היקשרויות עזות

פעמים מעטות הצליחה סופרת לצייר בצורה כה אנושית, חיונית וכנה את מערכת היחסים בין אם ובת כפי שגורניק עשתה ביצירת מופת זו, אשר ראתה אור לראשונה ב־1987.

אישה בוגרת מתהלכת עם אמה הקשישה ברחובות מנהטן. מבעד לטיולים הללו, המלאים זיכרונות, תלונות והומור משותף, פורשת הסופרת את מאבקה כבת למצוא את מקומה בעולם. בד בבד משחזרת גורניק את חוויות ילדותה בניו יורק של שנות הארבעים והחמישים, כאשר התגוררה עם משפחתה בבניין המאוכלס ביהודים בני מעמד הפועלים. בלב הספר ניצבות מערכות היחסים בין השכנות: המרחב הקהילתי הנשי שנוצר בכל בוקר כאשר גוש הבניינים מתרוקן מהגברים שיוצאים לעבודה, והנשים והילדות נותרות בממלכה משלהן, אשר במרכזה חבלי הכביסה הסבוכים הקושרים ביניהן ונהפכים לפקעת שקשה להתיר.

זהו לא רק סיפור על אם ובתה, אלא גם סיפור התבגרות וחניכה נשי. הדמויות הנשיות המאלפות שלאורן מתבגרת המספרת הן אמה – אישה חזקה ממעמד הפועלים, פעילה סוציאליסטית בחשאי, וגם אם ובת זוג אוהבת – ושכנתן נטי, זרה החיה בין יהודיות, אישה למודת אובדן אשר מיניותה המופגנת דנה אותה לשהייה מתמדת בשולי החברה. המודלים הנשיים הללו יעצבו את נפשה של המספרת ויכתיבו את יחסיה עם החברה הפטריארכלית, עם עבודתה ועם נשים אחרות בשארית חייה. לפנינו סיפורה של מערכת יחסים עדינה ומתישה אך גם דיוקן נע של חברה, של תקופה, וניתוח מבריק ורגיש של אנושיות ושל החומרים העכורים־מעט שמהם היא מורכבת.

״הגם שאף פעם לא היה נראה שאמא שלי מקשיבה למתרחש בסמטה, דבר לא חמק ממנה. היא שמעה כל קול, כל תנועה של חבלי הכביסה, כל זיע של המצעים, וקלטה כל קריאה וכל תקשורת. היינו מתבדחות על האנגלית השבורה של ההיא, ועל הפה הגדול וקלות הדעת של הזאת, צווחה פה, קללה עסיסית שם. התגובות החיות שלה והערותיה על המתרחש מחוץ לחלון אפשרו לי לטעום לראשונה מפירותיה של תבונה: היא ידעה להמיר רכילות לכדי ידע״

מקט: 4-1298-91

פעמים מעטות הצליחה סופרת לצייר בצורה כה אנושית, חיונית וכנה את מערכת היחסים בין אם ובת כפי שגורניק עשתה ביצירת […]

---

אני בת שמונה. אמא שלי ואני יוצאות מהדירה שלנו לחלל הכניסה שבקומה השנייה. גברת דרוקר עומדת ליד הדלת הפתוחה של הדירה הסמוכה, מעשנת סיגריה. אמא שלי נועלת את הדלת ואומרת לה, ‘מה את עושה פה?’ גברת דרוקר מחווה בראשה מעלה ואחורנית אל הדירה שלה. ‘הוא רוצה להשכיב אותי. אמרתי לו שהוא חייב להיכנס למקלחת לפני שהוא נוגע בי.’ אני יודעת ש’הוא’ זה בעלה. ‘הוא’ זה תמיד הבעל. ‘למה? הוא עד כדי כך מלוכלך?’ אמא שלי אומרת. ‘בעיניי הוא מלוכלך,’ אומרת גברת דרוקר. ‘את זונה, דרוקר,’ אמא שלי אומרת. גברת דרוקר מושכת בכתפיה. ‘אני לא יכולה לנסוע בתחתית,’ היא אומרת. בברונקס, ‘לנסוע בתחתית’ היה מילים יפות לומר לצאת לעבוד.

