מחברת רב־המכר הענק 'אור בין האוקיינוסים' חוזרת בספר שאי אפשר להפסיק לקרוא איך ממשיכים לחיות אחרי מעשה בלתי הפיך? איך […]
1
אוסטרליה המערבית
יום שישי, 10 בינואר 1958
כאן אדמה אדומה משתרעת עד האופק, ככל שהעין יכולה לראות. למעלה השמש חורשת לה תלם בשמיים כחולים עד אין קץ. מתחת לעצי שיטת המוּלְגָה הירוקים, לטאה מחפשת לה צל. נמלים מהנדסות להן קינים שירחיקו את החום. קנגורואים מוצצים את הלחות מעלים רכים ומטים את אוזניהם אל מקורה של נהמה מרוחקת. על הקו האדום והחלק המפלג את העצים המעטים מתקדמת משאית יחידה.
במושב הקדמי של המשאית מתוצרת בֶּדפוֹרד מצטופפים שלושת הגברים ממשפחת מֶקבּרַייד כמו בובה רוסית שנפתחה. השיער הכהה והחלק והפנים הארוכות של פִיל משוכפלים גם בדמותו של ווֹרֶן, בנו הבכור, ומהדהדים בדמותו של מאט, בן הזקונים. כמו אפונים מאותו תרמיל — וככה זה במשך דורות. כולם חושבים שאפילו הבת רוזי — שנולדה אחרי וורן ולפני מאט, ובאותו יום נשארה בבית — דומה להם כמו שתי טיפות מים. לאם, לוֹרְנָה, לא הייתה שום השפעה על המראה שלהם. אפשר לזהות בן למשפחת מקברייד ממרחק של קילומטרים.
וורן הכה בזרועו של אחיו הקטן. "אתה נדפקת כהוגן!"
"לא! אני אפליג בכל העולם. אגלה איים לא מיושבים…" אמר מאט. "זה יהיה אדיר!"
"טוב, אם לא תשקיע ולא תעבוד קשה, נמלים לבנות יטרפו את הסירה ואתה תטבע ברגע שתפליג," אמר אביהם. הוא נתן דחיפה למוט ההילוכים כדי לשכנע את המשאית לטפס בעלייה הקרֵבה. מאחור פעו כמה עשרות כבשים.
ייתכן שהעובדה שבני משפחת מקברייד החזיקו בתחנת הצאן שלהם סירה לא הייתה מותירה רושם גדול אילו גבלו אדמותיהם ברצועת החוף, שאורכה כמעט עשרת אלפים קילומטרים. אבל מֶרֶדית דָאוּנס, המשתרעת על פני כארבעת אלפים קילומטרים רבועים, שוכנת הרחק מהחוף, וחלקים מסוימים שלה משיקים לאדמת מדבר.
"תזכיר לי על מה הייתה ההתערבות," ביקש מאט.
הדיון החל כשחלפו על פני צורה בודדה שהיתמרה במרחק: "הצריף של מונטי". הוא נקרא על שם דודו של פיל, מוֹנטגוֹמרי מקברייד, והיה המבנה המשונה ביותר בטווח של מאות קילומטרים. האגדה על האופן שבו מרדית דאונס — תחנה ובה עשרים אלף כבשים, שממוצע המשקעים בה הוא מאתיים מילימטרים בשנה — הפכה למקום משכנה הקבוע של סירה לשליית פנינים התפתחה עם הזמן ונוספו לה קישוטים רבים, אבל עיקרי הדברים נותרו בעינם: חבר ותיק של מונטי החזיר לו שווה ערך לחוב ישן, ולהקת גמלים, בהובלתם של כמה אפגנים, גררה אחריה את הסירה. מונטי חלם שיום אחד יפליג בה בעצמו, אולי מחופה הדרומי של היבשת, אף על פי שבאוקיינוס הדרומי הקפוא אין פנינים. כשהגיעה הסירה כבר היה לה שֵׁם: אַלפָא קְרוּסִיס, הכוכב הזוהר ביותר בצלב הדרומי. ב־1915 התגייס מונטי ויצא להילחם בקרב על הסוֹם, ואביו הבטיח לשמור על הסירה. הוא בנה סביבה את הצריף בכסף שהרוויח ממכירת צמר הכבשים והקפיד לשמן את קורות העץ של כלי השיט ולהרחיק ממנו עכבישים וטרמיטים.
