעירים, במדים שחורים של הוואפן אס.אס, היחידה המאיימת Schutzstaffel, ירדו מהם כשהם צוחקים וצועדים לעבר דודי. אין לי מושג מניין הגיעו ואיך בילו את הלילה, אך הם נראו עליזים מאוד, ככל הנראה גם לא מעט שתויים. מוסתר מאחורי הווילון של אחד החלונות, ראיתי איך הם “אוספים” את דוד הרשל, בלי להשאיר לו כל אפשרות לחמוק מהם. הם דחפו אותו לתוך אחת המכוניות. הדלתות נטרקו ברעש, הקוּבֶּלְווגן התניעו מחדש. כל מה שנשאר בתוך השקט האטום של אותו בוקר קר היו האת הנטוש והעקבות המעורבות של צעדים וצמיגים בשלג הטרי.
ההמתנה החלה, אפופה בשתיקה רועמת של חרדה. הקפנו את פרנקה, רעייתו הצעירה של דודי, עם תינוקה שהיה עכשיו בן
מעט יותר מחודשיים. לא הייתה לנו כל דרך לדעת לאן הובילו את דודי וגם לא מה קרה לו.
ואז, בשעות אחר הצהריים המאוחרות, הדלת נפתחה ועבר דרכה גבר שבתחילה לא זיהיתי. הדוד הרשל – אכן זה היה הוא! – עירום למחצה למרות הקור, היה אדום מדם. דם שלא הפסיק לזלוג מהמון פצעים ששרטטו פסים על גופו. הוא פנה ישר לעריסת התינוק שלו, נטל אותו בידיו והרים אותו בגובה פניו הנפוחות. מאחר שלא היה לו כוח לצעוק, הוא לחש באוזניו את הדברים האלה שלעולם לא יכולתי לשכוח: “תסתכל בני, הסתכל היטב על אבא שלך ואל תשכח לעולם… אתה שומע אותי? לעולם! מה שהגרמנים המנוולים האלה עשו לאבא שלך!”
מאוחר יותר, כשהצליח להתבטא בצורה ברורה יותר, הדוד הרשל סיפר לנו שנלקח לבית הכנסת. בדרך, האס.אס אספו יהודים אחרים במטרה יחידה להשתעשע באמצעות משחק בזוי. היו מערטלים שבוי, עדיף צעיר – הצעירים עמידים יותר מהזקנים! – משכיבים אותו על שולחן וקושרים לו את הידיים ואת הרגליים. משהקורבן היה מרותק היטב, שני חיילים חמושים בשוט היו מתמקמים משני צידי השולחן בשעה שהצופים החלו להמר. ואז המחזה היה מתחיל. כל חייל היה מכה בתורו את הגוף השרוע על השולחן כשתומכיו מעודדים אותו. המכות היו מוטחות עד שאחד הקלגסים נטש את המערכה, מותש. המנצח – והיה צריך אחד כזה! – היה זה שהטיח את מכת השוט האחרונה. כל ניצחון התקבל לקול תשואות התומכים ששלשלו לכיסם את כספי הימורם. המשחק נמשך עד שלא נותרו קורבנות להצליף בהם… היינו מזועזעים מן הסיפור הזה.
יידרשו שבועות רבים עד שיגלידו הפצעים שנגרמו לדוד הרשל. האם יתאושש מהם אי פעם?
התינוק באותה עריסה נקרא יאקוב, כמוני, שכן היה זה בן ורשבסקי והיה לנו אותו סבא רבא. הייתי שמח להכיר את הדודן הזה, שהתגלה כמחונן. מספרים שהיה כנראה מרצה לפיזיקה באוניברסיטה יוקרתית בארצות הברית, לשם הגיע עם אימו בשלהי שנות ה־50: היא עזבה את פולין אחרי שגומולקה, אשר נבחר למזכיר הראשון של מפלגת הפועלים המאוחדת הפולנית באוקטובר 1956, עלה לשלטון. נתונים אלה נמסרים על תנאי, שכן מסיבות הנבצרות ממני, הוא ניתק בשלב מוקדם מאוד כל קשר עם המשפחה וסירב להיפגש או אף לנסות לחדש את הקשר עם איש מאיתנו.
מעבר לשאלה נטולת המענה העולה מאותה דחייה, לעולם לא אוכל למסור לו את המסר של אותו אב שלא הכיר; מסר שהוא לא היה מסוגל לשמוע או להבין כשדוד הרשל לחש לו אותו, ושהוא לעולם לא יהיה מודע לו.
