החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

את אחיי אנוכי מבקש

מאת:
הוצאה: | 2018 | 200 עמ'
זמינות:

35.00

0 מתוך 5 מבוסס על מדרג אחד
(חוות דעת אחת)
רכשו ספר זה:

השנה היא 1969. העלייה של יהודי אתיופיה לישראל עדיין לא החלה, ואין כל דרך חוקית לעזוב את המדינה, לא כל שכן בכיוון ישראל.
ובכל זאת, באבו יעקב, נער בן 16, מחליט לנסוע לבדו לאדיס אבבה, ומשם לאסמרה בניסיון למצוא דרך להגיע לירושלים.
בדרכים לא דרכים, מנסה באבו לעלות לישראל – מנסה ונכשל, אך לא מוותר, לבסוף הוא מצליח להגיע לכאן, כשהוא מצויד באשרת תייר – לשלושה חודשים. ספר זה מתאר את חיי היהודים באתיופיה, את משפחתו של באבו, מסעו לארץ, את מאבקיו כאן בישראל על מנת שיכירו ביהדותו וביהדותם של יהודי אתיופיה, את חזרתו למדינה ממנה ברח, תוך שהוא מסכן את נפשו, על מנת להביא לכאן את הוריו, ובנוסף לכל אלה – את פועלו הנרחב למען קליטת אחיו בישראל.
"החיים באתיופיה חישלו אותנו לקראת חיינו הבוגרים". כך באבו, "אני בטוח שלא הייתי מצליח לעמוד בכל המכשולים, שעמדו בפניי בדרכי לארץ ובקליטתי בה, לולא הדרך בא גדלתי כילד באתיופיה.
כמו יוסף, שחיפש את אחיו, תועה אף אני בדרכי, בבקשי אחר אחיי. כנער באתיופיה, ביקשתי את אחיי שבארץ ישראל. בהיותי בישראל, ביקשתי להביא לירושלים את אחיי שבאתיופיה. וכיום כאשר רובינו חיים כבר במדינת ישראל, אני מבקש את אחיי לראות אותנו כשווים בין שווים. באמצעות ספר זה, אני מבקש לפרוס בפני הקוראים את סיפורם של יהודי אתיופיה; להפריך את הספקות הקיימים עדיין בדבר עצם יהדותנו; ולהביא להבנה, שלמרות היותנו רחוקים מירושלים – המרכז הרוחני של עם ישראל – במשך אלפי שנים, נשארנו קשורים אליה בכל נימי נפשנו ומעולם לא ויתרנו על האמונה שנשוב אליה"

מקט: 001-3280-001

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


את ירושלים אנוכי מבקש

נער בן 16 מחליט לנסוע לבד לאדיס אבבה בניסיון למצוא דרך להגיע לירושלים.

נער בן 16, כבר עצמאי במידת מה – אני לומד בבית-ספר תיכון בעיר גונדר, הרחק מכפר הולדתי, שוכר בית עם אחותי מולו-וורק, שגם היא לומדת בתיכון, וחוסה תחת כנפיה של אחותי הגדולה עלמ-וורק ובני משפחתה.

שם, בתיכון, מחוזק ע”י חבריי היהודים הלומדים עימי, גומלת בליבי ההחלטה להגיע לירושלים.

השנה היא 1969. העלייה של יהודי אתיופיה לישראל לא התחילה עדיין ואין כל דרך חוקית לעזוב את המדינה, לא כל שכן בכיוון ישראל.

יש מכשולים רבים בדרך, הראשון שבהם הוא קבלת אישור נסיעה לעיר הבירה מידי השלטונות. לאחר חודשיים של מאמצים, אני מצליח להוציא מעיריית גונדר את האישור המיוחל, כשמטרת הנסיעה מוגדרת כביקור מכרים. עכשיו נותר לי רק לשכנע את אבא, שירשה לי לעלות לישראל:

-“אבא, נכון שירושלים חשובה לנו מאוד ואנחנו צריכים לעלות אליה?”

-“נכון, בני.”

-“אז מתי נעלה?”

– “עוד מעט. עוד מעט יבוא המשיח ואז נעלה.”

– “אבל אני רוצה לעלות עכשיו, אבא!”

– “איך תעלה, בני? איך תגיע לשם?”

– “כבר הוצאתי אישור נסיעה לאדיס אבבה.”

אני מציג בפני אבי המופתע את האישור. אבא, שכמובן מתנגד לרעיון, מביא טיעונים מטיעונים שונים מדוע אין אני יכול לנסוע, ואף מנסה לפתות אותי להישאר, אבל לכל טיעון ופיתוי, יש לי תשובה מוחצת.

