החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

נערת התה

מאת:
מאנגלית: דורית בריל פולק | הוצאה: | 2017-08 | 432 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:
תגיות: , , .

בכל בוקר יוצאים כל אנשי כפר באר־מעיין שבדרום סין לקטוף ולמיין עלי תה מהטראסות שמסביב לכפר. לאחר הקטיף לי־יאן מתלווה לאמה סוֹ־סהֶ, מיילדת ומרפאה מוערכת באזור כולו, כדי ללמוד ממנה את מסורות הריפוי והטיפול שהועברו מדור לדור.

למרות הכבוד והאהבה שהיא רוחשת לאמה ולמסורת שלה, לי־יאן נמשכת לעולם שבחוץ. היא מתמידה בלימודיה וחולמת להיות הראשונה מבני הכפרים באזור ההר שתרכוש השכלה גבוהה. אלא שמסלול חייה משתנה ללא היכר כאשר היא מחליטה לחיות עם הנער שהיא אוהבת חרף הפגיעה במסורת, התנגדות הוריה והסימנים מבשרי המזל הרע.

כשהיא מגלה שהיא בהיריון, היא יודעת שעל פי המסורת ניצבת בפניה אפשרות יחידה ונוראה. אך לי־יאן לא מסוגלת לכך ומחליטה למסור את בתה לאימוץ בתקווה שכך תזכה בחיים שאין באפשרותה להעניק לה. אמה, שמיילדת אותה ותומכת בה, מתעקשת להצמיד לתינוקת פריט שיגן עליה – עוגת תה ממטע העצים העתיקים של נשות המשפחה. לי־יאן ממשיכה בחייה ומוצאת נתיב משלה מחוץ לכפר ולמסורת. התינוקת שמסרה גדלה אצל זוג הורים אוהבים בקליפורניה. אולם על אף אחת מהן לא עובר יום בלי שהן תוהות על גורלה של השנייה. ליסה סי היא מחברת רבי מכר רבים, ביניהם 'נערות שנחאי', 'סיפור כתוב במניפה' ו'חלומות על אושר', שיצאו לאור בהוצאת מודן. בנערת התה היא משרטטת בעדינות וברגישות סיפור עוצמתי על בחירות, החמצות וגורל.

מקט: 4-20-533625
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


כלב על הגג

'אם אין צירוף מקרים – אין סיפור,' מסכמת אמא אחרי שאח בכור מסיים לספר לנו על החלום שחלם אתמול בלילה, ודומה שזה מיישב הכול, כמו תמיד. אני לא יודעת כמה פעמים חזרה אמא על האמרה הזו במרוצת עשר השנים שאני חיה על פני האדמה הזו. אני מרגישה גם ששמעתי פעמים רבות גרסאות שונות לחלומו של אח בכור. איכר עני לוקח לפתות טריות לשוק כדי להחליף אותן במלח. הוא מועד ונופל מצוק. זה היה יכול להסתיים ב'מוות נורא' רחוק מהבית – הדבר הנורא ביותר שעלול לקרות לאדם משבט אקה – אבל הוא נקלע דווקא למחנהו של סוחר מלח עשיר. הסוחר חולט תה, שני הגברים מתחילים לשוחח ו… צירוף המקרים יכול להיות כל צירוף שהוא: מוכר המלח יתחתן עם בתו של האיכר או שנפילתו של האיכר תגן עליו מטביעה בשיטפון. הפעם האיכר יכול לעשות עסקה עם מוכר המלח בלי שיצטרך ללכת ברגל את כל הדרך אל עיירת השוק.

זה היה חלום טוב, ללא סימנים רעים, והדבר משמח את כל היושבים על הרצפה סביב האש הפתוחה. כמו שאמרה אמא, כל סיפור, כל חלום וכל דקת ערות בחיינו גדושים צירופי מקרים גורליים המתרחשים זה אחר זה. בני אדם, בעלי חיים, עלים, אש וגשם – כולנו מסתחררים זה סביב זה כחופני גרגירי אורז יבשים המושלכים למרומים. גרגיר אחד לא יכול לשנות את כיוונו. הוא לא יכול לבחור אם יתעופף ימינה או שמאלה, והוא גם לא יכול להחליט היכן ינחת – אם ינחת על סלע הוא יינצל, אבל אם יצנח מהסלע אל הבוץ ייעשה מיד חסר תועלת וחסר ערך. המקום שהם נוחתים בו הוא צו הגורל, ושום דבר – שום דבר – לא יוכל לשנות את מזלם.

אח שני הוא הבא בתור שמספר לנו את חלומו. זהו חלום רגיל. אח שלישי מדקלם את חלומו, המשעמם עד אימה.

אבא דוחק בי במרפקו. 'ילדה, ספרי לנו חלום שחלמת אתמול בלילה.'

'חלום שלי?' הבקשה מפתיעה אותי, כי אף אחד מהורי לא ביקש זאת ממני קודם. אני רק ילדה. חסרת חשיבות, כמו שנאמר לי פעמים רבות. למה אבא בחר בי דווקא ביום הזה? אני לא יודעת, אבל מקווה שאהיה ראויה לתשומת הלב. 'חזרתי ברגל אל הכפר אחרי שקטפתי תה. היה כבר חשוך. ראיתי עשן עולה מהמדורות שהובערו בבתים. ריח האוכל היה צריך לעורר בי רעב.' (אני תמיד רעבה). 'אבל הבטן, העיניים, הזרועות והרגליים שלי שמחו לדעת שאני נמצאת במקום שבו אני אמורה להיות. בבית אבותי.' אני מתבוננת בפניהם של בני משפחתי. אני רוצה לומר את האמת, אבל אסור לי להבהיל בה את כולם.

