ספר ההמשך לרב־המכר נוורמור: מבחני הפלאות של מוריגן קרואו מוריגן קרואו אולי ברחה מגורלה כילדה המקוללת של הרפובליקה, אבל הצרות […]
פרק ראשון:
המלאך איזרפל
ערב האביב, שנה אחת
מוריגן קרואו קפצה ממסילת המטריות בשיניים נוקשות, ידיה קפואות סביב ידית המטרייה שלה. שערה היה סתור לגמרי מהרוח המצליפה. היא עשתה כמיטב יכולתה לסדר אותו בזמן שמיהרה להשיג את הפטרון שלה, שכבר הקדים אותה בלא מעט צעדים, כשהוא דוהר לאורך הרחוב הראשי ההומה והסואן של רובע בּוֹהֶמָה.
‘חכה לי!’ היא קראה אליו, בעודה נדחקת מבעד לקבוצת נשים לבושות שמלות סאטן וגלימות קטיפה עבות. ‘ג’ופיטר, קצת יותר לאט.’
ג’ופיטר נורת’ הסתובב לאחור אבל לא הפסיק לצעוד. ‘אני לא יכול להאט, מוֹג. זה לא ברפרטואר שלי. תעמדי בקצב.’
והוא נעלם שוב, כשהוא מסתער בנחישות מבעד להמון הולכי הרגל והריקשות והכרכרות הרתומות לסוסים וכלי הרכב הממונעים.
בעודה ממהרת בעקבותיו, חלפה מוריגן מבעד לעננת עשן כחול־ספיר שריחו מתקתק עד בחילה. אישה שאחזה בסיגרלת זהב דקה בקצות אצבעותיה המוכתמות בכחול נשפה אותו בפניה.
‘אוי, איכס.’ מוריגן השתעלה ונופפה בידה לפזר את העשן. לרגע ג’ופיטר אבד לה, אבל אז ראתה את קצה ראש הנחושת הבוהק שלו מקפץ בין האנשים, ורצה להשיג אותו.
‘זאת ילדה!’ היא שמעה את האישה בעלת האצבעות הכחולות קוראת מאחוריה. ‘מותק, מה זה — ילדה, כאן בבוהמה. מזעזע!’
‘זאת הצגת רחוב, מותק.’
‘אה, כמובן. כמה מקורי!’
מוריגן היתה שמחה לעצור רגע ולהסתכל סביב. היא מעולם לא ביקרה באזור הזה בנוורמור. אם לא החשש לאבד את ג’ופיטר בהמון, היא היתה נלהבת לראות את הרחובות המרווחים שלאורכם תיאטראות ואולמות קונצרטים, ערבוביה ססגונית של אורות בוהקים ושלטי ניאון. אנשים בלבוש חגיגי ירדו מכרכרות בכל פינת רחוב ועברו בדלתות של תיאטראות מפוארים. סוחרי רחוב קראו וזימרו, מזמינים לקוחות להיכנס אל פאבים רועשים. המסעדות היו כל כך מלאות סועדים, שהשולחנות גלשו אל המדרכות וכל מושב היה תפוס, אפילו ברגע תחילת האביב הזה, בערב הקפוא האחרון של החורף.
מוריגן הדביקה לבסוף את ג’ופיטר שהמתין לה בחזית הבניין העמוס ביותר — והיפה ביותר — שניצב ברחוב זה. זה היה מבנה מנצנץ עשוי שיש לבן וזהב, ולדעתה של מוריגן נראה כמו הכלאה בין קתדרלה לעוגת חתונה. השלט המסנוור שבראשו הכריז:
היכל המוזיקה ‘דלפי’ החדש מציג
ג’יג’י הָדָר
ולהקת
חמישיית הַבִּיּוּבִים
‘אנחנו… נכנסים?’ התנשפה מוריגן. הצלעות שלה כאבו מהמאמץ.
‘מה, למקום הזה?’ ג’ופיטר נשא מבט מלא בוז אל ‘דלפי’ החדש. ‘בחיים לא. הייתי מעדיף למות ולא להיכנס לכאן.’
לאחר מבט חטוף מעבר לכתפו הוא הוביל אותה אל סמטה מאחורי ‘דלפי’ החדש, משאיר את ההמונים מאחור. הסמטה היתה צרה כל כך שהם נאלצו ללכת בטור, מעל ערמות אשפה לא מזוהה ולבנים שקרסו מהקירות המתפוררים. לא היה כאן שום מקור אור. באוויר עמד ריח עז של משהו נורא, סירחון שהלך והתעצם ככל שהמשיכו להתקדם. הצחנה הזכירה ביצים סרוחות או בעלי־חיים מתים, או אולי שניהם.
מוריגן כיסתה את הפה וגם את האף. הריח היה כזה מחליא שהיא היתה צריכה להתאפק כדי לא להקיא. יותר מכל דבר אחר היא רצתה להסתובב ולברוח, אבל ג’ופיטר המשיך לצעוד מאחוריה ולדחוק בה קדימה.
