החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על קסנדרה קלייר

קסנדרה קלייר נולדה להורים אמריקניים בעת שהייה בטהרן, ואת רוב ילדותה העבירה במסעות ברחבי העולם עם משפחתה. כשהיתה פעוטה, במהלך אחד הטרקים בהרי ההימלייה, העבירה חודש שלם בתרמיל הגב של אביה. עד לגיל עשר הספיקה להתגורר בצרפת, באנגליה ובשוויץ. בני ... עוד >>

מלאך מכני

מאת:
מאנגלית: אינגה מיכאלי | הוצאה: | 2013 | 416 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

טסה גריי רק בת שש-עשרה וכבר היא חוצה לבדה את האוקיינוס כדי למצוא את אחיה האהוב שנעלם באופן מסתורי. היעד הוא אנגליה וזהו תור הזהב של המלכה ויקטוריה. טסה אינה יודעת כי דבר מה אפל ומאיים ממתין לה ברחובות המוארים בעששיות גז של העיר לונדון, בירת הממלכה. זוהי לונדון כפי שמעולם לא ראיתם אותה: עיר בה ערפדים ויצורי שאול משוטטים ברחובות עטויי הערפל וזורעים הרס ופחד באשר ילכו. רק הלוחמים האמיצים, בני מסדר ציידי הצללים, מסוגלים להשליט חוק וסדר בכאוס שזורעים השדים בעולם האפל.

אבל כשטסה עצמה נחטפת על ידי האחיות אופל, חברות ארגון סודי בשם מועדון פנדמוניום, היא עד מהרה מגלה שגם היא עצמה מהווה חלק מהעולם האפל וכי גם לה יש כוחות על טבעיים רבי עוצמה ונדירים במיוחד, כוחות שחברי מועדון פנדמוניום חומדים לעצמם.

בודדה, נרדפת, וללא חברים, טסה מוצאת מקלט בקרב מסדר ציידי הצללים אשר נשבעים לסייע לטסה למצוא את אחיה אם תסכים להשתמש בכוחותיה לטובת מאבקם הנצחי ביצורי האופל. עד מהרה טסה מוצאת שהיא נקרעת בין שני חברים: וויל כחול העיניים השנון והאמיץ, וג׳יימס, שיפי תוארו השברירי מסתיר סוד קטלני. יחד הם עוברים הרפתקאות מסמרות שיער וטסה מגלה, לחרדתה, כי יתכן ותיאלץ לבחור בין הצלת אחיה לבין סיוע לחבריה הנאמנים כדי להציל את העולם כולו מכוח אפל ואימתני במיוחד.

מלאך מכני פותח את סדרת ספרי מכשירי התופת, טרילוגיה המקדימה את ספרי בני הנפילים (עיר של עצמות, עיר של אפר, עיר של זכוכית), ומספק הרפתקאות רבות נפתולים לצד ריגושים שירטיטו את לבכם.

ספריה של קסנדרה קלייר זוכים להצלחה עצומה בקרב בני נוער ומבוגרים ברחבי העולם, ובחודש אוגוסט 2013 יוקרן סרט הקולנוע עיר של עצמות שמאיים להפוך ללהיט הענק של הקיץ.

על המחברת:


המחברת קסנדרה קלייר

קסנדרה קלייר נולדה להורים אמריקניים בעת שהייה בטהרן, ואת רוב ילדותה העבירה במסעות ברחבי העולם עם משפחתה. כשהיתה פעוטה, במהלך אחד הטרקים בהרי ההימלייה, העבירה חודש שלם בתרמיל הגב של אביה. עד לגיל עשר הספיקה להתגורר בצרפת, באנגליה ובשוויץ. בני לוויתה כל השנים היו הספריםשלקחה איתה לכל מקום. לפני שהפכה לסופרת במשרה מלאה, עבדה קסנדרה קלייר ככתבת לענייני בידור בהוליווד. שאיפתה היא לא לכתוב יותר ולו מילה אחת על פאריס הילטון.