'מה עוד ראית?' שואלת אמא. הכוח והחשיבות מדורגים בכפר שלנו בסדר הזה: ראש הכפר, הרוּמָה – כוהן הרוחות השומר על המיזוג המושלם בין עולם הרוחות לעולם בני האדם, והנימָה – הכוהן המרפא שניחן ביכולת להיכנס לטראנס, לפקוד את העצים שאלוהים שתל בעולם הרוחות ושמייצגים כל נפש עלי אדמות, ולאחר מכן להחליט באילו לחשים אפשר יהיה להשתמש כדי לרפא או להגביר את החיוניות. הבאים בתור אחריהם בסדר החשיבות הם הסבים, האבות והזכרים בכל הגילאים. אמא שלי מדורגת ראשונה בין הנשים – לא רק בכפר שלנו אלא בכל ההר. היא מיילדת, אבל גם הרבה יותר מזה – היא מטפלת בגברים, נשים וילדים במהלך חייהם. היא ידועה גם ביכולתה לפרש חלומות. כדורי הכסף המעטרים את השביס שלה רועדים, ואור המדורה מרצד עליהם כשהיא ממתינה לתשובתי. יתר הנוכחים מרכינים את הראש מעל הקעריות שלהם, עצבניים בגללי.

אני מאלצת את עצמי לדבר. 'חלמתי על כלב.'

כולם מזדעפים למשמע הגילוי הזה.

'אנחנו מרשים לכלבים לחיות בינינו משלוש סיבות,' אומרת אמא בביטחון ומשתדלת להרגיע את המשפחה. 'הם חיוניים כקורבנות, הם משמשים כאותות אזהרה, והם טובים למאכל. איזו סיבה היא הסיבה שלך?'

אני מהססת שוב. הכלב שבחלום שלי עמד דרוך על הגג שלנו, בחוטם המופנה כלפי מעלה ובזנב זקוף. בעיני נראה כאילו הוא שומר על הכפר שלנו, וכשראיתי אותו הרגשתי ביטחון שאגיע הביתה ללא פגע. אבל בני אקה מאמינים…

אמא נועצת בי מבט חמור. 'כלבים הם לא בני אדם, אבל הם חיים בעולם בני האדם. הם לא שייכים לעולם הרוחות, אבל הם ניחנו בכישרון לראות רוחות. כשאת שומעת כלב מיילל או נובח את יודעת שהוא הבחין ברוח, ושיש לקוות שהפחיד והבריח אותה. ועכשיו עני לי, ילדה,' היא אומרת ודוחפת את צמידי הכסף במעלה מפרק ידה. 'איזו סיבה היא הסיבה שלך?'

'כל המשפחה ישבה בחוץ כשהכלב התחיל לנבוח,' אני אומרת, ויודעת היטב שאם כלב בחלום היה על גג פירושו של דבר שלא ביצע היטב את המוטל עליו, ושרוח התחמקה מהגנת שער הרוחות של הכפר ועכשיו היא משוטטת בינינו. 'הוא הפחיד רוח רעה. אָה־פּוֹ־מִי־יֶה גמל לו ונתן לכולם במשפחה שלנו תרנגולת למאכל…'

'אבי האלים שלנו נתן תרנגולת לכל גבר ולכל אישה?' לועג אח בכור.

'וגם לכל הילדים! לכל אחד היה עוף שלם משלו…'

'לא יכול להיות! זה חסר משמעות! בדיה!' אח בכור מביט באבא בתרעומת. 'תגיד לה שתפסיק…'

'עד כה החלום מוצא חן בעיני,' אומר אבא. 'תמשיכי, ילדה.'

ככל שגובר הלחץ שאני מרגישה להמשיך בסיפור שלי, כך נעשה קל יותר לשקר. 'ראיתי ציפורים בקן. הגוזלים רק יצאו מהביצים. אמא ציפור נקשה על כל אחת מהן במקור שלה בעדינות. תך־תך־תך.'

רגע חולף בזמן שהורי ואחי מהרהרים בתוספת הזו. כשאמא סוקרת במבטה את פני, אני מנסה לשמור על הבעת פנים דוממת וקפואה כמו קערת חלב סויה שנותרה בחוץ בלילה. לבסוף היא מהנהנת בהסכמה.

'סופרת את הגוזלים שלה. חיים חדשים. אם מגוננת.' היא מחייכת. 'הכול טוב.'

אבא קם על רגליו ומציין בכך שארוחת הבוקר הסתיימה. אני לא יודעת בדיוק מה מטריד יותר – שאמא לא יכולה לראות כל דבר המתרחש בראשי כמו שחשבתי שהיא יכולה, או שבדיתי דברים מלבי ויצאתי מזה בשלום. אני מרגישה די נורא, עד שאני מזכירה לעצמי שמנעתי ממשפחתי את הדאגה שהחלום שלי היה מעורר בהם. אני מרימה את הקערית אל שפתי וגומעת את שארית המשקה. כמה עלי הרים מרים מתגנבים לפי עם הנוזל הלוהט. פתותי פלפל חריף בוערים בדרך אל קיבתי. אחוש שובע כל עוד תימשך תחושת הלהט הזו.

הכוכבים עדיין מנצנצים מעל ראשינו כשאנו יוצאים מהבית. אני נושאת סל קטן על גבי. סלים גדולים תלויים על כתפיהם של שאר בני המשפחה. אנחנו צועדים יחד בשביל העפר החוצה את כפר באר־מעיין, שבו כארבעים משקי בית והוא מקנן באחד האוכפים הרבים של הר נָאנוּאוֹ. עצי תה עתיקים מסוככים על מרבית הבתים, אבל הטראסות וחלקות התה שאנו עובדים בהן שוכנות מחוץ לכפר.

