לנקסטר, אנגליה, 1612. ציד המכשפות בשיאו. אבל בעידן של חשדנות והאשמות, להיות אישה זהו אולי הסיכון הגדול ביותר. פליטווּד שאטֶלווֹרת', […]
פרק 1
יצאתי מהבית עם המכתב, כיוון שלא ידעתי מה עוד אני יכולה לעשות. העשב היה רטוב מטל שלהי בוקר שהרטיב את נעלי הבית החביבות עליי, שעשויות משי ורוד, שכן מרוב חיפזון שכחתי לנעול את קבקבי העץ. אבל לא עצרתי עד שהגעתי לעצים המשקיפים על מדשאות חזית הבית. את המכתב לָפַתי ביד קמוצה, ופרשתי אותו שוב, כדי לוודא שלא דמיינתי, שלא התנמנמתי בכיסאי וחלמתי הכול.
הבוקר היה צונן, ערפילי וקריר מרוח ששעטה מטה מגבעת פֶּנדל, ועל אף סערת הנפש שאחזה בי, זכרתי לקחת את גלימתי ממקומה שבקצה חדר ההלבשה. ליטפתי בהיסח הדעת את פַּק, והבחנתי בשביעות רצון שידיי אינן רועדות. לא בכיתי, לא התעלפתי, רק קיפלתי את הנייר שקראתי לצורתו הקודמת וירדתי בזריזות במדרגות. איש לא הבחין בי, ולא ראיתי משרתים פרט להבזק חטוף של ג’יימס מאחורי שולחנו, כשחלפתי על פני חדר העבודה שלו. המחשבה שהוא עצמו קרא את המכתב חלפה בראשי, שכן מנהל משק הבית פותח לא פעם את מכתביו הפרטיים של אדונו, אבל מיהרתי לבטל את המחשבה ויצאתי מהדלת הראשית.
העננים היו בגוון קנקנֵי פיוטר שאיימו לעלות על גדותיהם, ולפיכך חציתי בחיפזון את העשב לכיוון היער. ידעתי שעל רקע השדות אבלוט בגלימתי השחורה לעיני המשרתים החטטניים שבחלונות, והייתי חייבת לחשוב. באזור זה של לנקשייר האדמה לחה וירוקה והשמיים רחבים ואפורים. מדי פעם אפשר לראות הבזק של פרוות אייל אדומה או צוואר פסיון כחול, והעין נמשכת אליהם לפני שהם מספיקים להיעלם.
לפני שהגעתי למחסה העצים, ידעתי שאקיא שוב. אספתי את שולי החצאית שהתפרשה על העשב ומחיתי את פי ברדיד המוטל על כתפיי. ריצ’רד דאג שהכובסת תתיז מי ורדים על הרדידים שלי. עצמתי עיניים, נשמתי כמה נשימות עמוקות, ואז פקחתי אותן והַרגשתי השתפרה מעט. העצים רטטו והציפורים שרו בעליצות ואני העמקתי לתוך היער, ובתוך פחות מדקה אבדה לי גוֹת’וֹרפּ מכול וכול. הבית הבנוי אבן זהובה חמימה וניצב בקרחת יער, התבלט לא פחות ממני. אבל בעוד שהבית לא הצליח לחסום את היער שכמו התקרב כל העת ונראה מכל חלון, הרי שהיער אכן הצליח להסתיר את גות’ורפ. לפעמים היה נדמה לי שהם משחקים משחק.
שלפתי את המכתב ופתחתי אותו שוב. החלקתי את הקמטים שקימט אגרופי הקמוץ הקטן, ומצאתי את הפִּסקה שהכתה אותי בתדהמה:
ודאי תנחש בלי קושי את טבעה האמיתי של הסכנה שאיימה על רעייתך, ובצער עמוק אני מבקש לחלוק עימך את דעתי המקצועית כרופא ומומחה בכל הקשור בלידה: בעת שביקרתי אותה ביום שישי בשבוע שעבר, נאלצתי לקבוע בלב כבד שאין ביכולתה ולא יהיה ביכולתה להביא ילדים לעולם. חשוּב — חשיבות עליונה — שתבין שאם יהא עליה ללדת שוב, היא לא תשרוד, ויקיץ הקץ על חייה על פני האדמה.
