צ'אנגזֶ, שגדל בפקיסטן, חי את תמצית החלום האמריקאי. יש לו תואר בהצטיינות מאוניברסיטת פרינסטון, משרׂה נחשקת עם משכורת שמנה בחברת […]
1
סליחה, אדוני, אפשר לעזור לך? אה, אני רואה שהבהלתי אותך. אל תהיה מוטרד מהזקָן שלי: אני אוהד מושבע של אמריקה. שמתי לב שאתה מחפש משהו; יותר מזה, אתה נראה כמי שנשלח למלא משימה, ומכיוון שאני תושב העיר הזאת וגם דובר את שפתך, חשבתי שמן הראוי שאציע לך את עזרתי.
איך ידעתי שאתה אמריקאי? לא, לא על־פי צבע העור; יש לנו בארץ הזאת טווח צבעים רחב, ושלך שכיח בקרב תושבי צפון־מערב המדינה. וגם לא הלבוש שלך הוא שהסגיר אותך; גם תייר אירופי יכול בהחלט לקנות חליפה כמו שלך בֶדה מוֹין, עם שסע אחד מאחור, וחולצה כמו שלך שהצווארון שלה מכופתר בקצוות. נכון, השיער הקצוץ והחזה הרחב שלך — חזה, אם יורשה לי לומר, של גבר שמרים משקולות בדחיקה באופן קבוע, ומצליח להגיע לשיא של הרבה מעל מאה קילו — אופייניים לסוג מסוים של אמריקאים; אבל גם ספורטאים וחיילים בני כל הלאומים נוטים להיראות דומים. מה שאכן אִפשר לי לקבוע את זהותך הוא ההתנהגות שלך דווקא, ואל תראה בזה עלבון, אני רואה שהפנים שלך התקשחו, אלא ציון עובדה ותו לא.
קדימה, תגיד לי, מה חיפשת? כמובן, בשעה הזאת של היום נראה שרק דבר אחד יכול לגרום לך לבוא לאזור אנרקאלי העתיקה — שנקרא, כפי שאולי אתה יודע, על שם יצאנית החצר שנכלאה בגלל אהבתה לנסיך — והוא החיפוש אחר כוס התה המושלמת. ניחשתי נכון? אם כן, הרשה לי, אדוני, להמליץ לך על המקום החביב עליי מכל המוסדות הרבים האלה. כן, לזה אני מתכוון. כיסאות המתכת שלו אינם מרופדים יותר מאשר במקומות אחרים, ושולחנות העץ גסים באותה מידה, וגם הוא, כמו האחרים, נמצא בחוץ, תחת כיפת השמיים; אבל איכות התה, תאמין לי, אין דומה לה.
אתה מעדיף לשבת שם, קרוב כל כך בגבך אל הקיר? בסדר גמור, אם כי תיהנה פחות מהרוח הקלה שנושבת מפעם לפעם ומנעימה את שעות אחר הצהריים החמות האלה. ואתה לא פושט את הז'קט? כל כך רשמי! וזה דווקא לא אופייני לאמריקאים, מכל מקום על־פי הניסיון שלי, ויש לי ניסיון לא מבוטל: ארבע שנים וחצי ביליתי בארץ שלך. איפה? עבדתי בניו־יורק, ולפני כן למדתי באוניברסיטה בניו־ג'רזי. כן, נכון: בפרינסטון! יפה ניחשת, אני חייב לומר.
מה דעתי על פרינסטון? התשובה על השאלה הזאת מחייבת סיפור. כשרק הגעתי, הסתכלתי על הבניינים בסגנון הגותי שמסביבי — שהם חדשים, התברר לי אחר כך, יותר מהרבה מאוד מסגדים כאן בעיר הזאת, אבל עבודת הבנייה הייתה כרוכה בתהליכי חמצון ובסתתוּת מתוחכמת כדי שייראו עתיקים יותר — הסתכלתי ואמרתי בליבי, זה חלום שהתגשם. פרינסטון עוררה בי את ההרגשה שהחיים שלי הם סרט ואני הכוכב הראשי בו וכל דבר אפשרי בו. יש לי גישה לקמפוס היפהפה הזה, אמרתי לעצמי, לפרופסורים שהם נפילים איש־איש בתחומו, ולחברים לספסל הלימודים שהם מלכים־פילוסופים בהתהוות.