אנו מצטרפים לשכנים המתגוררים במרחק ארבעה בתים מאתנו. צִי־טֶה, בתם הצעירה, היא בת גילי. אני יכולה לאתר את חברתי בכל מקום, כי היא הילדה שחובשת את הכומתה הכי מקושטת מכל בנות באר־מעיין. בנוסף לתה מגדלת המשפחה שלה גם דלעת, כרוב, קנה סוכר וכותנה. הם מגדלים גם אופיום ומוכרים אותו לכוהן הרוחות, כדי שישתמש בו בטקסים, ולאמא, כדי שתשתמש בו כתרופה לאלה הסובלים מייסורי עצמות שבורות, מעינויי מחלת השחפת וממכאובי הנפש הנובעים מאובדן אדם אהוב. בזכות יתרת הכסף שמרוויחה משפחתה של צִי־טֶה ביכולתם להקריב קורבנות של בעלי חיים רבים יותר וגדולים יותר כמנחות, והדבר מביא בתורו לכך שנתחי הבשר המחולקים לכל תושבי הכפר גדולים יותר. מעושר משפחתה של צִי־טֶה נובע גם שהכומתה שלה מקושטת בהמון תליוני כסף. פרט להבדלים האלה, צִי־טֶה ואני כמו אחיות – ואולי קרובות יותר מאחיות, כי אנחנו מבלות זמן כה רב זו לצד זו.

אנחנו ממשיכים לעבר מקום העבודה שלנו, משאירים את הבית האחרון מאחורינו ומתקדמים קצת הלאה עד שאנו מגיעים לשער הרוחות. דמויות מגולפות של גבר ואישה תלויות על העמודים. לאישה יש שדיים ענקיים. לגבר יש איבר מין עבה כמקל במבוק וארוך יותר ממני, והוא מזדקר החוצה. גילופים של עופות דורסים ושל כלבים אכזריים משתלשלים מהקורה. היזהרו. אם מישהו לא עובר בשער כיאות – ואולי נוגע בו – עלול לקרות דבר נורא. מוות, למשל. כולנו צריכים לשים לב לשער.

אנחנו מתחילים לטפס. צִי־טֶה ואני מפטפטות ומשלימות פערים כאילו עברו שבועות רבים ולא לילה אחד.

'עבדתי על הרקמה שלי לפני השינה,' מגלה צִי־טֶה את אוזני.

'נרדמתי לפני שאבא עישן את המקטרת שלו,' אני מספרת לה.

'מים חמים או תה לארוחת בוקר?'

'תה.'

'חלומות?'

אני לא רוצה בכלל לדבר איתה על הדברים האלה. דרך ארוכה לפנינו, והשיטה היחידה להעביר את הזמן במהירות היא באמצעות משחקים ותחרויות.

'כמה טפילים שונים את יכולה לזהות על העצים עד שנגיע לסלע הגדול ההוא?' אני שואלת בלעג.

תשעה, ואני מנצחת.

'איך את מתקדמת עם האריגה שלך?' שואלת צִי־טֶה, בידיעה שאני לא מפגינה שום כישרון בתחום.

'זה כל כך משעמם!' אני צורחת, והגברים מביטים לאחור במורת רוח. 'בואי נראה בכמה קפיצות את עושה את המרחק מהסלע הזה לסלע ההוא למעלה.'

שבע, ואני מנצחת שוב.

'אתמול בלילה דֶה־גָ'ה' – זו גיסתה של צִי־טֶה – 'אמרה שהיא רוצה שיהיה לה בן.'

'אין שום דבר חדש בזה.' אני מורה באצבעי על עלייה קטנה. 'אני מתערבת אתך שאגיע ראשונה למעלה.'

כפות רגלי מכירות היטב את המסלול, ואני מנתרת מסלע לסלע וקופצת מעל שורשים חשופים. לפעמים העפר אבקתי בין בהונותי. במקומות אחרים נתקעים חלוקי אבן בחלק הרך של קשת כפות רגלי. מאחר שעדיין חשוך, אני חשה, יותר מאשר רואה, את עצי התה העתיקים, הקמפור, הג'ינקו והקציעה, וגם את צמחי הבמבוק המיתמרים מעלי.

אני מנצחת שוב, וזה מעצבן את צִי־טֶה. אבל זה קורה גם בין אחיות. צִי־טֶה ואני קרובות, אבל אנחנו מתחרות זו נגד זו… כל הזמן. היום אני ניצחתי במשחקים שלנו. היא הזכירה לי שהיא טובה יותר ברקמה ובאריגה. המורה שלנו אומר שאוכל להוכיח שאני נבונה אם אשקוד קצת יותר על הלימודים. הוא לעולם לא יגיד את זה על צִי־טֶה.

'להתראות במרכז איסוף התה,' אני אומרת כשצִי־טֶה צועדת אחרי אמה בשביל אחר. אני משתהה ומביטה בהן כשהן מטפסות במדרון תלול וסליהן הריקים מקפצים על גבן, ואחר כך מדלגת קדימה כדי להגיע אל אמא.

אחרי חצי שעה של הליכה מתחילה אפלת הלילה להתעמעם והשמים מחווירים. העננים נצבעים בוורוד ובסגול בהיר. כשהשמש מגיעה אל ראש ההר הכול מתבהר. הציקדות מתעוררות ומתחילות לצרצר. אנחנו ממשיכים לטפס. אבא והאחים שומרים על מרחק מאתנו כדי שיוכלו לקיים שיחת גברים. אמא חזקה כמו גבר, אבל היא לא ממהרת. היא מחפשת סביבה עשבים ופטריות שתוכל להשתמש בהם בשיקויים שלה. גיסה ראשונה נשארה בבית עם הילדים הצעירים מכדי לקטוף תה ועם אלה הגדולים מכדי שאמהותיהם יוכלו לסחוב אותם, אבל גיסה שנייה וגיסה שלישית מתלוות אלינו עם התינוקות הקשורים לחזותיהן, וגם הן סוקרות את קרקע היער הלחה כדי למצוא כל דבר שנוכל לקחת הביתה ולהכניס לקדרת ארוחת הערב.

