החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אושר. לא מה שחשבתי

מאת:
הוצאה: | 2013 | 320 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

24.00

רכשו ספר זה:

רגעים קטנים בדרך לשינוי גדול

לכולנו יש דבר אחד שאנו בטוחים שברגע שנשיג אותו, זהו, החיים יהיו יפים: אם רק יהיה לנו יותר כסף, או שרק נמצא אהבה. אם רק נצליח לקנות את הבית שתמיד חלמנו עליו, אם רק נחליף מקום עבודה, אם סוף־סוף ניפטר מששת הקילוגרמים העודפים — בטוח נהיה מאושרים.

כך בדיוק חשבה ענת קלו־לברון כשבתה היתה חולה. "מיד כשייגמרו הטיפולים, החיים ישובו למסלולם ויהיה נפלאים". אבל דווקא כשהגיע הרגע שייחלה לו והסיוט נגמר, השתלטו עליה ייאוש וחרדה. מתוך התשישות והפחד היא קיבלה החלטה – להיות מאושרת ויהי מה.

באושר, לא מה שחשבתי חולקת קלו־לברון את השיטות והגישות שבדקה על עצמה בתהליך שעברה מאז — כלים נגישים שיכולים לסייע לכל אחד ואחת מאתנו. בסגנונה הקליל ובכנות מוחלטת היא מספרת על רגעים אישיים, קשיים והצלחות, מנתצת הרגלים ואמונות, פוגשת את הצללים שלה, יוצקת משמעות חדשה לחיים ומגלה כי בכולנו טמונה יכולת שינוי מפתיעה

מקט: 15100111
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר שפורסם על הספר

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


המדיח כמשל

גדלתי בבית פטריארכלי. אבי עבד בשתי משרות, מה שהפך אותו לבעל המאה ולבעל הדעה. בהיעדרו, אמי נאלצה לנהל את הבית, ובאין מנדט של מנהיגה, אחת לכמה שעות היתה משתמשת באיום הנורא, "חכי שאבא יחזור מהעבודה." בבוקר היינו מעירות אותו עם קפה מבושל למיטה, ובצהריים, כשהיה מגיע להפסקה, חיכה לו שולחן ערוך עם סכו"ם, צלחת ובקבוק בירה לבנה. ולמרות זאת, או אולי דווקא בגלל זה, יצאנו אחותי ואני לוחמות חופש ושוויון. מהיום הראשון שעברתי לגור עם בן זוגי היה ברור שנטל הפרנסה וניהול הבית יתחלקו שווה בשווה בין שני המינים. החלוקה התרחשה כמעט מעצמה. מהר מאוד התברר שהוא אמון על הכלים ואני על הכביסה, הוא על האשפה ואני דואגת שפעם בשבוע תגיע מנקה. במשך שנים הסידור הזה נשמר ללא הפרעה. אני מכבסת ותולה והוא מכניס את הצלחות למדיח הכלים. היתה לו שיטה ברורה — הוא היה מכניס את הכלים נקיים יותר מכפי שיצאו, וגם לי היתה שיטה ברורה — בכל פעם הייתי שוכחת שהפעלתי את מכונת הכביסה. אחרי יומיים, כשהייתי נזכרת, עוד לפני שהייתי פותחת את דלת המכונה הייתי מריחה את הצחנה. במקרה הטוב הייתי מתחילה את כל התהליך מהתחלה, במקרה הרע הקול הפנימי שלי היה מסביר לי שהכביסה מסריחה רק כשהיא רטובה, ואחרי הייבוש לא יהיה זכר לריח הנורא.

כן, יש בי קול כזה שתפקידו להגן עלי מפני כל רע. מבחינתו, המשימה היא לדאוג שלא אתאמץ יתר על המידה. וזו דרכו לעשות את תפקידו: כשאני חוככת בדעתי אם לחנות בחניה אסורה, הוא מסביר לי שזה בסדר והפקח בטח כבר עבר. כשאני רוצה להוציא את הכביסה מהמכונה, הוא מסביר שהפעם היא לא תסריח, ואני כמובן מאמינה. כשהייתי קטנה ולא הכנתי שיעורי בית, הוא שיכנע אותי שאף אחד לא יבדוק והמורה בוודאי תהיה חולה. לא חשוב באיזו מידה דבריו נשמעים מופרכים או הגיוניים, אני קונה.

לפני מספר שנים, השוויונית שבי פינתה את מקומה לאותה אישה שרוצה לעבוד מהבית במשרה חלקית. בהתחלה הצלחתי להתעלם מהעובדה שהאיש המתוק שחי איתי גם עובד המון שעות ביממה וגם מגיע הביתה ומוצא כיור בתפוסה מלאה. עד שבשלב כלשהו הרגשתי שאני חייבת לתקן את העוולה.

