החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שפה משלו

מאת:
מאנגלית: יעל אכמון | הוצאה: | 2013 | 288 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

האריסון אוֹפּוֹקוּ בן האחת-עשרה, שהגיע מגאנה עם אמו ואחותו הבכורה, גר בקומה התשיעית של בניין דירות בשיכון במרכז לונדון.

הארי, הרץ השני הכי מהיר בכיתה ו', חוצה בדהרה את חייו החדשים בנעלי הספורט ששיפר בעצמו – בקווי "אדידס" מצוירים בעט – ואינו מודע לאיומים הממשיים מאוד הסובבים אותו.

במידות שוות של סקרנות כלפי הכנופיה המקומית וכלפי היוֹן שמגיע לביקורים במרפסת שלו, הארי עֵד לרכיבים המשונים של החיים באנגליה: הוא צופה, מאזין ולומד הישרדות עירונית מהי. אך כשילד נדקר למוות ברחוב הראשי והמשטרה חסרת אונים, הארי מחליט לפתוח בחקירת רצח משלו. בכך הוא מעמיד בסכנה שלא מדעת את הרשת השברירית שטוותה אמו סביב משפחתה בניסיון להבטיח את שלומם.

מקט: 15100491
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


יכולת לראות את הדם. הוא היה כהה יותר משציפית. כולו היה מרוח על הרצפה מחוץ ל"צ'יקן ג'ו", זה היה משוגע לגמרי.

ג'ורדן: "אני אתן לך מיליון פאונד אם תיגע בו."

אני: "אין לך מיליון."

ג'ורדן: "טוב אז פאונד."

רצית לגעת בו אבל לא הצלחת להתקרב מספיק. היה שם מחסום שהפריע:

מחסום משטרתי אין מעבר

אם תחצה את המחסום תתפורר לאבק.

היה אסור לדבר עם השוטר, הוא היה חייב להתרכז למקרה שהרוצח יחזור. ראיתי את השרשראות שתלויות על החגורה שלו אבל לא את האקדח.

המאמא של הילד המת שמרה על הדם. היא רצתה להישאר, יכולת לראות את זה. הגשם רצה לרדת ולשטוף את הדם אבל היא לא נתנה לו. היא בכלל לא בכתה אפילו, רק עמדה שם קשוחה ופראית כאילו התפקיד שלה זה להבריח את הגשם בחזרה לשמים. היה שם יון אחד שהסתובב וחיפש אוכל. הוא הלך ישר בתוך הדם. גם הוא היה עצוב אפילו, יכולת לראות שהעיניים שלו ורודות ומתות.

הפרחים כבר התחילו להתכופף. היו שם תמונות של הילד המת בתלבושת בית ספר שלו. הסוודר של התלבושת שלו היה ירוק.

הסוודר שלי כחול. התלבושת שלי יותר טובה. הדבר היחיד שגרוע בה זה העניבה, היא יותר מדי מגרדת. אני שונא עניבות מגרדות כאלה.

אנשים השאירו בקבוקי בירה במקום נרות והחברים של הילד המת כתבו לו הודעות. בכולן היה כתוב שהוא היה חבר מעולה. היו להם שגיאות בכמה מהמילים אבל זה לא הפריע לי. הנעלי כדורגל שלו היו תלויות על המעקה. קשורות אליו מהשרוכים. נעלי "נייקי" כמעט חדשות, עם פקקים ממתכת אמיתית והכול.

ג'ורדן: "שאני יסחוב אותן? הוא כבר לא צריך אותן."

עשיתי כאילו לא שמעתי אותו. ג'ורדן בחיים לא היה גונב אותן באמת, הן גדולות עליו פי מיליון. הן נראו ריקות מדי כשהן סתם תלויות ככה. רציתי לנעול אותן אבל אין מצב שהן היו במידה שלי.

אני והילד המת היינו רק חצי חברים. לא יצא לי לראות אותו הרבה כי הוא היה מבוגר ממני ולמד בבית ספר אחר. הוא ידע לרכוב על אופניים בלי ידיים ואף פעם לא רצית שהוא בכלל ייפול אפילו. התפללתי עליו בלב, פשוט אמרתי מצטער. זה כל מה שהצלחתי לזכור. העמדתי פנים שאם אני אמשיך להסתכל מספיק חזק אני אצליח להזיז את הדם ולהחזיר אותו לצורה של ילד. ככה אני אוכל להחזיר אותו לחיים. זה כבר קרה פעם, איפה שגרתי קודם היה צ'יף שהחזיר את הבן שלו לחיים ככה. זה קרה לפני הרבה זמן, לפני שנולדתי. בשבועה, זה היה נס אמיתי. אבל הפעם זה לא עבד.

נתתי לו את הכדור גומי שלי. אני כבר לא צריך אותו, יש לי חמישה כאלה מתחת למיטה. ג'ורדן סתם נתן לו אבן שהוא מצא על הרצפה.

אני: "זה לא נחשב. אתה צריך לתת משהו שהיה שלך."