למרבה הצער, אני עדיין שומע את המסר הזה. הוא חרות לצמיתות בזיכרוני.
*****
השינויים המרושעים שהיינו עדים להם התממשו באופן מתעתע ומהיר החל מ־1930. ההתבוללות, שנתפסה עד אז כפתרון טבעי לשאלה היהודית – בפרט בגרמניה – ניטשטשה באחת. בעבור בני דורם של הוריי הניגוד היה חריף במיוחד, שכן במאה ה-20 – של הוריהם (כלומר הסבים שלי) – חיי היהודים במזרח אירופה, האשכנזים, הותאמו לאורתודוקסיה של הדת. הדבר התבטא כלפי חוץ דרך הבגדים, הזקן הבלתי גזור בעבור הגברים, הפאה בעבור הנשים, הכובעים, חינוך הילדים בבתי ספר יהודיים ומספר מסוים של מנהגים ובהם שמירת השבת האדוקה, שהיא מצווה על פי ההלכה. בני ברקמן נמנו עם היהודים האדוקים, על כל המשתמע מכך כשאנשים מנהלים חיים המתאימים לאמונתם. לכן היה ברור שהחל מן הגיל הנדרש, אבי ילך לבית הספר באחד המוסדות היהודיים של העיר, מבלי שיהיה בהכרח בית ספר תורני (“חדר”). אך עד מהרה, הוא לא היה מסוגל להסתפק בכך: הוא הקדים לחוש את הצורך בשינוי התנהגות מחוץ לקהילה כדי להיות קרוב יותר לאחרים; לימוד דתי במהותו לא התאים עוד לתפיסתו את החיים היהודיים בפולין בעבור בני דורו.
עוד בימי התבגרותו, אבי רצה להיות מודרני, כלומר חופשי לדבר, להתלבש כמו האחרים, ללמוד לימודים תיכוניים ולעבור את מבחן הבגרות בבית ספר “גוי” עם תלמידים מכל מגמות. לא רק יהודים. נחישותו לא ביטאה צורך להתנגד, האופייני לגיל הזה, אלא רק את הרצון להתאים את עצמו למציאות העולם שבו חי, מבלי להתכחש בשל כך למחויבויות ולשורשים שלו. כך קיבל בסופו של דבר את אישור אביו – סבי זיסל ברקמן – ללמוד בבית הספר התיכון ואף ללכת לשיעורים בשבת, בתנאי שיתאים את חובות השבת הקפדניות עם הלימודים, במקרה זה, לא לדבר ולא לכתוב בין ערב שבת לבין מוצאי שבת. אבי הבטיח. נאמן להבטחתו – ומבלי להפר אותה לעולם – הוא השתתף בשיעורי השבת בלי לרשום דבר והמתין לסוף היום כדי לתעתק מזיכרון את מה שלמד. ביצוע זה העיד, אם היה כלל צורך בכך, על תכונותיו, על המוטיבציה שלו ועל נחישותו, ואלה תרמו, בשעות המלחמה השחורות, להצלת חיינו.
בתיכון הוא למד לא רק לטינית, יוונית עתיקה, היסטוריה, מתמטיקה ופולנית, אלא גם רוסית, גרמנית ומעט צרפתית. נטייתו לשפות אפשרה לו, עוד ב־1935, לגלות ולקרוא את מיין קמפף במקור, בשלב שבו מכירותיו של אותו מניפסט היו בשיאן וחרגו הרבה מעבר לגבולות גרמניה. ראיית העולם השטנית ששרטט היטלר, בפרט כלפי היהודים, משכה מיד את תשומת ליבו. אולם נדירים היו באותה עת, אפילו מבין המנהיגים או בכירי הפוליטיקאים, אלה שהיו מסוגלים להעלות על דעתם את ההשלכות שיהיו למינוי היטלר לתפקיד הקנצלר או לתפיסת השלטון המתוחכמת של הנאצים ברייכסטאג, למרות נציגותם המצומצמת באותה אספה עליונה. לאבי הייתה אינטואיציה כזאת. הוא עקב מקרוב, שנה אחר שנה, אחר האירועים שהובילו למלחמה והזהיר במספר הזדמנויות את המשפחה מפני האיומים שריחפו מעל הקהילה שלנו.
יותר מגזלת הנכסים שלנו ביציאה מאוסטרובייץ, מצבו של דודי הרשל בשובו הביתה אחרי העינויים חסרי התכלית שהוא חווה בבית הכנסת, הוא זה שסימן את קיצן של האשליות האחרונות באשר למצבם של היהודים בפולין הכבושה. הדם שזרם מן הפצעים הפתוחים היה מסר חזק וחד בהרבה מגזל נכסינו ומכמה שמלות או מכנסיים אבודים.