מונטי חזר הביתה לאחר שנפגע משאיפת גז, והדבר היחיד שהיה מסוגל לעשות היה לרבוץ בסירה בחום המצמית ששרר בצריף ולהפליג לחוף מבטחים בדמיונו. זמן קצר לאחר מכן הוא מת בלי להרטיב את סירתו ובלי להגשים את חלומותיו. טמנו את אפרו בחרטום הסירה לצד מצפן ובקבוק בירה, והבטחה שיום אחד יכניסו את הסירה למים ויפזרו את אפרו באוקיינוס ההודי. פיל מקברייד עדיין המשיך בתחזוקה השוטפת: הוא ליטש את קורות העץ. החליף חבלים שהחלו להיפרם. הביא למונטי בקבוק בירה בכל יום הולדת. פיל לא היה אדם שנתון לגחמות ולדמיונות, אבל במקרה הזה נהג שלא כהרגלו. "זאת מסורת," היה אומר, ומניח את הבקבוק בחרטום ביראת כבוד.
עכשיו ענה על השאלה של בנו הצעיר: "מונטי טען שהוא יוכל למצוא מים בנחלה של החבר שלו בצפון בעזרת ענף מפוצל בלבד. החבר הבטיח שאם הוא ימצא, הוא יקבל את הסירה. והוא באמת מצא מים טריים בעומק של עשרה מטרים, וזה שינה להם את החיים. אז החבר קיים את ההבטחה שלו. לקח כמעט שנה לגרור אותה עד לכאן."
המשאית התקדמה בנהמות וברטינות, והשמש עקבה אחריה בשתלטנות שהלכה וגברה מדי שעה. בשביל החצץ הכתום נחרצו ערוצים יבשים בעקבות הגשמים האחרונים, שירדו שלא בעיתם. "כדאי להביא לפה את המפלסת, וורן, לנסות ליישר פה את הקטע הזה," אמר פיל בזמן שהמשאית נרעדה מעל מהמורה בדרך והכבשים שבחלקה האחורי היטלטלו. "תבקש ממַיילְס לעזור לך." והם התחילו לדון בתפקודו של המפקח האנגלי המתלמד, מיילס בּוֹמוֹנט, כיוון שתקופת ההתלמדות שלו אצלם כמעט נגמרה.
במקומות מסוימים התחלפו שיחי המַלּוּחַ בעשבי טריאוֹדיָה, ושישה ברבורים שחורים החליקו על אגם המלח העצום שבקצהו גבישי לובן. טחנות הרוח העשויות מתכת שהיתמרו בחצרות הסתובבו לאיטן ברוח הקלה והעלו מים יקרי ערך אל פני הקרקע. מדי פעם נפוצו כמה כבשים למראה המשאית.
מאט ישב דחוק בין אביו לאחיו והתבונן בשני עופות אֶמוּ שהגיחו מצד הדרך ולרגע התקדמו לצידם, בקצב שלהם, אך נעלמו במהרה ותפסו שוב מחסה. טיפשונים שכמותם. אבל זריזים. זריזים יותר מלטאות כוח החולות שוודאי נמצאות גם הן בסביבה. בעלי חיים רבים מספור הסתתרו בין השיחים והעצים הנמוכים: נחשים חומים ונחשים אדומים. חומטיים קטנים. נמלים בהמוניהן. גם גְמלים שוטטו פרא, שהרי עידן הגַמָּלים תם: ברגע זה, במקום כלשהו ברחבי האדמות, ודאי יש גמל שרוכן על גדר כדי לשבור אותה ולהגיע אל מקור מים. אבל הם גרמו פחות נזק מהדִינְגוֹאים, כלבי הבר שנזהרו ממלכודות וחיכו לרדת הלילה כדי לתפוס כבשים מסכנות. ומהקנגורואים. אלפי קנגורואים ארורים, למרות מיטב מאמציו של פִּיט פִּיצ'י, שהתפרנס מהריגתם.