‘תעצרי,’ הוא אמר כשכמעט הגיעו לקצה הסמטה. ״זה…? לא. רגע, אולי…?’
היא הסתובבה וראתה אותו בוחן חלק מהקיר שנראה בדיוק כמו כל החלקים האחרים. הוא לחץ בעדינות בקצות האצבעות על החומר שבין הלבנים, רכן לרחרח אותו ואז ליקק את הקיר בזהירות.
מוריגן שלחה אליו מבט מזועזע. ‘איכס, תפסיק עם זה. מה אתה עושה?’
ג’ופיטר לא ענה. הוא בהה בקיר רגע במצח מקומט, ואז נשא מבט אל השמיים, אל רצועת הכוכבים הצרה שבין הבניינים. ‘הממ. ככה חשבתי. את מרגישה את זה?’
‘מרגישה מה?’
הוא לקח את ידה והצמיד אותה לקיר. ‘תעצמי עיניים.’
מוריגן עשתה את מה שביקש, אבל באמת שהרגישה מגוחכת. לפעמים היה קשה לדעת אם ג’ופיטר עושה שטויות או רציני, והפעם היתה לה הרגשה שמדובר באיזו בדיחה מטופשת על חשבונה. היום היה יום ההולדת שלה, אחרי הכול, וגם אם הוא הבטיח לה שלא יהיו שום הפתעות, התאים לו לתכנן איזו תוכנית מורכבת ומביכה שתוביל אותה לחדר מלא אנשים ששרים ‘יום הולדת שמח’. היא עמדה לבטא את חשדותיה, אבל אז —
‘אה!’ קצות אצבעותיה חשו עקצוץ מדגדג קל שבקלים. באוזניה עלה זמזום קלוש. ‘אה.’
ג’ופיטר אחז במפרק ידה וניתק אותה בעדינות מהקיר. מוריגן חשה בהתנגדות, כאילו הלבנים מגנטיות ולא רוצות להרפות ממנה.
‘מה זה?’ היא שאלה.
‘תעתוע קטן,’ מילמל ג’ופיטר. ‘בואי אחרי.’ הוא נשען לאחור, הניח רגל אחת על הקיר, ואחריה את השנייה, ואז — מזלזל באגביות בכוח הכבידה — התחיל לצעוד במעלה הקיר, בגב כפוף כדי שראשו לא ייחבט בקיר הסמטה הנגדי.
מוריגן בהתה בו לרגע בשתיקה, ואז ניערה את עצמה קלות. אחרי הכול, היא היתה בת נוורמור עכשיו. דיירת־קבע במלון דֵאוּקָליוֹן, ואפילו חברה באגודה הפלאוּתולוגית. באמת הגיע הזמן שתפסיק להיות מופתעת כל כך בכל פעם שהדברים הופכים למוזרים משהו.
היא נשמה נשימה עמוקה (משתדלת שוב לא להקיא בגלל הריח המחריד) וחיקתה במדויק את תנועותיו של ג’ופיטר. ברגע ששתי כפות רגליה נחו על הקיר, העולם התעקם לרגע ואז יישר איתה קו. עכשיו היא הרגישה לגמרי בנוח. הריח הנורא נעלם בבת אחת והוחלף באוויר לילה קריר וצח. פתאום נדמה שאין דבר טבעי יותר מלצעוד במעלה קיר כששמי הלילה פרושים מולה. מוריגן צחקה.
כשהגיחו מהסמטה האנכית, העולם נטה על צדו שוב ואז התיישר.
בניגוד לציפיות של מוריגן, המקום שהגיעו אליו לא היה גג, אלא סמטה אחרת, הומה ורועשת, מוארת באור ירקרק חולני. מוריגן וג’ופיטר הצטרפו לתור ארוך של אנשים נלהבים מאחורי חבל קטיפה. מצב הרוח היה מידבק; צמרמורת קלה של ציפייה עברה במוריגן והיא נעמדה על קצות האצבעות כדי לראות מה מחכה להם בסוף התור. מלפנים היתה דלת תכלת שחוקה שאליה הוצמד שלט בכתב יד מבולגן:
היכל המוזיקה ‘דלפי’ הישן
כניסת אמנים
הערב: המלאך איזרפל
‘מי זה המלאך איזְרָפֵל?’ שאלה מוריגן.
ג’ופיטר לא ענה. הוא סימן למוריגן בתנועת ראש שתבוא אחריו, ואז צעד בנחת אל ראשית התור, ששם בדקה אישה משועממת־למראה שמות ברשימה. היא היתה לבושה כולה שחור, מהמגפיים הכבדים ועד למגיני האוזניים הצמריריים התלויים על צווארה. (בדיוק כמו שמוריגן אוהבת.)
