פלסייד הוא ספרו השני של מייק קרי הרואה אור בעברית לאחר הנערה עם כל המתנות. ג'ס מולסון אינה זוכרת את […]
1
זה מוזר להתעורר ולא לדעת מי את.
ג’ס מולסון – שלא חשבה על עצמה בשם הזה או בשום שם אחר – מצאה את עצמה שוכבת על מצעים לבנים בתוך חדר לבן, מוצפת בזיכרונות שהיו בעיקר אדומים וצהובים וכתומים. הצבעים התמזגו והתפצלו ללא הפסק, ללא שליטה, ונשפו עליה חום כאילו פתחה דלת תנור מהר מדי וכל החום התנפל עליה בבת אחת.
מישהו בדיוק דיבר איתה בטון בהול. היא זכרה את הקולות, שקטים אך קרובים לפניה.
פניה… עכשיו, כשחשבה על זה, משהו בהן היה מוזר מאוד. היא ניסתה לשאול את אחת הנשים בלבן שנכנסו ויצאו מדוע זה כך, אבל היא בקושי הצליחה לפתוח את הפה, וכשכבר פתחה אותו הצליחה להפיק רק כמה נקישות וחרחורים שהכאיבו לה כשיצאו מגרונה.
האישה רכנה אליה ודיברה בקול חרישי. היא הייתה צעירה ויפה יותר מג’ס אבל בכל זאת הצליחה לשדר סמכות. לרגע לא הייתה לג’ס שום דרך לקבוע מה האישה הזאת עשויה להיות. ההסבר הכי סביר היה אחות או רופאה, אבל בבלבול המוחלט של הדקות הראשונות אפשר היה גם לחשוב שהיא נזירה מסוג כלשהו – שהמשבר שג’ס עוברת הוא, כנגד כל הראיות, משבר אמונה.
“יעברו כמה ימים עד שתוכלי לדבר,” אמרה לה האישה. “לא כדאי שתנסי אפילו. הריאות והרקמות בגרון שלך ספגו נזק חמור והן לא יחלימו אם תאמצי אותן.”
אחות, אם כך. לא נזירה. הנזק נגרם לריאות ולגרון שלה. יכול להיות שהנפש שלה לא נפגעה, אבל היא לא ממש הרגישה ככה.
ג’ס משכה בכתף בצד שלא היה בו עירוי. היא לא משכה בכתף כדי להדוף את המידע; היא ניסתה לבקש עוד. אבל האחות לא הבינה את המחווה, או שהתעלמה ממנה. היא הלכה בלי להוסיף מילה.
עכשיו ג’ס הרגישה לא רק מתוסכלת אלא גם מפוחדת. הבעת פניה של האחות בשעה שהביטה בה הייתה מוזרה מאוד. היא זיהתה בה חמלה, אבל גם משהו שנראה כמו איפוק או זהירות. האם ג’ס חולה במחלה מידבקת? אבל אם זה המצב, למה לה להתקרב כל־כך?
אבל זה לא העסיק אותה זמן רב. משהו בגופה משך אותה ללא הרף לעבר השינה. היא נכנעה לו – כניעה שחזרה על עצמה לסירוגין במהלך כל היום הראשון. רגעי ההכרה שלה היו קצרים. שנתה הייתה שטחית ורדופת לחישות שנשמעו כאילו נלחשו בקולות שונים. בכל פעם שהתעוררה עלו בראשה אותן שאלות בשעה שטיפסה בציפורניים מתוך החשיכה כמו שחיינית שמגיעה אל פני המים רגע לפני שריאותיה קורסות.
איפה אני? איך הגעתי הנה? מי חושב את המחשבות האלה? מה קרה לפני כל זה?
לא רק האחות ההיא הייתה זהירה לידה. כל האחיות נראו כאילו יש להן בעיה איתה. ג’ס המשיכה לקוות שאחת מהן תענה על השאלות שהיא איננה מסוגלת לשאול. זה היה מסוג הדברים שבטוח לומדים בקורס מבוא לסיעוד. אם מטופלת מתעוררת מטראומה קשה, קודם כול מעדכנים אותה בדברים הבסיסיים. “היית מעורבת בתאונה קשה,” למשל, או, “שדדו אותך וזרקו אותך מחוץ לתחנת הרכבת התחתית.”