עיניו של מאט החלו להיעצם. הוא היה עייף מהקימה המוקדמת ומההתרגשות שעורר המברק שהגיע מפֶּרְת אתמול ובישר על הצלחתו המסחררת בבחינות הגמר: לא עוד בית ספר, לעולם.
רוב הלילה שכב ער וחשב על מה שיעשה עכשיו. וורן, שנראה בן ארבעים ושתיים ולא בן גילו האמיתי, עשרים ושתיים, יקבל לידיו את ניהול מרדית דאונס כשאביהם יפרוש — זה היה חקוק בסלע. מאט יצטרך לעשות משהו אחר. וברגע זה, יומיים לפני יום הולדתו השמונה־עשר, הרגיש שהוא יכול לעשות כל דבר שירצה: ללמוד באוניברסיטה, להיות מהנדס או מדען או קרטוגרף — הוא אהב מפות… ואולי בעזרת הוריו יוכל אפילו לקנות תחנה משלו. אולי אפילו להתחתן? ביום מן הימים. הוא העלה בדמיונו את עיניה הירוקות הבהירות של פּאטי גוֹסדֶן, שלדברי אחותו רוז תשתתף גם היא באספת הפַּסטורָליסטים, בעלי אדמות המרעה הצעירים, שתתקיים היום בעיירה…
אחרי שעות של היטלטלות בדרכי עפר שטוחות ושל עצירות כדי לפתוח ולסגור את השער הרחב של כל אזור מרעה מגודר, הם הגיעו לקצה השטח של מרדית דאונס. המשאית, ובה שלושה גברים ועדר כבשים, לא הייתה אלא גרגיר חול חי בתוך הנוף.
❖
משפחת מקברייד התיישבה באוסטרליה המערבית כמה עשרות שנים אחרי שהוקמה מושבת סְווֹן ריוֶור ב־1829. לַייל מקברייד ואחיו לוֹכְלֶן עזבו את חוות הכבשים הצנועה של אביהם, העזו ויצאו עם נשותיהם למסע המפרך מאנגליה, ובמשך שני דורות התפשטו משפחותיהם בכל רחבי המערב, ככל שאדמות רבות יותר נפתחו למרעה. בחלוף השנים, במפות אדמות הכתר הופיעו גוש אחר גוש שהוחכרו ל"מקברייד" בכתב יד, בדיו אדומה.
השם מקברייד החל להופיע גם בכל הרישומים האחרים שאפשר לצפות למצוא אותו בהם: רישומי לידות, מיתות ונישואים, ופרוטוקולים של אספות הוועד למלחמה בחיות פרא שיש בהן משום סכנה לכבשים ושל אספות המועצה המקומית. גם ברישומי משרד המטאורולוגיה, ששלח דיווחים על מזג האוויר לפֶּרְת ולמֶלבּוֹרן, אפשר למצוא אזכור או שניים של השם מקברייד. הם הופיעו בפרוטוקולים של איגוד הפסטורליסטים ובעלי אדמות המרעה וביומני האגודה החקלאית המלכותית, ועוד כהנה וכהנה.