את עיר של עצמות כתבה כשהתגוררה בניו-יורק, בהשראת נופי העיר. הספר זכה להצלחה אדירה והמשכיו נמכרו במיליוני עותקים וכיכבו בראש רשימות רבי המכר בארה"ב. בימים אלה מפתחים בהוליווד סרט על פי ספריה. כיום קסנדרה מתגוררת במסצ'וסטס עם בעלה, חבורת חתולים והמוני ספרים. היא ממשיכה לכתוב את סדרת בני הנפילים. ספרה האחרון שראה אור בהוצאת גרף הוא עיר של אפר.

 

מן העתונות והמרשתת: גרף הוצאה לאור | נוריתה | וואלה! |
קצת עלינו: פייסבוק | טוויטר | לינקדאין | YouTube |

מקט: 4-676-43
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פתח דבר

לונדון, אפריל 1878

השד התפוצץ במטר של איכוֹר וקרביים.

וויליאם הֶרוֹנדֵייל מיהר להסיט לאחור את הפגיון שבידו, אבל אז היה כבר מאוחר מדי. החומצה הצמיגית שהיתה דמו של השד כבר החלה לאכּל את הלהב הנוצץ. הוא קילל והשליך הצידה את כלי–הנשק; זה נחת בתוך שלולית מטונפת ומיד החל מעלה עשן כמו גפרור שנרטב. השד עצמו נעלם, כמובן — נשלח בחזרה אל עולם התופת שממנו בא, אבל השאיר מאחור בלגאן.

"גֶ'ם!" קרא וויל והסתובב. "איפה אתה? ראית את זה? הרגתי אותו במכה אחת! לא רע, אה?"

אבל צעקתו של וויל לא זכתה למענה. שותפו לצייד עמד מאחוריו רק לפני כמה שניות, ברחוב הלח והעקמומי וחיפה עליו — וויל היה משוכנע בכך — אבל כעת הוא נותר לבדו בין הצללים. הוא קימט את מצחו בכעס — מה הטעם להתרברב, אם ג'ם לא נמצא. הוא הביט אחורה. הרחוב הלך והצטמצם לתוך סמטה שהובילה, אי–שם במרחק, אל מימיו האפלים והשוצפים של נהר התמזה. מבעד לפתח יכול היה וויל להבחין בקווי המתאר האפלים של ספינות שעגנו בנהר, יער של תרנים שנראה כמו בוסתן עירום מעלים. גֶ'ם לא היה גם שם; אולי חזר לרחוב נארוֹ בחיפוש אחר תאורה טובה יותר. וויל משך בכתפיו ופנה לחזור כלעומת שבא.

רחוב נארוֹ חצה את אזור לַיימהאוּס, בין הרציפים שלגדת הנהר ומשכנות העוני הצפופים שהשתרעו מערבה, לכיוון ווייטצ'אפֶּל. הוא אכן היה צר, כפי שהעיד שמו, ולכל אורכו ניצבו מחסנים ובנייני עץ מטים לנפול. לעת עתה, הוא היה שומם; אפילו השיכורים שהלכו מתנודדים בדרכם מהגרֵייפֶּס, הפאב שבמעלה הרחוב, מצאו מחסה והתמוטטו בו למשך הלילה. וויל אהב את לַיימהאוּס, האזור עורר בו תחושה שהוא נמצא בקצה העולם, במקום שממנו מפליגות מדי יום ספינות לנמלים רחוקים שקשה להעלות בדמיון. גם לא הזיקה העובדה שהאזור היה מעוזם של יורדי–ים, ומשום כך גם מלא במאורות הימורים ואופיום ובבתי–בושת. במקום כזה קל ללכת לאיבוד. אפילו הריח לא הפריע לו — עשן וחבלים וזפת עם תבלינים זרים, שנמהלו בריח המעופש של נהר התמזה.