גרתי בשיכון ההוא מגיל שש עד עשרים ואחת. בבניין היו עשרים דירות, ארבע בכל קומה, וכל מה שאני זוכרת זה בניין מלא נשים. אני בקושי זוכרת שם גברים. הם היו בכל מקום, כמובן — בעלים, אבות, אחים — אבל אני זוכרת רק את הנשים. ואני זוכרת את כולן המוניות כמו גברת דרוקר או קשוחות ועזות כמו אמא שלי. הן אף פעם לא דיברו כאילו הן יודעות מי הן, כאילו הן מבינות את העסקה שהחיים הנחיתו עליהן, אך לעיתים קרובות התנהגו כאילו הן יודעות. ערמומיות, הפכפכות, חסרות השכלה, כמו גילמו דמויות מרומן של דרייזר. שנים יכלו לעבור בשלווה למראית עין, ואז לפתע התפרצות של פאניקה ופראוּת: חייהן של שתי בריות או שלוש מצולקים (ואולי אפילו נהרסים), ואז הסערה שוככת. ושוב: שקט קודר, תשישות אירוטית, שגרת הדחקה קבועה. ואני — הילדה שגדלה שם ביניהן, המתהווה בצלמן ובדמותן — אני נשמתי אותן לקרבי כמו כלורופורם ספוג בפיסת בד המוצמדת אל פניי. נדרשו לי שלושים שנה להבין כמה אני הבנתי.

אמא שלי ואני הולכות ברגל. אני שואלת אותה אם היא זוכרת את הנשים בבניין ההוא בברונקס. ‘כמובן,’ היא עונה. אני אומרת לה שתמיד חשבתי שזעם מיני הוא מה שגרם להן להיות כאלה מטורפות. ‘בהחלט,’ היא אומרת בלי לשנות את קצב ההליכה. ‘את זוכרת את דרוקר? היא נהגה לומר שאם היא לא תעשן סיגריה תוך כדי יחסי המין עם בעלה היא תקפוץ מהחלון. וצימרמן, מהצד השני של הדירה שלנו? חיתנו אותה איתו בגיל שש־עשרה, היא שנאה אותו נורא, היא נהגה לומר שאם הוא ימות בתאונת עבודה (הוא היה פועל בניין) זו תהיה ‘מצווה’ ממש.’ אמא שלי נעצרה במקומה. קולה הונמך ביראה מפני זיכרונה. ‘הוא ממש היה מכריח אותה בכוח,’ היא אומרת. ‘הוא היה תופס אותה באמצע הסלון ולוקח אותה למיטה.’ היא בוהה לרגע באיזה מקום בחלל. ואז אומרת לי, ‘הגברים האירופאים. הם היו בהמות.’ היא מתחילה לצעוד שוב. ‘פעם אחת, צימרמן נעלה אותו מחוץ לבית. הוא צלצל בפעמון אצלנו. בקושי הסתכל לי בעיניים. שאל אם הוא יכול לעבור דרך החלון שלנו ליציאת החירום. לא אמרתי לו מילה. הוא עבר בכל הבית ויצא החוצה דרך החלון.’ אמא שלי צוחקת. ‘החלון ההוא של יציאת החירום, איזה עניינים היו איתו! את זוכרת את סֵסה מלמעלה? אה, לא, את לא יכולה לזכור אותה, היא גרה שם רק בשנה שעברנו לשם, אחר כך הרוסים גרו בדירה הזאת. סֵסה ואני היינו ממש מיודדות. זה כל כך משונה, עכשיו שאני חושבת על זה. בקושי הכרנו, כולנו, לפעמים לא דיברנו בכלל. אבל גרנו זו מעל זו, נכנסנו ויצאנו זאת מהבית של זאת. כולן ידעו הכול תמיד בן־רגע. אחרי כמה חודשים בבניין כבר הייתה בין הנשים, ובכן, ‘אינטימיות’.

