החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

לגעת בנפש

מאת:
הוצאה: | 2008 | 234 עמ'
זמינות:

33.00

רכשו ספר זה:

בעשורים האחרונים נתפס הטיפול הנפשי כתהליך השואף לקיים בחדר חוויה. לא עוד המטפל מפרש, יודע-כל והמטופל הקשוב, אלא שני שותפים העוברים מסע. בשפה האותנטית, בראשיתית ולא שיפוטית המתקיימת באמצעות חומרים וצבעים, יכול המטופל לקיים דיאלוג פנימי ולהגיע למחוז טוב יותר. ליאורה סוטו מתארת את יעל, הבונה את עולמה הפנימי תוך כדי בניית כלים מחימר כשהמטפלת תומכת בעבודותיה ובנפשה. את זוהר, הרושמת דיוקן פניה בעפרון תוך התבוננות במראה, ומבררת כך את עצמה לעצמה. את הזוג רחלי ויואב, המציירים יחדיו חלון וכך רואים את הניגודיות וההשלמה שבהם. את עומר והמטפלת המתפלשים בבוץ, כש"הלכלוך" המתהווה מאפשר למטופל להתמודד עם אמו הסובלת מניקיון כפייתי. המחברת מזמינה את הקורא לתוך חדר הטיפול על מנת לתהות על תובנות המטופלים ועליה עצמה, בעקבות החוויה שלה עם כל אחד ואחד מהם, ועל מסקנותיה לגבי הטיפול הנפשי ככלל. הספר מלווה בתמונות ובכך מספר את הדברים בשפת החומרים והצבעים, בשפה הוויזואלית.

מקט: 4-749-50
מסת"ב: 978-965-7171-69-1
מאמר שפורסם על הספר
סקירת הספר באתר סימניה

בעשורים האחרונים נתפס הטיפול הנפשי כתהליך השואף לקיים בחדר חוויה. לא עוד המטפל מפרש, יודע-כל והמטופל הקשוב, אלא שני שותפים העוברים מסע.


הקדמה – הדחף להחיות – בילדותי בילה אבי שעות רבות בעבודה בגינה: הוא שתל, גזם, גרף, עקר, השקה ־ ואני לעתים צפיתי בו ולעתים השתתפתי עמו במלאכה.

באחד הימים כשהייתי בת שנתיים–שלוש, הבחנתי בציפור מוטלת על האדמה בגינה. בזריזות מצאתי פיסת אדמה שנראתה לי טובה, נקייה מעשבים וצמחים, יצרתי בכפות ידיי גומה, ובה "שתלתי" את הציפור כשמקורה באדמה וזנבה כלפי מעלה. הידקתי את האדמה סביב, לקחתי את המזלף והשקיתי אותה כדי "שתגדל מחדש".

כיום ברור לי שהציפור כבר הייתה מתה, אך במעשה ילדות בראשיתי זה משתקפים הרצון, התקווה והאמונה שלי באפשרות השבתם של דברים לחיים, ואולי יותר מכול, הוא מעיד על המניעים העמוקים שמאחורי בחירתי לעסוק בטיפול באנשים, ועל מהותו של טיפול זה ־ הדחף להחיות.

הדחף להחיות טבוע בכל אחד מאיתנו, במי יותר ובמי פחות. בבגרותי כבר אינני שותלת ציפורים מתות באדמה, אבל אני חושבת שאני ממשיכה לנסות להחיות באלף ואחת עשיות היום–יום.

הדחף להחיות מתקיים בכל מפגש עם מטופל, אבל הוא בא לידי ביטוי גם שעה שאני עונה בנועם לאדם שחייג מספר שגוי והגיע אלי בטעות. בתגובתי הנעימה אולי התחלתי או המשכתי שרשרת של בנייה ולא של הרס, אולי המתקתי תסכול, התרתי מבוכה, ואולי האדם ההוא יהיה נעים יותר לאדם הבא שייקרה בדרכו.

אתמול הגיש לי שכני הגר מעבר לגדר כיכר לחם מעשה ידיו, וקולגה השאילה לי ספר שחשבה שיעניין אותי. אלף ואחת עשיות קטנות ־ הן שבונות או הורסות את העולם, כל עשיה ואופיה היא.

כשאני עושה דבר מה שאינו טוב בעיניי, למשל כשאני מאבדת את סבלנותי מול אדם זה או אחר, לא רק שאני מצטערת על כך שאולי פגעתי באותו אדם, על שלא הייתי טובה אליו, אני גם מצרה על כך שאולי ניתקתי שרשרת של בנייה. הרי אני אחד הפועלים בעולם הזה, שלוקחים חלק בבנייתו או בהריסתו. אני שייכת לעצמי, לבני משפחתי, למטופליי, לתלמידיי, לחבריי, לקולגות, למשפחת האדם, לחיות, לצמחים ולעולם כולו.

אני מחויבת לעולם, העולם אינו מחוייב לי.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “לגעת בנפש”