לבסוף אנחנו מגיעים אל טראסות התה של אח בכור. אני מתקדמת לאיטי בין שורות השיחים הצפופות, וסורקת במבטי את הענפים החיצוניים כדי לגלות את הניצן ושניים־שלושה העלים המתחילים להיפתח כשקרני השמש מחממות אותם. אני צובטת בעדינות את האשכול הזעיר בין האגודל לבין צד האצבע, מעל מפרק האצבע הראשון. ציפורן האגודל שלי מוכתמת, וכרית האצבע כבר מיובלת. אני כבר מסומנת כקוטפת תה.

אחרי שעתיים אמא ניגשת אלי. היא מעבירה את ידיה בין העלים, מתפיחה אותם וסוקרת אותם במבטה. 'ילדה, את יודעת יפה מאוד למצוא את הניצנים עם העלים הכי מובחרים. אולי יפה מדי.' היא שולחת מבט לעבר אבא, שנמצא במרחק טראסות אחדות, גוחנת אלי ולוחשת, 'תקטפי קצת יותר מהר. ואת יכולה לקחת גם כמה עלים פחות רעננים ויותר קשים. אנחנו זקוקים לעלים נוספים, לא רק לעלי ניצנים מושלמים מכל שיח.'

אני מבינה. עלים נוספים פירושם תשלום גדול יותר ממרכז איסוף התה. אחרי שהסל שלי מתמלא אני ניגשת אל אח בכור, הוא מעביר את העלים שקטפתי לתוך שק יוטה, והתהליך מתחיל מחדש. אנחנו עושים הפסקה, אוכלים ארוחת צהריים שכוללת כדורי אורז מגולגלים באזוב מיובש וממשיכים לקטוף כל שעות הצהריים. אני נשארת קרוב לאמא, ששרה כדי לשמור על קצב הקטיף וכדי להסיח את מחשבותינו מהחום ומהלחות. לבסוף אבא קורא, 'מספיק!' אנחנו מתאספים בנקודה שבה קיבץ אח בכור את העלים שקטפנו. העלים האחרונים נארזים בשקי יוטה, וכל שק נקשר בחבלים ובקרש שטוח. אמא מרימה את השק הקטן ביותר אל גבי, משחילה את החבלים מעל כתפַי ומניחה את הקרש על מצחי. המטרה היא לעזור לנו לשאת את המשקל בצורה שווה, אבל החבלים המושכים את כתפַי והעץ הלוחץ על מצחי מכאיבים לי מיד.

אחרי שלכולם יש שקים על הגב ואחרי שקשרו את סלי הקטיף שלנו אלה לאלה כדי שניקח אותם בדרך הביתה, אנחנו פותחים במסע בן השעתיים אל מרכז איסוף התה. כולנו יודעים שאנחנו חייבים להזדרז, אבל קצב ההליכה חייב להיות איטי. צעד בטוח אחד אחרי צעד בטוח אחר. אנחנו מטפסים ועוברים על פני טראסות תה נוספות, שכל אחת מהן נראית תלולה מקודמתה. והנה אנחנו שוב ביער, שמטעים וגנים נטושים של עצי תה נבלעו בתוכו. קנוקנות נכרכות סביב הגזעים, שהפכו לבתי גידול לסחלבים, לפטריות ולטפילים כמו 'רגל הסרטן'. בני כמה העצים? חמש מאות שנה? אלף שנה? אני לא יודעת את התשובות. מה שאני כן יודעת הוא שחדלו למכור את עליהם לפני שנים רבות. רק משפחות כמו שלנו משתמשות בעלי עצים כאלה לשתייה ביתית.

כשאנחנו מגיעים למרכז איסוף התה אני עייפה כל כך, שמתחשק לי לבכות. אנחנו עוברים בשערים גדולים ונכנסים לחצר. עיני מתרוצצות על פני החלל הפתוח ומחפשות את כומתתה הבולטת של צִי־טֶה. לבני שבט אקה יש סגנון לבוש מיוחד, וכך גם לבני דָאי, לאהוּ בּולאנְג ושאר השבטים שמתגוררים כאן אתנו. כל הנשים לבושות בבגדי העבודה שלהן, אבל כל שביס, מטפחת או כומתה מקושטים על פי המסורת השבטית ועל פי טעמה האישי וסגנונה של כל אחת מהנשים ומהילדות. אני לא רואה את צִי־טֶה. משפחתה בטח כבר הייתה כאן והלכה. אולי הם אפילו כבר בבית ואוכלים ארוחת ערב.

הבטן שלי מקרקרת. הריחות הבוקעים מדוכני הרוכלים מחמירים את רעבוני אך גם מפתים אותו. ניחוח הבשר הנצלה בשיפוד על להבה גלויה אופף את ראשי. פי מתלחלח. יום אחד עוד אזכה לטעום את הבשר הנצלה על אחד השיפודים האלה. מדי פעם אנחנו מתפנקים בחביתיות בצל ירוק שמוכרת זקנה אחת משבט דאי על העגלה משמאלנו, בתוך חצר המרכז לאיסוף התה. הניחוח מפתה – לא דשן כמו זה של הבשר הצלוי, אבל מדיף בבירור ריח נעים של ביצים טריות.