*****
לא היה באופיים של אבי ושל סבי להישאר בחוסר מעש ועוד פחות מכך לחוות מצב, בלתי אנושי ככל שיהיה, מבלי לחפש פתרונות, גם כאשר אלה נראו מטורפים או נואשים. הם היו אנשי פעולה ויזמים, וכך הגיבו. ביוזמתם, אורגנו מיד פגישות מחתרתיות שבהן נמסר מידע ונותח המצב, במטרה להבטיח בדרך הטובה ביותר את ההגנה ואת ההישרדות של בני משפחותינו. תשע שנותיי לא אפשרו לי להשתתף בהן באופן גלוי, אך נוכחותי הדיסקרטית והשקטה התקבלה בהבנה. זו לא הייתה סקרנות מצידי אלא הצורך לדעת ולהבין. הרגשתי שכל זה נוגע לי לא פחות משזה נגע למבוגרים. בדרכה המרושעת, המלחמה האיצה את ההתבגרות על חשבון תמימותה של הילדות וחוסר הדאגה האופייני לנעורים.
עד מהרה הבוגרים הגיעו למסקנה שהפתרון היחיד היה שנעמיד את עצמנו מחוץ להישג ידם של הגרמנים. נדרש לשם כך להגיע לאזור שהיה בשליטה סובייטית, מעברו האחר של נהר בוג (Bug), הזורם בשולי פולין לאורכם של כמאתיים קילומטרים ומשמש גבול טבעי עם בלארוס ואוקראינה. אסתר, בתם השלישית מבין ארבע בנותיהם של הסבים שלי, נסעה לפלשתינה עם בעלה הרץ (הציוני האותנטי היחיד במשפחה) עוד ביולי 1939, אך פַיְיגָה (“תמר” ביידיש), אחותה הצעירה שנישאה לזיגמונט, התגוררה עם תינוקם בברסט על הבוג, עיר הממוקמת בגדה המזרחית של הבוג. לשם היינו צריכים לעבור.
קבלת החלטה כזאת, המוכתבת על ידי המציאות, לא הייתה קלה וגם לא מובנת מאליה. לא היה מדובר בבחירה אחת מבין רבות אחרות, כפי שקורה לפעמים בחיים הרגילים, אלא בשאלה של חיים או מוות. גם היום, שנים רבות כל כך אחרי אותם אירועים, אני מתפעל מן האומץ ומן הנחישות שגילו הגברים והנשים במשפחתי. הם החליטו באופן מודע לברוח קדימה ללא כל אפשרות לדעת מה מצפה לנו מעברו השני של הבוג. זה חייב
אותנו לחצות את הגבול באופן בלתי חוקי, על שלל הסיכונים הכרוכים בכך, כשהסיכון הקטן ביותר הוא כישלון הניסיון.
גם לא היה טעם שנצא כולנו יחד. סיכויי הצלחה היו תלויים בעיקר בלכידות, בשקט ובניידות של קבוצה קטנה, ומובן שהסכנה גברה ככל שגדל מספר האנשים. על כן הוחלט שהגברים, החשופים יותר מן הנשים לפעולות תגמול של הקלגסים הנאצים, יעזבו ראשונים – להוציא את דוד הרשל, שעדיין לא השתקם מן האירוע בבית הכנסת. הוא יצטרך לשמור על ביטחון משפחתו, רעייתו ותינוקם, ובכל הקשור לתפקוד הבית ולתחזוקתו, לעזור לנשים שיישארו עם הילדים.
כולם היו מודעים הן לקשיים הכרוכים במשימה והן לסכנותיה. יהיו אשר יהיו אמצעי הזהירות שיינקטו, המסע התברר כמסוכן ביותר. מטעמי ביטחון, הגברים יעזבו במרווחי זמן בקבוצות קטנות של שניים או שלושה כדי להתקרב לקו ההפרדה, שם מבריחי הגבול שעימם נוצר קשר מוקדם יקבלו אותם. היו אלה מקומיים שהכירו היטב את האזור ואת השטח, למעשה מבריחי סיגריות ואלכוהול, ותמורת סכום כסף הם הבריחו את אלה שהיו להם הצורך והאמצעים לקחת את הסיכון הזה. בתאריך המיועד, חמשת הגברים יצאו בשעת לילה: סבי מצד אימי, אבי, הדודים שלי נוזינוביץ’, פישל ויואה, והוסכם מראש שמיד לאחר שיתמקמו ויתארגנו, הם יפעלו כדי להביא אותנו לשם בתורנו, שהרי למשפחה היה די כסף למטרה זאת.