‘התור מתחיל בקצה השני,’ היא אמרה בלי להרים מבט. ‘אסור לצלם. והוא לא יחלק חתימות עד סוף ההופעה.’
‘אני חושש שלא אוכל לחכות עד אז,’ אמר ג’ופיטר. ‘אכפת לך שאתגנב פנימה עכשיו?’ האישה נאנחה והעיפה בו לרגע מבט חסר הבעה. היא לעסה מסטיק בפה חצי פתוח. ‘מה השם?’
‘ג’ופיטר נורת’.’
‘אתה לא ברשימה.’
‘לא. זאת אומרת, כן. אני יודע. קיוויתי שאולי תתקני את זה בשבילי,’ הוא אמר, וחייך מבעד לזקנו הג’ינג’י. הוא נקש קלות על הסיכה הזהובה בצורת פ’ שעל דש החולצה שלו.
מוריגן התכווצה במבוכה. היא ידעה שחברי האגודה הפלאוּתולוגית היוקרתית נערצים על הכול בנרוומור, ולעתים קרובות זוכים ליחס מיוחד שאזרחים מן השורה יכולים רק לחלום עליו, אבל מעולם לא ראתה את ג’ופיטר מנסה לנצל באופן כה בוטה את זכויות היתר שמעניקה הסיכה. הוא עושה את זה לעתים קרובות? היא תהתה.
האישה — ומוריגן הבינה אותה לגמרי — לא התרשמה במיוחד. היא הסתכלה בחמיצות על ה־פ’ המוזהבת הקטנה, ועיניה המודגשות באייליינר מנצנץ הבזיקו אל פניו מלאות התקווה של ג’ופיטר. ‘רק שאתה לא ברשימה.’
‘הוא ירצה לפגוש אותי,’ אמר ג’ופיטר.
שפתה העליונה התעקלה וחשפה פה מלא שיניים מצופות יהלומים. ‘תוכיח.’
ג’ופיטר הטה את ראשו והרים גבה אחת, והאישה חיקתה אותו בקוצר רוח. בסופו של דבר ג’ופיטר נאנח והכניס יד לכיס המעיל שלו. הוא שלף נוצה שחורה עם זהרורי זהב וסיחרר אותה — פעם, פעמיים — בין אצבעותיו.
עיניה של האישה נפערו קלות. פיה נפתח, ומוריגן ראתה את הגוש הכחול העז של המסטיק תקוע בין שיניה. במבט מודאג לעבר התור ההולך ומתארך מאחורי ג’ופיטר, היא פתחה בדחיפה את הדלת התכולה המשופשפת וסימנה בראשה לשניהם להיכנס. ‘אבל תזדרזו. המסך עולה בעוד חמש דקות.’
היה חשוך מאחורי הקלעים בהיכל ‘דלפי’ הישן. דממה של ציפייה מילאה את האוויר. פועלי במה בבגדים שחורים זזו ממקום למקום בשקט וביעילות.
‘מה היתה הנוצה הזאת?’ שאלה מוריגן בלחישה.
‘משכנעת יותר מסיכה, מתברר,’ מילמל ג’ופיטר, שנשמע מרוגז מעט. הוא הושיט למוריגן אחד משני זוגות מגיני אוזניים שסחב מארגז עם הכיתוב ‘צוות’. ‘תעטי את אלה. הוא עומד להתחיל לשיר.’
‘מי, אתה מתכוון למלאך איז… משהו?’ היא שאלה.
‘איזְרָפֵל, כן.’ הוא העביר יד בשיער הנחושת שלו, ומוריגן ידעה שהתנועה מעידה על מתח.
‘אבל אני רוצה לשמוע אותו.’
‘לא, את לא. תאמיני לי.’ ג’ופיטר הסתכל מבעד למסך התיאטרון על הקהל, ומוריגן הציצה גם היא. ‘את לא רוצה לשמוע אף אחד מהם שר, מוג.’
‘למה לא?’
‘כי זה יהיה הצליל המתוק ביותר שתשמעי,’ ענה ג’ופיטר. ‘הוא יפעיל משהו במוח שלך וישרה עלייך שלווה אינסופית ומושלמת, וזו תהיה ההרגשה הכי טובה שתוכלי להרגיש. הוא יזכיר לך שאת בן אדם שלם ומושלם, ושכבר יש לך כל מה שתרצי או תצטרכי אי־פעם. בדידות ועצב יהפכו לזיכרון רחוק. הלב שלך יתמלא, ואת תרגישי שהמציאות לא תוכל לאכזב אותך שוב לעולם.’
‘נשמע ממש נורא,’ אמרה מוריגן ביובש.
