החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על מיכל הרטשטיין

מיכל הרטשטיין נולדה בשנת 1974 ברמת גן למשפחה מהציונות הדתית. היא בעלת תואר ראשון בכלכלה וחשבונאות, תואר שני במשפטים ובעלת תעודת רו"ח משנת 2003. בשנת 2011 יצא לאור ספרה הראשון, וידויה של עגונת הייטק. בשנת 2013 יצא לאור ספרה השני, ... עוד >>

חקירת חיסול

מאת:
הוצאה: | 2018 |
קטגוריות: מתח ופעולה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

2011 היה יום קיץ חמים ושגרתי, לפחות עד השעה 12:30 בצהריים. אז החרידו קולות ירי את שלוותם של היושבים בבית קפה אופנתי במרכז תל אביב. היריות נורו מאקדחו של אופנוען מסתורי ופגעו בקובי עוזרי, עבריין לשעבר וסוכן משטרתי בהווה, ובסועדת נוספת. השניים נהרגו במקום.

לזירת האירוע מוזעקת מי שהייתה המפעילה של קובי, המפקחת הדס לוינגר, והיא מגויסת מיד לפענוח הרצח הכפול. בעודה מתאבלת על מותו של קובי ומתמודדת עם ביקורת ציבורית על אוזלת ידה של המשטרה במלחמתה בעולם התחתון, יוצאת הדס למסע רצוף תפניות מרעישות בפרשה עד לחשיפת האמת המפתיעה, תוך שהיא ניצבת בפני גילויים מטלטלים גם בחייה האישיים.

חקירת חיסול הוא הספר השני בסדרת החוקרת הדס לוינגר. קדם לו הספר משפחה הורגת.

הספר משפחה הורגת תורגם לאנגלית, נמכר באלפי עותקים וזכה לביקורות נלהבות.

מקט: 978-965-571-178-3
מסת"ב: 978-965-571-178-3
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
עמוד הפייסבוק

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק 1

יום שני 13.6.2011

הסכין החדה התקרבה במיומנות אל עורו החשוף של התינוק. על אף שהייתי במרחק נגיעה ממנולא יכולתי להצילו. הפעם הייתי נחושה שלא להסיט את מבטי, אך ברגע שהסכין הגיעה אל עורלתו של העולל עצמתי את עיניי.

בנו הבכור של אחי הקטן הפך ליהודי.

‘ויקרא שמו בישראל-‘ הכריז המוהל, ואביתר התכופף ולחש על אוזנו את השם הנבחר, ‘-דניאל בן אביתר ואפרת לוינגר.’

תרתי במבטי אחר אפרת. היא נשענה על אימה בסמוך לכניסה לאולם. כמו רוב האימהות, גם היא לא הייתה מסוגלת לצפות בטקס ברית המילה של בנה. יכולתי רק לדמיין כיצד מרגישה אם צעירה כשבנה בן השבוע עובר תהליך כירורגי ללא הרדמה. ידעתי שכמו חוויות הורות אחרות, גם חוויה זו תיחסך ממני.

הטקס הסתיים ודבוקת האורחים החלה להתפזר בין השולחנות. ניגשתי אל אביתר ואפרת וחיבקתי אותם בחום. אפרת בכתה ללא הפסקה, לא הצלחתי לזהות אם זהו בכי של התרגשות או של חרדה. המוהל מסר להם כמה הוראות קצרות והנחיות לטיפול, והם אחזו בדניאל הקטן ופנו אל חדר צדדי. התבוננתי באולם המלא. שירה נופפה לי מרחוק. הבנתי שאצטרך לחלוף על פני עשרות זוגות עיניים של קרובי משפחה וחברים. ידעתיבמקרה הטוב אזכה למבט אפוף רחמים השמור לרווקות, גרושות ליתר דיוק, זקנות בנות שלושים וארבע, במקרה הרע איאלץ לשוחח עם מישהו שיתעקש לברך אותי אישית ולאחל לי זוגיות ופוריות. כבר הייתי בטוחה שהפעם האורחים הסתפקו רק במבטים חומלים, אך ממש לפני שהצלחתי להתיישב ליד שירה ומול מנת הסלמון העסיסית שהזמנתי עצר אותי בחור שמנמן ונמוך.