לבני משפחת מקברייד היה מגע קסם, כך אמרו: הם היו נבונים וממולחים, זהירים אך לא קמצנים. כששפר עליהם חלקם תרמו בשמחה למטרות ראויות, דתיות וחילוניות כאחת. הם היו שכנים אידיאליים: כשהתגלע סכסוך נהגו בהגינות, כשקרה אסון נהגו במעשיות. הם עבדו היטב את האדמה והתעדכנו בשיטות הטובות ביותר בכל תקופה. המשפחה של לוכלן נדדה צפונה, ואילו צאצאיו של לייל נשארו במרדית דאונס והרחיבו בסופו של דבר את הגבולות עד שהיו להם כמעט ארבעת אלפים קילומטרים רבועים, הכמות המרבית שהתיר אז החוק. אבל ארבעת אלפים קילומטרים רבועים אינם אלא נקודה קטנה על מפת אוסטרליה המערבית, שני מיליון וחצי הקילומטרים הרבועים שהם שליש מהיבשת כולה.
הגברים במשפחת מקברייד היו יפי תואר, והיה להם כישרון למשוך נשים צעירות שזה עתה יצאו לחברה לחבור אליהם לחיים הפראיים בטבע. לפעמים היו לנשים האלה נדוניות, שהעניקו להן אב סוכן בורסה או סב כורה זהב, ופירוש הדבר היה שבדרך כלל היו אמצעים לעבור גם את התקופות הקשות שפקדו את התחנה לעיתים תכופות למדי.
כאן הארץ קשה. באנגליה, חווה יכולה לקיים שתיים־שלוש כבשים לכל ארבעת אלפים מטרים רבועים. כאן, בהיעדר גשמים, דרושים מאה ושישים אלף מטרים רבועים לכבשה. החום עז והשמש קופחת, אבל בלילות החורף המים במכל קופאים. האור מסמא העיניים שיוצר כאן חיים עלול גם ללבן אותם עד מוות באותה משיכת כתפיים אדישה, ולהותיר עצים חיוורים ופח גלי חלוד על גגות הבתים הנטושים. הרוח שמביאה את הגשם עלולה להביא שיטפונות ולשטח סככות גיזום. כאן כל מה שמועיל עלול גם להזיק: פשוט מאוד, ככה זה.
האדמה הזאת ראתה דברים לא סבירים: התפתחות של חיות כיס ושל יונקי ביב. של ציפורים שלא מסוגלות לעוף ושל בעלי חיים מעופפים. היא ראתה יבשות נפערות ואיים עולים מן המים. היא ראתה אוקיינוסים נהפכים למדבריות ומדבריות נהפכים לקרחונים. והיא ראתה אנשים גוררים את חייהם הקטנים על פניה השטוחות, הלא סלחניות.
אשר לבצורת… טוב, היא כמו קרוב המשפחה הרע שיופיע על סף הדלת יום אחד, זה ברור — השאלה אינה אם זה יקרה, אלא מתי.
וגם משום כך דרוש כאן שטח אדמה נרחב: כדי לפרוש את מזג האוויר. לפחות בחלק מסוים של ארבעת אלפים הקילומטרים הרבועים אולי יימטר קצת גשם, ותוכל להעביר את הכבשים אל המרעה הירוק שיצמח באזורי המרעה או סביב הערוצונים שמתמלאים במים. אם נראה שצפויה בצורת, ממהרים להיפטר ממשק החי, מקצצים בכמות העובדים ועוברים את פרק הזמן המשונה שבו כבשה לא פועה, ציפור לא מצייצת ועלה לא מאוושש ברוח כי אין עלים.
ביום של הנסיעה ההיא לוַואנדֶרי קְריק בינואר 1958, בעוד פיל מפטפט עם וורן על תיקוני גדרות ומאט חולם בהקיץ על עתידו ומצפה לראות את פאטי גוסדן, השתנה מזלם של בני משפחת מקברייד, ובצורת מסוג אחר לגמרי עמדה לפקוד אותם.