‘זה באמת נורא,’ התעקש ג’ופיטר בפנים קודרות, ‘כי זה בר־חלוף. כי איזרפל לא יכול להמשיך לשיר לנצח. וכשהוא מפסיק, תחושת האושר המושלם מתפוגגת בסופו של דבר. ואת תמצאי את עצמך שוב כאן, בעולם האמיתי, עם כל הקשיים וחוסר השלמות והלכלוך שבו. זה יהיה קשה מנשוא, ואת תרגישי ריקנות, כאילו חייך נעצרו. כאילו את לכודה בבועה כששאר העולם ממשיך לחיות סביבך בדרכו הלא מושלמת. את רואה את האנשים האלה שם?’ הוא הסיט את המסך קלות והם הסתכלו שוב על הקהל.
על כל פרצוף ופרצוף בים הפנים, שזהרו באור העולה מבור התזמורת הריק, התנוססה אותה הבעה בדיוק — להוטה אך חלולה איכשהו, נזקקת. נזקקת. ‘אלה לא פטרונים של האמנויות היפות,’ המשיך ג’ופיטר בדבריו. ‘הם לא באו לכאן מתוך הערכה לביצוע עילאי.’ הוא הסתכל על מוריגן ולחש, ‘הם מכורים, מוג. כל אחד ואחד מהם. הם באו לקבל את המנה הבאה שלהם.’
מוריגן הציצה על הפרצופים הרעבתניים וחשה צינה אוחזת בה.
קול אישה פילח את חלל האוויר. הקהל השתתק.
‘גבירותי ורבותי! בערב המאה של הופעתו העילאית כאן ב’דלפי’ הישן… הרשו לי להציג את האחד והיחיד, השמימי, האלוהי…’ הקול המוגבר הונמך ללחישה דרמטית. ‘הראו למלאך איזרפל כמה אתם אוהבים אותו!’
הדממה הופרה בבת אחת והאולם נמלא מהומה עליזה של מחיאות כפיים, שריקות וקריאות. ג’ופיטר דחף את מוריגן חזק עם המרפק, והיא הידקה את מגיני האוזניים למקום. הם חסמו כל זכר לקול, כך שהדבר היחיד ששמעה היה הדם הפועם באוזניה. מוריגן ידעה שהם לא באו לכאן לשמוע הופעה. היתה להם עבודה חשובה בהרבה, ועדיין… באמת שזה היה קצת מעצבן.
החושך באולם הוחלף בבוהק זהוב טהור. מוריגן מיצמצה באור המסנוור. גבוה מעל הקהל, קרוב לתקרה, במרכז החלל המפואר, זרקור האיר גבר בעל יופי משונה, כל כך לא מהעולם הזה, שמוריגן ממש התנשפה למראהו.
המלאך איזרפל ריחף באוויר עם זוג כנפיים רבות־עוצמה — נוצות שחורות כמו הלילה עם עורקים של זהב מבליח, מנצנץ. הכנפיים הזדקרו מבין השכמות וחבטו באוויר באיטיות, בקצב קבוע. מוטת הכנפיים היתה שלושה מטרים לפחות. גם גופו של המלאך היה חזק ושרירי אבל גמיש, ובעורו השחור הקר היו עורקים זעירים של זהב, כאילו נשבר כמו אגרטל ותוקן במתכות יקרות.
הוא הסתכל על הקהל מלמעלה ובמבטו היו בו־זמנית נדיבות וסקרנות קרירה. מכל עבר אנשים נשאו מבט אל איזרפל כשהם בוכים ורועדים, וחובקים את עצמם בכוח כדי להתנחם. כמה צופים התעלפו על רצפת היכל המוזיקה. לדעתה של מוריגן זה היה טיפה מוגזם. הוא עדיין אפילו לא פתח את הפה לשיר.
ואז הוא עשה את זה.
והקהל הפסיק לזוז.
הם נראו כאילו עשויים להישאר קפואים לנצח.
שלווה דוממת, נצחית, כיסתה את הקהל כמו שלג.
מוריגן היתה יכולה להישאר שם כל הלילה, מכונסת בשולי הבמה, ולצפות במחזה המשונה והדומם הזה… אבל ג’ופיטר השתעמם אחרי דקות ספורות. (טיפוסי, חשבה מוריגן לעצמה.)
במעמקים האפלוליים, האפופים עשן, שהתמשכו מאחורי הקלעים, ג’ופיטר מצא את חדר ההלבשה של איזרפל והוא ומוריגן נכנסו לחכות לו שם. רק כשדלת הפלדה הכבדה נסגרה לחלוטין, ג’ופיטר סימן לה שבטוח להסיר את מגיני האוזניים.
מוריגן הסתכלה סביב על חדר ההלבשה ועיקמה את האף. הוא היה מלא פסולת. פחיות ובקבוקים ריקים כיסו כל משטח, נוסף על קופסאות שוקולדים חצי ריקות ועשרות אגרטלים מלאים פרחים בשלבים שונים של גסיסה. בגדים נערמו על הרצפה, על הספה, על שולחן האיפור, על הכיסא, ובכול שרר ריח מעופש של בדים לא מכובסים. המלאך איזרפל היה בלגניסט.
