החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שש מזוודות

מאת:
מגרמנית: נועה קול | הוצאה: | 2021 | 206 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:

44.00

רכשו ספר זה:

סיפור משפחתי נוגע ללב – ורומן מתח וירטואוזי אקטואלי לזמננו.

בכל משפחה יש סודות ושמועות שמוסיפים לחיות מדור לדור, ולפעמים מדובר בעניינים של חיים ומוות.

איך מגוננים על סוד משפחתי? על ידי כך שמספרים אותו לכולם.

ברומן החדש שלו, מקסים בילר מספר על שמועה כזו, שכוח ההרס שלה מגיע עד להווה. במוקדו עומדת בגידה נוראית, המסופרת משש נקודות מבט שונות של הדמויות הפועלות, אשר זרועו הארוכה של הקג"ב מוצאת את דרכה אליהן.

הקורבן הוא סבו של הסופר החי בברלין, שב־1960 הוצא להורג בברית המועצות בעוון עסקים בשוק השחור. החשודים בהלשנה עליו הם בני המשפחה.

שש מזוודות הוא דרמה משפחתית פסיכולוגית, יצירת מופת שמשאירה את הקורא עם שאלה כבדה מנשוא: איך הוא היה מתנהג אילו היה עליו להציל את חייו — האם כמו גיבור או כמו בוגד?

מקסים מילר, יליד פראג, 1960 למשפחה יהודית, הוא אחד הקולות החשובים בספרות הגרמנית העכשווית, סופר מעורר מחלוקות הידוע כמבקר עוקצני שלא חוסך בלשונו. כותב רומנים, סיפורים קצרים וטורי עיתונות. כמו כן הוא זמר־כותב ודמות טלוויזיונית מפורסמת. מאז 1970 חי בגרמניה. ספריו תורגמו ל־16 שפות. בשנת 2012 זכה בפרס וירט לספרות.

מקט: 15101359
סיפור משפחתי נוגע ללב – ורומן מתח וירטואוזי אקטואלי לזמננו. בכל משפחה יש סודות ושמועות שמוסיפים לחיות מדור לדור, ולפעמים […]

1.
לפני הבריחה

ביום חם, חם מדי, במאי 1965, קם אבי משנתו מוקדם מתמיד. הוא עבד עד ארבע לפנות בוקר — ״שוֵוייק״, הכרך האחרון שהיה פחות חביב עליו משלושת הראשונים — אחר כך נטל שני אספירין, ועם כאב ראש איום ונורא נשכב על הספה החדשה והיפה שבחדר העבודה כדי לא להעיר את שלושתנו, הישֵנים בחדר השני. כשהתעורר שעתיים לאחר מכן, חשב שרק עצם עיניים לכמה שניות. האור בחוץ היה שונה מהרגיל, צהוב, כמעט כתום. גשם קצר וחזק ירד במשך דקות אחדות, אך השמים לא החשיכו, ושמש בוקר משונה הפיצה אור אדמדם אל תוך החדר ועטפה בזוהר עדין מדמם את שולחן הכתיבה, את מכונת הכתיבה, את כתב היד ואת שני הכרכים הפתוחים של המילון הצ’כי־רוסי.

אבי שקל בדעתו אם לתרגם מהר את הפרק עד סופו לפני שאמי, אחותי ואני נתעורר, ואגב כך העביר בסיפוק את קצות אצבעותיו על בד הריפוד הדני המחוספס והמעקצץ מעט של הספה החדשה והיקרה. הוא ואמי אהבו את הספה הזאת. הם קנו אותה בטוּזקס שבאונְדְרַז’יצ’קובה בכספי המקדמה שקיבל עבור תרגום ״שווייק״, ובכסף שנותר קנה לדוֹד דימה שתי חליפות, חולצות, מעיל גשם, זוג נעלי בודפשט בצבע חום בהיר וכובע פדורה קטן משובץ שחור־לבן. אמי התנגדה לכך, אך שתקה בדרכה הגאוותנית והיהירה. לבסוף אמר לה אבי בשקט: ‘חמש שנים בפּאנקְראץ, ראדה, את מבינה מה זה אומר? הוא ישמח בדברים החדשים…’ ואז הרעים בקולו פתאום: ‘כן, לכל הרוחות, ברור שישמח בהם! האופנה משתנה, בכל מקום, אפילו במדינה הקומוניסטית המחורבנת שלנו!’ אבל היא הוסיפה לשתוק, והוא ידע בדיוק מה היא חושבת — שאם דוֹד דימה נכנס לכלא, זאת אשמתו שלו, ושחמש שנים אינן מספיקות בשביל מה שאולי עולל באמת.