הוא הביט לכל עבר ברחוב השומם, ואז מחה את פניו בשרוול מעילו, מנסה להסיר את האיכור שצרב את עורו. בד השרוול — שהיה מוכתם בחומר ירקרק ושחור — נקרע והוא גילה חתך בגב ידו, שסע עמוק. רוּנה של ריפוי היתה עוזרת לו. עדיף אחת מהרונות של שרלוט. היא הצטיינה בציור אירָצֶות.

דמות אפלה ניתקה מהצללים ונעה לעברו של וויל. הוא פנה אל הדמות, ואז נעצר. זה לא היה גֶ'ם; זה היה שוטר סתמי, חבוש קסדה דמוית פעמון, לבוש במעיל כבד ועל פניו הבעה מבולבלת. האיש בהה בוויל, וליתר דיוק בהה דרכו. וויל היה אמנם רגיל ללחשי תעתוע, ובכל זאת הרגיש תמיד מוזר כשאנשים הביטו דרכו, כאילו איננו נמצא. לרגע אחז בו הדחף לחטוף את האלה של השוטר ולהתבונן באיש בעודו מנופף בידיו בבהלה, מנסה להבין לאן היא נעלמה. אבל גֶ'ם כבר נזף בו כמה פעמים כשעשה זאת בעבר; וגם אם וויל לא ממש הבין את הסיבה להתנגדות של גֶ'ם, לא היה כדאי להכעיס אותו.

השוטר צמצם את עיניו, משך בכתפיו והמשיך בדרכו, תוך שהוא מטלטל את ראשו וממלמל מתחת לאפו שהוא מוכרח להפסיק לשתות לפני שיתחיל לדמיין דברים. וויל זז הצידה והניח לשוטר לעבור, ואז הרים את קולו וצעק: "ג'יימס קרסטרֵיירז! גֶ'ם! איפה אתה, חתיכת ממזר בוגדני?"

הפעם נשמעה תגובה עמומה. "אני כאן. לך בעקבות אור המכשפות."

וויל נע אל עבר קולו של גֶ'ם. נדמה שהקול עולה מפתח חשוך בין שני מחסנים; בין הצללים נראה ניצוץ עמום, כמו זהרורי תעתועים. "שמעת אותי גם קודם? שד השאקס ההוא חשב שיצליח לחסל אותי עם הצבתות הענקיות שלו, אבל אני דחקתי אותו לתוך סמטה — "

"כן, שמעתי אותך." הצעיר שהגיח מתוך הסמטה נראה חיוור לאור הפנסים — חיוור אפילו יותר מהרגיל, והוא תמיד היה חיוור ביותר. הוא היה גלוי–ראש, מה שמשך את העין מיד אל שערו. צבעו היה מוזר, כסוף ומבריק, כמו מטבע מצוחצח של שילינג. גם עיניו נצצו באותו גוון כסוף, פניו המפוסלים היו מחודדים, ורק הקימור הקל בעיניו רמז על מוצאו.

כתמים כהים הכתימו את חזית חולצתו הלבנה, וגם ידיו היו מרוחות באדום.

וויל נדרך. "אתה מדמם. מה קרה?"

גֶ'ם נופף בידו בביטול. "זה לא הדם שלי." הוא הפנה את ראשו לאחור, אל הסמטה. "זה שלה."

וויל הציץ מעבר לכתפו של חברו, אל תוך הצללים הסמיכים שבסמטה. בפינה הרחוקה שכבה על הקרקע צללית — היא כמעט נבלעה בחשכה, אך וויל נעץ בה מבט ארוך עד שהבחין בצורתם של יד חיוורת ואניץ של שיער בהיר.

"מה זה, אישה מתה?" שאל וויל. "סתמית?"

"למעשה, זו נערה. בקושי בת ארבע–עשרה."

וויל פצח במטר של קללות נמרצות. גֶ'ם המתין בסבלנות עד שסיים.

