החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

שטן הבשרים

מאת:
מצרפתית: אביטל ענבר | הוצאה: | 2010 | 157 עמ'
זמינות:

10.00

רכשו ספר זה:

רֵמוֹן רַדיגֶה (1923-1903), כוכב שביט בשמי הספרות הצרפתית, כתב את שטן הבשרים בהיותו בן שש עשרה. הרומן הנועז זכה להצלחה רבה, אך בה בעת עורר שערורייה לא קטנה: גילו הצעיר של המחבר והרפתקת האהבים בינו לבין אשתו של חייל קרבי הנמצא בחזית עוררו ביקורת מוסרנית קשה נגד המחבר.

הרגשות העזים והמורכבים, הסוחפים את המספר ואת אהובתו, גועשים וקולחים על רקע הסביבה המשפחתית ומלחמת העולם הראשונה, שבאורח פרדוקסלי מאפשרת את קיומה של האהבה הזאת ואת מימוּשה הטראגי.

שטן הבשרים נחשב רומן קלאסי בספרות של ראשית המאה העשרים, יצירת מופת שזכתה לחיי מדף נצחיים.

מקט: 4-644-57
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ביקורת על הספר
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1

אני צפוי לתוכחות רבות. אבל מה אוכל לעשות? וכי אשמתי היא שמלאו לי שתים עשרה שנים כמה חודשים לפני הכרזת המלחמה? אין ספק, הזעזועים שגרמה לי התקופה היוצאת מן הכלל הזאת היו מאלה שלא חווים כמותם מעולם בגיל הזה. אך מכיוון שאין בנמצא דבר שהוא חזק דיו לעשותנו בוגרים חרף מראנו החיצוני, נגזר עלי לנהוג כילד, בהרפתקה שהיה בה כדי להביך אפילו מבוגר. אינני יחידי בכך; וחברַי לספסל הלימודים עתידים לנצור מתקופה זו זיכרון שונה מזה של המבוגרים מהם. מי שכבר יש בלִבּם טינה עלי, יואילו לדמות בנפשם מה הייתה המלחמה לנערים צעירים רבים כל כך: ארבע שנים של חופש גדול.

התגוררנו בפ’ שעל שפת המַארְן.[1]

הורַי נטו לשלול ידידוּת עם בנות המין השני. והדבר חיזק דווקא, תחת שיחליש, את החושניות, שבאה לאוויר העולם בהיוולדנו, ועדיין מגששת בעיוורון.

מעולם לא הייתי בעל חלומות. מה שנראה לאחרים, פְּתאים ממני, כחלומות, נראה לי מוחשי לא פחות מן הגבינה לחתול, חרף פעמון הזכוכית המכסה עליה. ועם זאת, הפעמון קיים.

בהישבר הפעמון מנצל החתול את ההזדמנות, גם אם בעליו הם שניפצוהו וכפות ידיהם נחתכו בשעת מעשה.

עד גיל שתים עשרה לא זכורה לי התאהבהבות, אלא עם ילדונת ששמה הפרטי כַּרמן, ושבאמצעות זאטוט צעיר ממני העברתי לידיה מכתב שבו הבעתי בפניה את אהבתי. ומתוקף אהבתי זו, ביקשתי ממנה פגישה. מכתבי נמסר לה בבוקר, לפני שנכנסה לכיתה. שמתי לב לילדונת היחידה שדמתה לי, מפני שהייתה נקייה, והלכה לבית הספר מלוּוה באחות צעירה, כפי שאני הלכתי בלוויית אחי הצעיר. כדי ששני עדינו אלה ישמרו סוד, הגיתי רעיון לחבר ביניהם איכשהו. למכתבי צירפתי אפוא מכתב מטעם אחי, שלא ידע כְּתוֹב, לעלמה פוֹבֶט. ביארתי לאחי את עניין התיווך, ואת המזל ששיחק לנו לפגוש שתי אחיות בדיוק בגילנו ובעלות שמות פרטיים יוצאי דופן כל כך. כשנכנסתי לכיתה אחרי ארוחת הצהריים בחברת הורַי, שפינקו אותי ולא גערו בי מעולם, נעצבתי להיווכח שלא שגיתי בעניין מידותיה הטובות של כרמן.