רק מששב אבי והתיישב לשולחן הכתיבה — עדיין ישנוני מהשינה הקצרה — הבחין שכאבי הראש לא חלפו. הוא הקליד משפט ואז עוד משפט, משך את הדף ממכונת הכתיבה, השליך אותו לפח והשחיל דף חדש במקומו. הוא תמיד חטף כאבי ראש כשעבד יותר מדי, אבל הפעם היה לכך קשר ברור לקוניאק הארמני ששתה אמש עם נטליה גלרנטר בקפה סלאביה. למעשה הוא לעולם אינו שותה, אבל היא שיכנעה אותו, ובכל פעם שהשיקו כוסיות נטליה לא קראה ‘צוּם ווֹהל!’ ולא ‘לחיים!’ אלא ‘לחיי דימה היקר והטיפש, שאנחנו שנינו סולחים לו על הכול!’ ובתוך כך מלאו עיניה השחורות הגדולות ארס אפור קר — כך בכל אופן נראו לאבי דמעותיה החפוזות, אבל ייתכן שטעה לגביהן.

כששב הביתה בסביבות חצות, כולנו כבר ישנו, למרבה המזל, והוא יכול היה להיעלם מיד בחדר העבודה שלו. אני ואחותי שכבנו במיטתנו, ראש לצד כף רגל, כף רגל לצד ראש, כמו מלכה ונסיך בקלף משחק, ונשימותינו קלות עוד יותר מאלה של אמי, ששכבה אלכסונית על ספת הסלון שנפתחה לכבוד הלילה, עיניה פקוחות אך שנתה יציבה.

קרני הבוקר האדומות זחלו כעת מהר יותר ויותר על שולחן הכתיבה ועל הפרקט הרעוע והעקמומי שהותקן עוד לפני המלחמה, ואחרי שעקב אחריהן במבטו זמן־מה, ניסה אבי לכתוב משפטים אחדים, אך לא הצליח להתקדם. איך אומרים ברוסית ‘סירחון רקוב’ — אבל כך שיישמע מצחיק? ‘הסירחון הרקוב’ שמשעשע את שווייק עולה מקבר אחים שהוטלו אליו שני תריסרים של חללי מלחמה אוסטרים, ומאחר שלחיילים האחרים — אלה ששרדו — לא היה כוח לכסות כהלכה את הבור הגדול, ביצבצו ידיים ורגליים אחדות מתוך האדמה. איך אפשר לצחוק על דבר כזה? ואולי זה בדיוק מה שראוי לעשות? רק הצ’כים הארורים מסוגלים לאכזריות כזאת. האם אמור דימה לצחוק על חמש השנים שלו בפאנקראץ? האם עליהם לצחוק על מותו של אביהם האומלל, של הטאטע האהוב שלהם, הנוקשה ועל פי רוב נדיב הרבה יותר מדי?

‘פאפא, אתה לוקח אותי היום לבית הספר? או שיֶלנה? אני לא רוצה שהיא תיקח אותי. היא תמיד מכריחה אותי להחזיק לה את היד. כאילו שאני עוד ילד קטן.’

