החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

שרוכים

מאת:
מאיטלקית: יעל קריצ'וק | הוצאה: | 2018-03 | 205 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

״אם שכחת, אדוני הנכבד, תרשה לי להזכיר לך: אני עדיין אשתך.״ במילים אלה פונה וַנדָה לאַלדו,ֹ שיום

בהיר אחד, אחרי 12 שנות נישואים מוצלחים, התאהב באישה צעירה ונטש אותה עם שני ילדיהם הקטנים.

פגועה עד עמקי נשמתה ומובסת כלכלית וחברתית, היא מתקוממת נגד מר גורלה, בזה לאופיו ולחולשותיו

של בעלה, ובאותה הנשימה אומרת ועושה הכול על מנת להחזירו הביתה. אלדו, שדווקא מרוצה מאוד

מחייו החדשים עם בת זוגו המלבבת, משתומם על כך שאשתו מסרבת להפנים שאלו שנות השבעים;

מוסד הנישואים בקריסה, נאמנות נחשבת כבר מזמן לערך בורגני, ורק היא בתמימותה עוד מקווה שדווקא

הנישואים שלהם יהיו יוצאי דופן. שְרׂוכֹים, הארוג כמלאכת מחשבת, הוא סיפור על דינמיקה זוגית, מוסד המשפחה והאתגרים החדשים שניצבים לפניו.

 

דומֶֹניקוֹ סְטַרנונֹהֶ (יליד נאפולי, 1943) הוא סופר, תסריטאי ועיתונאי מהשורה הראשונה באיטליה.

נבחר לספר הטוב ביותר לשנת 2017 על ידי ׳סאנדיי טיימס׳ ו׳קירקוס ריוויו׳ ונמנה עם רשימת הספרים

הטובים ביותר של ה׳ניו יורק טיימס׳.

מקט: 27906781
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק ראשון

1.

אם שכחת, אדוני הנכבד, תרשה לי להזכיר לך: אני עדיין אשתך. אני יודעת שהעובדה הזאת נעמה לך בעבר ועכשיו, פתאום, היא מעיקה עליך. אני יודעת שאתה מעמיד פנים שאיני קיימת ושמעולם לא הייתי קיימת, כדי לא להביך את עצמך בפני חוג החברים המשכילים שלך. אני יודעת גם שחיים מסודרים שמצריכים ממך להגיע הביתה בזמן לארוחת הערב ולשכב לישון איתי ולא עם מי שבא לך, גורמים לך להרגיש כמו אידיוט. אני יודעת שאתה מתבייש להגיד בקול: ״תראו כולם, התחתנתי ב־11 באוקטובר 1962, בגיל עשרים ושתיים, אמרתי כן בפני הכומר, בכנסייה של שכונת סְטֶלָה, ועשיתי את זה רק למען האהבה, מבלי להסתיר דבר, כן, לקחתי אחריות, ואם אתם לא מבינים מה משמעות הדבר, אתם אומללים.״ אני יודעת, יודעת טוב מאוד. אבל אם תרצה ואם לא, זאת המציאות: אני אשתך ואתה בעלי, זה שתים־עשרה שנה – שתים־עשרה שנה באוקטובר הקרוב – ויש לנו שני ילדים. סַנְדְרוֹ, שנולד ב־1965, ואַנָה, שנולדה ב־1969. אולי אני צריכה להראות לך את תעודות הלידה שלהם כדי שתתחיל לחשוב בהיגיון?

מספיק, סליחה, קצת הגזמתי. אני מכירה אותך, אני יודעת שאתה אדם הגון. אבל אני מבקשת ממך, ברגע שתקרא את המכתב הזה, תחזור הביתה. ואם אתה עדיין לא מרגיש מוכן לחזור, תכתוב לי ותסביר לי מה עובר עליך. אני אנסה להבין, מבטיחה. אני כבר מבינה את הצורך שלך להיות חופשי יותר, זאת זכותך, אני והילדים שלך נשתדל להטריד אותך כמה שפחות. אבל אתה חייב להסביר לי מילה במילה מה יש בינך לבין הבחורה הזאת. כבר שישה ימים עברו ואתה לא מטלפן, לא כותב ולא מראה את הפרצוף שלך. סנדרו שואל עליך ואנה מסרבת לחפוף את השיער בטענה שרק אתה יודע לייבש לה אותו כמו שצריך. אני לא יכולה להסתפק בשבועה שלך שהאישה או הנערה הזאת לא מעניינת אותך, שלא תראה אותה יותר, שאין לה שום חשיבות בעיניך, שהיא רק פועל יוצא של משבר שרובץ עליך כבר זמן מה. תגיד לי בת כמה היא, איך קוראים לה, אם היא לומדת, עובדת או לא עושה כלום. אני מתערבת שהיא זו שנישקה אותך ראשונה. אתה לא מסוגל לקחת יוזמה, אני יודעת, אם לא שואבים אותך פנימה בכוח אתה נשאר לעמוד בלי לזוז. עכשיו אתה בטח המום, ראיתי את ההבעה על הפנים שלך כשאמרת לי: ״הייתי עם אחרת.״ רוצה לדעת מה אני חושבת? אני חושבת שעדיין לא הפנמת לגמרי את ההשלכות של מה שעוללת לי. אתה בכלל מבין שאני מרגישה כאילו הכנסת יד עמוק לתוך הגרון שלי ומשכת בכוח, עוד ועוד, עד שעקרת איברים שלמים מתוכי?