‘ססה הזאת. היא הייתה צעירה ויפה, ונשואה רק כמה שנים. היא לא אהבה את בעלה. היא גם לא שנאה אותו. האמת שהוא היה איש נחמד. מה אפשר להגיד, היא לא אהבה אותו, והייתה יוצאת מהבית כל יום, אני חושבת שהיה לה איזה מאהב איפשהו. בכל אופן, היה לה שיער ארוך עד התחת. יום אחד היא הסתפרה. רצתה להיות מודרנית. בעלה לא אמר לה כלום, אבל אבא שלה בא אליהם, זרק מבט אחד בשיער הגזור שלה, והחטיף לה כזאת סטירת לחי שהיא ראתה את סבתא שלה שבעולם הבא. ואז הוא הורה לבעלה לנעול אותה בבית לחודש. היא ירדה במדרגות החירום לחלון שלי ואז יצאה דרך הדלת שלי. ככה כל יום אחר הצהריים כל החודש. יום אחד היא חוזרת ואנחנו שותות קפה במטבח. אני אומרת לה, ‘ססה, תגידי לאבא שלך שזאת אמריקה כאן, אמריקה. את אישה חופשייה.’ היא מסתכלת עליי ואומרת לי, ‘מה זאת אומרת, להגיד לאבא שלי שזאת אמריקה? הוא נולד בברוקלין.”

היחסים שלי עם אמא שלי לא טובים, ועם שנות חיינו המצטברות והולכות נדמה הרבה פעמים שהם אפילו מחריפים. אנחנו כלואות בערוץ היכרות צר, סוער וכובל. מדי כמה שנים נראה שאנחנו מגיעות למיצוי, איזו רכות נמסכת בינינו. ואז הזעם צץ שוב, לוהט וחד, אירוטי בכוחו לדרוש תשומת לב. בימים אלה מצב העניינים בינינו קשה. דרכה של אמא שלי ‘להתמודד’ עם הזמנים הקשים היא להאשים אותי בקול רם ובפרהסיה במשהו שהוא אמת לאמיתה. בכל פעם שהיא רואה אותי היא אומרת, ‘את שונאת אותי. אני יודעת שאת שונאת אותי.’ כשאבקר אצלה היא תגיד לכל מי שנמצא בחדר במקרה — שכן, חברה, אחי, אחת האחייניות שלי — ‘היא שונאת אותי. אני לא יודעת מה יש לה נגדי, אבל היא שונאת אותי.’ באותה מידה היא מסוגלת לעצור אדם זר ברחוב כשאנחנו הולכות בחוץ, ולומר, ‘זאת הבת שלי. היא שונאת אותי.’ ואז להסתובב אליי ולהפציר בי, ‘מה עשיתי לך שאת כל כך שונאת אותי?’ אני אף פעם לא עונה. אני יודעת שזה שורף לה, ואני נהנית לתת לה להישרף. למה לא? גם לי שורף.

אבל אנחנו הולכות יחד בלי סוף ברחובות ניו יורק. שתינו גרות היום בדרום מנהטן, המרחק בין הדירות שלנו הוא קילומטר וחצי, והביקורים הכי טובים שלנו הם תוך כדי הליכה. אמא שלי היא כפרייה עירונית ואני הבת של אמא שלי. העיר היא היסוד הטבעי שלנו. לשתינו יש בכל יום הרפתקאות עם נהגי אוטובוס, חסרות בית, כרטיסניות וכל מיני מטורפים ברחוב. ההליכה מוציאה מאיתנו את המיטב. אני בת ארבעים וחמש כיום ואמא שלי בת שבעים ושבע. גופה חזק ובריא. היא גומאת איתי בקלות את מרחבי האי. אנחנו לא אוהבות זו את זו בהליכות הללו, לעיתים קרובות אנחנו זועמות זו על זו, אבל אנחנו הולכות בכל זאת.

הרגעים הכי טובים שלנו יחד הם כשאנחנו משוחחות על העבר. אני אגיד לה, ‘אמא, זוכרת את גברת קורנפלד? תספרי לי שוב את הסיפור הזה,’ והיא תשמח לספר לי שוב את הסיפור. (רק את ההווה היא שונאת; ברגע שההווה נהיה העבר, היא מיד מתחילה לאהוב אותו.) הסיפור זהה ושונה כאחד בכל פעם שהיא מספרת אותו, כי בכל פעם אני מבוגרת יותר, ועולה בראשי שאלה שלא שאלתי בפעם שעברה.