אמא, הגיסות ואני כורעות בעפר כשאבא והאחים לוקחים את השקים שלנו ועוברים בדלתות הכפולות המובילות אל מתחם השקילה. בעברה האחר של החצר אני רואה ילד בן גילי, שמשתהה ליד תל שקי יוטה מלאים עלי תה הממתינים למשלוח לעיר הגדולה מֶנְגְהָאי, שם יעבּדו אותם במפעל ממשלתי. שערו שחור כמו שלי. גם הוא יחף. אני לא מזהה אותו מבית הספר, אבל אני מתעניינת בו פחות כאדם ויותר בחביתית הבצל הירוק המהבילה שהוא אוחז באצבעותיו המוכתמות בתה. הוא מביט סביבו כדי לוודא שאף אחד לא מסתכל – ללא ספק לא שם לב אלי – מתכופף ונעלם מאחורי תל שקי היוטה. אני קמה, חוצה את החצר ומציצה מפינת חומת שקי התה.

'מה אתה עושה שם?' אני שואלת.

הוא מסתובב אלי ומחייך חיוך רחב. לחייו מבהיקות משמן. לפני שהוא מספיק לפצות את פיו אני שומעת את אמא קוראת.

'ילדה, ילדה! תישארי לידי!'

אני חוצה במרוצה את החצר ומגיעה אל אמא בדיוק כשאבא והאחים יוצאים ממתחם השקילה. הם לא נראים מרוצים.

'איחרנו,' אומר אבא. 'הם כבר קנו את המכסה שלהם להיום.'

אני גונחת בקרבי. משפחתנו מונה שמונה מבוגרים וילדים רבים. קשה להתקיים ממה שאנחנו מרוויחים בעשרת ימי עונת השיא של קטיף התה, בשתי עונות הקטיף המשניות, המונות גם כן עשרה ימים כל אחת, מהאורז והירקות שאנו מגדלים ומבשר הציד שמביאים אבא והאחים. עכשיו ניאלץ לקחת את העלים הביתה, לקוות שיישארו טריים, ומחר בבוקר – ממש השכם בבוקר – נטפס לכאן שוב ונמכור אותם לפני שנעבור לחלקת התה של אח שני כדי לבצע את מלאכת יומנו.

אמא נאנחת. 'מחר יהיה עוד יום כפול.'

הגיסות נושכות את השפתיים. גם לי לא ממש מתחשק ללכת לכאן מחר פעמיים. אבל כשאח שני ואח שלישי לא רוצים לפגוש במבטיהן של נשותיהם, אני מבינה שצפויות לנו בשורות רעות אפילו יותר.

'אין צורך,' מגלה אבא. 'מכרתי את העלים בחצי מחיר.'

רק שני יואן לקילו. הצליל שבוקע מגרונה של אמא אינו ממש אנקה, אלא יבבה. כל העבודה הזו בחצי המחיר. שתי הגיסות משתופפות באיברים שמוטים אל צינור מים כדי למלא מחדש את כדי החרס שלנו. הגברים כורעים על קרסוליהם. הגיסות חוזרות ונותנות את המים לגברים. לאחר מכן מתיישבות שתי הנשים בשיכול רגליים ליד אמא, מיישרות את התינוקות שלהן במנשאי הבד וחולצות להם שד. זו המנוחה שלנו לפני ההליכה בת השעתיים במורד הגבעה אל כפר באר־מעיין.

בזמן שכולם נחים אני חוצה שוב את החצר וחוזרת אל הילד. 'אולי תגיד לי למה אתה מתחבא כאן?' אני שואלת כאילו לא עבר כלל זמן.

'אני לא מתחבא,' הוא עונה, אם כי ברור שהוא מתחבא. 'אני אוכל את החביתית שלי. רוצה נגיסה?'

יותר מכל דבר בעולם.

אני מציצה לאחור, לעבר אמא ויתר בני המשפחה. אני לא יודעת מה קורה לי, אבל מה שהתחיל עם השקרים שלי בארוחת הבוקר ממשיך עכשיו. אני עושה צעד אל מאחורי חומת השקים, שמדיפים ריח של עלי תה רעננים. ברגע שאני לידו נראה שהילד לא בטוח מה עומד לקרות עכשיו. הוא לא חותך לי חתיכה וגם לא מושיט אלי את החביתית כדי שאנגוס ממנה. אבל הוא הציע לי נגיסה, ואני מתכוונת לזכות בה. אני מכופפת את מותנַי, נועצת את השיניים בחביתית הרכה ונוגסת מלוא הפה – כאילו אני כלב שחוטף שארית מזון מיד בעליו.

'איך קוראים לך?' הוא שואל.

'לי־יאן,' אני עונה בפה מלא עד כדי אושר. בשמי הרשמי משתמשים רק בבית הספר ולצרכים טקסיים. בכפר האנשים קוראים לי 'בתו של שָׁה לי' (בתו של אבא שלי) או 'בתה של סוֹ סָה' (בתה של אמא שלי). במשפחה קוראים לי 'ילדה'.

'לי קוראים סָאן־פָּה,' הוא אומר. 'אני מכפר מחסה־צל. אבא שלי הוא לוֹ־סאן. סבא שלי הוא בָּה־לוֹ. סבא רבא שלי היה דְזַה־בָּה…'

כל ילד בן שבט אקה לומד לדקלם את אילן היוחסין שלו באמצעות נקיבה בשמות אבות המשפחה ממין זכר עד חמישים דורות אחורנית – כשההברה האחרונה של כל דור הופכת להברה הראשונה בדור הבא. נדמה לי שזה מה שהוא עומד לעשות כשקול נשי זועם קוטע אותו. 'הנה אתה, גנב קטן!'

אני מסתובבת ורואה את הזקנה משבט דאי, בעלת דוכן החביתיות, עומדת בתנוחה מאיימת בינינו לבין החצר הפתוחה. היא אוחזת בבד חולצת המעטפת שלי, ובידה השנייה אוחזת באוזנו של סאן־פָּה. הוא מיילל כשהיא גוררת אותנו ממקום המסתור שלנו.