2.

מדבריך משתמע שאני התוקפת ואתה הקורבן. אני לא אסבול את זה. אני עושה כל מאמץ אפשרי לשאת על הכתפיים נטל שלא תוכל אפילו לדמיין, ואתה הקורבן? מאיזו סיבה? כי הרמתי מעט את הקול? כי ניפצתי את האגרטל? אתה חייב להודות שהיו לי סיבות לא רעות. הופעת שוב בבית בלי הודעה מוקדמת אחרי כמעט חודש של היעדרות. נראית רגוע כשחזרת, אפילו גילית חיבה. חשבתי לעצמי: תודה לאל, הוא חזר לעצמו. בעוד אתה התנהגת כאילו כלום לא קרה. אמרת לי שאותה הבחורה, זאת שארבעה שבועות לפני כן הייתה חסרת חשיבות בעיניך – צדיק גדול, עכשיו כבר יש לה שם, לִידְיָה – נעשתה פתאום כל כך חשובה שאתה לא יכול לחיות בלעדיה. מלבד הרגע שהזכרת בו את הקיום שלה, דיברת בענייניות כאילו אתה מוסר איזו הודעה רשמית לציבור, וכל שעליי לעשות זה להסכים ולהגיד: ״אין בעיה, תלך לך עם הלידיה הזאת, תודה, אשתדל ככל יכולתי שלא להטריד אותך.״ ברגע שניסיתי להגיב, חסמת אותי. עברת לדבר על נושאים משפחתיים כלליים: משפחות בהיסטוריה, משפחות בעולם, המשפחה שגדלת איתה, המשפחה שלנו. הייתי אמורה להיות ילדה טובה ולשתוק? מה ציפית? אתה מגוחך אם אתה מאמין שמספיק שתקשקש על איזה נושא כללי, תוסיף סיפור ילדות מרגש והכול יסתדר. נמאסו עליי המשחקים שלך. סיפרת לי בפעם המי יודע כמה, בקול מעורר רחמים שמאוד לא אופייני לך, איך היחסים העגומים בין ההורים שלך הרסו לך את הילדות. ניסית לזעזע אותי בתיאורים מטאפוריים של אבא שלך שקשר את אימא שלך בחוט תיל, ואיך התייסרת בכל פעם שראית ברזל חד ננעץ בבשרה. אחר כך עברת לדבר עלינו. הסברת לי שבאותה המידה שאבא שלך פגע בכולכם – כמו רוח רפאים הוא עדיין מקנן בך ומאמלל אותך – כך גם אתה חושש לפגוע בסַנְדְרוֹ, באַנָה ובי יותר מכול. אתה רואה שאני מקשיבה לכל מילה שלך? במשך זמן רב דיברת בחוסר היגיון שָלֵו וצדקני על התפקידים בחיים שכבלו אותנו מאז שהתחתנו – הבעל, הרעיה, האם, האב. ותיארת אותנו – אותי, אותך, את הילדים שלנו – כמו גלגל שיניים במכונה חסרת תכלית שנכפה עליו לחזור שוב ושוב על אותן הפעולות המדכאות. המשכת לדבר בלי להפסיק, מדי פעם ציטטת משפט מאיזה ספר בשביל להשתיק אותי. בהתחלה חשבתי שאתה מדבר אליי בצורה כזאת כי משהו נורא קרה לך ואתה לא מצליח לזכור מי אני, בן אדם עם רגשות, מחשבות, עם קול עצמאי, ולא איזו בובת פּוּלְצִ׳ינֶלָה1 בהצגת התיאטרון השלמה שעשית שם. זמן רב מדי קיוויתי שאתה מתאמץ לעזור לי. ייחלת שאחשוב שפירוק חיינו המשותפים למעשה ישחרר לחופשי אותי ואת הילדים, ושעלינו להיות אסירי תודה על שאתה כזה נדיב. הו! תודה באמת, כמה נחמד מצידך. ואתה עוד מרשה לעצמך להיעלב כי גירשתי אותך מהבית?