מוריגן השמיעה נחרת צחוק של תימהון. ‘אתה בטוח שזה החדר הנכון?’
‘מממ. למרבה הצער.’
ג’ופיטר פינה מקום על הספה עבור מוריגן, כשהוא אוסף בעדינות פריטי אשפה וזורק אותם לפח… ואז נסחף והעביר את ארבעים הדקות הבאות בסידור החדר, בניקוי משטחים ובהפיכת המקום ראוי למגורים ככל הניתן. הוא לא ביקש ממוריגן עזרה, והיא לא הציעה. היא לא היתה נוגעת במפגע הבריאותי הזה גם במקל.
‘תקשיבי, מוג,’ אמר ג’ופיטר בעודו מנקה. ‘מה שלומך? את בסדר? מרגישה… שמחה? מרגישה… רגועה?’
המצח של מוריגן התקמט. היא הרגישה רגועה לחלוטין עד שהוא שאל אם היא מרגישה רגועה. אף אחד לא שואל מישהו אם הוא רגוע, אלא אם כן הוא חושב שיש למישהו הזה סיבה שלא להרגיש רגוע. ‘למה?’ עיניה הצטמצמו. ‘מה קרה?’
‘לא קרה שום דבר!’ הוא השיב, אבל קולו הפך צפצפני מעט ומתגונן. ‘ממש שום דבר. פשוט… כשפוגשים מישהו כמו איזרפל, חשוב להיות במצב רוח טוב.’
‘למה?’
‘כי אנשים כמו איזרפל… סופגים את הרגשות של אנשים אחרים. אז, אה, מאוד לא מנומס לבקר אותם כשעצובים או כועסים, כי זה יעשה להם מצב רוח נוראי ויהרוס להם את כל היום. ובכנות, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שיהיה לאיזרפל מצב רוח רע. זה חשוב מדי. אז, אה… איך את מרגישה?’
מוריגן מרחה על פניה חיוך גדול מאוד ואותתה לו בשני אגודלים זקורים.
‘טוב,’ הוא אמר לאט, ונראה מעט מודאג. ‘בסדר. זה עדיף על כלום.’
קול רועם במערכת הכריזה שמאחורי הקלעים הכריז על הפסקה של עשרים דקות. כעבור כמה רגעים דלת חדר ההלבשה נפתחה בבת אחת.
כוכב המופע צעד פנימה, ספוג זיעה, כנפיו אסופות מאחורי גבו. הוא פנה היישר לעבר עגלה עמוסה בקבוקי זכוכית מקרקשים, מלאים משקאות חריפים בגוונים שונים של חום, ומזג לעצמו כוסית של משהו בעל צבע ענברי. ואז עוד אחת. באמצע הכוסית השנייה נראה שהוא מבחין סוף־סוף שהוא לא לבד.
הוא בהה בג’ופיטר וגמר את שארית המשקה שלו בלגימה אחת.
‘אז אספנו לנו כלבלבת רחוב, מה, יקירי?’ הוא שאל לבסוף, וסימן בראשו לעבר מוריגן. אפילו קול הדיבור שלו היה עמוק ומתנגן. הקול עורר במוריגן צביטה קטנה ומשונה, כמו נוסטלגיה או געגועים הביתה או כמיהה, ממש באחורי הגרון. היא בלעה רוק בקושי.
ג’ופיטר גיחך. ‘מוריגן קרואו, תכירי את המלאך איזרפל. אין איש עם קול פרא מופלא כמו שלו.״
‘נעים מ —’ התחילה מוריגן לומר.
‘העונג כולו שלי,’ קטע אותה איזרפל והחווה בידו באופן כללי על חדר ההלבשה שלו. ‘לא ציפיתי לאורחים הערב. זה לא מרשים במיוחד, אני חושש, אבל…’ הוא סימן על עגלת המשקאות. ‘אתם מוזמנים.’
‘לא באנו לאכול ולשתות, ידידי הוותיק,’ אמר ג’ופיטר. ‘אני צריך לבקש ממך טובה. זה דחוף למדי.’
איזרפל שמט את עצמו על כורסה, שילשל את רגליו מעבר למשענת היד ובהה בזעף בכוס שבידיו. כנפיו התפתלו והתארגנו מחדש, תלויות מעבר לגב הכורסה כמו גלימת נוצות שופעת. הן היו חלקות ומבריקות, עם שכבה תחתונה של פלומה רכה. מוריגן בקושי הצליחה לעצור בעצמה מלהושיט יד וללטף אותן. זה יהיה קצת מוזר, היא חשבה.
‘הייתי צריך לדעת שזה לא ביקור חברתי,’ אמר איזרפל. ‘הרי הפסקת לבקר אותי, ידידי הוותיק. לא היית כאן מאז הקיץ של שנה אחת־עשרה. אתה מודע לכך שהחמצת את ליל הפתיחה המפואר שלי?’
