החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על מגי אוצרי

מרגלית (מגי) אוצרי, ילידת חיפה, 1983. דוקטורנטית למשפטים באוניברסיטת תל אביב. מתגוררת בתל אביב עם בן זוגה ועם בתם ספרה הראשון, שתי השמשות של דדיקה, ראה אור בהוצאת "כנרת זמורה ביתן", נכלל ברשימת ספרי הביכורים המומלצים של הספרייה הלאומית לשנת ... עוד >>

עיניים אדומות

מאת:
הוצאה: | 2019 | 288 עמ'
קטגוריות: ילדים ונוער

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

השנה היא 2064. רות בת החמש־עשרה אוהבת לצאת לשטח הפתוח עם החבר שלה, תום, כדי לחפש מזון ולהתחמק ולו לרגע מהצפיפות, הסירחון והלחץ שבתוך גדרות מחנה כרמל, שבו היא חיה עם אביה ואחיה, לאחר שאמה נדבקה במחלה ונלקחה אל גורל לא ידוע.

אבל בחוץ אורבת סכנה גדולה. בשטח הפתוח המכונה "עזאזל" מסתובבים שטריאות – אנשים החולים במגפת השיגעון שפשטה בכל העולם, ושגדרות המחנה נועדו להגן מפניה. מספיק מגע אחד, והמגפה שאינה יודעת רחמים, הופכת את החולים לנשאים ואז למטורפים אדומי עיניים.

יום אחד רות ותום מרחיקים לכת מעבר לגדרות וכנגד הכללים, עד שאין להם עוד דרך חזרה. כעת הם נאלצים לברוח ולהילחם לבדם על חייהם ועל שפיותם מול כוחות עצומים ורבים מהם. האם יצליחו לשרוד בעולם חולני ששכח אנושיות ומגע מהם? האם רות תגלה מה קרה לאמה? האם אהבתה לתום תשרוד את הרעב, הבדידות והמחלה?

בספר הראשון של טרילוגיית עיניים אדומות טווה מגי אוצרי מציאות מעוררת חלחלה של ישראל כפי שאיננו רוצים לראותה לעולם – מדינה שסועה למחנות, נגועה במחלת הטירוף, שבה רק החזק שורד, ולאהבה ולחמלה אין מקום.

 

מגי אוצרי היא סופרת ומשפטנית.

היא מתגוררת בתל אביב עם בן זוגה ובתם. עיניים אדומות הוא ספרה הראשון לנוער. קדמו לו ספריה למבוגרים: שתי השמשות של דדיקה וכותבת הנאומים.

מקט: 15101083
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרולוג

אני עוד זוכרת תקופה שהעולם לא היה משוגע. שאמא ואבא לא היו משוגעים. שהפחד משיגעון לא ארב בכל פינה.

אז עוד הייתי סתם ילדה מדניה שהסתכלה על כל העיר מלמעלה. שחשבה שהעולם כולו מתמצה במרחב המצוחצח והירוק שבין רחוב האג לרחוב שוודיה. מקום שבו השמש תמיד תמיד זרחה. אז — לפני שהכול התפרק לנו מול העיניים. אז, בפרקי הזמן הקצרים שבהם לא היינו בחופשות משפחתיות במלונות יקרים, המשכנו להתבשם בניחוחות החוצלארץ שעלו משמות הרחובות — חוף השנהב, אנטוורפן, איטליה, קוסטה ריקה. עכשיו כל המקומות האלה ממילא לא קיימים. כל היופי שלהם נמחק בפעולות הבירוא. בשרפה הגדולה. גם דניה נמחקה באש. גם הבית שלנו בטח נמחק. הבית שלנו, שישב בקצה קצהו של רחוב קוסטה ריקה והשקיף אל הים. ‘הבית עם הנוף הכי יפה בארץ,’ אבא שלי תמיד היה אומר. ואני לא יודעת, אולי הוא צדק. לא הספקתי לראות את כל הארץ. גם את המעט מדי שהספקתי לראות אני כבר בקושי זוכרת.

‘קיבא,’ שאלתי פעם את אחי הגדול, עקיבא, בחושך, כשהוא כבר היה מנומנם, ‘גם לך יש רגעים כאלה, שאתה מרגיש שיש לך במוח מפלצת שאוכלת לך את כל הזיכרונות של הלפני?’

‘ככה זה, תות. שוכחים,’ הוא מילמל, דיבורו דביק ועייף. ‘עובר הזמן ושוכחים. זה נורמלי.’

ואני לא עניתי. רק עצמתי עיניים וניסיתי להיזכר בפרחים. שדות אינסופיים של פרחים שהשתרעו בסמוך לבית שלנו. הבית עם הנוף הכי יפה בארץ.

אז, לפני שהכול ירד לטמיון, עוד היינו בטוחים שכסף קונה הכול. הייתי הולכת עם אמא לחנות צעצועים והעולם כולו היה פרוש לפני, שום דבר לא היה מעבר להישג ידי הקטנה. להישג ידנו. ‘עולם’ ייצרו עבורנו שתלים תת־עוריים חכמים, ושבבי זיהוי ומקרני סיבים אופטיים וחפיצי מוזיקה ומשקפי סלולר והכול היה זמין כל כך, ושום דבר לא נראה רחוק מדי. רק היית צריכה לבקש, וקול מתכתי־רובוטי היה עונה לך — כמה, למה, איפה ואיך. לכל השאלות היו תשובות. בקושי היינו צריכים לחשוב. בקושי היינו צריכים לזכור. המחשבים זכרו עבורנו.