אַלְדוֹ, בבקשה, תחשוב על זה. אנחנו צריכים להתעמת ברצינות עם המצב, אני צריכה להבין מה עובר עליך. במשך כל התקופה הארוכה שגרנו יחד הענקת תמיד אהבה, לי ולילדים. אין טיפת דמיון בינך לבין אבא שלך, אני מבטיחה לך, ומעולם לא שמתי לב לעניין הזה של חוט התיל וגלגל השיניים או השטויות האחרות שאמרת. לעומת זאת, שמתי לב – זה כן – שמשהו בינינו השתנה בשנים האחרונות, התחלת לבחון בסקרנות בחורות אחרות. אני זוכרת טוב מאוד את ההיא מהקמפינג על הים, בקיץ לפני שנתיים. שכבת בצל וקראת שעות ארוכות. אמרת שאתה עסוק, ולרגע לא התעניינת בי או בילדים. למדת תחת עצי האורן או כתבת, שרוע על החול. ואם כבר הרמת את העיניים, זה היה בשביל להסתכל עליה. נשארת בפה חצי פעור, כמו ברגעים שעוברת לך מחשבה עמומה בראש ואתה מחפש לתת לה משמעות.

באותו הזמן האמנתי שאין כל רע בזה. הבחורה הייתה באמת יפה, העיניים לא תמיד מצייתות לפקודות, במוקדם או במאוחר המבט חומק מאליו. אבל בתוך־תוכי סבלתי, במיוחד כשהצעת לרחוץ את הכלים, דבר שלא קרה מעולם. יצאת לכיוון הכיורים המשותפים ברגע שראית אותה וחזרת רק אחרי שגם היא חזרה. אתה חושב שאני עיוורת, שאני לא קולטת, שלא שמתי לב? חזרתי ואמרתי לעצמי: תירגעי, אין לזה משמעות. העובדה שאתה יכול לאהוב מישהי אחרת הייתה בלתי נתפסת בעיניי, הייתי משוכנעת שאם התאהבת בי פעם, תמשיך לאהוב אותי לנצח. האמנתי שרגשות כנים לא משתנים, במיוחד אם בוחרים להתחתן.

ואם דברים כאלה אכן קורים, חשבתי, זה רק אצל אנשים שטחיים, והוא הרי לא כזה. אחר כך שכנעתי את עצמי שזאת הייתה נקודת מפנה בחיינו המשותפים, גם אתה האמנת שצריך לנער את השגרה, אמרת שאולי נסחפתי מדי אחר מטלות הבית, ניהול הכספים שלנו, הדרישות של הילדים. נהגתי להסתכל על עצמי במראה בסתר. למה הפכתי, מי נהייתי? שני ההריונות הותירו בי שינוי קטן, אם בכלל, תִפקדתי טוב כרעיה וכאם. מובן מאליו שלא די לִרְצוֹת להישאר בדיוק מה שהיינו פעם, כשרק הכרנו והיינו מאוהבים. להפך, ייתכן שזאת הטעות. היה עליי להחיות את עצמי מחדש ולהפוך ליותר מסתם רעיה טובה או אֵם ראויה. ניסיתי לחקות את ההיא מהקמפינג ואת שאר הבחורות שבטח מכרכרות סביבך ברומא, והשתדלתי לקחת חלק גדול יותר בחיים שלך מחוץ לבית. לאט־לאט נפתח שלב חדש בחיים שלנו, אני מקווה ששמת לכך לב. או אולי לא? שמת לב ובחרת להתעלם? למה? לא עשיתי מספיק? טבעתי במהלך הניסיון לשחות עם הזרם כמו שאר הבחורות. בעצם נשארתי כמו שהייתי תמיד? או אולי הגזמתי? אולי הפכתי למשהו חדש ולא מוכר, השינוי שחל בי הפריע לך, גרם לך להתבייש בי, לא זיהית אותי יותר?

בוא נדבר על זה, אתה לא יכול להשאיר אותי לגשש בערפל. אני רוצה לדעת עוד על הלידיה הזאת. יש לה בית משלה? אתה ישן אצלה? יש לה מה שתמיד חיפשת? מה שאני מזמן איבדתי או שמלכתחילה כלל לא היה לי? התחמקת ומנעת ממני בכל דרך אפשרית הסברים ברורים. איפה אתה? הכתובת שהשארת נמצאת ברומא, גם מספר הטלפון, אבל אתה לא עונה למכתבים שלי, אני מטלפנת אליך, וכלום. מה אני צריכה לעשות כדי למצוא אותך? לטלפן לאחד החברים שלך, לבוא לחפש אותך באוניברסיטה? אני צריכה לצעוק עליך בפני הקולגות שלך והסטודנטים, כדי שידעו כולם כמה אתה לא אחראי?