‘אני מצטער. קיבלת את הפרחים ששלחתי?’
‘לא. לא יודע. סביר להניח.’ המלאך משך בכתפיו בקוצר רוח. ‘אני מקבל הרבה פרחים.’
מוריגן היתה משוכנעת שאיזרפל מנסה לגרום לג’ופיטר להרגיש רע, אבל משום־מה היא עצמה הרגישה לא בסדר. זאת היתה הפעם הראשונה שפגשה את איזרפל, ועדיין לא היתה מסוגלת לשאת את המחשבה שהוא אומלל. היא נתקפה דחף משונה לתת לו עוגייה. או כלבלב. משהו.
ג’ופיטר שלף מכיס מעילו מגילת נייר מרופטת ועט והושיט אותם בדממה לחברו. איזרפל התעלם מהם. ‘אני יודע שקיבלת את המכתב שלי,’ אמר ג’ופיטר.
איזרפל עירבל את המשקה בכוס שבידיו ושתק.
‘אתה מוכן לעשות את זה?’ שאל ג’ופיטר בפשטות וידו עדיין מושטת. ‘בבקשה?’
איזרפל משך בכתפיו. ‘למה לי?’
‘אני לא יכול לחשוב על סיבה טובה,’ הודה ג’ופיטר, ‘אבל אני בכל זאת מקווה שתעשה את זה.’
המלאך הביט במוריגן עכשיו ופניו עייפות ואטומות. ‘אני מסוגל לחשוב על דבר אחד בלבד שישכנע את ג’ופיטר נורת’ הדגול לשמש פטרון.’ הוא לגם מהמשקה שלו ומבטו חזר אל ג’ופיטר. ‘בבקשה תרגיש חופשי לומר לי שאני טועה.’
מוריגן הסתכלה גם היא על הפטרון שלה. שלושתם ישבו בשתיקה רועמת ולא נעימה, שנראה שאיזרפל רואה בה סוג של אישור.
‘חָרָשית־פלאוּת,’ אמר בשקט. הוא נאנח עמוקות, שיפשף את פניו בעייפות וחטף את המגילה מידו של ג’ופיטר, מתעלם מהעט. ‘אתה חברי הקרוב ביותר והשוטה הגדול ביותר שהכרתי אי־פעם. אז כן, מובן שאחתום על חוזה ההגנה המטופש שלך. גם אם זה חסר טעם. חרשית־פלאוּת, נו באמת. כמה מגוחך.’
מוריגן זזה במקומה באי־נוחות ובטינה מסוימת. הרגיז אותה שמישהו שחדר ההלבשה שלו הוא מזבלה כזאת קורא לה ‘מגוחכת’. היא משכה באפה וניסתה להיראות יהירה ואדישה.
פניו של ג’ופיטר היו רציניות. ‘איזי. אין לך מושג כמה שאני אסיר תודה. אבל זה עניין חשאי ביותר, אתה יודע. הוא יישאר בינינ —’
‘אני יודע לשמור סוד,’ אמר איזרפל ברוגז. הוא הושיט יד לאחור ובעווית קלה של הפנים תלש נוצה שחורה יחידה מאחת מכנפיו. הוא טבל אותה בקסת דיו שניצבה על שולחן האיפור שלו ושירבט חתימה מבולגנת בתחתית המגילה, ואז החזיר אותה לג׳ופיטר במבט קודר ואת הנוצה זרק הצידה. היא ריחפה בחן אל הרצפה, וזַהֲרוּרֵי הזהב שלה החזירו את האור. מוריגן רצתה להרים אותה ולקחת אותה הביתה כמזכרת, אבל היתה לה הרגשה שזה יהיה קצת כמו לגנוב את הבגדים שלו. ‘באמת חשבתי שתבוא מוקדם יותר, אתה יודע. אני מניח ששמעת על קסיאל?’
ג’ופיטר נשף על הדיו בניסיון לייבש אותה במהירות, ולא הרים את עיניו. ‘מה איתו?’
‘הוא איננו.’
ג’ופיטר חדל לנשוף. עיניו ננעצו באלה של איזרפל. ‘איננו?’ הוא חזר אחריו.
‘נעלם.’
ג’ופיטר ניענע בראשו. ‘לא יכול להיות.’
‘זה גם מה שאני אמרתי. והנה.’
‘אבל הוא…’ התחיל ג’ופיטר לומר. ‘הוא לא יכול פשוט…’
פניו של איזרפל היו קודרות. מוריגן חשבה שהוא נראה די מפוחד. ‘והנה,’ הוא אמר שוב.
לאחר רגע של שתיקה ג’ופיטר קם ולקח את מעילו, מאותת למוריגן לעשות כמוהו. ‘אני אבדוק את העניין.’