❖
פיל מקברייד ידע לנהוג מיום שמלאו לו שבע — מרגע שהצליח להגיע אל הדוושות. הוא לימד את בניו בערך באותו גיל. אחד החוקים העיקריים שהציג בפניהם היה זה: לעולם אל תסטו מהדרך כדי להימנע מפגיעה בקנגורו. אי אפשר לדעת לאיזה כיוון הקנגורו יקפוץ, ומוטב להסתכן בפגיעה ברדיאטור ולא להחליק, לאבד שליטה על כלי הרכב ולהתגלגל.
לכן, אולי החום הוא שבלבל את דעתו של פיל והציג בפניו את הדמות הזקופה, שהיתמרה לגובה מאה ושמונים סנטימטרים, כאדם ולא כקנגורו אדום צעיר שנעמד בדרכו לפתע. בזמן שרגלו לחצה על דוושת הבלם, ראשו של פיל כבר דיווח לו על הטעות, אבל המשאית כבר התחפרה באדמה הרכה והטובענית שבשולי הדרך והתהפכה על צידה בנהמת מתכת כבירה. אחד מבניו הועף החוצה מבעד לשמשה הקדמית, והבן האחר שופד על מוט ההילוכים.
כוחו של פיל עמד לו רק לחלץ את וורן מהמשאית ולגרור אותו משם. הוא ראה את מאט במרחק־מה מהמשאית, שרוע בפישוט איברים ודם זולג מראשו. אחר כך לא ראה עוד דבר.
אדי דלק התערבבו בְּריח המלוח, והאוושה שהקימה טחנת הרוח הסמוכה נבלעה בקול פעיותיהן של הכבשים המבוהלות בזמן שגלגלי המשאית הסתובבו באוויר והתיזו דלק כמו גלגל עינויים מימי הביניים. בתוך דקות ניצתו האדים באוויר החם והטביעו את המשאית בשאגת להבות כתומות, ועשן שחור עלה מהצמיגים הנמסים ושרטט סולם אל השמיים הריקים, חסרי הגבולות.
הגברים ממשפחת מקברייד שכבו על הקרקע כמו אפונים מאותו תרמיל והתבוססו בדמם, שגאה ונקווה עד שהיה לבריכה אחת ארגמנית.
2
סְנִיקי סְנוּק נהג במשאית הדואר ונתקל במשאית השרופה קרוב לפאתי מרדית דאונס. כבשים המומות פעו לצד הדרך והגדר. לו נתקל מישהו בחיזיון וסבר שמדובר בברביקיו מבעית, לא היה אפשר לגנות אותו על כך. תריסר כבשים נשארו לכודות בתוך המשאית, הצמר שלהן נחרך והן נשרפו לאיטן למוות. מותן היה מחריד, כמו העלאת קורבן, אבל עלה מהן ניחוח נפלא של צלעות כבש. נביחותיו של לַייטְנִינג, כלבו של הדוור, יכלו להתפרש אפוא כביטוי של דאגה אך גם כעדות לתיאבון בריא.
למרבה המזל, הדרך הזאת הייתה עמוסה יחסית לאזור — בדרך כלל נסע בה לפחות כלי רכב אחד ביום. לאמיתו של דבר לא חלפה אפילו שעה עד שסניקי הבחין בעשן ומצא אותם. וורן איבד דם אבל היה בהכרה, שעון על מרפקו, והורה לסניקי להחזיר את הכבשים. כשהאיש ניסה להזיז אותו, הוא קילל. מאט היה שרוע על החצץ, דומם כמו סלע, לא רחוק מאביו שמצבו היה דומה. סניקי הניח שהם מתים. רגלו של מאט שוסעה, ודם נקרש על אוזניו. לכן התרכז הדוור באיש שעדיין דיבר. להציל את החיים שביכולתו להציל וכן הלאה… אחר כך התברר שדם זלג מכבדו של וורן, אבל הוא עדיין היה מסוגל לקלל ולגדף כל הדרך לאבדון. שלושת הגברים היו רחוקים מהמשאית די הצורך ולא נשרפו. "לפחות יהיו לנו גופות," תגיד לורנה אחר כך. "לפחות נוכל לקבור אותם."