"אם רק היינו מגיעים מוקדם יותר," אמר וויל לבסוף. "השד הארור — "

"זה הקטע הכי מוזר. לא נראה לי שהשד הרג אותה." גֶ'ם קימט את מצחו. "השאקס הם שדים טפילים, הם דוגרים. הוא היה גורר את הקורבן שלו בחזרה למאורה ומטיל ביצים מתחת לעורה בעודה בחיים. אבל הנערה הזאת — היא נדקרה שוב ושוב. ואני לא בטוח שזה קרה כאן. אין מספיק דם בסמטה. לדעתי, היא הותקפה במקום אחר, גררה את עצמה הנה ומתה מפצעיה."

"אבל השאקס — "

"אני אומר לך, אני לא מאמין שזה היה השאקס. אני חושב שהשאקס רדף אחריה — ניסה לצוד אותה למטרה כלשהי, או בשביל מישהו אחר."

"לשאקס יש חוש ריח מפותח," הודה וויל. "שמעתי על מכשפים שמשתמשים בהם כדי לעלות על עקבות של נעדרים. והשד באמת נע בצורה מוזרה, כאילו היתה לו מטרה מוגדרת." הוא שב והעיף מבט מעבר לכתפו של גֶ'ם, בדמות הקטנה והעלובה ששכבה בסמטה. "מצאת אולי את כלי–הנשק?"

"הנה". גֶ'ם שלף משהו מתוך מעילו — סכין, עטוף בבד לבן. "זה מיזֶריקוֹרד, או פגיון אבירים. תראה כמה הלהב דק."

וויל נטל את הסכין מידו. הלהב אכן היה דק והיה מחובר לידית מעצם מלוטשת. הלהב והניצב היו מוכתמים בדם קרוש. וויל מחה את הסכין בזעף על הבד המחוספס של שרוולו ושפשף עד שניקה אותו כליל וחשף סמל שנצרב על הלהב. צמד נחשים שנשכו זה את זנבו של זה ויצרו עיגול מושלם.

"אוּרוֹבּוֹרוֹס," אמר גֶ'ם, ורכן קדימה כדי להיטיב לראות. "והוא כפול. מה זה אומר, לדעתך?"

"סוף העולם," אמר וויל, והמשיך להביט בפגיון, כשעל פניו חיוך קלוש, "ובריאתו."

גֶ'ם הזעיף פנים. "אני מבין את הסמליות, וויליאם. התכוונתי לשאול למה זה על הפגיון, ומה זה אומר לדעתך?"

הרוח שעלתה מהנהר פרעה את שערו של וויל; הוא הסיט אותו מעיניו במחווה של קוצר–רוח והמשיך לבחון את הפגיון. "זה סמל אלכימי, לא סמל של מכשף או של שוכן תחתיות. וזה אומר שמעורב כאן בן–אנוש — אחד מאותם סתמצ'יקים טיפשים שעבורם כישוף הוא הדרך להשגת עושר ותהילה."

"מאלה שגומרים את החיים כערימה של סמרטוטים מגואלים בדם בתוך כוכב מחומש." גֶ'ם נשמע עגמומי.

"מאלה שאוהבים להסתובב באזורי התחתיות של עירנו הנאווה." וויל עטף את הסכין בזהירות בממחטה, ואז תחב אותו לתוך כיס המעיל שלו. "אתה חושב ששרלוט תרשה לי לנהל את החקירה?"

"אתה חושב שאפשר לסמוך עליך בתחתיות? בין מאורות ההימורים והקסמים האסורים, בין כל הנשים המופקרות…"

וויל חשף חיוך ערמומי, מן הסתם דומה לזה של לוציפר כמה רגעים לפני שנפל מגן–העדן. "אתה חושב שזה מוקדם מדי, לפתוח כבר מחר בחיפושים?"

גֶ'ם נאנח. "עשה כרצונך, וויליאם. כמו תמיד."

סאות'המפטון, מאי

טֶסָה אהבה את המלאך המכני מיום שזכרה את עצמה. פעם היה שייך לאמה, שענדה אותו ביום מותה. לאחר מכן הוא נח בקופסת התכשיטים של אמא, עד שיום אחד שלף אותו משם אחיה, נתנאל, כדי לבדוק אם הוא עדיין עובד.