“אם תיסע, תפסיד לימודים”, שולף אבי את הקלף הראשון. אבא תמיד דחף את כולנו ללמוד, אפילו שרוב בני הכפר ובנותיו לא המשיכו בלימודיהם מעבר לבית הספר היסודי, והיו גם כאלה שלא למדו בכלל.

“אני מסיים עכשיו את כיתה י'”, אני עונה לו, “וכשאגיע לישראל, אשלים את לימודי התיכון.”

תשובה טובה. ועכשיו ניסיון פיתוי:

– “אתה זוכר, בן, שפעם ביקשת ממני אופניים, כדי שתוכל להגיע בקלות לבית-הספר בגונדר?”

– “כן, אבא, אני זוכר, אבל לא הסכמת. אמרת שהרכיבה על אופניים מסוכנת…”

– “נכון. אז לא הסכמתי. אבל עכשיו, אם תוותר על רעיון העלייה, אקנה לך אופניים.”

– ” תודה, אבא, אבל אני נחוש בדעתי להגיע לירושלים.”

2:0 לטובתי. עכשיו מגיעים התותחים הגדולים – אימא מתגייסת לעזרתו של אבא ומוסיפה את הסתייגויותיה, היא נוטלת את ידי בכף ידה: “איך אתה רוצה לחיות בישראל לבד עם היד הקטנה הזו? לאן תלך? מי יקבל אותך? מה תאכל שם?”

“אסתדר”, אני עונה לה בביטחון. “אל תדאגי.”

אלא שהוריי לא חשים את אותו ביטחון, ואבא מחליט להפעיל את סמכותו ההורית:

– ” לא, באבו. אני לא מרשה לך לנסוע לבד. אתה קטן מדי. יבוא יום וכולנו יחד נעלה לירושלים.”

– ” אבל אבא, אני לא לבד. אני חלק מקבוצה של חברים מבית-הספר, החלטנו לעלות ביחד. ודע לך שאם לא תאפשר לי לעלות אתגייס לצבא האתיופי!”

התגייסות לצבא האתיופי הייתה בגדר איום, שכן זוהי התחייבות לכל החיים, ואם משבצים אותך באזור אחר של המדינה, קיים סיכוי, או יותר נכון סיכון סביר, שלא תראה  יותר את בני משפחתך.

אין ספק שטיעון זה הוא קלף חזק מאוד ואבי כמעט משתכנע:

– “תן לי לחשוב על העניין.”

אבא פונה לעזרתו של בוסקי מריו, ידיד איטלקי, אדם עשיר ומכובד, שהתגורר באדיס אבבה. השניים הכירו כמה שנים קודם לכן, כאשר לאותו מריו נודע שבזכות ברכתו של אבי, שהיה מטפל מסורתי ומתקשר, הצליחה רעייתו של אחד מעובדיו להיכנס להריון. האיטלקי היה בעל אוניות רבות, והן שטו במי אגם טאנה הגדול באתיופיה. באותה תקופה, הוא נתקל בקשיים מצד השלטונות, שלא נתנו לאוניותיו אישור לעבוד, וחלק מהן אף התקלקלו כתוצאה מאי-השימוש המתמשך. בהמלצת העובד שלו, החליט מריו לבקש אף הוא את עזרת  המטפל מסורתי . לאחר שזה הבהיר לו שהעזרה לא מגיעה ממנו, אלא מאלוהים, תיאר בפניו מריו את מצבו ואבא הבטיח שאם יעשה כדבריו, יוכל לסייע לו. בהדרכת אבי נסעו שניהם העירה ומריו קנה שם כבש. מה בדיוק עשה אבא עם הכבש, אינני יודע, אבל אחרי שבוע, הגיע איש העסקים לכפר, חיבק אותו ואמר שהכול הסתדר. כל זה קרה כשנתיים לפני שהחלטתי לעלות לירושלים. מאז, היו השניים בקשר, והאיטלקי אירח לא פעם את אבא בבית המלון שלו בגונדר.

עכשיו פונה אבי לידידו בבקשת עזרה, ואני אכן מוזמן להתגורר בביתו שבאדיס אבבה, שם אמשיך לטפל בעניין העלייה.

וכך קיבלתי, ולא בלב קל, את ברכת הדרך מהוריי. מצויד בחמישים דולרים, הרבה מאוד כסף באתיופיה של שנת 69′, רכשתי כרטיס אוטובוס, ויצאתי בדרכי לאדיס אבבה – השער לעולם החיצון.

נער בן 16, נוסע לבדו לעיר הגדולה, בניסיון למצוא דרך להגיע לירושלים.

  1. 5 מתוך 5
    5 מתוך 5

    :

    אחד הספרים הטובים שקראתי 🙂 ממליצה בחום. מעניין מרתק ומרגש.

הוסיפו תגובה