חשבונות החשמל והגז נערמים. יש לי שכר דירה על הראש. את שני הילדים. תחזור הנה מייד. לילדים יש הזכות לשני הורים שדואגים להם יומם וליל, אבא ואימא שישבו לאכול איתם ארוחת בוקר, שייקחו אותם לבית הספר ואז יחזירו אותם הביתה. יש להם זכות למשפחה נורמלית, כזאת שיושבים איתה כל צוהריים לאכול יחד ומשחקים יחד, עושים שיעורי בית, רואים קצת טלוויזיה, ואז אוכלים ארוחת ערב, ועוד קצת טלוויזיה עד שאומרים לילה טוב. ״סנדרו, תגיד לאבא לילה טוב, גם את אנה, תגידי לילה טוב, בלי לייבב בבקשה. הערב אין סיפור, כבר מאוחר. אם אתם רוצים סיפור לפני השינה תזדרזו עם צחצוח השיניים, אבא יקריא לכם, אבל לא יותר מרבע שעה. ואז ישר למיטה, אחרת נאחר מחר לבית הספר, גם אבא צריך לתפוס בבוקר את הרכבת, אם הוא יאחר לעבודה יגערו בו.״ והילדים – כבר שכחת? – הם ממהרים לצחצח שיניים ואז רצים אליך בשביל שתקריא להם סיפור, כל ערב, מהיום שהם נולדו, בדיוק כמו שהם אמורים לעשות, עד שיגדלו, עד שיעזבו את הבית, ואנחנו נזדקן. נראה שאתה כבר לא רוצה להזדקן איתי ולא מעניין אותך לראות איך הילדים שלך גדלים. ככה זה? ככה?

אני מפחדת. הבית מבודד, ואני לא צריכה לספר לך מה הולך בנאפולי, מסוכן כאן. בלילה אני שומעת רעשים מבחוץ וצחקוקים, אני לא מצליחה לישון, אני מותשת. אם ייכנס גנב דרך החלון? אם יגנבו לנו את הטלוויזיה, או את הפטיפון? אם מישהו ששומר לך טינה יבחר לנקום וירצח את כולנו בשנתנו? איך זה שאתה לא מבין את הנטל שהפלת עליי? שכחת שאני לא עובדת, שאני לא יודעת איך להסתדר? אני עלולה לאבד את הסבלנות, אַלְדוֹ, אני מזהירה אותך. אם אני אחליט שצריך, אתה תשלם על זה.

3.

פגשתי את לִידְיָה. היא מאוד צעירה, יפה ומנומסת. היא הקשיבה בתשומת לב לדברים שלי, הרבה יותר ממך. היא אמרה דבר נכון: ״את צריכה לדבר עם אלדו, אני לא נכנסת ליחסים ביניכם.״ היא אדם זר, טעיתי שהלכתי לחפש אותה. מה היא כבר יכולה להגיד לי? שאתה רצית אותה, שלקחת אותה לעצמך, שהיא מצאה חן בעיניך מההתחלה, ועדיין מוצאת חן בעיניך? לא, לא. היחיד שיכול להבהיר לי כל פרט בסיפור הזה הוא אתה. היא בסך הכול בת תשע־עשרה, מה היא כבר יודעת, מה היא מבינה. לעומת זאת, אתה בן שלושים וארבע, אתה גבר נשוי, משכיל מאוד, יש לך עבודה מכובדת, אתה אדם מוערך. זה התפקיד שלך לשפוך אור על המצב, לא של לידיה. ובכל זאת, כל מה שהיה לך להגיד לי, אחרי חודשיים של ציפייה, זה שאתה לא מסוגל יותר לחיות איתנו. איך זה יכול להיות? למה? איתי – נשבעת לי אמונים – כך שאני לא רואה מה הבעיה. בנוגע לילדים אין ויכוח, הם גם הילדים שלך, הם נהנים מכל רגע איתך ואתה, בעצמך הודית, שאתה נהנה מכל רגע איתם. אז מה העניין? דממת אלחוט. כל שאתה מצליח לגמגם זה: ״אני לא יודע, זה פשוט קרה.״ ואם אני שואלת אותך: יש לך בית חדש, ספרים חדשים, משהו מיוחד משלך? אתה עונה שלא, שאין לך כלום ורע לך. ואם אני אומרת לך שזה לא נכון כי אתה חי עם לידיה, ישן איתה, אוכל איתה, אתה מתחמק ומכחיש: ״מה פתאום, נראה לך. אנחנו רק יוצאים מדי פעם וזהו.״ אני מזהירה אותך, אלדו, תפסיק להתעלל בי ככה, אני לא אעמוד בזה. כל דיון שאנחנו מנהלים נדמה לי מזויף. אם להיות יותר מדויקת, אני נקרעת מרוב מאמץ להוציא את האמת לאור, בזמן שאתה מהתל בי ומוכיח שאין לך שום כבוד כלפיי. אתה מנפנף אותי מעליך.

מיום ליום אני נעשית חרדה יותר. אני פוחדת שתחושת הבוז שאתה רוחש לי תחלחל אל הילדים שלנו, לחברים שלנו, לכולם. אתה רוצה להרחיק אותי, לבודד אותי מהכול. וחמור מזה, אתה נמנע לחלוטין מלנסות ולשקם את מה שיש בינינו. זה משגע אותי, מטריף את דעתי. אני, להבדיל ממך, צריכה לדעת, זקוקה להסבר מיידי ובפרטי פרטים מדוע עזבת אותי. אם אתה עדיין רואה בי ישות אנושית ולא איזו חיה שמבריחים במקל, אז אתה חייב לי הסבר, וזה חייב להיות הסבר ראוי.