אך ישבו חברַי לכיתה אל שולחנות הכתיבה שלהם — בעוד אני, מתוקף היותי התלמיד המצטיין,[2] משתופף אצל ארון קיר באחורי הכיתה כדי להוציא את ספרי “ההקראה בקול” — נכנס המנהל. התלמידים קמו על רגליהם. הוא אחז בידו מכתב. ברכַי פקו, הספרים נשמטו מידי, ואספתי אותם בעוד המנהל משוחח עם המחנך. תלמידי השורות הקדמיות, ששמעו שמלחשים את שמי, כבר נִפנו לעברי, אני שהסמקתי כעגבנייה ביַרכתי הכיתה. לבסוף קרא לי המנהל, וכדי להעניש אותי בצורה שנונה, ובלי לעורר, כך סבר, רעיונות נלוזים בלב התלמידים, שיבח אותי על שכתבתי מכתב של שתים עשרה שורות ללא כל שגיאה. הוא שאל אותי אם אמנם כתבתי אותו בכוחות עצמי בלבד, ואחר כך ביקש ממני לבוא עמו אל משרדו. לא הלכנו לשם כלל ועיקר; הוא נזף בי בחצר, בגשם השוטף. הדבר שעירער עד מאוד את מושׂגַי בסוגיות מוסר הוא, שהמנהל התייחס באותה מידה של חומרה לכך שהכתמתי את כבודה של הנערה (שהוריה העבירו לידיו את הכרזתי) — ולכך שלקחתי במשיכה דף של נייר מכתבים. הוא איים עלי שישלח את המכתב אל הורי. התחננתי לפניו שלא יעשה כן. הוא הִתרצה, אבל אמר שישמור את המכתב ברשותו, ובמעידתי הבאה לא יוכל עוד להוסיף ולהסתיר את התנהגותי הנפסדת.

אותה תערובת של עזות מצח ושל ביישנות תיעתעה בקרובים לי והוליכה אותם שולל, כשם שהקלילות שבה התייחסתי ללימודים — עצלות של ממש — גרמה לי להיחשב תלמיד טוב.

חזרתי לכיתה. המורה קרא לי בלגלוג דון ז’ואן. הוחמאתי עד מאוד, בעיקר על כך שציטט באוזני שם של יצירה שהכרתי ושחברי לכיתה לא הכירו. ה”שלום, דון ז’ואן” שלו וחיוך המבין־דבר שלי שינו לגמרי את יחסה של הכיתה כלפי. אולי כבר נודע להם שהטלתי על ילד מאחת הכיתות הנמוכות למסור מכתב ל”בת”, כפי שנוהגים תלמידי בית ספר לומר בשפתם המחוספסת. שמו של התלמיד היה מסאז’ה.[3] לא בחרתי בו על פי שמו, ועם זאת השם הזה עורר בי אמון.

בשעה אחת התחננתי בפני המנהל לבל יאמר דבר לאבי. בארבע, כבר הייתי להוט לספר לו הכול. דבר לא חִייב אותי לעשות כן. אייחס את ההודאה לגילוי לבי. ביודעי שאבי לא יכעס, אף שמחתי שייוודע לו המעשה הנועז שעשיתי.

התוודיתי אפוא, והוספתי בגאווה שהמנהל הבטיח לי סודיות מוחלטת (כמו לאיש מבוגר). אבי רצה לברר אם לא בדיתי מלבי את סיפור האהבה הזה מתחילתו ועד סופו. הוא סר אפוא אל המנהל. במהלך הביקור, שׂח כמו לפי תומו על מה שנראה לו כמתיחה. “מה?” אמר אז המנהל, מופתע ומוטרד מאוד, “הוא סיפר לך את זה? הוא התחנן בפני שלא אגיד דבר, אמר שתהרוג אותו.”

השקר ששיקר המנהל היה כפרתו; הוא תרם עוד יותר לשיכרון החושים שלי כגבר. הוא זיכה אותי מיד בהערכתם של חברַי לספסל הלימודים ובקריצותיו של המחנך. המנהל הסווה את טינתו. המסכן לא ידע את שאני כבר ידעתי: אבי, שהיה מזועזע מהתנהגותו, גמר אומר להניח לי לסיים את שנת הלימודים ולהוציא אותי מבית הספר. היה זה בתחילת חודש יוני. אמי, שלא רצתה שהדבר ישפיע על הפרסים והכתרים שלי,[4] ביקשה להמתין ולספר זאת רק אחרי חלוקתם. ובבוא היום, בזכות חוסר הצדק שנקט המנהל, שהיה לו חשש מעורפל מתוצאות השקר ששיקר, קיבלתי את כתר הזהב, שהזוכה בפרס המצוינות היה ראוי גם לו. חשבון מוטעה: בכך איבד בית הספר את שני תלמידיו המצטיינים, כי גם אביו של הזוכה בפרס המצוינות הוציא את בנו מן הלימודים.

תלמידים כמונו שימשו פיתיונות, למשוך תלמידים אחרים.

אמי סברה שאני צעיר מכדי ללכת לבית הספר התיכון “אנרי הרביעי”. בעיני רוּחה, פירוש הדבר היה: צעיר מכדי לנסוע ברכבת. נשארתי שנתיים בבית ולמדתי בכוחות עצמי.