זה היה כמעט רמז. אלף זיכרונות נרעדו לנוכח המילים האלו. תחנות רכבת תחתית היו מאפיין של חייה, אז היא בטח גרה בלונדון. אבל לא היה במוחה שום דבר שגיבה את תיאוריית התאונה או השוד. היה שם רק חור – קו המתאר שנוצר כשגוזרים בובת נייר מדף עיתון ואז שורפים וזורקים אותה. כרגע היא לא הייתה ג’ס. היא הייתה היעדר חשוד של ג’ס.
כשהתחילה לבסוף להיזכר היא שוב הוצפה באותה תחושת בלבול אטומה כי זכרה רק התעוררויות קודמות. מתברר שהיום הראשון כלל לא היה היום הראשון. היא נמצאת כאן הרבה יותר זמן, נודדת בין הכרה לעילפון, חיה ברגע מטושטש אחד המתארך ללא סוף.
ההתעוררויות המוקדמות היו שונות מאלה שהגיעו בשלב מאוחר יותר. הבלבול שלה נבלע אז בנחשול של רעב נואש ובלתי נשלט. היא הייתה נרקומנית (כשהזיכרונות האלה שבו ועלו הם הופיעו כהתפרצות גופנית כמעט, כאילו מוחה הדחוס ניתז בחזרה לצורתו הרגילה) והיא הייתה צריכה מנה. הייתה צריכה להרגיש טוב. באחת הפעמים היא גררה את עצמה אל מחוץ למיטה וזחלה כמעט עד לחלון, עם העירוי והכול, מתוך כוונה לטפס דרכו ולהתגנב למטה אל ההֵיי וֵיין כדי לקנות הרואין. דרך החלון השתקפו שמים ובניינים גבוהים – לא הייתה שום דרך לדעת כמה רחוקה הקרקע. אבל ג’ס הייתה מוכנה לנסות עד שהנשים בלבן הטילו וטו על הרעיון.
ההיזכרות בכל זה כעת עוררה בה שוב את הכמיהה לסם, אבל היא הייתה מעומעמת. נסבלת. הרעב לא היה חזק מספיק כדי להקים אותה ולנער אותה. הוא פשוט ישב בפינה קטנה במוחה וביקש תשומת לב בנימוס.
זה כשלעצמו היה מפחיד. יחד עם זיכרונות ההתמכרות שלה הגיעה גם סדרה נוספת של זיכרונות שנדחקה אל פני השטח של תודעתה בכוחו של איזה לחץ פנימי. היא כבר נגמלה פעם, רק פעם אחת בחייה, והתהליך ההוא היה תקופה אפלה של סבל שמחקה ימים ושבועות. אם היא נגמלה גם הפעם כי הפסיקה במכה כששכבה במיטה הזו אז היא בטח נמצאת כאן כבר הרבה מאוד זמן.
גם התחושה המוזרה בפניה הפחידה אותה. היא הרגישה כאילו בשרה לא שייך לה. כאילו מישהו מרח עליה מסכת פנים מבוץ ריחני ואז שכח לקרצף אותה אחרי שהתקשתה.
ביום השלישי היא ניסתה להתיישב. נשים בלבן נזעקו אליה והשכיבו אותה בחזרה. “אני רוצה מראה,” היא אמרה להם בלחישה רועמת כמו הלחשן הגרוע ביותר בעולם. “בבקשה, רק תביאו לי מראה!”
הנשים בלבן החליפו מבטים מוטרדים עד שאחת מהן קיבלה החלטה. היא יצאה מהחדר וחזרה עם פודרייה קטנטנה שלקחה מתיק יד של מישהי. היא החזיקה אותה בצורה שאפשרה לג’ס להרים מבט ולראות את פניה משתקפות אליה. זה היה הלם רציני בשבילה כי היא ממש לא זיהתה אותן.