החלטה לחוד ומעשים לחוד. הקול המגן עבד שעות נוספות. בכל רגע ביממה היה קשה למצוא בכיור או בקרבתו פיסת שיש פנויה. ברגע שהכיור היה מתמלא, הכלים היו נערמים לצדו. בדרך כלל הייתי נשברת בחצות, שנייה לפני שאני מזדחלת למיטה, כשהכלים הנקיים היו נגמרים ואז כבר לא היתה ברירה. לילה אחד חרגתי ממנהגי. תוך כדי זחילה למיטה העפתי מבט על השיש הנקי ומשהו דרמטי קרה. המראה הזה של השיש הנקי הרגיע אותי. פעם שמעתי מישהו אומר שאחת הסיבות שקשה לנו להשתנות קשורה לעובדה שמצד אחד אנחנו לא מרגישים עד כמה כואב לנו, ומצד שני אנחנו לא יודעים מה מחכה לנו. והנה, ברגע אחד, במבט אחד לאחור — גיליתי מה מחכה לי. לא עבודה סיזיפית של הכנסת כלים למדיח, כי אם רוגע ושלווה.

למחרת בבוקר התעוררתי נחושה להפוך את התגלית לתפנית. עכשיו, חשבתי, כשהבנתי ששיש נקי מביא איתו תודעה נקייה, ותודעה נקייה מביאה איתה שקט ושלווה, אצרוב לעצמי את הגמול, ומערכת היחסים ביני לבין המדיח תשתנה לטובה. במשך יומיים הסתובבתי ואמרתי לעצמי, שיש נקי עושה לי טוב על הנשמה, שיש נקי עושה לי טוב על הנשמה, שיש נקי עושה לי טוב על הנשמה — והשיש רק הלך והתמלא.

איך זה יכול להיות, שאלתי את עצמי, איך זה יכול להיות שלמרות שאני מבינה מה תהיה התוצאה, אני לא מצליחה לנצל את הרגע המכונן ולהפוך אותו לשינוי בר־קיימא. הרגשתי מתוסכלת, הרגשתי שיש משהו שאני לא רואה, יש משהו שעוצר אותי מלהכניס את הכלים לתוך המדיח — רק שאני לא מבינה מה. רצון? יש. יכולת? יש. חזון? גם יש. אני רוצה שיש נקי ותודעה נקייה, אז מה חסר, מהי לעזאזל החוליה החלשה?!

והנה, אחרי כמה ימים מתסכלים, הצלחתי לזהות שהבעיה היא בכלל לא בסידור הכלים בתוך המדיח, אלא בפינויו. בכל פעם שראיתי את הכיור מתמלא, נזכרתי — שיש נקי עושה לי טוב על הנשמה. הפשלתי שרוולים, פתחתי את המדיח כדי להתחיל ולסדר אותו, וראו זה פלא — הוא תמיד היה בתפוסה מלאה, או יותר נכון, חצי מלאה. הבנתי שיש פה שני ערוצי שיחה. אחד על סידור הכלים בתוך המדיח, שאותו כבר פיצחתי, והשני על פינויו, ופה אין שום למה ושום סיבה, רק מחיר. הפסד ועוד עבודה. יותר מזה, מהרגע שהכלים במדיח היו נקיים הוא היה משנה את ייעודו ומתחיל לתפקד כארון, ארון נגיש ונוח, אז למה לפנות אותו.

גיליתי שבמשך שנים, במקום לסדר את הכלים הנקיים בארון הייתי משתמשת בהם ישירות מהמדיח ובצורה כזו יוצרת פקק תנועה. כי כל עוד המדיח לא היה פנוי, לא היה היכן לסדר את הכלים, ואלה נערמו בינתיים על השיש ואצלי בתודעה. עכשיו, כשכבר זיהיתי מה הבעיה, נותר לי רק להחליט איך אני פותרת אותה.

אחרי שבועיים שבהם השיש המשיך להתמלא, עשיתי עם עצמי הסכם, כמו ילדה קטנה שמחליטה ללכת רק על הקווים. הבטחתי שמהיום, בכל פעם שארצה להוציא מהמדיח כלי אחד, כל הכלים יהיו חייבים לצאת אחריו. נשמע מוזר ומלאכותי, אבל זו היתה ההחלטה. לא חשוב באיזו סיטואציה, באיזו שעה, עד כמה אני לחוצה — כלי אחד גורר אחריו את כל הכבודה.