ג'ורדן: "אין לי מה לתת. לא ידעתי שאנחנו צריכים להביא מתנה."

נתתי לג'ורדן כדור גומי לתת לילד המת והראיתי לו איך עושים הצטלבות. ואז עשינו שנינו הצטלבות. היינו מאוד שקטים, הרגשנו שזה חשוב אפילו. כל הדרך הביתה רצנו ואני ניצחתי את ג'ורדן בקלות. אני מנצח את כולם, אני הרץ הכי מהיר בכיתה ו'. רציתי לברוח לפני שהמוות ישיג אותנו.

כל הבניינים בשכונה שלנו אדירים. המגדל שלי גבוה כמו המגדלור בג'יימסטאון. יש שלושה מגדלים בשורה: בית לוקסמבורג, בית שטוקהולם ובית קופנהאגן. אני גר בבית קופנהאגן. הדירה שלי נמצאת בקומה 9 מתוך 14. זה בכלל לא מביא פחד אפילו, אני כבר יכול להסתכל מהחלון בלי שהבטן שלי תתהפך. אני אוהב לנסוע במעלית, זה קטלני, בעיקר כשאתה לבד. אתה יכול להיות שם רוח רפאים או מרגל. אתה בכלל שוכח אפילו מהריח של הפיפי מרוב המהירות של הנסיעה.

למטה יש חתיכת רוח, כמו מערבולת של אוויר. אם אתה עומד למטה איפה שהמגדל מתחיל מהאדמה ולוקח את הידיים לצדדים, אתה יכול לעשות כאילו שאתה ציפור. אתה מרגיש את הרוח מנסה להרים אותך, זה כמעט כמו לעוף.

אני: "תרחיק את הידיים עוד יותר לצדדים!"

ג'ורדן: "אני לא יכול יותר רחוק! זה כזה הומואי, בחיים אני לא עושה את זה יותר!"

אני: "זה לא הומואי, זה אדיר!"

בשבועה, אין דרך יותר טובה להרגיש בחיים. אתה רק לא רוצה שהרוח תרים אותך, כי מי יודע איפה היא תנחית אותך. היא יכולה להנחית אותך בשיחים או בים.
***

באנגליה יש בלי סוף מילים לכל דבר. ככה שאם אתה שוכח אחת, תמיד נשארת לך אחרת. זה מאוד עוזר. הומואי ומפגר ודפוק אומרות כולן אותו דבר. לעשות פיפי ולהשתין ולהתרוקן אומרות כולן אותו דבר (וגם להשקות את הפרחים). יש מיליון מילים לבּוּלָה.1 כשהגעתי לבית הספר החדש שלי, אתה יודע מה הדבר הראשון שקונור גרין אמר לי?

1 בגאנה: איבר המין הגברי (כל הערות השוליים מאת המתרגמת).

קונור גרין: "אמש'ךערו?"

אני: "מה?"

קונור גרין: "אמש'ךערו?"

אני: "מה?"

קונור גרין: "אמש'ךערו?!"

אני: "מה, נו?"

הוא אמר לי את זה עוד פעם ועוד פעם. הוא לא הפסיק. בסוף זה סתם הכעיס אותי. לא הבנתי מה הוא רוצה. קונור גרין צחק ולא ידעתי למה. ואז מאניק אמר לי שזה טריק.

מאניק: "הוא שואל אותך אמא־שלך־ערו, וכשאתה אומר 'מה' זה יוצא ערומה. הוא אומר את זה לכולם. זה סתם טריק."

אתה רוצה להבין ויוצא שאמרת משהו לא יפה על אמא שלך.

קונור גרין: "הא! אכלת אותה!"

קונור גרין תמיד עושה טריקים. הוא סתם בלבלן. זה הדבר הראשון שאתה לומד עליו. לפחות עכשיו אני יודע ואני כבר לא אענה שאמא שלי ערומה.

יש אנשים שמשתמשים במרפסות שלהם בשביל לתלות כביסה או לגדל צמחים. אני משתמש בשלי בשביל להסתכל על ההליקופטרים. זה קצת עושה סחרחורת. אתה לא יכול להישאר בחוץ יותר מדקה, אחרת אתה נהיה קרטיב. ראיתי את X־פַייר מצייר את השם שלו על הקיר של בית שטוקהולם. הוא לא ידע שאני רואה אותו. הוא עשה את זה סוּפּר־מהר והמילים בכל זאת יצאו ממש שווה. גם אני רוצה לכתוב את השם שלי בגדול אבל הצבע במְכל יותר מדי מסוכן, אם אתה נצבע בטעות זה בחיים לא יורד, בנצח בעצמו זה לא.

העצים התינוקות גדלים בתוך כלוב. שמים כלוב מסביב לעץ בשביל שלא יוכלו לגנוב אותו. בשבועה, זה מאוד משוגע. מי יגנוב בכלל עץ? מי ישפד ילד בשביל העוף המטוגן שלו?

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שפה משלו”