הדוור התנשף וחרחר מחמת החום כשהניף את וורן אל הקבינה במשאית שלו, ואחר כך גרר לשם את גופתו של פיל וגנח כשהעמיס אותה על חלקה האחורי של המשאית. לייטנינג, שנהג באצילות וויתר על ארוחת בשר כבש, עמד מעל חזהו מאט ונהם.
"זוז משם!" פקד סניקי בשובו.
הכלב התעלם ממנו וליקק את פניו של הנער. אחד מעפעפיו רטט.
"בחיי, לייטנינג!" סניקי רכן מטה להעריך מחדש את מצב הגופה. הוא מצא דופק חלוש ונפנה אל לייטנינג. "כלב חכם!" למאט אמר, "תחזיק מעמד, בן, אל תלך לשום מקום." הוא הזיז הצידה חבילות, שקי דואר וארגזי מצרכים כדי לפנות לו מקום לצד אביו. "טוב. שים עליו עין, בחור," אמר וטלטל מעט את פרצופו של הכלב. "ואם המצב שלו מחמיר, תן צעקה." והוא נדחק שוב למקומו מאחורי ההגה ונהג כמו חץ מקשת שלושים ושניים קילומטרים, לפונדק הדרכים הקרוב ביותר. בפונדק היה משדר המופעל בדוושות, תחבושות, ומשטח נחיתה למסוק של פְלַיִינג דוֹקטוֹר, ארגון הרופאים המוטסים.
ד"ר פִינבַּאר ראפֶרטי, הרופא האירי שהכיר את בני משפחת מקברייד במשך שנים ובדרך כלל לא הזדעזע בקלות, נרתע כשראה את מצבם. "אם האלוהים!"
אחר כך שפשף את פניו כדי להתעשת, והחל להתייחס לדמויות כאל מטופלים ולא כאל חברים ותיקים. הוא עשה את כל הפעולות הנדרשות מבחינה קלינית וכך השקיט גם את מחשבותיו.
בבוקר שבו החיים והמוות התמקחו ביניהם על חיי בעלה ובניה, לורנה מקברייד הייתה במטבח. בתנועות הנמרצות והמיומנות האופייניות לה הכינה עוגת פירות ליום הולדתו הקרב של בנה הצעיר. המטבח רחב הידיים היה ליבו של בית האבן הישן, והבית היה הלב של מרדית דאונס. המזווה הנקי ללא רבב, שלורנה דאגה שיהיה מלא מצרכים בקנה מידה תעשייתי, היה יכול לקיים אותם במשך חודשים של ניתוק מהעולם בעקבות שרפה או סופת ציקלון. נוסף על השימורים שהיא עצמה הכינה, ועל צנצנות הזכוכית ובהן שימורי הירקות והפירות של פַאוּלֶר, היו המדפים עמוסים בפחיות לפתן ובחבילות של עוגיות יבשות, בשקים גדולים של אורז וקמח ובפחי ענק של אבקת חלב.
המטבח תדלק דורות של בני משפחת מקברייד שיצאו לאספה לפני עלות השחר או שבו הביתה מאובקים ומלוכלכים אחרי שהקימו גדר או סתמו חור. השולחן הארוך, העשוי מעץ אקליפטוס אוסטרלי, היה אתר בנייה של ארוחות צהריים שופעות לשכנים שבאו לעזור בהקמת טחנת רוח או לשחק קריקט, ולאורחים שבאו לבקר בדרכם אל העיר פֶּרְת או בשובם ממנה. כאן חגגו ניצחונות במשחקי ספורט וקוננו על שיטפונות ועל בצורות.