‘הדס?!’ ספק שאל ספק אמר. חייכתי במבוכה. הבחור היה מוכר לי, אך לא הצלחתי להיזכר מהיכן.

‘דודי שפיגלר. היינו יחד בשבט,’ הוא נחלץ לעזרתי.

‘דודי,’ אמרתי. נענעתי את ראשי וחייכתי חיוך קפוא, לא ידעתי מה אני אמורה לומר או לעשות. ‘מה אתה עושה כאן?’ שאלתי לבסוף. אחרי הכול, מדובר באירוע של המשפחה שלי.

‘אני בעלה של דנית,’ הוא אמר. המשכתי להסתכל עליו במבט מזוגג, והוא מיהר להסביר, ‘דנית קראוס לשעבר.’ הוא הצביע לעבר בחורה צנומה שישבה ליד אילן, חברו הטוב של אביתר מהתיכון, והתגלגלה מצחוק. כנראה אילן סיפר עוד אחת מהבדיחות שלו. ‘דנית היא חברת ילדות של אביתר.’

‘אה…’ אמרתי ולטשתי עיניים בערגה לעבר מנת הדג שהמתינה לי, ‘לא ידעתי שהתחתנת עם דנית.’ למען האמת כלל לא הכרתי את דנית. ‘אני מניחה שמגיע לכם מזל טוב.’

‘על מה?’ הוא תמה.

‘על זה שהתחתנתם.’

הוא פרץ בצחוק רם. ‘זכרתי שהיית תמיד מצחיקה.’

מעניין שאני לא זכרתי אפילו פעם אחת שצחקתי עם מישהו מחבריי לתנועת הנוער.

‘שנונה כתער!’ הוא טפח קלות על כתפי. ‘דנית ואני נשואים כבר שבע שנים,’ הסביר לי את הבדיחה.

חייכתי. ‘סליחה, לא ידעתי שהתחתנת עם דנית.’

ניסיתי להישמע כמי שיש לה מושג כלשהו בחיי הסובבים אותה, ‘אני לא זוכרת שהייתם בחתונה של אביתר ואפרת.’

‘נכון… דנית בדיוק ילדה את השלישית שלנו.’

הפניתי מבט המום לעבר דנית. אם הבנתי נכון, היא בת כיתתו של אביתר, כלומר בת 28 וכבר אימא לשלושה ילדים, ורזה כל כך!

‘יפה מאוד,’ אמרתי כי לא היה לי שום דבר חכם אחר לומר. האמת שחשבתי שזה הכול חוץ מיפה שבחורה צעירה בת 28 קוברת את עצמה בים של טיטולים, תחליפי חלב ומוצצים במקום לראות עולם ולפתח את עצמה, אך הבנתי שזה לא הזמן או המקום או העסק שלי.

‘שמעתי שהתגרשת,’ הוא אמר מבלי למצמץ.

‘ממי שמעת?’ תקפתי.

‘מיובל אידלמן. הוא סיפר לי שפגש אותך ליד בית הספר של הילדים שלו.’

נזכרתי במפגש ההזוי שהיה לי עם יובל כשנה וחצי קודם לכן, כשחקרתי את הרצח וההתאבדות במשפחת דנילוביץ.

‘אז אני נושא השיחה שלכם?’

בחלומותיי הפרועים ביותר לא הייתי מנחשת שחבריי לשעבר מתנועת הנוער, אם אפשר בכלל לקרוא לעבר המשותף שלנו ‘חברות’, מדברים עליי בשיחות הסלון שלהם.

‘היית בהחלט נושא השיחה כשפענחת בזמנו את הסיפור הנורא ההוא עם מאיר דנילוביץ. כל הכבוד לך, דרך אגב.’

‘תודה רבה.’

‘את יודעת שעשינו ערב לזכרה של חני?’

‘כן שמעתי על זה.’

למען האמת, הזמינו אותי לאירוע שעשו החברים לזכרה של חני, אך הצלחתי להתחמק בתירוץ כלשהו.

‘חבל שלא הגעת. זה היה מאוד מרגש, וגם עשו לך המון כבוד בתור מי שפענחה את הפרשה.’ וזו בדיוק הסיבה שבחרתי לא להגיע לאירוע. ‘אז את עדיין גרושה?’ הוא הדהים אותי ברמת הישירות שלו.