בפעם הראשונה שאמא שלי סיפרה לי שהדוד סול ניסה לשכב איתה הייתי בת עשרים ושתיים והאזנתי בדממה: מרותקת ונחרדת. את הרקע הכרתי בעל פה. היא הייתה הצעירה בשמונה־עשר הילדים, ששמונה מהם נשארו בחיים והגיעו לבגרות. (רק לדמיין. סבתא שלי הייתה בהיריון עשרים שנה.) כשהגיעה המשפחה מרוסיה לניו יורק, בא איתם גם סול, אחיה הצעיר ביותר של סבתא שלי, שהיה בן גילו של בכור בניה (גם אמא שלה הייתה בהיריון עשרים שנה). שני אחיה הגדולים של אמא שלי באו כמה שנים לפני שאר המשפחה, הלכו לעבוד בעסקי הביגוד, ושכרו בלואר איסט סייד דירה אחת, בלי מים חמים, לכל אחת־עשרה הנפשות: חדר רחצה במסדרון בחוץ, תנור פחמים במטבח, שרשרת כוכים אפלים כחדרים פנימיים. אמא שלי, אז ילדה בת עשר, ישנה במטבח על שני כיסאות מחוברים, כי סבתא שלי הכניסה גם דייר בתשלום.

סול גויס לצבא במלחמת העולם הראשונה ונשלח לאירופה. כששב לניו יורק הייתה אמא שלי בת שש־עשרה, היחידה מהילדים שנותרה בבית. והנה הוא בא, זר נוצץ, האחיינית שהייתה ילדונת כשעזב היא עכשיו נשית וכהת עיניים, שׂערה החום מבריק בתספורת קארה אופנתית וחיוכה רב השפעה, והיא מעמידה פנים שאיננה יודעת איך להשתמש בכל אלה (זה היה הסגנון של אמא שלי תמיד: קוקֵטיות בוטה שלא דבק בה ולו שמץ מודעות עצמית), והוא ישן באחד מהכוכים ההם במרחק שני קירות ממנה, וההורים נחרו נחירות קולניות בחדר שבקצה הדירה.

‘לילה אחד,’ אמרה אמא שלי, ‘התעוררתי בזינוק, אני לא יודעת למה, וראיתי את סול עומד לידי. התחלתי לומר, ‘מה קרה?’ חשבתי שקרה משהו להורים שלי, אבל הוא נראה כל כך מוזר שחשבתי שהוא אולי הולך מתוך שינה. הוא לא אמר לי שום מילה. הוא הרים אותי בזרועותיו ולקח אותי למיטה שלו. הוא השכיב את שנינו על המיטה שלו, והחזיק אותי בזרועותיו, והוא התחיל לגפף אותי. ואז הוא הפשיל את כותונת הלילה שלי והתחיל לגעת לי בירך. פתאום הוא הדף אותי ממנו ואמר, ‘תחזרי למיטה שלך.’ קמתי וחזרתי למיטה שלי. הוא אף פעם לא אמר מילה על מה שקרה באותו לילה, וגם אני לא.’

בפעם השנייה ששמעתי את הסיפור הייתי בת שלושים. היא חזרה עליו כמעט מילה במילה כשהלכנו בשדרת לקסינגטון מתישהו בשנות השישים. כשהגיעה לסוף הסיפור אמרתי לה, ‘ואת לא אמרת לו שום דבר בזמן שכל זה קרה?’ היא הנידה בראשה בשלילה. ‘איך זה יכול להיות, אמא?’ שאלתי. עיניה התרחבו, פיה התכווץ. ‘אני לא יודעת,’ היא תמהה. ‘אני רק יודעת שפחדתי מאוד.’ הסתכלתי עליה, כמו שהיא אומרת, מוזר. ‘מה יש?’ היא אמרה. ‘את לא אוהבת את התשובה שלי?’ ‘לא,’ מחיתי, ‘זה לא העניין. זה פשוט נשמע משונה, לא להוציא הגה, לא להראות את הפחד שלך בשום אופן.’