'שמש וירח, תראו! גנבים!' קולה מפלח את ההמולה שבחצר. 'איפה ההורים של השניים האלה?'

אמא מביטה לכיוון שלנו ומטה את ראשה בתדהמה. עד היום לא עשיתי צרות אף פעם. אני לא משלבת את הרגליים כשיש מבוגרים סביבי, אני מסכימה לדברי הורי כאילו היו רפואות טובות, וכשאני מחייכת או צוחקת אני מכסה תמיד את פי כדי להסתיר את שיני. אולי שיניתי קצת את החלום שלי הבוקר, אבל אני לא גנבת או רמאית בבית הספר. לרוע המזל, השכבה השומנית שמסביב לפה שלי מוכיחה שלפחות אכלתי מהחביתית, גם אם לא גנבתי אותה מעגלתה של האישה בת שבט דאי.

אמא ואבא חוצים את החצר. סומק עז עולה בלחיי למראה המבוכה שעל פניהם. אני משפילה את עיני ומתמקדת בכפות רגליהם המיובלות כשהם מדברים עם הרוכלת. עד מהרה מצטרפים אלינו עוד שני זוגות רגליים שמתייצבות משני עבריו של סאן־פה: ההורים שלו.

'מה העניין?' קולו של אבא מנומס ושקול. בבית הוא יכול להיות מחוספס ונוקשה, אבל ברור שהוא משתדל לסלק את כעסה של הרוכלת בנימוסי האקה היפים שלו.

'כבר היו לי בעיות עם הילד הזה קודם.' הזקנה מורטת את אוזנו של סאן־פה. 'בכל מקום שגנב הולך אליו, הלוואי שנמר יטרוף אותו. אם הוא עובר ליד מים, הלוואי שייפול למעמקיהם. כשהוא הולך תחת עץ, הלוואי שהעץ ייפול עליו.'

אלו קללות נפוצות, אם כי רבות־עוצמה, מפני שהן מאיימות עליו שיסבול מוות נורא, אבל נראה כי לילד שלצדי לא אכפת. הוא לא מכסה אפילו את פיו כדי להסתיר את חיוכו.

בת הדאי מביטה באמא באהדה. 'ועכשיו נראה שהוא השפיע על הבת שלך.'

'ככה זה, ילדה?' שואלת אמא. 'למה שתעשי דבר כזה?'

אני מרימה את עיני. 'לא חשבתי שאני עושה מעשה רע.'

'לא רע?' שואלת אמא.

'הוא נתן לי את זה. לא ידעתי שזה גנוב…'

אנשים נוספים מתקבצים סביבנו כדי לראות מה קורה.

'בואו לא נאשים את הילדה הזו,' אומר האיש שאני מבינה כי הוא אביו של סאן־פה. 'כבר הסתבכת בצרות בדיוק במקום הזה, ילד. ספר לכולם את האמת.'

'לקחתי את זה,' מודה סאן־פה, אבל לא נראה שזה מסב לו סבל מיוחד. הוא ענייני מאוד, כאילו מדבר על הגשם שירד או על כמות הביצים שהטילו התרנגולות בליל אמש.

'הוא הציע לי נגיסה,' אני נכנסת לדבריו. 'הוא רצה לחלוק אתי…'

אבל אמא לא מגלה עניין בתירוצים שלי. 'ועכשיו העולם יצא מאיזון בגלל שני הילדים,' היא מכריזה. 'אנחנו מקיימים את חוקי האקה…'

'גם אנחנו דבקים בחוקי האקה,' מכריז אביו של סאן־פה. 'לכל בן אקה החי על האדמה הזו יש זיכרון משותף של מה שמותר ואסור לנו לעשות…'

'לכן אנחנו חייבים לבצע טקסי טיהור לשני הילדים האלה, למשפחות שלנו ולכפרים שלנו. השאלה היחידה שנותרת היא אם לערוך את הטקס לשני הילדים יחד או בנפרד,' שואלת אמא. אבא הוא ראש המשפחה, אבל בזכות מעמדה המועדף כמיילדת, אמא היא שמנהלת את המשא ומתן. 'נניב את התוצאה הטובה ביותר אם שתי המשפחות יוכלו לבצע את זה יחד.' באוזני זרים כאלה קולה נשמע אולי רך ולבבי כקולו של אבא במהלך העימות – אפשר למחות את אי הנעימות הזו, וכולנו נוכל להיות חברים – אבל אני מכירה אותה היטב. אני שומעת את מורת הרוח שלה ממני ואת דאגתה למצב. 'אפשר לשאול באיזה יום במחזור הימים נולד הבן שלכם?'

'סאן־פה נולד ביום הנמר, היום התשיעי של מחזור הימים,' עונה אמו, שמנסה לעזור.

בני משפחתי מעבירים את משקלם מרגל לרגל בתגובה למידע המצער הזה. לבני אקה יש שבוע בן שנים־עשר יום, וכל אחד מהימים קרוי בשמו של בעל חיים אחר. אני נולדתי ביום החזיר. כולם יודעים שלנמרים ולחזירים אסור להתחתן זה עם זה, להתיידד זה עם זה ולעבוד בצוותא את האדמה, כי נמרים אוהבים לטרוף חזירים.

אמא חושפת את הבשורה הרעה. 'והילדה נולדה ביום החזיר. מוטב לערוך את טקסי הטיהור בנפרד.' היא מטה באדיבות את ראשה, והפעמונים והמטבעות שעל השביס שלה מדנדנים. לאחר מכן היא מניחה את ידה על כתפי. 'בואו נלך הביתה.'

'רק רגע!' זו מוכרת החביתיות. 'מה אתי? מי ישלם לי?'