‘כן,’ כמעט לחשתי.

‘אני שואל כי יש לי חבר טוב מהעבודה שהוא גם גרוש, אומנם קצת טרי, אבל זו הייתה פרידה ארוכה.’ הבנתי לאן הוא חותר והגנבתי מבט מלא ייאוש לכיוונה של שירה, שמצידה החזירה לי מבט מבין. קיוויתי שהיא תמצא דרך לחלץ אותי במהירות.

דודי המשיך, ‘אני יודע שזה קצת הזוי שאני ככה מנסה לשדך ביניכם, אבל אני חושב שזה ממש יכול להצליח.’

על סמך מה? חשבתי לעצמי, למרות העבר המשותף שלנו מעולם לא החלפנו יותר משני משפטים. למעשה באותם רגעים ממש ניהלנו את השיחה הארוכה ביותר שניהלנו אי פעם.

‘גם הוא כמוך, דתי לשעבר.’

עכשיו הבנתי. כמו רבים אחרים גם דודי חשב שדתיים לשעבר זקוקים לקבוצת תמיכה. הצצתי שוב לכיוונה של שירה. גיליתי שהיא עסוקה בניגוב פניו של ערן הקטן, שהיה מרוח כולו בקטשופ. ‘אומנם יש לו ילד אחד מאשתו לשעבר, אבל אני בטוח שהוא ירצה עוד ילדים.’ דודי עשה הכול כדי למכור לי את הסחורה.

‘אז אני ממש לא בשבילו,’ אמרתי וממש לפני שפצחתי בנאום המגירה שלי בעניין הורות, שירה הגיעה סוף סוף להציל אותי.

‘הטלפון שלך מצלצל,’ היא אמרה והגישה לי את הטלפון הסלולרי העתיק שלי. כשהטקס החל היא התיישבה הרחק מאחור, ולכן ביקשתי ממנה שתשמור לי על המכשיר.

דודי הביט עליי במבט המום, ידעתי שהוא אינו המום מהעובדה שיש לי סלולרי כה ישן, אלא מהקלות שבה דחיתי את גבר החלומות שהציע. ‘אתה תצטרך לסלוח לי, אני חייבת לענות לזה,’ אמרתי מבלי להביט במכשיר. מבחינתי גם שיחה מסוכן מכירות של מאווררי תקרה הייתה דחופה יותר מהשיחה עם דודי שפיגלר. הטלפון הפסיק לצלצל. במבטו של דודי ניכר כי הוא שמח על ההזדמנות החוזרת, אך אני הצצתי בצג המכשיר וגיליתי לחרדתי עשר שיחות שלא נענו מאלון, ועוד חמש הודעות ממנו משופעות בסימני קריאה. הרגשתי כיצד הדם זורם היישר אל רגליי. דודי ושירה הבחינו מיד בשינוי שחל בפניי.

דודי שאל, ‘הכול בסדר?’

‘בואי תשבי!’ שירה ניסתה לגרור אותי אל הכיסא.

הסתכלתי על דג הסלמון שלי במבט עצוב, ידעתי שאני כבר לא אצליח ליהנות ממנו. ‘הכול בסדר,’ אמרתי בקול מלא ביטחון. ‘פשוט נראה לי שקרה משהו כי המפקד שלי השאיר לי מיליון הודעות.’

‘אז את הולכת?’ שאלה שירה בעצב.

‘לא יודעת,’ אמרתי למרות שניחשתי שכן. אומנם לאלון הייתה נטייה לקטלג כמעט כל דבר כ’דחוף’, אך הנחתי שהוא לא יפריע לי באירוע משפחתי, אלא אם כן מדובר באירוע חריג.

יצאתי מהאולם לחצר צדדית ושקטה וחייגתי אל אלון.

‘הו! הגיע הזמן!’ ענה אלון בתוך פחות משנייה.

‘אני בברית של אחיין שלי.’

‘כבר עשו ממנו יהודי?’

‘כן,’ אמרתי ולא יכולתי שלא לחייך, אלון תמיד ידע להגיע לעיקר.

‘אז תעיפי את עצמך במהירות האור לרחוב לינקולן בתל אביב.’

‘אפשר לדעת מה קרה?’

‘תתקשרי אליי מהאוטו.’