4.

עכשיו הכול ברור לי. חילצת את עצמך אל מחוץ לחיים שלנו והפקרת אותנו לגורלנו. אתה רוצה לבנות חיים חדשים, ולנו אין מקום בהם. אתה רוצה ללכת לאן שבא לך, לראות את מי שבא לך, להגשים את עצמך בדרך שבא לך. להשאיר מאחוריך את עולמנו הקטן ולכבוש את העולם הגדול עם האישה החדשה שלך. בעיניך אנחנו ההוכחה הניצחת לכך שהשלכת לריק את הנעורים שלך. אתה רואה בנו מחלה שעצרה את התפתחותך, ועכשיו, בלעדינו, אתה מקווה להדביק את הפער.

אם הבנתי נכון, אתה מסתייג מהשימוש התדיר שלי במילה ״אנחנו״. אבל זאת האמת: אני והילדים הפכנו ל״אנחנו״, ואתה לעומת זאת, נותרת רק ״אתה״. ברגע שעזבת, הרסת את החיים שהיו לנו איתך, את האופן שבו ראינו אותך, את מה שהאמנו שהיית בשבילנו. עשית זאת במודע, תכננת את זה, גרמת לנו להאמין שאתה לא יותר מאיזו הֲוָיָה מופרכת שבדינו. עכשיו אני, סנדרו ואנה נותרנו כאן, חשופים לסכנות, בהיעדר כל ביטחון, נתונים במצוקה, ואתה נהנה לך מהחיים, אלוהים יודע איפה, עם המאהבת שלך. משמעות המצב הנוכחי היא שהילדים שלי, הם שלי בלבד. הם כבר לא שייכים לך. אבא שלהם הפך בעיניי ובעיניהם לאשליה.

אבל אתה מתעקש לשמור איתם על קשר. אין בעיה, אני לא נגד, רק חשוב שתסביר לי איך בדיוק אתה מתכוון לעשות את זה. אתה רוצה להיות אבא בכל המובנים, למרות שעקרת אותי מהחיים שלך? אתה רוצה לדאוג לסנדרו ואנה, להקדיש להם זמן ושאני איעלם? להופיע כמו צל מתי שמתחשק לך ואז להשאיר אותם לי? ״תשאלי אותם, תראי אם הם מסכימים.״ אני יכולה רק להגיד לך שכל מה שהם חשבו שהיה להם, לקחת מהם בחטף ועכשיו הם מרגישים נורא. היית לסנדרו מודל שאבד ואיננו. אנה לא מבינה מה היא עשתה לא בסדר, אבל מאמינה שהשגיאה כל כך חמורה שעזבת רק כדי להעניש אותה. המצב הוא כזה – אם אתה רוצה לראות אותם, בבקשה, אני לא אמנע את זה ממך. אבל שתדע לך כבר עכשיו: דבר ראשון – אני לא אתן לך להרוס את היחסים שלי איתם, ודבר שני – אני לא ארשה לך לפגוע בילדים שלי יותר ממה שכבר פגעת כשחשפת את פרצופך האמיתי.

5.

אני מקווה שעכשיו כבר ברור לך למה סיום היחסים בינינו מוביל גם לסיום היחסים שלך עם סנדרו ואנה. קל להגיד: ״אני אבא שלהם, ואני גם אמשיך להיות.״ במציאות הוכחת שאין להם מקום בחיים החדשים שלך, והיית שמח להיפטר מהם כמו שנפטרת ממני. למעשה, מתי בכלל דאגת להם באמת?

הינה החדשות, אני מתערבת שהן יעניינו אותך. עברנו דירה, לא עמדתי בתשלומים של הבית הקודם. עברנו לגור עם ג׳אנָה באופן סופי. הילדים עברו לבית ספר אחר הרחק מהחברים שלהם, אנה עצובה כי היא לא מתראה יותר עם מַרִיסָה, ואתה יודע כמה היא חשובה לה. לך היה ברור כבר מהרגע הראשון שכך זה ייגמר, שברגע שתעזוב הם יחושו אי נוחות איומה והשפלה. ובכל זאת, האם אי פעם נקפת אצבע כדי להימנע ממצב כזה? לא, חשבת רק על עצמך.

הבטחת לסנדרו ולאנה שתבלה איתם בקיץ, כל הקיץ, ובאת בלי חשק לקחת אותם פעם אחת ביום ראשון וזה שימח אותם. ואיך הסתיים הביקור הזה? החזרת אותם הביתה אחרי ארבעה ימים ואמרת שהטיפול בהם מעורר בך חרדות, ואתה מרגיש שאתה לא עומד בזה. אז נסעת לך עם לידיה, וחזרת רק בסתיו, ולא עניין אותך בכלל איך הייתה חופשת הקיץ של הילדים, לאן הם היו יכולים לנסוע, איך ועם מי, מאיפה יכול להיות כסף לחופשה. לקחת בחשבון רק את הנוחות שלך, לא של הילדים.