זה לא היה קשור לאובדן הזיכרון. היא ידעה איך הפנים שלה אמורות להיראות ואלה לא היו הפנים שניבטו אליה מהמראה. נכון, הפנים האלה היו חיקוי סביר שהיה יכול להטעות אדם זר – ובמצב מנוחה הן לא נראו נורא כל־כך. בעצם דווקא כן. מסביב לעיניים הייתה נפיחות ניכרת כאילו מישהו חבט בה שוב ושוב. העור היה מתוח ומבריק במקומות מסוימים. והיא הייתה חיוורת כמו דג, כאילו גרה שנה או שנתיים במערה החצובה בצלע הר, כמו אוסאמה בן לאדן.
אך כשפניה זזו – כשהיא ניסתה לדבר – הן הפכו למראה בלהות. החלק הימני של פיה נותר חסר תגובה, משותק, ולכן החלק השמאלי, הנמרץ יותר, משך אותו ועיקם אותו בשורה של העוויות. הסימטריה נעלמה ופתאום נעשה ברור שגם קודם היא לא באמת הייתה שם.
“בסדר?” שאלה האחות שאחזה בפודרייה. בעדינות. בודקת בזהירות את הפצע.
ג’ס לא יכלה לענות. לא הייתה שום תשובה שיכלה לתאר את הרגשתה.
באותו לילה בשנתה היא נזכרה בפיסות נוספות מהעבר הקרוב. הקולות הלוחשים עדיין היו שם, כאילו התקיימו מאה שיחות בחלל המקיף את ראשה. יחד איתן הגיעה תחושה של פגיעות, של שכיבה חשופה בחלל גדול ופתוח. היא לא הייתה לבד: המונים הקיפו אותה, בלתי נראים. רבים כל־כך עד שלא היו מספיק מקומות עמידה בשביל כולם: הם עטפו אותה מלמעלה ומהצדדים כמו סירופ חם הנמזג מתוך מחבת.
ג’ס לא חלמה מאז שהייתה ילדה, ובכל זאת תמונות צצו ונעלמו. היא אחזה את פניה – גרסה זעירה שלהן – בידיה ואז פיסקה את אצבעותיה והניחה להן ליפול. שוב ושוב. לפעמים כשהן נפלו נשמע הרחק מתחתיה רשרוש או קרקוש מתכתי ולפעמים לא נשמע שום צליל.
ואז הגיעה האש והיתמרה מולה.
טיפסה אל תוך פיה.
השתכנה בתוכה.
היא התעוררה רועדת בחדר בית החולים החמים. זיעתה החלקלקה הקפיאה אותה. נשימה נתקעה בגרונה כמו דבר מוצק והיא נאלצה לירוק אותה בהדרגה, בנשיפות מהירות ורדודות.
“מה קרה לי?” היא קרקרה לאחות שבאה למדוד לה חום ולחץ דם בבוקר (ריח של אוכל מילא את חלל החדר, אבל ג’ס לא קיבלה הזנה דרך הפה ולכן הריח היה הדבר הכי דומה לאוכל שיכלה לצפות לו). “הייתה שריפה, נכון? תגידי לי. בבקשה!”
“את צריכה – ”
“אני יודעת, אני יודעת. אני צריכה לנוח. אבל אני לא יכולה לנוח כל עוד אני לא יודעת. בבקשה!”
האחות נעצה בה מבט ממושך וכמעט אמרה משהו. אבל הדבר היחיד שאמרה לבסוף היה, “אני אשאל את הרופא.” היא כיסתה את ג’ס וקיפלה סביבה את סדיני הכותנה הנוקשים בתנועות חדות של אלופת אוריגמי.
“בבקשה,” לחשה שוב ג’ס. היא חיכתה שפניה של האחות יתקרבו לשלה לפני שדיברה כי חשבה שאולי יהיה לה קשה יותר לסרב ממרחק כזה.
ונראה שהיא צדקה. “כן, הייתה שריפה,” אמרה האחות בקול מסויג כשהחליקה את הקמטים האחרונים שנותרו בסדין.
“איפה… היא…?” שאלה ג’ס. הפעם הרגישה רק מעט דקירות בגרונה. כל עוד תגביל את עצמה למילים בנות הברה אחת או שתיים, היא תוכל לעבור את השיחה הזאת בלי בעיה.
“בדירה שלך. הדירה שלך התלקחה כשהיית בפנים. כשהיית… חסרת יכולת תנועה.”