הוא הסתובב. מאחוריו, בדלת שנפתחה כדי חרך, עמדתי אני בפיג’מת הפסים הכחולה החדשה שעוד היתה גדולה עליי בכמה מידות, זאת שדודי ולדימיר שלח לי מברזיל. לעתים קרובות נראיתי מבוגר בהרבה לשש שנותיי, כמו גם עכשיו. היו לי פנים רציניות, כהות, כמעט אוריינטליות, בדומה לכל בני המשפחה של אבי: אביו, שתמיד קראו לו טאטע ביידיש, אבל גם הוא עצמו ושלושת אחיו — דימה, ולדימיר ולב. לא פעם אמרו לי הילדים בפארק ריגר או ברחוב שאני ילד של צוענים, ואני סיפרתי על כך בבית בכובד ראש וטענתי שלא אכפת לי מזה בכלל, אבל איש לא האמין.

‘אני לא יודע אם אספיק לקחת אותך היום לווּלקוֹבה,’ אמר אבי. ‘יש לי עוד פרק שלם שאני חייב לתרגם עד הסוף, ואז אני צריך ללכת להוצאה ולמסור להם הכול. אחר כך אני צריך ללכת לאסוף את דוד דימה.’

‘ילנה אומרת שדוד דימה רצח את טאטע,’ אמרתי, ‘זה נכון?’

הוא שתק. אחר כך אמר: ‘ברור שלא. היא באמת אמרה את זה?’

‘לא,’ השבתי. ‘המצאתי את זה.’

‘למה המצאת דבר כזה?’

‘כי ככה אני מאמין.’

‘ולמה אתה מאמין בזה?’

‘כי דוד דימה יושב בבית הסוהר. וכי אני לא מכיר אף ילד אחר שדוד שלו יושב בכלא. והרי אנשים שמגיעים לכלא הם תמיד אנשים שהרגו מישהו, לא?’

אבי שתק והירהר בדברים שאמרתי. מה, שאל את עצמו, אמור לצאת מהילד הזה כשיגדל? למה הוא תמיד מדמיין לעצמו עולם קודר ומכוער כל כך?

‘אתה אוסף את דוד דימה מבית הכלא?’ שאלתי. ‘מה תעשו ביחד? אתם חייבים לעבוד? או שתלכו לטייל בסטרומובקה? פאפא…’

‘מה?’

‘אנחנו גם נוכל לראות אותו אחר כך, או שהוא יהיה חייב לחזור לכלא?’

‘יודע מה, חכמולוג קטן שלי? אם תיתן לי לעבוד קצת עכשיו, אולי אוכל להביא אותך לבית הספר. בסדר?’

‘אתה הרגת פעם מישהו, פאפא? דוד לב ודוד ולדימיר בטוח כבר הרגו פעם מישהו, הם היו בצבא האדום.’

‘טוב, עכשיו מספיק,’ אמר אבי. ‘תחזור מיד למיטה. בשעתיים הקרובות אני לא רוצה לשמוע ממך יותר כלום.’ הוא רכן בעייפות מעל כתב היד ושב להרהר בעניין ‘הסירחון הרקוב’, וכאשר הסתובב שוב לאחור ואני עדיין עמדתי מאחוריו בפתח הדלת, הוא צרח פתאום כמו משוגע, ‘החוצה! החוצה!’ ואני הסתלקתי סוף־סוף.

דימה הזמין נופש באלבניה דרך צֶ’דוק, אבל תיכנן לנטוש את הקבוצה בנחיתת הביניים בבלגרד ולטוס בחשאי למערב ברלין, שבה חי זה שנים אחיהם המשותף לב. אך למרבה הצער, לא רק דימה ידע זאת, חצי פראג ידעה, בגלל דימה עצמו, שחודשים קודם לכן החל למכור לחברים ולמכרים את כל מה שלא יכול היה לקחת עמו: את הספרייה הרוסית שהורכבה מספרים שטאטע שלח לו במשך שנים — בדיוק כמו לאבי — בדואר ממוסקבה, רהיטים, שטיחים ואפילו מכשירים מהמעבדה הקטנה הפרטית שלו, שבה היה עורך בדיקות חוזרות להמצאות מהמכון המטלורגי, שאותן תיכנן למכור אחר כך למערב בעזרת לב. מתישהו נודע גם לאנשים של מיניסטריון הפנים על תוכניותיו של דימה, והיחידים שככל הנראה לא ידעו על כך דבר היו אבי ונטליה גלרנטר, אשתו של דימה. נטליה, מטבע הדברים, כעסה עליו מאוד. כאשר היא ואבי הורשו לבקר את דימה בבית הכלא, לראשונה מאז נעצר בנמל התעופה רוּז’ינה, היא אמרה לו בשקט, בלי ברכה ובלי חיבוק: ‘באמת רצית ללכת בלעדיי, דימה? חשבתי שאנחנו משפחה.’ ובעודו שוקל בדעתו כיצד להשיב לה עם אותו פרצוף דימה עצוב וסתום במקצת, אמרה היא בקול רם: ‘אתה אידיוט, לא נזהרת כשהיינו בברטיסלבה לא מזמן, בקרוב נהיה שלושה.’ אחר כך סטרה לו בפניו, ושני המשגיחים הבלונדינים הנמוכים שעמדו משני צדיו ציחקקו משועממים ולקחו אותו משם.