בהתחלה, אני מוכרח להודות, הייתי נדיב יתר על המידה בהערכת הרמה של כלל חבריי הסטודנטים. כמעט כולם היו אינטליגנטים, ורבים מהם מבריקים, אבל בעוד שאני הייתי אחד משני הפקיסטנים היחידים בכיתה שלי שהתקבלו באותה שנה — שים לב, שניים מתוך אוכלוסייה של יותר ממאה מיליון נפש — האמריקאים עמדו בפני תהליך בחירה הרבה פחות מאיים מבחינת הסיכויים להתקבל. אלף תלמידים מבני ארצך התקבלו, פי חמש־מאות מאיתנו, אף־על־פי שבאותם ימים הייתה אוכלוסיית ארצך גדולה רק פי שניים מהאוכלוסייה של ארצי. התוצאה היא, שהלא אמריקאים שבינינו נטו, בממוצע, להצטיין בלימודים יותר מהסטודנטים האמריקאים, ואשר לי, אני הגעתי לשנת לימודיי האחרונה ולא היה לי אפילו ציון אחד נמוך מטוב־מאוד.
היום, במבט לאחור, אני רואה את העוצמה של המערכת ההיא, הפרגמטית והיעילה, כמו הרבה מאוד דברים אחרים באמריקה. אנחנו, הסטודנטים הזרים, באנו לשם מכל קצווי תבל, והניפוי שלנו נעשה לא רק על־פי מבחנים סטנדרטיים ממוקדים ויעילים למדי, אלא גם על־פי הערכות התאמה אישית דקדקניות — ראיונות, בחינות כישורים, המלצות — עד שנבחרו הטובים והמבריקים ביותר שבינינו. ציוני הבחינות שלי עצמי היו מהטובים ביותר בכל פקיסטן, ונוסף על כך הייתי שחקן כדורגל טוב דיי להצטרף לנבחרת האוניברסיטה, וכך אכן עשיתי עד שנאלצתי לפרוש בגלל פציעה בברך בשנה השנייה ללימודיי. סטודנטים כמוני קיבלו אשרות שהייה ומלגות לימודים, וגם מלגות קיום מלאות, והוזמנו להצטרף אל שורות המֶריטוֹקרטיה, שלטון המוכשרים. בתמורה ציפו מאיתנו לתרום מכישורינו לחברה שלכם, החברה שעמדנו להצטרף אליה. ובדרך כלל שמחנו לעשות זאת. אני ודאי שמחתי. מכל מקום בהתחלה.
בכל סתיו הפשילה פרינסטון את חצאיותיה לפני נציגי התאגידים שבאו לקמפוס כדי לגייס עובדים חדשים, וחשפה לפניהם, כמו שאתם אומרים באמריקה, מעט בשר. והבשר שפרינסטון חשפה היה כמובן מהסוג המשובח ביותר — צעיר, רהוט, ומוכשר ככל האפשר — אבל בשנת לימודיי האחרונה ידעתי, שגם בין כל הבשר הזה אני משהו מיוחד. היה לי החזה המושלם, אם יורשה לי לנסח זאת כך — שזוף, רענן, עמיד לכאורה בפני כוח הכבידה — והייתי משוכנע שאוכל להשיג כל עבודה בכל חברה שארצה.
חוץ מאחת: 'אנדרווּד סמסון & קוֹמפּני'. לא שמעת עליהם? זאת חברת שמאוּת. הם ביצעו בעבור לקוחותיהם הערכות שוֹוי של חברות ועסקים, ונודעו ברמת דיוק שלא מן העולם הזה. זאת הייתה חברה קטנה — חברת־בוטיק ממש, שהעסיקה מספר מצומצם ביותר של עובדים — והם שילמו מצוין. אפילו לבוגרי האוניברסיטה החדשים הם הציעו משכורת בסיסית של יותר משמונים אלף דולר. אבל מה שחשוב יותר הוא, שהם ציידו אותך בערכת כישורים מלאה ובתָו איכות משובח, תו איכות משובח כל כך, למעשה, שאחרי שנתיים או שלוש שנים שעבדת אצלם בתור אנליסט, היה מקומך מובטח בפקולטה למִנהל עסקים של אוניברסיטת הרווארד. זאת הסיבה שיותר ממאה בוגרי פרינסטון בשנת 2001 שלחו ל'אנדרווד סמסון' גיליון ציונים וקורות חיים. שמונה מהם נבחרו — לא לעבודה, עליי להבהיר, אלא לראיונות — ואחד מהם הייתי אני.
אתה נראה מודאג. אין שום סיבה; הבחור הגדול ההוא שם הוא בסך־הכול המלצר שלנו, וגם אין צורך שתשלח את היד אל מתחת לז'קט, כדי להוציא את הארנק, אני משער, כי נשלם לו אחר כך, כשנגמור. אתה מעדיף תה רגיל, עם חלב וסוכר, או תה ירוק, ואולי את המשקה המיוחד שלהם, הריחני יותר, תה קשמירי? בחירה מצוינת. גם אני אזמין לי אותו, ואולי גם מנה של ג'אלבּי. הנה, הוא הלך. אני מוכרח להודות, הוא באמת ברנש די מפחיד. אבל מנומס להפליא: לוּ ידעת אוּרדוּ, היית מופתע ממתק דיבורו.