חזרתי לאולם. שירה הסתכלה עליי במבט מלא תוכחה כשלקחתי את התיק שלי וגנבתי לחמנייה ממרכז השולחן. ‘אני מבינה שנגמרו כל השוטרים במחוז תל אביב.’

‘מאוד מצחיק.’

‘דווקא לא.’

‘תאמיני לי שאם זה היה תלוי בי לא הייתי עוזבת, אבל אני לא עובדת בעבודה סטנדרטית, לטוב ולרע.’

‘בסדר, בסדר,’ היא אמרה, ‘אני מציעה שתצאי כמה שיותר מהר, לפני שאימא תראה אותך עוזבת כל כך מוקדם.’

היא צדקה, אבל לצערי זה היה מאוחר מדי. בדיוק כשהסתובבתי לצאת גיליתי שאימא בדרכה אלינו. היא הסתכלה ישירות עליי, כך שלא יכולתי לטעון שלא שמתי לב אליה.

‘את הולכת?’ היא שאלה ללא הטון הביקורתי שהייתי מצפה לשמוע ממנה בסיטואציה הזאת. הייתי מבולבלת. ציפיתי לנאום תוכחה. הנהנתי ללא קול.

‘שמעתי על מה שקרה בתל אביב,’ היא אמרה לי כשותפה לסוד, ‘אני מבינה שהזעיקו אותך.’

‘מה קרה?’ שאלה שירה והצילה אותי. לי עצמי עדיין לא היה מושג במה מדובר.

‘היה פיגוע!’ הכריזה אימא.

‘מה? איפה?’ שאלה שירה בבהלה ומיד ניגשה לבדוק את הסלולרי שלה. אימא אמרה שבתל אביב והסתכלה עליי במבט רב-משמעות. ‘אין לך מה לחפש,’ היא פנתה אל שירה, ‘זה עוד לא פורסם.’

שירה שאלה אותה מאיפה היא יודעת.

‘המשרד של אבא של אפרת נמצא בבית רובינשטיין, זה ממש ליד המקום של הפיגוע.’ זכרתי שבית רובינשטיין נמצא ברחוב לינקולן. ‘אחד העובדים התקשר וסיפר לו שהיו פיצוצים ושעכשיו כל הרחוב מלא בשוטרים.’

‘אני חייבת לזוז,’ אמרתי ונשקתי לאימא על לחייה. ‘מזל טוב. תמסרי גם לאביתר ואפרת.’

‘כן, בטח, בטח.’ אימא שלי הסתכלה עליי במבט מלא הערכה. אהבתי את זה. עם הזמן היא למדה לקבל את העבודה שלי ולפעמים, ממש כמו הרגע, הייתה לי אפילו תחושה שהיא ממש גאה בי.

‘אל תתעכבי בגללנו,’ היא אמרה ונופפה בידה לשלום.

רצתי למכונית ומיד חייגתי לאלון.

‘כמה זמן, לוינגר, כמה זמן…’ הוא התנשף. ‘מה לא היה ברור בלהגיע לכאן במהירות האור?’

‘נראה אותך מצליח לצאת מאירוע של המשפחה שלי בתוך פחות מדקה.’

‘את בדרך?’

‘כן, אתה יכול לעדכן אותי במעט פרטים, הבנתי שהיה פיגוע.’

‘פיגוע?! מה פתאום פיגוע? מי אמר לך שהיה פיגוע?’

‘אורחים בברית שמקושרים לאנשים שעובדים בבניין סמוך.’

אלון גיחך. ‘רס’ן שמועתי לא בדק הפעם את השמועה כמו שצריך.’

‘אז אין פיגוע? מספרים ששמעו פיצוצים.’

‘זו הבעיה של אזרחים שמפיצים שמועות. היו יריות, לא פיצוצים.’

‘זה עדיין יכול להיות פיגוע.’

‘את הרי יודעת שהסיכוי שפלסטינאי יצליח להגיע למרכז תל אביב עם נשק חם הוא אפסי.’

‘אז מדובר באירוע פלילי.’

‘קרוב לוודאי, אני לא רוצה לדבר יותר מדי בסלולרי, כשתגיעי תוכלי להבין בעצמך.’