‘באמת?’ איזרפל נראה מפקפק.
‘אני מבטיח.’
הם ירדו בקיר הסמטה וחזרו אל הרחוב הראשי המפואר של בוהמה המואר באור יקרות, צולחים את הקהל בכיוון רציף מסילת המטריות — אבל הפעם בקצב שפוי בהרבה. ידו של ג’ופיטר אחזה ביציבות בכתפה של מוריגן, כאילו רק עכשיו נזכר שהם נמצאים בחלק משונה והומה של העיר וכדאי לוודא שהיא נשארת קרוב אליו.
‘מי זה קסיאל?’ שאלה מוריגן בעודם ממתינים על הרציף.
‘הוא מהחבורה של איזרפל.’
‘הטבחית היתה מספרת סיפורים על מלאכים,’ אמרה מוריגן, נזכרת בבית המשפחה שלה, אחוזת קרואו. ‘מלאך המוות, מלאך הרחמים, מלאך הארוחות ההרוסות…’
‘זה לא אותו הדבר,’ אמר ג’ופיטר.
מוריגן היתה מבולבלת. ‘הם לא באמת מלאכים?’
‘אני חושב שזה תואר קצת מוגזם, אבל הם כן סוג של ישויות שמימיות.’
‘ישויות שמימיות… מה זה אומר?’
‘אה, את יודעת. שוכני־שמיים. מעופפים מפונפנים. אלה מה שיש להם כנפיים וכאלה. קסיאל הוא דמות חשובה בחוגים השמימיים. אם הוא באמת נעדר… אבל אני חושד שאיזרפל טועה. או מגזים — איזי שלנו אוהב קצת דרמה בחיים. הנה זה מגיע. מוכנה לקפוץ?’
בדיוק ברגע הנכון מוריגן וג’ופיטר תלו את ידיות המטריות שלהם על המאחז החולף של מסילת המטריות, ונאחזו בהן בכל כוחם בעודם נישאים במהירות מעל מבוך הרבעים של נוורמור. הכבלים של מסילת המטריות התמשכו מעל העיר בדפוסים לא צפויים, יורדים נמוך דרך רחובות ראשיים וסמטאות צדדיות וממריאים גבוה מעל גגות ועצים. לדעתה של מוריגן, זה היה מסוכן במידה מטופשת, לטוס ככה מעל העיר כשרק האחיזה שלך במטרייה מונעת ממך לצלול למטה ולהימרח על הקרקע. אבל כמה שזה היה מבעית, זה היה גם מסעיר, לראות את כל האנשים והבניינים חולפים במהירות לנגד עינייך בעוד הרוח מצליפה לך בפנים. זה היה אחד הדברים האהובים עליה ביותר בחיי נוורמור.
‘תקשיבי, אני צריך להגיד לך משהו,’ אמר ג’ופיטר כשמשכו סוף־סוף בידיות לשחרור המטריות וקפצו מהמסילה בשכונה שלהם. ‘לא אמרתי לך את כל האמת. לגבי… לגבי יום ההולדת שלך.’
עיניה של מוריגן הצטמצמו. ‘כן?’ היא אמרה בקרירות.
‘אל תכעסי.’ הוא לעס את פנים הלחי שלו ונראה מלא אשמה. ‘פשוט… טוב, פרנק גילה שזה היום, ואת יודעת איך הוא. חייב לנצל כל תירוץ למסיבה.’
‘ג’ופיטר…’
‘ו… וכולם בדאוקליון מתים עלייך!’ קולו התרומם גבוה בהרבה מהרגיל בנימת שידול שלא שמעה ממנו מעולם. ‘אני לא יכול לגזול מהם את האפשרות לחגוג את הולדתה של מוריגן קרואו האהובה שלהם, נכון?’
‘ג’ופיטר!‘
‘אני יודע, אני יודע,’ הוא אמר והרים ידיים בכניעה. ‘את אמרת שאת לא רוצה שנעשה מזה סיפור גדול. אל תדאגי, בסדר? פרנק הבטיח שזה יהיה צנוע. רק הצוות, את, אני וג’ק. תכבי כמה נרות, הם ישירו ‘יום הולדת שמח’ —’ מוריגן נאנקה; עצם המחשבה העלתה סומק ורדרד של מבוכה שהתגנב במעלה הצוואר שלה ועד קצות האוזניים — ‘נאכל קצת עוגה וזהו. בזה ייגמר הסיפור למשך שנה נוספת.’
מוריגן נעצה בו מבט זועם. ‘צנוע? אתה מבטיח?’
״אני נשבע לך.’ ג’ופיטר הצמיד את ידו אל לוח לבו בהבעה רצינית. ‘אמרתי לפרנק שירסן את עצמו, ואז שירסן את עצמו עוד קצת, ושימשיך לרסן את עצמו עד שיגיע למשהו שיהיה בעיניו דל במידה עגומה, ומשם ירסן את עצמו בערך פי עשרה.’