בחוץ חזר פתאום הגשם. בתוך כמה רגעים החשיך שוב, האור האדום המשוגע התפוגג מהחדר ומפינותיהם של חלונות הענק הישנים, וחזיתות הבתים שניצבו ממול ברחוב לאוֹבּוֹבה נצבעו אפור כהה כמעט שחור. רק עתה נזכר אבי שמנורת שולחן הכתיבה דולקת עוד מהלילה וכיבה אותה. אחר כך ישב ללא זיע, כפוף, כמו יאן הוס מכיכר העיר הישנה, באור הדמדומים הכסוף והחמים להפליא, וחשב על אחיו הגדול והטיפש.

האם גם הוא כעס עליו? לפעמים כן — אבל לרוב לא. כשעוד היה בעצמו עם נטליה, בלנינגרד, שם למדו יחד באוניברסיטת ז’דאנוֹב,1 תיכננו גם הם לברוח למערב, אך מעולם לא אמרו על כך מילה לאיש, כמובן. אחר כך בפראג הם עדיין רצו בכך, אך שם נפרדו עד מהרה. ובהמשך, כשנטליה התחתנה עם דימה, עמדו אבי והיא לבדם לרגע קצר במדרגות של בית המועצה הישן בסמיחוֹב. הם עישנו ושתקו, ומתישהו אמר לה אבי: ‘נו, אולי תצליחי איתו.’ והיא אמרה: ‘כן, אולי. אבל לעולם אל תספר לו על התוכניות שהיו לנו. זה יעציב אותו.’ ואבי אמר: ‘אבל גם את אל תגידי כלום…’ ומאז מעולם לא שוחחו שוב על חלום המערב הגדול שלהם.

‘אתה עדיין עובד? או שעכשיו התחלת שוב?’

עכשיו אמי היא שעמדה מאחורי אבי בדלת חדר העבודה שלו. היא כבר היתה לבושה — שמלה אדומה קצרה, חגורת פלסטיק ירוקה עם אבזם ענקי, שׂערה השחור מותפח לגובה כמו השחקניות בבר ויולה — והוא הבין מיד שגם היא סובלת מכאב ראש. תמיד כשהראש כאב לה היא נראתה טוב במיוחד, תווי פניה המקושתים שכמו צוירו על ידי פרמונד2 התעגלו עוד יותר, והמבט בעיניה, שהיו על פי רוב רציניות כל כך וצבען כחול כהה, התבהר.

‘למה אתה לא מדליק את המנורה? לא מספיק לך משקפיים במספר שבע?’ היא אמרה.

‘איך היית אומרת ‘סירחון רקוב’ ברוסית?’ שאל אבי. ‘אבל ככה שיהיה מצחיק.’

‘אני לא יודעת,’ אמרה, ‘אני עדיין עייפה. קלעתי צמות ליֶלנה, אבל היא עוד ישנה. ארוחת הבוקר על השולחן, וגם הוצאתי בגדים בשביל שניהם. אני חייבת להיות היום בשבע וחצי במכון. אתה תבוא קודם אלינו עם דימה?’

אבי הינהן.