כשהייתי מסוממת, תרגמה ג’ס. שרפתי את הדירה שלי כשהייתי מסוממת. מי עושה דבר כזה? רק מישהו שרוצה להרוס את עצמו ואת כל הסובבים אותו.
מוחה הציג לה סדרה של תמונות. פסלון שרף של רקדנית סינית עם חליל. אהיל בצורת כדור פורח ששתי פיות מנופפות מתוך הסל שמתחתיו. אוסף מוזיקת הפולק שלה. הספרים שלה. האלבומים שלה. הכול אבד?
“כמה… רע?” היא שאלה.
“רע מאוד. באמת, תנסי לא לחשוב על זה. זה לא יעזור להחלמה שלך.”
האחות נסוגה במהירות. לג’ס היה נדמה שהיא משתוקקת לצאת מטווח שמיעה לפני שתיאלץ להתמודד עם שאלות נוספות.
ובאותו רגע הקרין מוחה תמונה נוספת.
ג’ון.
פניו, שמו, וחלחול ההכרה של המשמעות שהייתה לפנים ולשם האלה. אוי אלוהים, אם ג’ון מת! חרדה הציפה אותה אך מיד התחלפה בנחשול פראי ומעט מחליא של תקווה. אם ג’ון מת…
היא הזדקפה לישיבה לפני שאפילו קלטה שהחליטה להזדקף. אבל היא לא הצליחה להישאר בתנוחה הזאת וצנחה בחזרה לשכיבה, אחוזת בחילה וסחרחורת.
היא הייתה מוכרחה לדעת. היא אזרה כוחות כדי לשאול וניסתה לחזק את העמידות הבלתי קיימת שלה בעזרת תרגול. היא התרוממה על מרפקיה למשך כמה שניות ואז נפלה בחזרה על הסדין, אבל היא המשיכה להתאמן בהפסקות לאורך כל הבוקר, נחושה בכל פעם לשבור את השיא הקודם שלה.
סבב הרופאים התקיים בשעה אחת־עשרה. הרופא חלף על פני דלתה של ג’ס בלי להאט ואחריו שורה הומה של סטודנטים לרפואה אשר – כל אחד בתורו – הציצו לחדר בעיניים פעורות כאילו ג’ס מעלה מופע חשפנות בחנות פורנו ומיהרו לחזור לטור.
בדיוק אז.
אלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו. ג’ס הקימה את עצמה מהמיטה והורידה את הרגליים לרצפה. היא שלפה את הצינורית מידה והניחה לה להישמט. הקצה המשוחרר שרטט קו אדום משונן על הסדין הלבן.
לא היה לה קל להביא את עצמה למצב מאונך, אבל ברגע שזה קרה היא הצליחה לתרגם את ההתנודדות השיכורה שלה להתקדמות עקבית פשוט על־ידי בחירת הרגע הנכון להרים רגל ולהוריד אותה.
היא התקדמה אל הדלת במהירות של הילוך חוזר ונדרשה לה בערך דקה וחצי כדי להתקדם ארבעה מטרים. היציאה מהחדר הייתה מאתגרת יותר כי המרפק שלה נתקל בטעות בדלת, שפעלה על מנגנון קפיצי ולכן התחילה להיסגר. ג’ס נאלצה להישען עליה כדי שתישאר פתוחה בשעה שנדחקה ברווח ההולך ומצטמצם. ואז היא הייתה בצד האחר של הדלת, שהלכה ונסגרה, ולרגע אחד היא חשבה שהצליחה במשימתה. אבל זה רק מכיוון שהיא הביטה ימינה והנפיחות שמסביב לעיניה הותירה אותה ללא ראייה היקפית.
מהשטח המת שלה צצה יד ונגעה בה, מעט מתחת לכתף – האחיזה לא הייתה חזקה או לוחצת, אבל בכל זאת עצרה אותה במקומה. קול אמר, “גברת מולסון, אני מוכרחה לבקש ממך לחזור פנימה.”