אז איפה היינו? אה, כן, 'אנדרווד סמסון'. ביום הריאיון שלי הייתי עצבני שלא כדרכי. הם שלחו מראיין יחיד, והוא קיבל אותנו בחדר במלון 'נאנסאוּ אין', חדר רגיל, כן, לא סוויטה: הם ידעו שכבר התרשמנו מהם די והותר. כשהגיע תורי, נכנסתי וראיתי גבר שמבחינה גופנית דומה לךָ דווקא; גם לו היה המראֶה של קצין צבא משופשף. "צ'אנגֶז?" הוא אמר, ואני הנהנתי, כי זה אכן שמי, "בוא תיכנס, תשב."
שמו ג'ים, הוא אמר, ויש לי חמישים דקות בדיוק כדי לשכנע אותו להציע לי עבודה. "תמכור את עצמך," הוא אמר, "מה מיוחד בך?" פתחתי בגיליון הציונים שלי וציינתי שאני עומד לסיים את לימודיי בהצטיינות יתרה ועד כה, כמו שכבר אמרתי, אין לי אפילו ציון אחד נמוך מטוב־מאוד. "אני בטוח שאתה חכם," הוא אמר. "אבל לאף אחד מהאנשים שאני נפגש איתם היום אין ציון נמוך מטוב־מאוד." לי זאת הייתה תגלית מדאיגה. אמרתי לו שאני חזק ודבק במטרה, שאחרי הפציעה בברך הצלחתי להתגבר עליה על־ידי טיפול פיזיותרפי במחצית מהזמן שצפו הרופאים, ואף־על־פי שאני כבר לא יכול לשחק בנבחרת הכדורגל של האוניברסיטה, אני שוב רץ קילומטר וחצי בפחות משש דקות. "נשמע טוב," הוא אמר, ובפעם הראשונה נראה לי שאמרתי משהו שהרשים אותו קצת, אך מייד הוא הוסיף, "ומה עוד?"
שתקתי. בדרך כלל, כמו שאתה רואה, אני איש שיחה, אבל באותו הרגע לא ידעתי מה לומר, הבטתי בו והוא הביט בי, וניסיתי להבין למה הוא חותר.
הוא הציץ בדף קורות החיים שלי, שהיה מונח על השולחן בינינו, ואחר כך שוב הביט בי. עיניו היו קרות, כחולות בהירות, ושיפוטיות, לא במובן המקובל של המילה, אלא במובן של הערכה מקצועית, כמו צורף הבוחן מתוך סקרנות יהלום שאינו מתכוון לא לקנות ולא למכור. לבסוף, לאחר זמן־מה — ודאי לא יותר מדקה, אבל ההרגשה הייתה שעבר הרבה יותר זמן — הוא אמר, "תגיד לי משהו. מאין אתה?"
אמרתי שאני מלאהוֹר, העיר השנייה בגודלה בפקיסטן, הבירה העתיקה של פַּנג'אבּ אשר מספר תושביה כמעט שווה למספר התושבים בניו־יורק, המרובדת כל כולה במעין שכבות גיאולוגיות של היסטוריה מצטברת של כובשים ופולשים, החל באָרים ובמונגולים וכלה בבריטים. הוא הנהן ותו לא. ואחר כך אמר, "ואתה מקבל מלגת קיום?"
לא עניתי מייד. ידעתי שיש נושאים שלמראיינים אסור להעלות בשיחה — למשל, דת או נטיות מיניות — ושיערתי שמלגת קיום היא אחד מהם. אבל לא בגלל זה היססתי; היססתי מפני שהשאלה גרמה לי אי־נוחות. לבסוף אמרתי, "כן." "וזה לא מקשה יותר," הוא שאל, "על סטודנטים זרים להתקבל אם הם מגישים בקשה למלגת קיום?" ושוב אמרתי, "כן." "אם כן," הוא אמר, "ודאי היית זקוק ממש לכסף." ובפעם השלישית אמרתי, "כן."
ג'ים התרווח על כיסאו, הניח ברך על ברך, כמוך בדיוק עכשיו, ואמר, "אתה בעל נימוסים, לבוש כראוי. יש לך המבטא המתוחכם הזה. רוב האנשים חושבים מן הסתם שאתה בא ממשפחה עשירה." זאת לא הייתה שאלה, ולכן גם לא עניתי. "החברים שלך כאן יודעים," הוא המשיך, "שהמשפחה שלך לא הייתה יכולה להרשות לעצמה לשלוח אותך לפרינסטון לולא המלגה?"