חציית קו ההפרדה בעיצומו של החורף לא הייתה משימה קלה, בעיקר בעבור סבי, שכבר היה מבוגר למדי, אדם תאב חיים שהיה עסוק במנעמי השולחן ובניהול עסקיו יותר מאשר במצבו הגופני: הוא שקל כמאה קילו וגופו לא היה שרירי במיוחד. הקילומטרים של צעדה כפויה דרך השדות הקפואים, היערות והשבילים הסודיים היו מבחן קשה בפני עצמו בעבור כל אדם שבריאותו טובה. ללא עזרתם של בנו ושל אבי, סבא לא היה מצליח בכך. לאחר שעות ארוכות של התקדמות מתישה, כולם הגיעו לבסוף למחוז חפצם, אצל דודתי פייגה והדוד זיגמונט.
ההקלה שהורגשה בעקבות הצלחת חלקה הראשון של תוכנית ההישרדות לא ארכה זמן רב. מה שנתגלה בצד הרוסי גנז את תקוותיהם. בשל אישיותו, סבי לא היה נכון כל כך להתאים את עצמו אל “המציאות החדשה” שנכפתה על ידי המשטר הקומוניסטי שמזרח פולין הייתה כפופה לו. דמותו וזקנו המטופח גם הם לא הלמו את החזון הסובייטי של האדם התואם את הסדר החדש. כפופים לתעמולת המשטר וניזונים ממנה זה עשרים שנה, מושפעים מן הקריקטורה של הספרות ומן העיתונות הקומוניסטית, החיילים הרוסים שנמנו עם כוחות הכיבוש ראו בזליג ורשבסקי את הטיפוס המובהק של הבורגני המנצל את ההמון העובד.
בתור יהודי אדוק טוב, סבא לא היה אדם שאפשר להכתיב לו – ועוד פחות מכך לכפות עליו – דרך חיים, וגם לא להתערב בעיסוקו באמונתו או בשמירה על דתו. הוא נאלץ להתאים את עצמו לחיי פולין מלפני המלחמה ולהפוך לתעשיין, אולם הוא הוציא מכלל חשבון כל פגיעה בזהותו היהודית. האירועים העתידיים יוכיחו זאת באופן המוחלט ביותר שניתן להעלות על הדעת.
“גן העדן הסובייטי” לא התאים גם לאבי, אדם עצמאי, יזם ועָמֵל, לא משום שתכונותיו היו שונות מן האידאל שהבולשביקים דגלו בו, אלא משום שהן לא חלו על היהודים. אמנם באזור הרוסי של פולין לשעבר היהודים לא נרדפו ככאלה, אך לא היה להם כל מקום בתפיסת ה-farad, אותו גן עדן עלי אדמות ההולך ונבנה שברית המועצות הבטיחה. הגשמתו של אותו גן עדן מיוחד תבעה קודם כול את חיסולם או לפחות את נטרולם, בכל האמצעים האפשריים, של היסודות המזיקים, המתנגדים או הפושעים. בדרך זו או אחרת, היהודים נכללו בכל אחת מן הקטגוריות האלה…
הן גרמניה הנאצית והן רוסיה הסטליניסטית ארגנו כל אחת בדרכה את “עולם המחר”. ההבדל המכריע היה טמון בכך שהמשטר הנאצי הכין עולם הנשלט בידי הגזע הארי, עם העם הגרמני כמורה דרך, ואילו המשטר הסטליניסטי ראה לנגד עיניו עולם שעדיין לא הוגדר עד תום, המונהג בידי העם הסובייטי, עולם סוציאליסטי הצועד לעבר יקום קומוניסטי. המכנה המשותף העיקרי בין שני המשטרים היה טמון אפוא בחיסול “היסודות המזיקים”. לשם כך עמדו לרשות רוסיה השטחים העצומים של סיביר, בשעה שגרמניה, המצוידת בפחות מרחבים קפואים ושוממים, בנתה מחנות ריכוז.