בשקט ובזהירות סגרה את הדלת מבחוץ, אך אז שבה ופתחה אותה ואמרה: ‘אתה יודע איך זה אצלך. אז תפסיק לחשוב על זה, אחרת תהיה שלושה ימים עסוק בדבר הזה. אולי בערב יהיה לי איזה רעיון. או שאז זה כבר מאוחר מדי?’ הדלת נסגרה, נפתחה שוב, ואמי אמרה: ‘או שתשאל אחר כך את האח הדביל שלך. הרי פעם עבדתם יחד.’ אבי שתק. ‘אין לך מה לפחד. אני אהיה נחמדה אליו.’ הוא עדיין שתק. ‘נהנית אתמול בערב עם נטליה?’ היא שאלה, קולה כעוס וקר לפתע, וסגרה אחריה את הדלת סופית.

סביר להניח, הירהר אבי בזמן שהדליק וכיבה את המנורה שוב ושוב כבמעשה קונדס, שהם נתנו לדימה לחתום על משהו בפאנקראץ. לא, בטוח שכן, והוא בטוח סיפר להם כל מה שהם רצו לדעת. השאלה היא רק אם הם ידעו עוד קודם לכן על העסקים של טאטע, ואם כן, אז ממי. בסופו של דבר כל אחד יכול היה להלשין עליו, כל מי שטאטע סיפק לו מכונת תפירה אמריקאית ישנה או בושם צרפתי, כל מי שהיה חייב לו כסף או שסתם זעם על היהודי השקט והידידותי הזה מרותניה, שהצליח לדאוג למשפחתו טוב יותר מרוב הרוסים. לא, כשטאטע נעצר במוסקבה, דימה עצמו עדיין היה חופשי והתעסק בתוכניות המילוט הבלתי אפשריות שלו, כלומר הוא אפילו לא יכול היה להיות האיש! אבל זה שאימא שלי האמינה כך — אפילו שמעולם לא ביטאה זאת בקול, כמובן — בכל זאת עורר באבי זעם רב. עוד יותר מכך זעם על כי דימה והוא ואנחנו נאלצנו לחיות בעולם שבו אדם נתלה בגלל כמה דולרים שהרוויח בשוק השחור.

‘פאפא, אני רוצה לשים חמש כפיות סוכר בתה, אבל ילנה אמרה שמותר לי רק שלוש.’

‘חמש כפיות סוכר? באותה מידה אתה יכול פשוט לאכול סוכריות לארוחת בוקר!’

‘למה לא? למה לא, בעצם?’

‘כי ככה כבר בגיל עשר ייפלו לך כל השיניים, כמו לאיש זקן.’

‘כמו שלך נפלו אתמול שתי השיניים החותכות בבת אחת?’

‘זה משהו אחר, טיפשון!’

עמדנו זה לצד זה בדלת החדר, אחותי ואני, התלבשנו בעצמנו והיינו חמודים ומתוקים כמו הילדים הצ’כים החמודים בסרטים של אולפני בַּרַנדוֹב. בשנה שעברה אמי אפילו שקלה לשלוח אותנו למבחני הבד של ‘עולמות רחוקים, ארצות רחוקות’, אבל אבי אמר לה שלא, בשום פנים ואופן לא, הוא לא רוצה ילדים מפונקים שיהיו תלמידים גרועים בבית הספר, ובזה זה נגמר. ואולם בינם לבין עצמם היו שניהם בטוחים שהיינו מקבלים מיד את התפקידים הראשיים, אילו רק רצינו בהם.

‘יש לכם בכלל מושג עד כמה אתם עולים לי על העצבים לפעמים?’ שאל אבי ברצינות, כאילו לא התכוון לגדף אותנו, אלא רק להסביר לנו משהו חשוב ביותר. ‘אתם יודעים כמה קשה לעבוד בבית הזה ולהרוויח כסף בשביל כולכם?’