הבטחתי לעצמי תענוגות בלי מצרים. מכיוון שיכולתי לעשות בארבע שעות את המלאכה, שחברַי לספסל הלימודים לא השלימו ביומיים, הייתי אדון לעצמי יותר ממחצית היום. טיילתי לבדי על שפת המארְן, שהיה עד־כדי־כך הנהר “שלנו”, שאחיותַי, כשדיברו על הסֵן, כינו אותו “מארְן אחר”. חרף איסורו, הייתי נכנס גם לסירתו של אבי. אבל בלי לחתור, ובלי להודות בפני עצמי שהפחד שחשתי לא היה הפחד להמרות את פיו, אלא פחד פשוטו כמשמעו. שרוע בסירה, הייתי קורא. בשנים 1913 ו־1914 כיליתי בדרך זו מאתיים ספרים. אלה לא היו כלל ועיקר מה שמכנים ספרים רעים אלא אדרבה, הטובים ביותר; אם לא מחכימים, לפחות מאלפים. וכן, רק כעבור זמן רב, בגיל שבו בז המתבגר לכותרי הספרייה הוורודה,[5] אני נשביתי דווקא בקִסמם הילדותי, בעוד שבתקופה ההיא לא הייתי מוכן לקרוא אותם בעד שום הון שבעולם.

המִגרעת שבמחזוריות בין ההפסקות לבין הלימודים הייתה טמונה בכך, שהיא הפכה מבחינתי את השנה כולה לחופשה אחת מדומה. וכך מלאכת יומי הייתה מועטה, אך מכיוון שעבדתי פחות זמן מן היתר, הוספתי ללמוד גם במהלך חופשותיהם שלהם. והמעט הזה היה כפקק השעם המחובר לקצה זנבו של חתול[6] כל חייו, בשעה שברור שהיה מבכר מן הסתם סיר למשך חודש.

החופש הגדול האמיתי קרב והלך, אך הדבר העסיק אותי מעט מאוד כי מבחינתי זה היה אותו משטר. החתול עדיין הסתכל בגבינה מבעד לפעמון הזכוכית. והנה, פרצה המלחמה. היא ניפצה את הפעמון. לאדונים היו עניינים אחרים על סדר היום והחתול חגג.

למען האמת, בצרפת הכול חגגו. ילדים, ספרי הפרסים שלהם תחת בתי שחיים, צבאו על כרזות החוצות. התלמידים הגרועים ניצלו את אובדן העשתונות שהיו שרויות בו משפחות.

מדי יום, אחרי ארוחת הערב, סרנו אל תחנת הרכבת של העיירה ז’, מרחק שני קילומטרים מהבית, לצפות בחלוף הרכבות הצבאיות. הבאנו אִתנו פעמוניות והשלכנו אותן אל החיילים. גברות בחלוקים הערו יין אדום למימיות תוך שהן שופכות ליטרים על הרציף המרובד פרחים. כל המכלול הזה מותיר בי זיכרון של זיקוקין די־נור. מעולם לא בוזבזו כל כך הרבה יין, כל כך הרבה פרחים מתים. נדרשנו להניף דגלים בחלונות ביתנו.

עד מהרה חדלנו ללכת לז’. אחַי ואחיותי התחילו מפתחים טינה כלפי המלחמה. נראה להם שהיא מתארכת. היא שללה מהם את חוף הים. הם, המורגלים לקום מאוחר, היו צריכים לקנות את העיתונים בשש. בילוי עלוב! אך סמוך לעשרים באוגוסט, שבה התקווה לפעם בלבבות התפלצים הקטנים. במקום לקום מהשולחן שסביבו המבוגרים מאריכים שֶבת, הם נשארים ומקשיבים לאבי, המדבר על עזיבה. מן־הסתם בקרוב לא יהיו עוד אמצעי תחבורה. יהיה צורך לנסוע רחוק על אופניים. אחַי מתלוצצים על חשבון אחותי הקטנה, שהקוטר של גלגלי האופניים שלה אינו גדול מארבעים סנטימטרים: “נשאיר אותך לבדך על הכביש.” אחותי מתייפחת. אבל באיזו התלהבות הם מצחצחים את הכלים! הלאה העצלות. הם מציעים לתקן את האופניים שלי. הם קמים עם עלות השחר כדי להאזין לחדשות. בעוד הכל משתאים, אני מגלה סוף־סוף את מניעיה של אהבת המולדת הזאת: מסע אופניים! עד חוף הים! עד ים רחוק יותר, נאה יותר מן הרגיל. מוכנים ומזומנים היו לשרוף את פריז כדי להקדים את היציאה לדרך. מה שהבעית את אירופה היה למקור תקוותם האחת והיחידה.

וכי אנוכיותם של ילדים שונה משלנו? בקיץ, בכפר, אנחנו מקללים את הגשם שיורד, בעוד החקלאים משוועים לו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שטן הבשרים”