אז עוד חשבנו שהכסף שלנו יעזור לנו. האמונה הזאת לא התפוגגה עד שהפינוי התחיל. כשהתחילו להבעיר סביבנו את כל הפרחים כדי לקטול איתם גם את השְטְריאוֹת. בסוף רק הפרחים מתו. השטריאות הצליחו לברוח, ושכונת דניה שבה נולדתי הפכה פשוט לעוד חלק נטוש במרחבים הענקיים של עזאזל. אני, אבא וקיבא כבר הבנו בשלב הזה שהכסף לא יועיל. רק אמא עוד נאחזה באשליה. הייתי רק בת שבע אז, עוד לא הגיל שבו מתביישים באמא ובאבא. ועדיין, כשהיא ניסתה לשחד את החייל הזה, כדי שישלח אותנו למפקדת אביב עם כל המקושרים, ולא למחנה כרמל — עדיין, המבט הזה שלו, של החייל המנומש הזה שלא היה מבוגר בהרבה ממני היום… זה היה מבט של לגלוג, של בוז, של ‘מטומטמת, תסתכלי איפה את נמצאת.’ הוא היה ילד בן תשע־עשרה, שמבין בעולם החדש הזה יותר מאמא שלי, אישה בת ארבעים ושתיים. בכל הפחד הקיומי הזה, כשהקרקע נשמטה מתחת לרגליים של כולנו, מצאתי זמן להתבייש באמא שלי.

זו היתה הפעם הראשונה, אבל לא האחרונה. אמא היתה האיטית ביותר להסתגל למצב החדש, והמהירה ביותר להשתגע. אפילו החשש מהמגפה לא ניטרל את הכמיהה האינסטינקטיבית הזאת שלה למגע. בימים ההם בזתי כל כך לחוסר הזהירות שלה. כשאנשים נזהרו לא לנשום אחד על השני, היא היתה מתעקשת להתנפל על כמעט־זרים בחיבוקים. אפילו כאשר תקנות המגע הפכו את המגע לבלתי חוקי כדי לצמצם הדבקה בקשרים שהממשל הגדיר ‘נטולי פחד באופן בלתי רציונלי’ — כמו קשרים בין בני משפחה קרובים, בין זוגות, בין הורים לילדיהם — היא התעקשה להמשיך. היא היתה כל כך טיפשה. כל כך חסרת אחריות.

מה לא הייתי עושה כדי שהיא תהיה פה איתי עכשיו.

אבל היא לא פה. זה רק אני וקיבא ואבא עכשיו, והחלל העצום הזה שהיא הותירה מאחוריה. היינו משפחה מושלמת. גם אחרי שהכול התחיל, ההורים שלי היו מופת לזוגיות טובה ולהורות נהדרת, למרות כל הקשיים. בעיקר, היינו יחד. היינו מאוחדים, למרות כל הדברים הרעים שאיימו להפריד בינינו. רק אחרי שאמא נלקחה, הכול התחיל באמת להידרדר. לפני זה אבא עוד היה יכול להתנחם באהבה שלו לאשתו, ואנחנו — אני וקיבא — יכולנו להתנחם בשני הורים שדאגו לנו.

כבר שלוש שנים שאנחנו ככה, בלעדיה. יתומים ממנה. לא שלמישהו אכפת כאן.

זה הסיפור שלנו, אבל הוא לא מיוחד. כאן לכל אחד יש סיפור עם סוף עצוב. אני שונאת סיפורים עם סופים עצובים, אפילו שקיבא תמיד אומר שלכל הסיפורים יש סוף עצוב, ‘כי בסוף כולם מזדקנים ומתים — פשוט ברוב הסיפורים מפסיקים באמצע ולא מספרים לך את זה.’ וקיבא צודק, אבל ברגעים האלה הייתי רוצה שהוא יהיה קצת פחות צודק וקצת יותר האח הגדול שלי. אכפתי ומגונן כמו שהוא בדרך כלל. האח הגדול שיודע להגיד את הדבר שיגרום לי להרגיש טוב. כמו שאמא היתה עושה. שירחם עלי קצת, כמו שמגיע לי שירחמו עלי. כי ילדה יתומה — מגיע לה שירחמו עליה. לפחות טיפה, לא? אפילו בעולם נורא כמו שלנו. אבל אף אחד לא מרחם עלי פה.

זה העולם שלי.

זה כאילו יש לי בראש מפלצת שאוכלת לי את כל הזיכרונות של הלפני, ואפילו שקיבא אומר שזה נורמלי, לי זה לא אכפת, כי אני ממש רוצה לזכור. אני רוצה לזכור את הפרחים, ואת אמא שלי ואת הנוף הכחול האינסופי של הים, שאבא תמיד אמר שהוא הכי יפה בארץ.

בבקשה, אלוהים, תעשה שהמפלצת תלך. תעשה שלא אשכח.

ינואר 2064

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “עיניים אדומות”