היסודות המזיקים לא היו זהים בשני המשטרים הטוטליטריים. לכל אחד מהם היו מזיקים משלו. היהודים, ככאלה, היו היחידים שנמנו עם היסודות המועדים לחיסול, אם לא להשמדה, בשני המשטרים. כל דיקטטורה חשבה על הדרכים המתאימות ביותר לפטור לא רק את הטריטוריה שלה אלא את העולם כולו מן היסודות הטמאים. בעיני הגזע העליון, פירוש הדבר היה לחסל את הגזע הנחות, הקומוניסטים, האנרכיסטים, הצוענים, ההומוסקסואלים ושאר מפריענים; בעבור הסטליניסטים, המטרה הייתה להיפטר מאלה שסטו מן האורתודוקסיה, לחסל את הקולאקים, את המיעוטים הלאומיים, את בעלי ההון ובפרט את בעלי ההון הציוניים. התוכניות שנועדו “לפטור ולנקות” את העולם מאותו גזע מקולל היו אמנם שונות ממשטר אחד למשנהו, אך הפתרון הסופי נותר משותף.
סבי לא נזקק לזמן רב כדי להבין שהממשל שנכפה על השטחים הפולניים תחת שליטה רוסית לא יהיה רחום יותר משהיה בצד הגרמני. בחודשי השנה הראשונים, איש לא יכול היה לנבא איך יתגלגלו האירועים בעתיד קרוב או אף רחוק, וגם לא לאיזה צד ייטו המאזניים. מאחר שהתנאים התגלו כּגרועים בעבור היהודים, הן בצד זה של קו ההפרדה והן בצידו האחר, האם לא היה עדיף לחזור לאזור הגרמני, לסוחדניוב, לבית, למצוא שוב את האישה ואת המשפחה?
באביב 1940, הרוסים והגרמנים הגיעו להסכם דו־צדדי כדי לבצע חילופים בין אנשים עקורים. מאחר שכל ממשל היה אמור להסכים לשובם של נתיניו, סבא נטל יוזמה והגיש בקשה לחזור למקום מוצאו. הפור נפל.
מעולם לא נודע לי איך אבי היה מגיב אילו הוא היה זה שנאלץ להכריע. האם היה חוזר כדי להצטרף אלינו, אימי, אחותי ואני, או שמא היה מהמר על כל הקופה ומחפש דרך להביא אותנו אליו לאחר שארגן את המעבר שלנו? גם לא אדע אם פתרון זה היה מתגלה כטוב יותר ומסוכן פחות בעבור ארבעתנו מאשר הפתרון שנאלצנו להתמודד איתו. הדבר היחיד שאני יודע בוודאות הוא שבשום מקרה הוא לא היה נוטש אותנו. הוא היה פועל בכל דרך כדי לקבץ שוב את המשפחה במסגרת הטובה ביותר האפשרית בעבור כולנו.
מאחר שסבא קיבל את החלטתו, אבי תמך בו, כי לא עלה על דעתו להניח לחמיו לנסוע לבד; זאת ועוד: הוא ידע שאימי לא תהיה ככל נראה מסוגלת לנטוש את הוריה כדי להצטרף אליו איתנו, הילדים, באזור הרוסי.
כך קרה שהגברים במשפחה, שעזבו את הבית כמה חודשים לפני כן מתוך רצון נחוש להביא אותנו אליהם ברגע שבו התנאים ייראו מעודדים, נפרדו. דוד הנייק נוזינוביץ’, בעלה של פאולה אחותה הבכורה של אימי ואבי הדודניות שלי רוזקה ונינקה, וכן פישל־אפרים, אחי אבי, החליטו להישאר ועזבו את הנשים ואת הילדים, מתוך הערכה שהם היו בטוחים יותר עם שאר בני המשפחה. בעבור יואה, אחיה הצעיר ביותר של אימי, שהיה רווק, הבחירה הייתה פשוטה יותר. הוא נשאר עם האחרים בצד הרוסי; לשלושתם יחד היה סיכוי טוב יותר לצאת מזה. סבא ואבא חזרו הביתה, וסבתא ואימא יכלו לנשום לרווחה.
ניסיון הבריחה הראשון לעבר המזרח כדי לחמוק מן המשטר הנאצי, האפוס הרוסי עם היוזמות, הדמיון, האומץ, הסיכונים, האמצעים שננקטו והסכנות שארבו, הכול הסתיים בנקודת ההתחלה. בשל כך, ולאור כל מה שיקרה בהמשך, איני יכול לקבל את הטענה שאנחנו, היהודים, לא פעלנו כדי להציל את משפחותינו ולא ניסינו להיחלץ בכל האמצעים מן הסכנות שנחשפנו אליהן.
בימים אלה של עצבות ואבל, איש לא יכול היה לחזות עד היכן יגיע הרוע הנאצי. המודעות הערה והתמידית הזאת של אבי ושל סבי היא שהניעה אותם לחפש פתרונות אחרים. הם מצאו אותם.
להם אני חב את חיי באופן כפול ומכופל.
אין עדיין תגובות