כשהתקרבתי לגשר מעריב נאלצתי להפעיל את הסירנה. זירת האירוע יצרה פקק של עשרות מכוניות באזור הפקוק ממילא. הנהגים הסתכלו עליי במבט מאשים כאילו אני ממהרת לקנות פלאפל ועוקפת אותם ללא סיבה. כשהתקרבתי שוטר במדים סימן לי היכן להחנות את הרכב. משכתי את אפוד המגן שהיה זרוק במושב האחורי ורצתי אל הכתובת שאלון הכתיב לי. כעבור מספר צעדים כבר הבחנתי בו נובח על שוטר צעיר שלא סימן נכון את שטח הזירה. כשהבחין בי עזב את הבחור לנפשו ועבר לצעוק עליי.

‘גברת לוינגר, יש לך מושג כמה זמן אני מחכה לך כאן?’ אלון רשף ולא ציפה לתשובה. ‘אפשר לחשוב שהיית צריכה לתפוס טרמפ מהירח. כּוּלָה נסיעה מכפר המכביה. בשעה כזו זה אולי עשר דקות.’

גם אם הכביש היה ריק היה לוקח לי עשרים דקות להגיע. ‘היו מלא פקקים,’ מלמלתי מבלי להתווכח איתו על תפיסת הזמנים הלקויה שלו.

‘פקקים?’ הוא אמר וחייך חיוך ציני. ידעתי שהוא הכול חוץ ממבודח. ‘כמה פעמים אני צריך לומר לך להפעיל סירנה?’

‘הפעלתי…’

‘אני מוכן להתערב איתך שלא הפעלת כל הדרך!’ הוא צדק. ‘אבל עכשיו את כבר כאן, תודה לאל ואפשר להתחיל.’

‘למה בכלל חיכיתם לי?’ לא הבנתי מדוע אני כה חשובה.

‘תכף תביני,’ הוא אמר והחל ללכת לכיוון זירת האירוע. ‘היום בסביבות השעה שתים עשרה וחצי בצהריים מתנקש חמוש באקדח נעמד מול מזנון בשם ‘זלדה’ וירה לעברו. השמשה הקדמית של המזנון התנפצה לחלוטין, שני בני אדם נהרגו ועוד שלושה נפצעו ופונו לבית חולים במצב בינוני וקשה.’ הוא סימן לי בידו להיכנס אל תוך המזנון.

‘והיורה?’

‘הוא נמלט מהמקום. על אופנוע.’

זה היה מזנון קטן וצפוף, מה שהסביר את ריבוי הנפגעים. אחת המלצריות ישבה ליד שולחן פנימי ומיררה בבכי בזמן ששוטר ניסה לשווא לתחקר אותה. הדלפק המרכזי, שהיה קרוב לשמשה שהתנפצה, היה מכוסה כולו ברסיסי זכוכית ובטיפות דם. על הדלפק הייתה מונחת מנה שטרם נאכלה, ומתחתיו שכבה בחורה צעירה בתוך שלולית דם. נצמדנו לקורת אלומיניום שעד לפני זמן לא רב הייתה המסגרת של השמשה הקדמית והתקדמנו אל תוך החלל הפנימי של המזנון. החלל היה קטן והיו בו ארבעה שולחנות קטנים. שני שולחנות היו ריקים, על השולחן המרוחק ביותר הייתה ארוחת בוקר חצי אכולה, הכיסאות היו זרוקים על הרצפה, מי שישב עליהם נפל או נמלט על נפשו. ליד השולחן הצמוד לדלפק הייתה שרועה גופתו של ההרוג השני. ממנח הגופה הנחתי שהוא ישב כשהירי החל, התרומם בשל ההפתעה ומיד נורה ונפל ליד השולחן.

אלון התקרב אל השולחן ונעמד בסמוך לגופה. הוא סימן לי להתקרב אליו.

‘הוא מוכר לך?’ שאל והצביע על הגופה.

כרעתי על ברכיי. ההרוג שכב על בטנו, ראשו פנה הצידה, עיניו הפקוחות הביטו בי במבט חלול. זרם דם דקיק זלג מפיו הפעור ונקווה לשלולית אדומה מסביב לפניו. נדרשו לי כמה שניות כדי להבין שאני מכירה את הבחור.

זה היה קובי עוזרי, הסייען החשוב ביותר שלי.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “חקירת חיסול”