שנינו עשינו צעד לאחור בבהלה במחשבה שהוא מיד יתחיל לצרוח שוב. אבל הוא נשאר רגוע ואמר: ‘ילנה, היום תביאי את אחיך לוולקובה! אני לא יכול, אני חייב לעבוד עוד. ואם הוא שוב לא ירצה להחזיק לך את היד, אז שלא יחזיק אותה. עזבי אותו. זה עניין שלו אם הוא רוצה למצוא את עצמו מתחת לגלגלים של מכונית!’

‘כן, פאפא,’ אמרה ילנה בחיוך.

‘כן, פאפא,’ אמרתי אני בעצב.

‘אנחנו נתראה היום אחר הצהריים,’ אמר אבי. ‘דוד דימה חוזר היום מהטיול הגדול שלו.’

עכשיו שנינו חייכנו, ואז טרקנו את דלת חדר העבודה חזק מדי ורצנו צוחקים בקול אל המטבח.

כשדימה נעצר ב־1960 בנמל התעופה ברוּז’ינה, מצאו אצלו אנשי השירות החשאי הצ’כי שבע מאות דולר בשטרות שהטמין בקופסאות פילם ריקות של Orwo. אבי ידע זאת מנטליה והיא מדימה, שאותו ביקרה בחמש השנים האחרונות כמעט בכל שבוע, יותר מכל האחרים. בכל אופן, אבי האמין שדימה סיפר לה על הדולרים באחד המפגשים הקצרים והעצובים הרבים שלהם באולם הביקורים בפאנקראץ, שתמיד היה קפוא ומואר בעוז. ואולם אמש בקפה סלאביה, אחרי הקוניאק הרביעי או החמישי, היא הניחה את ידה בידו ואמרה: ‘הדולרים המחורבנים של אבא שלכם! אף פעם לא הבנתי למה הרשו לו במשך שנים להבריח לכם אותם ממוסקבה לפראג, למה הסט’ב3 אף פעם לא עשה כלום. בלי הדולרים שלו אולי הם לא היו יכולים לכלוא את דימה.’ אבי נטל את הבקבוק, מזג שוב לה ולעצמו ושאל: ‘מאיפה את יודעת, נטליה, שהסט’ב ידע על כך במשך שנים?’ היא הביטה בו מבוהלת — מבוהלת מאוד — ואמרה בהיסוס: ‘הם הרי יודעים הכול, לא?’

אבי שוב הדליק וכיבה את המנורה פעמים אחדות במהירות ובעצבנות, עד שהיא השמיעה חריקה צורמנית והנורה נשרפה. ‘חרא,’ הוא אמר חרישית. ‘אוף, איזה חרא…’ הוא התלבט קצרות אם ללכת למטבח ולהביא נורה חדשה, הוא לא רצה להיתקל בנו מחשש ששוב יצרח עלינו בגלל שטות כזו או אחרת, כפי שתמיד היה צורח עלינו כשחשב על מות אביו.

מדוע לא עלה הדבר בדעתו עוד אתמול? ומדוע לא הטיח בנטליה את הקוניאק בפרצוף כאשר שיקרה לו במצח נחושה שקר עלוב כל כך? מדוע אף נישק אותה לפרידה כמו פעם? נו באמת, נטליה, הכול ‘הם’ יודעים? או שהם יודעים כי מישהו מאיתנו סיפר להם? כן, כמובן, היא זאת שבמשך שנים סיפרה לאנשי הסט’ב על העסקים האסורים של טאטע, לא דימה, ובטח נפגשה בקביעות עם אחד מהם ברחוב בּרטוֹלוֹמייסקה או באחת מדירות המסתור הרבות שלהם! אחרת כיצד זה התמנתה כל כך מהר לתפקיד מרצה באקדמיה לאמנויות הקולנוע והטלוויזיה ושימשה ממלאת מקום יושב הראש של איגוד הקולנוע? אח, נטליה, חשב אבי, התיישב שוב באפיסת כוחות על הספה החדשה והיפה והתכסה בשמיכה הישנה של ולדימיר מהשירות שלו בצבא הרוסי, ראדה שונאת אותך כי את מגדפת בקולניות את הקומוניסטים? דווקא אותך מכולם? או שהיא פשוט תמיד הרגישה שאת שקרנית? ואני חשבתי שזאת הקנאה הנצחית שלה.