עכשיו משהיה בלתי אפשרי להבחין בי מהבית, יכולתי להגיב בפרטיות מסוימת. לבי הלם בפראות ולחיי להטו. שוב גאתה בי הבחילה, וכמעט נחנקתי מהקיא שצרב את לשוני.
הבחילה באה בבוקר, בצהריים ובלילה וסחטה אותי מבפנים החוצה. פעם היא תקפה אותי ארבעים פעמים באותו יום. אם תקפה רק פעמיים הרגשתי בת־מזל. נימים התפקעו בפניי, מותירים גבעולים ארגמניים עדינים סביב עיניי, ובתוך העיניים הפך הלובן לאדום שֹטני. הטעם המחריד בגרוני נשאר שעות, חד וחונק כלהב סכין. לא הצלחתי לעכל מזון. וכך או כך לא היה לי תיאבון, למגינת לבה של הטבחית. אפילו המרציפן, אהובי, נח במזווה בטבליות רחבות וחלקות, וקופסאות הסוכריות שנשלחו מלונדון העלו אבק.
בשלוש הפעמים האחרות לא הייתי חולה כל כך. הפעם הרגשתי כאילו הילד הגדל בתוכי מנסה להימלט מבעד לגרוני במקום בין רגליי, כפי שעשו האחרים, שבישרו על הגעתם בטרם עת בנהרות דם שזלגו במורד ירכיי. איבריהם הקטנים הרופסים היו מזוויעים, וצפיתי בהם נעטפים בבד פשתן כאילו היו כיכרות לחם.
‘לא היה הרבה בעולם, האומלל הקטן,’ אמרה המיילדת האחרונה בעודה מוחה את הדם מזרועות הקַצָבית שלה.
ארבע שנות נישואין, שלוש לידות ואף יורש להניח בעריסת עץ האלון שאמי העניקה לי, כשריצ’רד ואני נישאנו. ראיתי איך היא מסתכלת עליי, כאילו אני מאכזבת את כולם.
ובכל זאת, לא יכולתי לתפוס שריצ’רד ידע מה הרופא אמר, ואף על פי כן צפה בי תופחת כמו תרנגול הודו בעונת החג. המכתב היה צרוּר עם מסמכים אחרים משלוש הלידות, ולפיכך לא ייתכן שהחמיץ אותו. האם נהג בי כראוי כשהסתיר אותו? לפתע נדמה לי שהמילים מזנקות מהדף ונכרכות סביב צווארי. מילים שנכתבו על ידי גבר שאת שמו לא זיהיתי. בביקורו הייתי כה אפופת כאב, שלא זכרתי ולו פרט אחד לגביו: מגע ידו, קולו, ואם היה חביב.
לא עצרתי להסדיר את הנשימה, ונעלי הבית שלי נספגו מים ובוץ ירקרק ונהרסו כליל. כשאחת מהן נתקעה, החליקה ושלחה את כף רגלי אל תוך האדמה הרטובה, הוגדשה הסאה. בשתי ידיים קימטתי את המכתב לכדור והשלכתי אותו בכל הכוח. כשפגע בעץ במרחק מה נתקפתי שביעות רצון רגעית.
אלמלא עשיתי זאת, ייתכן שלא הייתי מבחינה ברגל הארנבת במרחק סנטימטרים ספורים ממקום נחיתתו, וגם לא בארנבת המחוברת אליה — או לפחות במה שנותר ממנה: עיסת פרווה ודם, ואז עוד אחת ועוד אחת. צדתי ארנבות בעבר, אבל אלו שמולי לא נטבחו על ידי בז או נץ שקטל את טרפו בשיטתיות נקייה ואחר כך עופף במעגלים בחזרה אל אדונו. פתאום הבחנתי בדבר נוסף: שולי חצאית חומה מתחככים באדמה, וברכיים כפופות ומעליהן גוף, פנים, כיסוי ראש לבן. צעירה כרעה במרחק מטרים ספורים ובהתה בי. כל קו בה היה דרוך כמו חיה מתוחה. לבושה היה מרופט, חלוק צמר ביתי ללא סינר, ומשום כך לא ראיתי אותה מיד בין כל הירוק והחום. שערהּ בגון הפִּשתה נשמט מכיסוי הראש. פניה היו צרות וארוכות, עיניה גדולות וצבען לא רגיל אפילו ממרחק: זהב חמים, כמו מטבעות חדשים. במבטה הייתה מעין פיקחות פראית, כמעט גברית, ואף על פי שהייתה שפופה ואני זקופה, לרגע אחד נתקפתי חשש כאילו אני זו שנחשפה.