גודלו של המלאך לא עלה על הזרת של טֶסָה — פסלון קטן מפליז עם כנפי ארד מקופלות, שגודלן כגודל כנפיו של צרצר. היו לו פנים עדינים ממתכת, עם עפעפיים עצומים בצורת חצי סהר וידיים ששולבו על חרב בחזית. שרשרת דקה שנכרכה מתחת לכנפיו של המלאך אפשרה לענוד אותו על הצוואר כמו תליון.

טֶסָה ידעה שהמלאך מכני, כי כשקירבה אותו אל אוזנה שמעה את צליל המנגנון שלו, ממש כמו של שעון. נייט קרא בהפתעה שהמלאך עדיין עובד, אפילו אחרי כל כך הרבה שנים. לשווא חיפש כפתור או בורג, או כל שיטה אחרת למתוח את המנגנון. הוא לא מצא דבר. הוא משך בכתפיו ומסר את המלאך לטֶסָה. מאותו רגע, ענדה אותו תמיד. גם בלילות נח המלאך על חזה בשעה שישנה, ותקתוקו הקצוב, תיק תק תיק תק, פועם כמו לב נוסף.

היא החזיקה אותו כעת, לופתת אותו בין אצבעותיה, שעה שהספינה מֵיין פילסה את דרכה בין שאר ספינות הקיטור הגדולות ומצאה מקום עגינה ליד אחד מרציפי סאות'המפטון. נייט עמד על כך שתפליג לסאות'המפטון ולא לליברפול, יעדן של רוב הספינות הטרנס–אטלנטיות. הוא טען שהרבה יותר נעים להגיע לסאות'המפטון, אבל טֶסָה לא יכלה שלא להתאכזב מהמראה הראשון של אנגליה שנגלה לעיניה. הכול סביב נראה אפור ומשמים. גשם תופף על צריחי כנסייה רחוקה, ועשן שחור היתמר מארובותיהן של הספינות והכתים את השמים הקודרים בלאו הכי. על הרציף עמד קהל גדול, וכולם לבשו בגדים כהים ואחזו במטריות. טֶסָה מתחה את צווארה בחיפוש אחר אחיה, אבל הערפל ורסס הגלים מהספינה היו סמיכים מכדי לראות מישהו בבירור.

טֶסָה נרעדה. הרוח שעלתה מן הים היתה קרירה. בכל מכתביו כתב לה נייט שלונדון יפהפייה, והשמש זורחת כל יום. נו, חשבה טֶסָה, נקווה שמזג–האוויר שם טוב מזה של סאות'המפטון. היא לא הצטיידה בבגדים חמים — לא היה לה שום דבר עבה יותר מצעיף צמר שהיה פעם של דודה הרייט, וזוג כסיות דקות. את רוב בגדיה מכרה כדי לממן את לוויית דודתה, בידיעה כי אחיה יקנה לה בגדים חדשים כשתצטרף אליו בלונדון.

לפתע נשמעה צעקה. המֵיין עגנה. גוף הספינה השחור והנוצץ בהק מטיפות הגשם, וסירות הגרר פילסו את דרכן במים האפורים הגועשים, מוכנות ומזומנות לשאת אל החוף את הנוסעים על מטענם. הנוסעים מיהרו לרדת מהספינה, נואשים לחוש קרקע יציבה תחת רגליהם. הכול נראה שונה כל כך מהיום שבו הפליגו מניו יורק. השמים היו אז כחולים וברקע ניגנה תזמורת של כלי–נשיפה. אבל גם שם זה לא היה אירוע שמח, כי איש לא ליווה אותה בדרכה אל הספינה.