אביו של סאן־פה תוחב את ידו לתיק הכחול הקשור למותניו, אבל אבא אומר, 'כל מה שיש לבת הוא שמה הטוב. כאביה, אני אשלם את הסכום הדרוש.' הוא שולף מטבעות אחדים מתוך הסכום הזעום שהרווחנו היום, ושומט אותם לידה של בת הדאי.

קודם לכן הרגשתי רע. עכשיו אני מרגישה נורא. אם צִי־טֶה הייתה כאן לא הייתי ניגשת אל מאחורי חומת שקי התה, לא הייתי פוגשת את סאן־פה ולא הייתי נוגסת בחביתית…

בת הדאי מורטת שוב את אוזנו של סאן־פה. 'הלוואי שאראה אותך הולך ולא חוזר לעולם.' זו עוד קללה מוכרת, אך מפחידה, שמרמזת שוב על מוות נורא. למזלי היא לא אומרת לי את המילים האלה. הוריו של סאן־פה מתחילים לגרור אותו משם. הוא מציץ לאחור כדי לחייך אלי חיוך אחרון. אני לא מסוגלת להתאפק ומשיבה לו בחיוך.

זיק התקשורת האחרון הזה מעודד אותי כל הדרך הביתה. ברור שבני המשפחה כועסים על התנהגותי. הם לא אומרים לי דבר, אבל שתיקתם מחרישה אוזניים. אנחנו עוצרים רק פעם אחת – כדי לקחת את הסלים שהשארנו בטראסות של אח בכור. אנחנו מגיעים לכפר באר־מעיין הרבה אחרי רדת החשכה. הבתים זוהרים באור זהוב הבוקע מהאחים הפתוחות וממנורות השמן. כשאנו נכנסים לבית כולנו רעבים, וריח האורז המאודה שהכינה גיסה ראשונה מקשה ממש על הנשימה, אבל עדיין איננו אוכלים. אח בכור נשלח החוצה כדי להביא תרנגולת. על אח שני מוטלת המשימה לנתק את הרוּמה ממקטרת הערב שלו. אח שלישי מבריש בכף ידו אבן שטוחה הקבועה בעפר הנוקשה שמחוץ לדלת. אמא מפשפשת בסלים שלה ומחפשת עשבים ושורשים בזמן שגיסה ראשונה מבעירה אש. האחייניות והאחיינים הצעירים שלי מתקבצים סביב רגלי אמהותיהם ומציצים בי בעיניים פעורות.

אח שני חוזר עם הרומה, שעוטה את גלימת הטקס שלו – המעוטרת לעייפה בנוצות, בעצמות ובזנבות של בעלי חיים קטנים – ושנושא בידיו מטה העשוי מגבעול מיובש של שורש אגמון האגם. הוא המתווך בין עולם הרוחות – הן רוחות פנימיות כרוחותיהם של אבות המשפחה, והן רוחות חיצוניות המביאות עלינו את מחלת המלריה, גונבות את נשימת חייהם של תינוקות בני יומם או טורפות את לבם של הסבים האהובים שלנו – לבין עולמם של בני האדם בבאר־מעיין. הלילה הוא בא הנה בגללי.

בני המשפחה מתכנסים בשטח הפתוח שבין הבית לבין בקתות הנשואים הטריים, שאחי לנים בהן עם נשותיהם. אח בכור אוחז בתרנגולת ברגליה. כנפיה מתנועעות באומללות, אך ללא הועיל. זקני הכפר – שמדריכים אותנו ודואגים לנו – יוצאים אל המרפסות ויורדים במדרגות. עד מהרה מגיחים שכנים נוספים מבתיהם ומצטרפים אלינו, כי אסור לי להיות לבד בקלוני.

אני רואה את הנפח ואת בני משפחתו, את הצייד המוכשר ביותר ואת בני משפחתו, את צִי־טֶה ואת הוריה, ואת אחיה של צִי־טֶה ואשתו – צה־דו ודֶה־גָ'ה – שישנים בבקתת הזוג הטרי שמחוץ לבית הוריו. צה־דו היה תמיד נחמד אלי, ואני מחבבת את דה־ג'ה. השיער שעל פניו ועל קרקפתו של צה־דו צמח ונעשה ארוך וסבוך, כי אסור לגברים להתגלח ולהסתפר אחרי שנשותיהם מגיעות לחודש החמישי להריונן. כל הכפר שלנו עוצר את נשימתו – כפי שהוא עושה בכל פעם שאחת הנשים נכנסת להיריון – עד שהתינוק של דה־ג'ה יבוא לעולם. אז אפשר יהיה לקבוע אם זו הייתה לידה טובה, כלומר לידת תינוק מושלם או אפילו תינוקת, או לידה גרועה, המציינת את הולדת מה שאנו מכנים 'פסולת אנושית'.

עיני הרומה קודחות בעיני. הוא מתחיל לרעוד, והקישוטים הקטנים שעל כיסוי הראש שלו ועל בגדיו מקרקשים יחד אתו. שיני נוקשות, אני רועדת, ואני צריכה להשתין.

'אמא מָאָטא הייתה אמם של כל בני האדם וכל הרוחות,' אומר הרומה בקול כה שקט, שכולנו צריכים לגחון כדי לשמוע אותו. 'פירוש המילה מאטא הוא יחד, ולפני שנים רבות בני אדם ורוחות חיו יחד בשקט ובשלווה. לאמא מאטא היו שני שדיים מלפנים, ומהם ינקו ילדי בני האדם, והיו לה תשעה שדיים על הגב, כדי להניק את ילדי הרוחות. בני האדם עבדו בשעת היום, והרוחות עבדו תמיד בלילה. תאו המים והנמר, התרנגולת והנשר – גם הם חיו יחד. אבל מישהו חייב תמיד להרוס את גן העדן.' הוא מורה עלי במטה שלו. 'מה הייתה התוצאה?'