באותו בוקר נישא בחלל החדר ניחוחו המשכר של הלחם שאפתה לורנה בתנור העצים הענקי. החשמל היחיד בבית נבע מגנרטור של שלושים ושניים וולט, שסיפק אור חשמל למשך כמה שעות בכל ערב. אף שהמערכת הצליחה לייצר אור עמום בלבד, לורנה הייתה אסירת תודה על כך שהיה עליה רק להפעיל מתג ולא למלא עששיות בשמן ולנקות נרות.
כמו בתחנות רבות באזור, גם טלפון לא היה שם. לצד מדף הקירור, שעמד מוכן לקבל את כיכרות הלחם הלוהטות, ניצב רק משדר דוושות — חבל ההצלה שקישר את משפחת מקברייד עם העולם החיצון. אבל הידיעה על התאונה לא הגיעה אל לורנה באמצעות המשדר האלחוטי, אלא בעקבות נקישה על דלת הבית. מייד אחרי שהכניסה את העוגה של מאט לתנור, שני שוטרים מוואנדרי קריק, העיירה ששכנה במרחק של כמעט מאה קילומטרים משם, הסירו את כובעיהם וליוו אותה בחזרה אל תוך הבית, כדי שתשב ליד שולחן המטבח ושם יבשרו לה את הבשורה.
כמו גשם שמחליק על צמר כבשה שמנוני, משמעות המילים שאמרו כמעט לא הגיעה אליה. וכשחלחלה פנימה לבסוף, התפשטה בלורנה תחושה משונה, חולנית. המשפחה שלה, העולם — המציאות עצמה — נהרסו, אבל הספלים שעל גבי המדפים לא נפלו והתרסקו, ולא כיסו את הרצפה באנדרלמוסיה של שברים כפי שהיה ראוי שיעשו. הם נותרו אדישים גם כשנגע בהם הסמל וִישַׁארְט, שהכין תה עם שלוש כפיות סוכר לה ולבתה רוז. הנערה, שרק לפני רגעים אחדים סיפרה בהתלהבות על נסיעתה עם מיילס למכרה הישן שבאדמותיהם באותו בוקר, עמדה כעת המומה, מוכת אלם וחיוורת כסיד.
כל הגברים שלנו הלכו. המשפט הדהד בראשה של לורנה בזמן שאצבעותיה המקומחות אחזו בידית הספל, אבל היא לא זכרה איך להרים אותו.
התאונה שגבתה את חייהם של פיל מקברייד ובנו לא הייתה מאורע יוצא מגדר הרגיל. באזור הפראי הזה, כל חלקת נוף שתבחרו להתבונן בה מכוסה באבק דק של מוות: העץ שיָבש והיה לאבן מפותלת, קרני האייל המתפוררות בעפר, מסת החרקים הנצמדת לרשת בחלון של בית בסחרור של כנפיים ורגליים. המוות מנצנץ בנוף הזה כמו חול מינרלי.
בכל שנה נתונה מישהו שהכרתם נהרג כי נפל מסוס, כי מכוניתו סטתה מהדרך, כי נחש הכיש אותו והוא היה רחוק מכדי להזעיק עזרה. גם מכרות הם מקומות בילוי חביבים על המוות. מלבד הכורים שכבל מתכת נשבר והצליף בהם, או שבהיסח הדעת העלה אותם המפעיל במקום להוריד אותם וראשם נמחץ, יש הרבה אנשים שמחפשים נואשות מקום לקפוץ ממנו בנוף שכמעט כולו שטוח ואין בו בניינים גבוהים. המכרות מתאימים להם מאוד, בייחוד אחרי הילולת שתייה או נטישה כואבת. ופיר מכרה נטוש יכול לשמור סוד כזה במשך חודשים או שנים.