פתאום נעצמו עיניו כאילו מעצמן, ומשהבין שהוא עומד להירדם שוב, פקח אותן במהירות והשיט את מבטו סביב חדר העבודה האהוב שלו. בגלל הגשם והעננים הרבים עדיין שררה אפלולית בחוץ, אך למרות זאת היה בידו לזהות הכול במדויק. כאן, בין אינספור המילונים וערימות כתבי היד, בין שני דיוקנאות־הנשים הגדולים של פרמונד ואוסף המנורות הקטן שלו שעל תנור האריחים הכהה, הוא העביר לכל הפחות שתים־עשרה או ארבע־עשרה שעות ביום, כלומר את החלק הגדול וככל הנראה גם המעניין ביותר של חייו. מי היה מאמין שביום מן הימים יהיה לו חדר עבודה גדול ויפה ברובע הטוב ביותר של הנפלאה בערי אירופה? מדוע רק עתה עלה הדבר בדעתו? ומדוע בכל זאת לא היה בכך כדי לעשותו מאושר?

אחרי המלחמה היגרו לב וּולדימיר ממוסקבה לפראג — כל ארבעת האחים גדלו יחד בחדר אחד ויחיד בדירה שיתופית ענקית בכיכר פושקין. דימה והוא, שני האחים הצעירים, קינאו בהם מאוד. כעבור שנתיים הורשו סוף־סוף להצטרף אליהם, אבל רגע אחרי שהגיעו, לב וּולדימיר כבר המשיכו הלאה בכיוון מערב, האחד למערב ברלין והאחר לברזיל. באותו זמן אבי עצמו כבר שב לרוסיה, ללנינגרד, ושם חי עם נטליה ולמד היסטוריה. ואולם אז הוא סולק מהמפלגה הקומוניסטית ונאלץ לשוב לצ’כוסלובקיה, ומאז אפוא חי ועבד בחדר הזה, בעיר הזאת, זה עשרים שנה כמעט. לא, הוא לא הפך להיסטוריון, אפילו שרצה בכך מאז שהיה בן עשר — ילד רוסי נבון וחסר הומור. הוא הפך למתרגם ולמתורגמן, וזה היה בעצם טוב בהרבה, שכן כך הרוויח הרבה יותר וזכה להכיר את הסופרים והבימאים החשובים ביותר במדינה. אף על פי כן היה שואל את עצמו מדי יום ביומו כמעט, מתי הוא ודימה ילכו בעקבות אחֵיהם מערבה, ואם בכלל חכם לעשות זאת. דימה האומלל ניסה לעשות זאת לבדו, בלעדיו, בדרכו הילדותית וחסרת המושג, וסביר להניח שבפעם הבאה יהיה עליו לסייע לו כדי שיצליח.

לעזאזל, איך אומרים ברוסית ‘סירחון רקוב’ — אבל ככה שיישמע מצחיק? ומדוע עדיין לא הצליח לחשוב על משהו טוב? אימא שלי צדקה: הוא חייב להפסיק לשבור את הראש על זה, אחרת לעולם לא יתקדם, ואולי באמת מוטב שישאל את דימה אחר כך. אחרי ככלות הכול, בתחילת ימיהם בפראג הם הִרבּו לעבוד יחד — מִתווים לבניית מכונות, טבלאות כימיות, דיווחים צבאיים — ודימה לא היה גרוע כלל וכלל. אבל מתישהו הוא הלך למכון המטלורגי ואחר כך הוא נכלא. שיהיה, בסדר, הוא ישאל אותו, חשב אבי והסיט את כרית הספה שלחצה לו על העורף. הוא עצם את עיניו והכריח את עצמו לנשום לאט וברוגע, ועד שכבר עלה בידו לעשות זאת בהצלחה מוגבלת, הבחין שוב במיגרנה שלו. כעת שיתק הכאב את מחצית ראשו הימנית — כמובן, הוא הרי שמאלי. כאב לו, הוא הרגיש שרגליו וזרועותיו מִתאכּלות לאיטן.