זה היה, כמו שכבר אמרתי, הריאיון החשוב ביותר שלי, ונוסף על כך ידעתי שעליי לשמור על קור רוח, אבל התחלתי להתרגז, ועייפתי מסדרת התחקורים האלה. ולכן אמרתי, "סלח לי, ג'ים, אבל יש טעם בכל זה?" נשמעתי תוקפני יותר מכפי שהתכוונתי, בהרמת הקול ובקוצר הרוח. "אם כן, הם לא יודעים," אמר ג'ים. הוא חייך והמשיך, "יש לך מזג חם. זה מוצא חן בעיניי. גם אני למדתי בפרינסטון. מחזור 81'. וסיימתי בהצטיינות יתרה." הוא קרץ. "הייתי הראשון במשפחה שלי שלמד באוניברסיטה. עבדתי במשמרת לילה בטרֶנטוֹן כדי לממן את עצמי, רחוק מספיק מהקמפוס כדי שזה לא יתגלה. אז אני מבין מאין אתה בא. צ'אנגז. אתה רעב, ומבחינתי זאת מעלה."
אני מוכרח להודות שהייתי מבולבל. לא ידעתי איך להגיב. אבל ידעתי שג'ים הרשים אותי: בסופו של דבר הוא עמד על טיבי בכמה דקות ביתר הצלחה מהרבה אנשים שהכירו אותי שנים. הבנתי מה סוד ההצלחה שלו בהערכות שווי של חברות — ויתרה מזאת, מדוע החברה שלו נהנית ממוניטין שכאלה בתחום הזה. גם הייתי מרוצה שהוא מצא בי משהו שהוא מעריך, והביטחון העצמי שלי, שעד כה היה מעורער במפגש הזה, התחיל להתחזק.
ועכשיו, אם יורשה לי, מן הראוי שאחרוג מעט מן הנושא: אני לא עני; רחוק מזה: הסבא־רבא שלי, למשל, היה עורך דין בעל אמצעים ותרם לבית ספר למוסלמים בפנג'אב. וכמוהו גם סבי ואבי למדו שניהם באוניברסיטה באנגליה. בית המשפחה שלנו עומד על שטח של כארבעה דונמים במרכז גולברג, אחד האזורים היקרים ביותר בעיר הזאת. אנחנו מעסיקים כמה משרתים, ובכללם נהג וגנן — ובאמריקה זה היה מעיד על עושר מופלג.
אבל אנחנו לא עשירים. הגברים והנשים — כן, גם הנשים — בביתי הם אנשים עובדים, אנשי מקצוע. ומחצית המאה מאז מותו של הסבא־רבא שלי לא הייתה תקופה של שגשוג לאנשי מקצוע בפקיסטן. המשכורות לא עלו ביחס ישר לאינפלציה, הרוּפּיה צנחה בעקביות לעומת הדולר, ומי שהיו פעם בעלי אחוזות משפחתיות מרשימות ראו איך מחלקים אותן שוב ושוב במהלך השנים. לכן סבי לא היה יכול להרשות לעצמו את מה שאביו היה יכול להרשות לעצמו, ואבי לא היה יכול להרשות לעצמו את מה שאביו שלו היה יכול להרשות לעצמו, וכשהגיע הזמן לשלוח אותי לאוניברסיטה, כבר לא היה כסף לזה.
ואולם המעמד, כמו בכל חברה מסורתית ומעמדית, נשחק לא יותר מאשר הון משפחתי. לכן עדיין היינו חברים ב"מועדון פנג'אב". המשיכו להזמין אותנו לטקסים ולחתונות ולמסיבות של סולתה ושמנה של העיר. והבטנו במזיגה של בוז וקנאה במעמד העולה של היזמים — בעלי עסקים, חוקיים ולא חוקיים כאחד — ששעטו ברחובות העיר ברכבי־שטח מדגם ב־מ־וו. מצבנו אולי אינו שונה כל כך מזה של האריסטוקרטיה האירופית במאה התשע־עשרה, שהתמודדה עם עליית הבורגנות. אלא שאנחנו, כמובן, סובלים מאותה רעה חולה רחבת היקף הרבה יותר שמשפיעה לא רק על העשירים לשעבר, אלא גם על רבים מבני המעמד הבינוני לשעבר: אי־יכולת גדלה והולכת לרכוש את מה שיכולנו להרשות לעצמנו בעבר.
אין עדיין תגובות