אז אי אפשר לשרוד כאן בלי המערכת הבלתי נראית שמתפשטת בין תחנות ועיירות, כמו עורקים בגוף, ושולחת סיוע חיוני לקורבנות אסון וקטל. אחרי השידור האלחוטי לפלַיינג דוקטור, השמועה התפשטה כמו מים בכל רחבי ה"לוז" — כך קראו האיכרים ל"לוח הזמנים" שבו הוקצה לתחנות השונות זמן להשתמש בתדר המשדר האלחוטי שניהל ארגון פלַיינג דוקטור. כולם ידעו איפה מרדית דאונס עומדת בלוח הזמנים השנתי של ההמלטה, הכינוס והגֵז. וכולם ידעו שאילו היו באותו מצב עגום, במקום שכוח האל הזה, היו רוצים שהשכנים יופיעו על המפתן ויציעו עזרה. לפחות קרה הדבר בחודש ינואר, החודש השקט ביותר בשנה, שבו בדרך כלל מרכינים את הראש ומחכים עד שהחום המצמית יאבד עניין וימשיך בדרכו.
רוז התעקשה לנסוע בעקבות מאט היישר אל בית החולים בפֶּרְת המרוחקת משם מאות קילומטרים. "מישהו צריך להיות שם כשהוא מתעורר. או אם הוא…" שתי הנשים החליפו מבטים בדממה משני עברי השולחן. לורנה לא יכלה לשאת את הפּרֵדה מהילדה הבריאה והשלמה האחרונה שנשארה לה, אך בכל זאת נעתרה. היא עצמה תגיע לשם ברגע שתצליח להשתלט על העניינים בתחנה.
מוֹדי נאפּ מתחנת דיפּ סְפְּרינגְז, ששכנה שמונים קילומטר מצפון לשם, הייתה הראשונה שהופיעה לאחר שהשמועה הגיעה אליה באמצעות הלוז. היא נכנסה ברוב עסק עם מזוודה שנארזה בחיפזון, קופסת פח גדולה ובה העוגיות המפורסמות שלה, וסיר של נזיד שבישלה בזמן ששמעה את הבשורה.
"אוי, לורנה!" מראה חברתה היקרה שעיניה האפורות בוהות קדימה במבט ריק, שבקושי עומדת על רגליה, הכה אותה באלם לרגע, והיא נשמה עמוק. "טוב. עכשיו אני פה, מותק. וצ'רלי בדרך. בּוֹבּ סאוֶורבּי וכמה מהבנים שלו יבואו ממוֹנדי קריק. פשוט תגידי לנו באילו אזורי מרעה הכבשים נמצאות ומה העובדים אמורים לעשות." היא פתחה וסגרה ארונות עד שמצאה את מה שחיפשה. "הנה. שתי קצת ברנדי."
אילו היו שואלים את לורנה מקברייד בדיוק כמה זמן חלף מאז האירוע הנורא, היא לא הייתה יכולה להשיב. ביום הראשון היה עליה פשוט לשרוד מנשימה לנשימה, כאילו אם לא תתאמץ, היא עלולה לשכוח להכניס אוויר לריאותיה.
היא החלה לחשוב באובססיביות על לוויות. הקברנים יכלו לחכות כמה ימים, אבל היא ידעה שאין להם חדר קר, וחדר המתים בבית החולים בוואנדרי קריק לא יכול לקבל "אורחים" לשהות ממושכת. אבל אולי אם היא תתכנן לוויות לפני שייוודע לה אם יתקיימו שתי לוויות או שלוש, הדבר ימיט עליה מזל רע?
מחשבותיה נקטעו כשמודי אמרה לה בקול רך, "אני יודעת שאת בטח רוצה לנסוע לפֶּרת ולראות את מאט…"
"מאטי… כן, כמובן." אבל באותו רגע, לורנה לא הצליחה להיזכר בשום אופן אם הילד המסוים הזה חי או מת. היא ידעה — כן, היא ידעה שרוזי שלה בחיים. אבל מי מהבנים?
אין עדיין תגובות