בוא נדבר רגע על הביקורים שלך בימי ראשון. הגעת תמיד מאוחר במתכוון, לכמה שעות בודדות, לא יותר. אף פעם לא יצאתם החוצה, אף פעם לא שיחקתם יחד. ישבת לראות טלוויזיה, והם נצמדו אליך על הספה, בציפייה, והתבוננו בך.

ובחגים? בחג המולד, בערב השנה החדשה, חג ההתגלות, פסחא, לא שמענו ממך מילה. ואפילו כשהילדים ביקשו ממך במפורש לבלות איתם את החג, ענית שאין לך איפה לארח אותם, כאילו שהם אנשים זרים. אנה ציירה לך חלום שחלמה על המוות, והסבירה לך מה קרה בו שלב אחר שלב. לא הנדת עפעף, לא התרגשת מזה. שמעת את דבריה ואמרת: ״צבעים יפים.״ התנערת מהאדישות הזאת שלך רק בוויכוחים איתי, כשהרגשת צורך להדגיש שעכשיו יש לך חיים משלך, שהחיים שלך הם כבר לא החיים שלנו, שהפרֵדה סופית.

היום אני מבינה שאתה מפחד. אתה חושש שהילדים ירככו אותך ויערערו את ההחלטה שלך להרחיק אותנו מעליך, שהם יידחקו אל תוך מערכת היחסים החדשה שלך ויהרסו אותה. לכן, יקירי, אתה סתם מבלבל את המוח כשאתה אומר שאתה רוצה להמשיך לתפקד כאב. המציאות היא אחרת: אתה מבקש להיפטר ממני ובאותה הזדמנות גם מהילדים. ברור שהביקורת שלך על חיי המשפחה, על התפקידים שאנחנו מגלמים בה ושאר השטויות האחרות היא רק תירוץ. אתה לא באמת נלחם במוסד המשפחה שמדכא את היחידים בה ומחפיץ אותם. אם היית עושה את זה, היית שם לב שאני חושבת בדיוק כמוך, גם לי יש צורך להשתחרר ולהשתנות. אם באמת היית עושה את זה, היית נבלם על סף תהום רגשית ברגע שהיית נוכח לראות שהמשפחה שלך הובסה כלכלית וחברתית בעקבות המעשים שלך, והיית ממהר להכיר בקשיים שלנו וברצונות האישיים שלנו. אבל לא. אתה רוצה להשיל מעליך את סנדרו, את אנה ואותי כבני אדם, לא כהגדרה משפחתית. אתה רואה בנו מכשול בדרך שלך אל האושר, מלכודת שחונקת את הסיכוי שלך ליהנות מהחיים, אנחנו בשבילך גידול ממאיר מחייך הקודמים. כבר מהתחלה אמרת לעצמך: ״אני חייב למצוא את עצמי מחדש, גם אם זה יהרוג אותם.״

6.

אתה מדמה את הדברים לגרם מדרגות. ״תדמייני בראש,״ אתה אומר, ״שעולים מדרגה אחר מדרגה, צעד אחר צעד, כמו שלימדו אותנו כשהיינו ילדים. ההתרגשות שעוררו בנו הצעדים הראשונים כבר אבדה. ככל שגדלנו נעשו הצעדים שלנו דומים לאלה של הורינו, של אחינו הגדולים, של האנשים הקרובים אלינו. עכשיו הרגליים צועדות בהתאם להרגלים שרכשנו. המתח, ההתרגשות, השמחה שהרגשנו בכל צעד מצעדינו הראשונים אבדו, וכך גם הייחודיות של סגנון ההליכה שלנו. אנחנו מתנועעים ומאמינים שתנועת הרגליים שלנו היא בלעדית לנו, אבל זה לא נכון, יחד איתנו עולה במדרגות מצעד של אנשים שאליהם התאמנו את עצמינו, הביטחון בכל צעד הוא תוצאה של הצייתנות שלנו. או שבוחרים לצעוד אחרת,״ אתה מסכם, ״ומוצאים את התענוג הראשוני שאבד או שאנחנו דנים את עצמנו למציאות רגילה ואפורה.״