ג’ס הסתובבה. ההסתובבות דרשה ממנה הרבה תנועות רגליים קטנות. האישה שעמדה כעת מולה לא הייתה לבושה בלבן אלא בכחול כהה בתוספת אפודה בצהוב זוהר. היא הייתה שוטרת, לא גבוהה יותר מג’ס אבל מוצקה וחסונה בהרבה וכפי הנראה (בשונה מג’ס) הייתה חזקה מספיק כדי לא ליפול מכל משב רוח קל. רוחה של ג’ס נפלה, מובסת אחרי מהלך אחד בלבד.
ומזועזעת ושוב מבולבלת לגמרי. למה יש שם שוטרת? האם יש עליה שמירה? ואם כן, האם לצורך הגנה או לשם מעצר?
השאלה הזאת הייתה תהום פעורה עצומה כל־כך עד שהיא האפילה, למשך כמה רגעים, על השאלה בדבר גורלו של ג’ון.
“למה?” היא קרקרה. זאת הייתה שאלה מעט מעורפלת, אבל היא תיאלץ להספיק.
השוטרת הזעיפה פנים. היה לה עור כהה ומנומש שגרם לג’ס להיזכר בפנים שנשקפו אליה מהמראה – החיוורון הבלתי טבעי, כמו יצור שחי מתחת לאבן. “את עצורה. לא ידעת?”
עכשיו היא יודעת. זאת התקדמות מסוימת. היא הצליחה להגות עוד “למה?”
הבעתה של השוטרת השתנתה, אבל רק לרגע – ענן של ספק או דאגה שהופיע לפתע על פניה ונעלם באותה מהירות. “על רצח, גברת מולסון,” היא אמרה. “האישום נגדך הוא רצח.”
היא סגרה על ג’ס, כאילו היא מתכוונת לדחוק בה פיזית לחזור אל החדר. ג’ס לא זזה, יותר מתוך תימהון מאשר לוחמנות. רצח? היא חשבה. רצח של מי? את מי כביכול…?
“את צריכה לחזור פנימה,” אמרה השוטרת. “אני לא אמורה אפילו לדבר איתך. אני זאת שאמורה למנוע מאנשים אחרים לדבר איתך.”
“מי…?” התנשמה ג’ס. המסדרון נסחף כמו ספינה בים. היא לא הייתה מסוגלת לזוז, אם כי הייתה מוכנה לחרוג מכך בשביל נפילה.
ידה של האישה הגיחה ותפסה שוב את זרועה. היא רכנה אל מעבר לג’ס ופתחה את הדלת בדחיפה – ללא מאמץ, ביד אחת. ג’ס הייתה יכולה באותו רגע להשליך את מלוא כובד משקלה על הדלת והקפיץ הקטן והמסכן הזה היה גובר עליה. “בבקשה, גברת מולסון,” אמרה השוטרת. “תחזרי כבר פנימה. אני אודיע לעורך דין שלך שאת ערה בפעם הבאה שהוא יתקשר.”
אבל ג’ס השיגה התקדמות רבה מכדי שתוותר עכשיו. “מי?” היא לחשה שוב. “מי… מת? ג’ון? זה… ג’ון?”
“העורך דין שלך יעדכן אותך,” הבטיחה השוטרת. אבל כשג’ס לא זזה ממקומה, היא פלטה אנחה כבדה ומשכה בכתפיה. “זה היה ילד,” היא אמרה. “ילד בן עשר. זה נראה כאילו אולי זאת הייתה תאונה, אבל זה לא מתפקידי לקבוע. את הצתת את האש והאישום לפי מה שהבנתי הוא רצח.”
שתי ידיה אחזו בזרועה של ג’ס, אחת מעל המרפק והאחרת מתחתיו, והיא ניסתה לסובב אותה. אבל שום איבר בגופה של ג’ס לא תקשר עם שום איבר אחר. פלג גופה העליון נע, האגן שלה הסתובב, רגליה נותרו במקומן.
היה רק בן עשר אחד שהיא בכלל הכירה. שמו צץ במוחה משום מקום ושפתיה התוו את שמו אם כי שום צליל לא בקע מפיה.
אלכס.
אלכס ביץ’.
היא הייתה מודעת לנפילה. אבל הרצפה, כשהיא הגיעה אליה, נרתעה ממנה כאילו הייתה משהו שלא נעים לגעת בו.
אין עדיין תגובות