ארנבת נוספת השתלשלה מידיה, עינה האחת נעוצה בי בלי למצמץ. פרוותה הייתה מוכתמת אדום. על האדמה לצד חצאיותיה של האישה שכב שק גס פתוח. היא קמה. רוח קלה רישרשה בעלים ובעשבים סביבנו, אבל היא עמדה ללא ניע, הבעתה לא מפוענחת. רק החיה המתה נעה, מתנודדת קלות.
‘מי את?’ שאלתי. ‘מה את עושה כאן?’
היא התחילה לקבץ את הגופות הקטנות לתוך השק. המכתב המקומט שלי נח בשדה הקטל, בהיר וחיוור, והיא קפאה כשהבחינה בו, אצבעותיה המוכתמות בדם מרחפות מעליו.
‘תני לי את זה,’ התפרצתי.
היא הרימה אותו, הושיטה את ידה בלי לזוז ממקומה, ואני עשיתי כמה צעדים חפוזים וחטפתי ממנה את המכתב. העיניים הזהובות לא משו מפניי, וחשבתי שאף אדם זר מעולם לא נעץ בי מבט עז שכזה. להרף עין תהיתי איך אני נראית, בלי נעליים לשהייה בחוץ, ונעל בית אחת מוטלת בבוץ. פניי היו סמוקות מההקאה מן הסתם, ולובן העיניים אדום. הטעם החומצי בפי חידד את לשוני.
‘איך קוראים לך?’
היא לא ענתה.
‘את קבצנית?’
היא הנידה בראשה.
‘אלה האדמות שלי. צדת ארנבות בלי רשות באדמות שלי?’
‘האדמות שלך?’
קולה ניפץ את מוזרותו של הרגע כמו חלוק נחל שהושלך לבריכה. היא הייתה בסך הכול בת כפר.
‘אני פְליטווּד שָאטֶלווֹרת’, גבירת בית גות’ורפ. אלה האדמות של בעלי. אם את מפָּאדיהֶם, את אמורה לדעת את זה.’
‘אני לא,’ היה כל מה שאמרה.
‘את יודעת מה העונש על ציד באדמות של אדם אחר?’
היא סקרה את הגלימה השחורה העבה שלגופי, את חלוק הטפטה בצבע נחושת שביצבץ מלמטה. ידעתי שעורי חסר ברק; שערי השחור העניק לו גוון צהבהב, ולא רציתי להיזכר בכך בגלל אישה זרה. חשדתי שאני צעירה ממנה, אבל לא הצלחתי לנחש את גילה. שמלתה המלוכלכת נראתה כאילו לא הוברשה או אוּוררה חודשים, וכיסוי הראש שלה היה בגוון בשר כבש. באותו רגע נתקלו עיניי בעיניה ומבטה פגש במבטי, ישיר וגאה. הזדעפתי וזקרתי סנטר. בהיותי מטר וחמישים, כל מי שפגשתי היה גבוה ממני, אבל לא הייתי נוחה להיבהל.
‘בעלי יקשור לך את הידיים לסוס שלו ויגרור אותך למגיסטראט,’ אמרתי, בנימה נועזת יותר מכפי שהרגשתי. כשהיא לא ענתה ונשמעו רק העצים, מלחששים ורוטטים, שאלתי שוב, ‘את קבצנית?’
‘אני אף אחת.’ היא הושיטה את השק שלה. ‘קחי אותם. לא ידעתי שזאת האדמה שלך.’
זו הייתה תשובה משונה, ותהיתי מה אומַר לריצ’רד. אחר כך נזכרתי במכתב שבאגרופי. מעכתי אותו בחוזקה.
‘עם מה הרגת אותם?’
היא ריחרחה. ‘לא הרגתי אותם. הם נהרגו.’
‘את מדברת מוזר כל כך. איך קוראים לך?’
בקושי השלמתי את המשפט, והיא פנתה ובהבזק חום זהוב נמלטה בריצה בין העצים. כיסוי הראש הלבן עופף בין הגזעים, והשק קיפץ על חצאיותיה. כפות רגליה רקעו באדמה, זריזות ומיומנות כרגלי חיה, עד שהיער בלע אותה כליל.
אין עדיין תגובות