סיכמתי טוב את הדברים? עכשיו אני יכולה להביע את דעתי? זאת מטאפורה טיפשית, אתה מסוגל ליותר, אבל אני אוותר לך הפעם. כמו תמיד, בחרת בדרך ציורית ומאוסה להסביר לי שפעם היינו מאושרים אבל האושר הזה הצטמצם לטקסים אוטומטיים, שמצד אחד הבטיחו ימים, חודשים ושנים נטולי בעיות, ומצד שני חנקו אותנו ואת הילדים. נהדר. אבל עכשיו תסביר לי מה יוצא מזה. אתה רוצה להגיד שלו יכולת, היית חוזר חמש־עשרה שנה לאחור, אבל כיוון שאי אפשר להשיב את הזמן לאחור, ובכל זאת אתה כמה להתרגש שוב כמו פעם, כל שנותר לך זה להתחיל מחדש עם לידיה? זה מה שאתה רוצה להגיד? אם כך תרשה לי לחדש לך. כבר זמן־מה שגם אני מרגישה שהשמחה שהייתה בי פעם נעלמת, גם אני חושבת שאנחנו לא מה שהיינו פעם, שהשינוי שחל בנו מזיק לנו, לסנדרו ולאנה, ויש סיכון בזוגיות שתייסר אותנו ואת הילדים. כבר הרבה זמן שגם אני חוששת שאם נגדל את הילדים בתוך זוגיות מתפוררת זה יפגע בנו ובהם, אז באמת עדיף שתלך. אבל אני, אני, בניגוד אליך, לא מאמינה שהמפתחות לגן העדן אבדו באשמתך, ושמסיבה זו כדאי לי להיצמד לגבר אחר, פחות רשלן. אני לא שוללת את הזוגיות שלנו או מתכחשת לה בשביל להרגיש חופשייה יותר. ובמה בכלל מתבטא החופש הזה? בנייה של זוגיות חדשה ומשפחה חדשה כמו שאתה מתכנן עם לידיה?

אַלְדוֹ, בבקשה ממך, מספיק עם משחקי המילים, מיציתי את העניין. זאת הפעם האחרונה שאני מנסה לעזור לך לחשוב בהיגיון. לבכות על העבר זה טיפשי, בדיוק כמו לרדוף אחרי התחלות חדשות. לתשוקה שלך לשינוי יש דרך מוצא אחת אפשרית, ארבעתינו: אני, אתה, סנדרו, אנה. חלה עלינו האחריות להתחיל דרך חדשה יחד.תסתכל עליי, תסתכל עליי טוב, בבקשה ממך, תסתכל עליי ותראה אותי. אני לא מתרפקת על העבר. אני רק מנסה לעלות במדרגות העלובות שלך, בדרך שלי, ורוצה להתקדם הלאה. אבל אם לא תיתן סיכוי לי ולילדים שלי, אני אפנה לבית משפט, ואדרוש שהילדים יועברו לחסותי הבלעדית.

7.

סוף סוף עשית מחווה ברורה וחד־משמעית. לא הנדת עפעף בפני השופט, לא נקפת אצבע בשביל להילחם על זכותך הגדולה לתפקד כאב, אותה הזכות שתמיד טענת שמגיעה לך. קיבלת בקלות את ההחלטה שהילדים יהיו אצלי במשמורת בלעדית, תוך התעלמות מוחלטת מהצורך שלהם בך. פרקת עליי את הקיום שלהם והרחקת אותו באופן רשמי מהקיום שלך. וכיוון ששתיקה פירושה הסכמה, הופקדו הילדים אך ורק באחריותי. יישום פסק הדין לאלתר. כל הכבוד. אני באמת גאה בעצמי על שאי־פעם אהבתי אותך.

8.

הרגתי את עצמי. אני יודעת שהייתי צריכה לכתוב ניסיתי להתאבד, אבל זה לא יהיה מדויק. במהות שלי אני מתה. אתה חושב שעשיתי את זה בשביל שתחזור? זאת הסיבה שגם הפעם נזהרת שלא להופיע אפילו לחמש דקות בבית החולים? פחדת למצוא את עצמך במצב שלא תדע איך לצאת ממנו? או שפחדת שתיאלץ לשתות מהבאר שאליה ירקת?