בזמן שחתמתי עם עצמי על ההסכם החדש, נזכרתי בהרצאה על שינוי ששמעתי פעם. כדי שפעולה חדשה תחזיק לאורך זמן, נאמר אז, עלינו לדאוג שהיא תהפוך להרגל. בזמנו לא הבנתי למה התכוון המרצה ומה כל כך מסעיר בהפיכת שינוי להרגל. הרגל נשמע לי כמו פעולה קבועה שחוזרים עליה, לא כמו פלא הבריאה. היום אני מבינה שזה בדיוק העניין. מי שאנחנו, כל מהותנו, בנויה על הרגלים שאנו מתחזקים במשך שנים. אז נכון שהרגל לא נשמע כמו משהו שמעורר השראה, אבל כמאמר הקטע הבא, שמסתובב באינטרט ומיוחס לאנשים חכמים שונים, משמעות הרגלינו דרמטית יותר ממה שאנחנו יודעים:

שים לב לאמונותיך הן הופכות למחשבותיך

שים לב למחשבותיך הן הופכות למילותיך

שים לב למילותיך הן הופכות למעשיך

שים לב למעשיך הם הופכים להרגליך

שים לך להרגליך הם הופכים לערכיך

שים לך לערכיך הם הופכים לגורלך.

אנחנו אוסף של הרגלים, הרגלים שברוב המקרים אין לנו מושג שהם קיימים. ביקורתיות היא הרגל, דחיינות היא הרגל, מרדנות היא הרגל, צחצוח שיניים הוא הרגל, לאכול מול הטלוויזיה — הרגל, להחליף הילוכים בנהיגה — הרגל, לומר לעצמי שלמרות שלא ייבשתי את הכביסה הפעם, היא לא תעלה צחנה — הרגל. הרגל הוא משהו שאנו עושים מבלי לחשוב עליו, פשוט כי ככה אנחנו רגילים. אף אחד לא קם בבוקר ואומר, לא מתחשק לי לצחצח שיניים עכשיו, או, אני אצחצח אחר כך. הצחצוח הוא חלק בלתי נפרד מהיקיצה.

ויליאס ג'יימס, אבי אסכולת הפונקציונליזם בפסיכולוגיה, מצא שכדי שפעולה חדשה תהפוך להרגל עלינו להתמיד בה לפחות עשרים ואחד יום. אני מצאתי שזו יופי של אמונה ושכדאי לאמץ אותה. היה משהו בעשרים ואחד יום הזה שלא איים עלי. אוקיי, חשבתי לעצמי, לא רק שאני מבטיחה שכל הכלים יוצאים יחד מהמדיח, אני מבטיחה להתמיד בהחלטה המוזרה הזו לפחות עשרים ואחד יום, כדי שההרגל החדש יוטמע.

כלי אחד גורר אחריו את כל הכבודה, אמרתי ועשיתי, עשיתי וצחקתי. ההרגל של להפוך את המדיח לארון היה כל כך מושרש וכל כך נטול מחשבה, שבכל פעם שהייתי פותחת את הארון ומגלה שחסרה כוס היה ברור לי שאמצא כוס נקייה במדיח, ואז כשהייתי פותחת אותו כדי להוציא את הכוס, הייתי מתחילה לצחוק, כי הבנתי שאם אני מוציאה כוס אחת, כל תכולת המדיח יוצאת בעקבותיה. בימים הראשונים, כשהייתי נזכרת שזה או הכול או לא כלום, הייתי סוגרת את הדלת בחזרה ושוטפת כוס, העיקר לא לסדר את כל הכלים. היו ימים שבהם עשיתי לעצמי שיחת הכנה, "את מודעת לכך שאם את מוציאה כפית היא דבוקה לכל המדיח?" ולמרות שזה היה רק ביני לביני, הייתי נחושה לנצח את ההרגל הישן ולכבד את המילה של עצמי.

היום, אחרי שנתיים שאני "נקייה", חיפשתי את הסכין עם הידית השחורה. כשראיתי שהיא לא במגירה, פניתי למדיח. הרגשתי כבר כל כך בטוחה, שלא חששתי בכלל שאם אוציא רק את הסכין, אצטרך לעבור את כל התהליך מהתחלה. ואז, לגמרי באופן אוטומטי, לגמרי בלי לשים לב, אחרי שתי דקות גיליתי שמתוך הרגל, במקום להוציא את הסכין פיניתי את כל המדיח. אז נכון שכדי להפוך פעולה חדשה להרגל דרושה התמדה, אך עוד לפני כן דרושים זיהוי, ניפוי וניקוי הסימנים המובילים של ההרגלים ישנים, שלא תמיד יש לנו מושג שהם קיימים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אושר. לא מה שחשבתי”