טֶסָה שמטה את כתפיה והצטרפה אל הקהל שירד אל הרציף. טיפות גשם עקצצו על ראשה ועל צווארה הגלויים, כמו דקירות של מחטים קטנות מקרח; ידיה, שהיו עטויות בכסיות הדקיקות, היו דביקות ולחות מהגשם. היא עלתה על הרציף והביטה סביבה בשקיקה בחיפוש אחר נייט. עברו כמעט שבועיים ימים מאז דיברה לאחרונה עם נפש חיה, כי על סיפון המֵיין היא הסתגרה בתוך עצמה. כמה נפלא יהיה לדבר שוב עם אחיה.

אבל הוא לא היה שם. הרציפים היו עמוסים ערימות של מטען, תיבות מסע ושאר כבודה, ולצד אלה היו גם ערימות של פירות וירקות שנרקבו והתפוררו בגשם. ספינת קיטור סמוכה עמדה להפליג ללֶה האבְר, ומלחים ספוגי–מים התרוצצו סביב טֶסָה כשהם צועקים בצרפתית. היא ניסתה לזוז מדרכם, וכמעט נרמסה תחת רגליו של המון נוסעים שמיהר למצוא מחסה בתחנת הרכבת.

היא לא ראתה זכר לנייט.

"האם את מיס גרֵיי?" הקול היה גרוני ובעל מבטא כבד. מול טֶסָה נעמד גבר. הוא היה גבוה, במעיל שחור ארוך ובמגבעת ששוליה אגרו את מי הגשם כמו מיכל מים. עיניו היו בולטות, כמעט יוצאות מחוריהן כמו עיני צפרדע, ועורו היה מחוספס למראה כמו רקמה צלקתית. טֶסָה נאלצה לעמוד בדחף הרגעי להירתע לאחור. אבל הוא ידע את שמה. מי יכול לדעת את שמה פרט לאדם שמכיר גם את נייט?

"כן?"

"אחיך שלח אותי. בואי איתי."

"איפה הוא?" שאלה טֶסָה, אבל האיש כבר פנה ללכת. הילוכו היה מוזר, כאילו צלע בעקבות איזו פציעה ישנה. כעבור רגע של היסוס, מיהרה טֶסָה להרים את שולי חצאיתה ולדלוק אחריו.

הוא עשה את דרכו בתוך הקהל, נע במהירות ובתכליתיות. כמה אנשים קפצו הצידה, תוך שהם ממלמלים משהו על גסות–רוחו בשעה שמירפק את דרכו בהמון. טֶסָה נאלצה כמעט לרוץ כדי לעמוד בקצב. הוא פנה הצידה בפתאומיות סביב ערימה של ארגזים, ומיד נעצר מול כרכרה גדולה, שחורה ובוהקת. אותיות זהב קישטו את צידה, אבל הגשם והערפל היו סמיכים מדי וטֶסָה התקשתה לקרוא את הכתוב.

דלת הכרכרה נפתחה ואישה שירבבה את ראשה החוצה. היא חבשה כובע נוצות ענק שהסתיר את פניה. "מיס תרזה גרֵיי?"

טֶסָה הינהנה. האיש עם העיניים הבולטות עזר לאישה לרדת מהכרכרה, ולאחריה לאישה נוספת, שבאה בעקבותיה. כל אחת מהן פתחה מיד מיטריה, כדי לגונן על עצמה מפני הגשם. ואז הן מיקדו את מבטיהן בטֶסָה.

שתי הנשים היו צמד מוזר… האחת היתה גבוהה מאוד ורזה, פניה גרומים וחמוצים. שערה חסר–הצבע היה אסוף על קודקודה. היא לבשה שמלת משי סגולה מבריקה, שהוכתמה פה ושם מהגשם, וגם כפפות תואמות בסגול. השנייה היתה נמוכה ושמנמנה, עם עיניים קטנות ושקועות בחוריהן; הכפפות הוורודות שנמתחו על ידיה הגדולות העניקו להן מראה של כפות ססגוניות של חיה.