הוא ניסה לפקוח את עיניו, אך הצליח לעשות זאת לרגע קצר בלבד, לכמה שניות. הוא פקח אותן שוב, אך הן שבו ונעצמו מיד, ולפני שנרדם סופית חשב אבי התשוש, העצוב: מוזר, רק לפני רגע עוד היה חשוך לגמרי בחדר העבודה הנהדר שלי, ועכשיו הכול נשטף סילוני דם אדומים ובוהקים.

ההורים שלי תמיד דיברו רוסית זה עם זה — וגם איתי ועם אחותי. הם גם ידעו צ’כית, כמובן, אך לא היטיבו לדבר בשפה זו כמוני וכמו ילנה, ולעתים קרובות התביישנו במבטא הרוסי שלהם. אני ואחותי הורשינו לדבר צ’כית בינינו, כמובן, אבל איתם לעולם לא, ואם לא הכרנו מילה מסוימת ברוסית, היה עלינו לשאול לפשרה, או שנדרשנו לנסח מחדש ברוסית את מה שביקשנו לומר להם. בשל כך הרוסית שלנו תמיד היתה טובה מאוד — ילנה מדברת רוסית שוטפת עד היום — ומן הסתם, זאת הסיבה למהירות שבה למדנו גרמנית אחרי שברחנו מצ’כוסלובקיה לגרמניה בקיץ 1970.

בעודנו עושים את דרכנו הביתה מבית הספר ביום חם, חם מדי, במאי 1965, גשמים קצרים ועזים ירדו שוב ושוב, וילנה ואני שרנו חזק ויפה שיר מדורות צ’כי מפורסם. השיר עסק בבני שבטי האפאצ’י והמניטו ובמאבקם באדם הלבן, ומובן מאליו שכולם מתים עד סוף השיר, אך הם מתים כגיבורים וכאינדיאנים גאים. ילנה למדה את השיר במחנה אוהלים בצֶ’סקה ליפּה בקיץ שעבר, ואז לימדה גם אותי. שנינו יודעים לשיר אותו עד היום, ולפעמים כשאנחנו מדברים בטלפון — היא בלונדון, אני בפריז — אנחנו שרים יחד את הבית הראשון, לפעמים גם את השני, וצוחקים, ובכל פעם שזה קורה אני נזכר באחר הצהריים ההוא שדימה שב הביתה.

ילנה רק פתחה את דלת הדירה, וכבר שמענו את קולות המבוגרים בוקעים מהסלון. השתתקנו מיד. בהתחלה שמענו את אבי מספר משהו ברוסית בטון ידידותי שמח להפליא. אחר כך שמענו קול גברי אחר, דומה להפליא לקולו של אבי, רק גבוה והססני מעט יותר. אחר כך שב אבי ואמר דבר־מה, אחריו דיברה — גם היא ברוסית — דודה נטליה, ואז דיבר שוב אבי. ופתאום צחקו כולם, והצחוק החזק והממושך ביותר היה של אמי.

אחותי ואני החלפנו מבטים רציניים ומבוגרים הרבה יותר מדי. העווינו שנינו את הפנים בפליאה והנחנו באיטיות את ילקוטינו על הרצפה, בדיוק מתחת למתלה המעילים שעליו ראינו מעיל גשם בהיר וכובע קטן משובץ שמעולם לא ראינו קודם. ולפני שנכנסנו לבסוף לסלון, אמרתי לה חרש בצ’כית: ‘אני חושב, ילנקה, שדוד דימה בכל זאת רצח את טאטע. את גם חושבת ככה?’


1 בשנים 1989-1948 נקראה אוניברסיטת לנינגרד על שם אנדריי אלכסנדרוביץ ז’דאנוב, מי שכיהן כקומיסר התרבות בברית המועצות.

2 ריכארד פרמוּנד (1969-1928), צייר צ’כי.

3 StB — שמה של המשטרה החשאית שפעלה בצ’כוסלובקיה הקומוניסטית.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.