‘כן, אבל הוא הקשיב לך?’
הפטרון שלה נשף במחאה ונראה נעלב ביותר. ‘תקשיבי, אני יודע שאני מר רגיעון לבית שאנניה וכל זה —’ מוריגן הרימה בנימוס גבה ספקנית — ‘אבל אני חושב שתגלי שהעובדים שלי כן מכבדים אותי. פרנק יודע מי הבוס, מוג. הוא יודע מי חותם על הצ’קים. תסמכי עלי. אם אני אומר לו ללכת על משהו צנוע, הוא —’
ג’ופיטר השתתק ונשאר בפה פעור כשפנו אל שדרות אקסטרווגנזה, הרחוב שהתגמד תחת החזית המפוארת של מלון דאוקליון, שם התגוררה מוריגן עם הפטרון שלה… חזית שפרנק הגמד הערפד, מתכנן המסיבות המהולל, קישט בבירור לכבוד האירוע.
הדאוקליון היה עטוף שרשראות של מיליוני נורות זעירות בצבע ורוד־פלמינגו שהאירו את הלילה, ומוריגן הניחה שהיה אפשר לראות אותן גם מהחלל החיצון. ‘— יעשה משהו מוגזם לגמרי?’ היא סיימה את המשפט עבור ג’ופיטר, שאבדה לו יכולת הדיבור.
על המדרגות בחזית הדאוקליון נראה שנאספו, מלבד הצוות, כל אורח ששהה כעת בבית המלון, ועוד כמה שהגיעו מבחוץ. הפנים שלהם היו מוארות מהתרגשות, והם עמדו מקיפים עוגת יום הולדת מפוארת בת תשע קומות עם ציפוי ורוד, שלדעתה של מוריגן התאימה לחתונה מלכותית יותר מאשר ליום הולדת שתים־עשרה. תזמורת כלי נשיפה המתינה ליד המזרקה, וכשפרנק סימן, פצחה במארש חגיגי ונמרץ לכבוד הגעתם של מוריגן וג’ופיטר. מעל כל זה התנוסס שלט מואר ענקי שהתמשך לכל אורך הגג. האורות המהבהבים יצרו את המילים:
מוריגן בת שתים־עשרה
‘יום הולדת שמח!’ צעק המון העובדים והאורחים.
פרנק הצביע על אחיינו הצעיר של ג’ופיטר, ג’ק, וזה הדליק צרור זיקוקים, שזינקו לאוויר כשהם שורקים ומזמזמים והמטירו על כולם שובלים של אבק כוכבים.
דֵיים צַ’נְדָה קאלי, זמרת הסופרן המפורסמת וראשת מסדר הלוחשים ליער, פצחה בגרסה דרמטית מאוד של שיר יום ההולדת (השיר משך מיד שלושה אדומי חזה, גירית ומשפחת סנאים, שהתיישבו כולם בהערצה לרגליה).
צ’רלי, מנהל צי הרכב והנהג של מלון דאוקליון, סירק והכין את אחד מסוסוני הפוני שלו לשאת את ילדת יום ההולדת פנימה.
קֶדְגֵ’רי השוער ומרתה החדרנית עמדו שם בפנים קורנות ובזרועות עמוסות מתנות.
ופֵנֶסְטְרָה, העל־תולה הענקית ומנהלת משק הבית של בית המלון, ניצלה את המהומה כדי לשלוח בחשאי את כפתה הגדולה ולגרוף ציפוי עוגה ורוד.
ג’ופיטר העיף במוריגן מבט חרד מהצד. ‘אז, אממ… שאחליף בשקט כמה מילים עם מֵרים־הבית הראשי שלנו?’
מוריגן ניענעה בראשה לשלילה והתאמצה — לשווא — לעצור את החיוך שמשך בזוויות פיה. זוהר חמים, דמוי אור שמש, הפציע במרכז החזה שלה, כאילו חתול הצטנף שם וגירגר בשביעות רצון. איש לא ערך לה מעולם מסיבת יום הולדת.
האמת שפרנק הזה היה ממש בסדר.
מאוחר יותר, כשהיא מסוחררת כולה מהסוכר של עוגת יום ההולדת ומותשת מהברכות האינסופיות של יותר ממאה אורחי המסיבה, מוריגן זחלה אל הקן דמוי הפקעת העשוי שמיכות רכות שסידרה לה המיטה לאותו לילה (המיטה בבירור ידעה איזה יום ארוך להחריד עבר על מוריגן). היא נרדמה כמעט ברגע שראשה נח על הכרית.
ואז, לאחר מה שנדמה כחצי שנייה מאוחר יותר, היא היתה ערה.
היא היתה ערה, ולא במיטה שלה.
היא היתה ערה, ולא במיטה שלה, וגם לא לבד.
אין עדיין תגובות