'היה צריך להפריד בין בני האדם לרוחות, בין התאואים לנמרים, ובין התרנגולות לנשרים,' אני מדקלמת בעצבנות.

'להפריד. בדיוק,' הוא אומר. 'מאחר שההחלטה לחלק את היקום התרחשה במהלך היום, בני האדם היו הראשונים שבחרו באיזה תחום הם רוצים לחיות. הם בחרו באדמה, עם העצים, ההרים, הפירות ובשר הציד. לרוחות ניתנו השמים, ומאז הן כועסות על כך. עד לרגע זה הן נוקמות בנו ועושות בעיות למין האנושי.'

שמעתי את הסיפור הזה פעמים רבות, אבל הידיעה שהוא מספר אותו בגללי מכאיבה ללבי.

'בעונה הרטובה,' הוא ממשיך, 'הרוחות יורדות אל האדמה עם הגשם ומביאות איתן מחלות ושיטפונות. באביב, כשמתחילה העונה היבשה, אנחנו מקימים רעש כדי לעודד רוחות זדוניות לעזוב את המקום. אבל הן לא מסתלקות תמיד. הן פעילות במיוחד בלילה. זה הזמן שלהן, ולא שלנו.'

בני משפחתי והשכנים כורים אוזן בדריכות. פה ושם אנשים מצקצקים בלשונם כדי להפגין מורת רוח ממה שעוללתי. אני לא רוצה להביט באף אחד בעיון רב מדי, כי אני לא רוצה שיאלצו אותי להודות בחרפה שהם מרגישים בגללי. ובכל זאת עיני מוצאות איכשהו את צִי־טֶה. היא מביטה בי ברחמים. אין דבר שיסתיר את הקלון החורך את בשרי.

'אנחנו סוגדים לאלים רבים, אבל אף אחד מהם אינו כביר מאָה־פּוֹ־מי־יֶה, שפירוש שמו הוא אבי הכוח הגדול. הוא ברא את העולם ואת הנפש הזו שלפני.' הרומה משתהה לרגע כדי לוודא שתשומת הלב נתונה לו במלואה. 'מוטלים עלינו איסורים רבים. לגברים אסור לעשן ולנשים אסור ללעוס עלי לעיסה כשהם עוברים בשער הרוחות. לאישה הרה, כמו דה־ג'ה, אסור לבקר בכפר אחר, שמא תפיל שם את העובר. לאישה אסור אף פעם לעבור מעל רגלו של בעלה על מחצלת השינה. אנחנו שומרים תמיד על הזהירות ומשתדלים תמיד לכפר על חטאינו, אבל בבקשה, לי־יאן שלנו לא ביקשה לעבור עברה.'

האם הוא אומר ששום דבר רע לא יאונה לי?

ואז הוא מניח את אצבעו תחת סנטרי ומטה אליו את פני. הוא רואה את מה שאמא לא הצליחה לראות בקרבי. אני יודעת שהוא רואה הכול. אבל הדברים שהוא אומר ליתר הנוכחים הם שונים לחלוטין.

'היא רק ילדה קטנה ורעבה,' הוא מסביר. 'כפי שהשמש זורחת תמיד, כפי שהאדמה נמצאת תמיד תחת כפות רגלינו, כפי שהנהר זורם במורד ההרים והעצים מיתמרים אל הרקיע, בואו נציב יחד את לי־יאן על השביל הנכון של בני שבט אקה.'

הוא מכה במטהו שלוש פעמים על הארץ. הוא מתיז עלי מים וטופח על ראשי. הוא הפגין כלפי חסד וחמלה כה רבים, שאני מחליטה שלא אפחד ממנו יותר לעולם. אבל כשהוא פונה לבצע את הטקס שיסיים את טיהורי, קיבתי מתכווצת שוב. הוא נוטל את התרנגולת מאצבעותיו של אח בכור, מצמיד את גופה אל האבן שאח שלישי ניקה קודם לכן, ומולק את ראשה. למשפחתי יש תרנגולות מועטות מאוד, ופירוש הדבר הוא ביצים מעטות מאוד. ועכשיו אני הסיבה לאובדן חלק ממזונה של המשפחה. הגיסות נועצות בי מבט זועם. אבל אז…

אמא לוקחת את התרנגולת מידי הרומה ומורטת במהירות את הנוצות מהפגר המפרכס. לאחר מכן מושלכים חלקי העוף בחבטה אל הקדרה המשתלשלת מעל האש שהבעירה גיסה ראשונה.

כעבור עשרים דקות אמא יוצקת את המרק לפנכות. הגברים מתקבצים בצד אחד של בית המשפחה. הנשים נאספות בעברו האחר. אנחנו כורעים על קרסולינו כדי לקבל את הקעריות. הקולות הרועשים והרעבתניים של הלגימה, המציצה והלעיסה הם בין הצלילים העליזים ביותר ששמעתי מימי, ובכל זאת, הצפרדעים, היתושים ועופות הלילה מתריעים על שעות השינה הרבות שהחמצנו כבר. כשאני מכרסמת את הסחוס מהעצם מתעופפים זיקי רעיונות בראשי. בחלום שחלמתי בליל אמש ראיתי כלב על הגג. זה היה סימן רע שסיפר לי שאני עומדת להסתבך בצרות. ואכן הסתבכתי בצרות. אבל עכשיו, ברגע זה, לכל אדם במשפחתי, וגם לרומה, יש נתח עוף לאכול ומרק דשן לשתות. גם זה בדיוק כמו בחלום שלי. החלום הבדוי שלי… החלום ששיקרתי לגביו… אמנם בחלום כל אחד מאתנו קיבל תרנגולת שלמה, אבל בכל זאת…

אם אין צירוף מקרים – אין סיפור.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “נערת התה”