אלוהים ישמור, אתה פשוט גבר חלש ומבולבל, חסר רגישות, שטחי, ההפך הגמור ממה שהאמנתי שאתה במשך שתים־עשרה שנה. האנשים עצמם לא מעניינים אותך, האופן שבו הם משתנים, מתפתחים. אתה רק משתמש בהם. אתה נקשר לאנשים רק בתנאי שהם מכירים בערכך ומכבדים את מעמדך, אתה מתענג על ההכרה הזאת, אבל אלה הם האנשים שמונעים ממך לראות באמת עד כמה אתה ריק מבפנים ומבוהל מהריקנות שלך. בכל פעם שהמנגנון הזה נתקע, בכל פעם שמישהו מתרחק ממך מעט ומנסה להתפתח בעצמו, אתה דורך עליו וממשיך הלאה. אתה לא עוצר לרגע, יש לך צורך מתמיד להיות במרכז ההתרחשות. לדבריך, אתה אדם שחי ברוח התקופה. אתה מכנה את זה שיגעון המעורבות שלך. הו! ברור שאתה מעורב, ברור שאתה לוקח חלק, מעורב עד מעל הראש. חבל רק שבמציאות אתה אדם פסיבי, אתה מאמץ רעיונות ומילים שאתה קורא בספרים פופולריים ומציג אותם כשלך, אתה כולך כפוף למוסכמות ולטרנדים שנקבעו על ידי אנשים שדעתם נחשבת באמת, קליקה שהיית רוצה להשתייך אליה. אתה אף פעם לא באמת אתה עצמך, מתי אי־פעם היית, אתה אפילו לא יודע מה זה אומר. אתה רק מוכן ומזומן לקפוץ על כל הזדמנות ברגע שהיא נקרית בדרכך. ברומא נפלה לידיך ההזדמנות להיות מתרגל באוניברסיטה וכך נעשית מתרגל. מחאת הסטודנטים סחפה אותך, אז התחלת לעסוק בפוליטיקה. אימא שלך, שהחזיקה אותך קצר, נפטרה, ורק מכיוון שבמקרה הייתי שם בתפקיד החברה שלך, התחתנת איתי. הבאת לעולם שני ילדים כי האמנת שאם כבר אתה נשוי, מן הראוי שתהפוך גם לאב, כך נהוג. במקרה נפלה לידיך ילדונת חמודה, ובשם החופש המיני והתפוררות המשפחה, הפכת למאהב שלה. תמיד תהיה כזה, לעולם לא יהיו לך התכונות שאתה מייחל להן, אלא סתם אישיות שאספת בדרך.

בכל התקופה האיומה הזאת – שלוש שנים של התעללות – ביקשתי להיות לך לעזר. נאבקתי ימים ולילות לבדוק את עצמי, לחפור פנימה. ניסיתי לעודד אותך לעשות כמוני. לא שמת לב, התעלמת. שמעת אותי בהיסח הדעת, אני בטוחה שלא טרחת לקרוא את המכתבים שלי. נכון – המשפחה חונקת, התפקידים שעלינו למלא משמידים אותנו, ולכן התאמצתי בכל כוחי לחשוף את שורש הבעיה, והשתניתי, השתניתי בכול, צמחתי בהתמדה. אפילו לא שמת לב, ואם היית מודע לזה, היית סולד מכל זה, מתפתל במבוכה, רומס אותי בחצי מילה, במבט אחד, במחווה אחת. ניסיון ההתאבדות שלי, יקירי, הוא ההוכחה. אתה כבר מזמן רצחת אותי, לא בתור רעיה, אלא בתור יצור אנושי שחווה את רגעי השיא של חייו, הרגעים האותנטיים ביותר. העובדה שלמעשה שרדתי, ומבחינת מרשם האוכלוסין אני עדיין רשומה כאדם חי, לא משחקת לטובתי. אני זניחה, הרי טובת הילדים קודמת. ההיעדרות שלך, חוסר העניין שלך בנקודת הזמן הזאת, הוכיחו לי שאם הייתי מתה, גם אז היית מסתלק ובוחר בחיים אחרים.

9.

בתשובה לשאלות שלך,

בשנתיים האחרונות תמיד הייתה לי עבודה. עבדתי במשרות שונות ובדרך כלל בשביל פרוטות, במגזר הציבורי וגם בפרטי. רק לפני זמן קצר מצאתי עבודה קבועה.

הפרדה שלנו הוכרה רשמית באמצעות המסמכים, התעודות והצהרות המשמורת עליהן חתמת. אני לא רואה צורך בצעדים נוספים.

הכסף שאתה מקפיד לשלוח מגיע באופן סדיר אף שמעולם לא דרשתי זאת, לא בשבילי ולא בשביל הילדים שלי. במסגרת המצב הכלכלי שלי אני משתדלת שלא לבזבז אותו. אני חוסכת בשביל סנדרו ואנה.

הטלוויזיה מקולקלת כבר הרבה זמן, והפסקתי לשלם את האגרה.

אתה כותב לי שיש לך צורך לשקם את היחסים שלך עם הילדים. אתה טוען שעכשיו, כעבור ארבע שנים, אפשר להתעמת עם הבעיה בצורה רגועה. אבל עם מה נשאר להתעמת? טיבו של הצורך הזה שלך הובהר להם במפורש אחרי שגנבת לנו את החיים ונמלטת, אחרי שנטשת אותם כי לא יכולת לשאת באחריות, נכון? בכל מקרה, הקראתי להם את הבקשה שלך, והם החליטו להיפגש איתך. אני מזכירה לך, אם אולי כבר שכחת, שסנדרו בן שלוש־עשרה ואנה בת תשע. שניהם נמחצו תחת תחושת אי הוודאות והפחד. אל תחמיר את המצב.


1 פּוּלְצִ׳ינֶלָה – דמות תיאטרלית שמקורה בפולקלור הנאפוליטני המציגה טיפוס עצלן, גרגרן והמוני. כיום הפכה דמותו של פולצ׳ינלה לסמל מוכר מאוד בתיאטרון הבובות.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שרוכים”