"תרזה גריי," אמרה האישה הנמוכה מבין השתיים. "לכבוד הוא לנו להכירך סוף–סוף. אני גברת בּלֶק, וזו אחותי, גברת דארק. אחיך ביקש מאיתנו ללוות אותך ללונדון."

טֶסָה — שהיתה רטובה, קפואה ומבולבלת — הידקה את הצעיף הרטוב סביב גופה. "אני לא מבינה. איפה נייט? מדוע לא בא לקבל את פניי בעצמו?"

"הוא נאלץ להישאר בלונדון, לרגל עסקים שאינם סובלים דיחוי. מוֹרטמַן סירב לוותר עליו. אך הוא ביקש למסור לך פתק." גברת בּלֶק הושיטה לה פיסת נייר מגולגלת, שהיתה כבר לחה מהגשם.

טֶסָה נטלה מידה את הפתק ופנתה הצידה כדי לקרוא אותו. היה זה מכתב קצר מאחיה, ובו התנצל על שלא הגיע לנמל לקדם את פניה. הוא הוסיף וכתב שהוא בוטח בגברת בּלֶק ובגברת דארק — טֶסי, אני קורא להן האחיות אופל, מסיבות מובנות, ונדמה שהכינוי מוצא חן בעיניהן! — שיביאו אותה בריאה ושלמה אל ביתו שבלונדון. הוא ציין שהשתיים הן בעלות הבית שלו, ובנוסף על כך גם ידידות מהימנות, ואין בפיו אלא שבחים עליהן.

כל הספקות נגוזו מליבה. המכתב היה ללא ספק מנייט. היה זה כתב ידו, ואיש מלבדו לא קרא לה טֶסי. היא בלעה את רוקה, תחבה את הפתק לתוך שרוולה ופנתה בחזרה אל האחיות. "בסדר," אמרה, נאבקת באכזבתה, שטרם נמוגה — היא כה ציפתה לפגוש את אחיה. "נקרא לסבל שיביא את תיבת המסע שלי?"

"אין צורך, אין צורך." העליצות בקולה של גברת דארק לא עלתה בקנה אחד עם פניה האפורים והחמוצים. "כבר דאגנו לכך שהכבודה שלך תישלח ללונדון," אמרה. היא נקשה באצבעותיה כלפי האיש עם העיניים הבולטות, שהרים את עצמו אל מושב העגלון שבקדמת הכרכרה. היא הניחה את ידה על כתפה של טֶסָה. "בואי, ילדתי. הבה נרחיק אותך מהגשם."

טֶסָה נעה אל הכרכרה, מונעת מכוח אחיזתה הגרמית של גברת דארק, ולפתע התפזר הערפל וחשף את הסמל הזהוב הנוצץ שהיה מצויר על דלת הכרכרה. המילים מועדון פנדמוניום הקיפו צמד נחשים שנשכו זה את זנבו של זה ויצרו מעגל. טֶסָה קימטה את מצחה. "מה זה אומר?"

"אל תיתני לזה להטריד אותך," אמרה לה גברת בּלֶק, שכבר טיפסה פנימה ופרשה את חצאיתה על אחד המושבים הנוחים למראה. פנים הכרכרה היה מקושט ברוב פאר במושבים מקטיפה סגולה, שניצבו זה מול זה, ובווילונות עם גדילי זהב, שכיסו את החלונות.

גברת דארק עזרה לטֶסָה לטפס פנימה, ואז טיפסה בעצמה, בקושי. טֶסָה התיישבה, וגברת בּלֶק סגרה את דלת הכרכרה מאחורי אחותה והעלימה את השמים האפורים שבחוץ. היא חייכה ושיניה נצצו באור העמום כאילו היו עשויות ממתכת. "הרגישי נא בנוח, תרזה. נסיעה ארוכה לפנינו."

טֶסָה הניחה את ידה על המלאך המכני שענדה לצווארה ומצאה נחמה כלשהי בתקתוק הקצוב שלו, בעוד הכרכרה מזנקת קדימה לתוך הגשם.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מלאך מכני”