סודה של אישה לא יכול להישאר קבור לנצח היא נאלצה להילחם בכל שלב בדרך, אבל סוף־סוף יש לפיי את החיים […]
פֵיי הדליקה את מכונת האספרסו. בזמן שהמכונה עבדה, היא השקיפה מבעד לחלון המטבח הגבוה. הנוף הדהים אותה כתמיד.
הבית ברָאבִִי נעשה לגן העדן שלה עלי אדמות. הכפר עצמו לא היה גדול כל כך — התגוררו בו רק מאתיים תושבי קבע. לא נדרשו יותר מחמש דקות להקיף את היישוב כולו, וגם אז בגרירת רגליים קלה. אבל במרכז הכיכר הקטנה ניצבה מסעדה שהגישה את הפיצה והפסטה הטובות ביותר שאכלה מימיה, ומדי ערב היא היתה מלאה וגדושה עד אפס מקום. לפעמים היו תיירים אחדים מטפטפים פנימה, ועכשיו, כשסוף מאי הלך והתקרב, מספרם גדל. רוכבי אופניים צרפתים נלהבים או פנסיונרים אמריקנים ששכרו קרוואן ועתה הגשימו את חלומם לראות את איטליה, שעה שילדיהם שבגרו תהו בייאוש, מדוע הוריהם מתעקשים לחיות חיים משלהם במקום לעמוד הכֵן לשמש שמרטפים לנכדיהם.
אבל לא שוודים.
פיי לא ראתה ולו שוודי אחד מיום שקנתה את הבית. זה היה אחד הגורמים המשמעותיים בבחירת המיקום. בשוודיה היא היתה מפורסמת לאורכה ולרוחבה של הארץ. באיטליה היא רצתה — ונזקקה — להיות אנונימית.
הבית הישן והיפה שקנתה לא היה בכפר עצמו — אלא מהלך עשרים דקות ממנו. הוא ניצב גבוה על גבעה שגפנים מטפסות על מדרונותיה לעברו. פיי אהבה להתהלך מעלה־מטה ברחובות הכפר התלולים ולקנות לחם, גבינה ופרושוטו מיובש. זאת היתה הקלישאה האולטימטיבית של חיי כפר איטלקי, והיא התענגה עליה עד תום. במשך השנתיים האחרונות, בזמן שבעלה לשעבר נמק בכלא בשוודיה, היא הקימה כאן מקלט בטוח לשני האנשים החשובים לה ביותר בעולם: בתה ג’וּליאֶן ואִמהּ אינגריד. השבוע הצטרפה אליהן חברתה הטובה ביותר ושותפתה העסקית, קרסטין, שאהבה את ג’וליאן כאילו היתה בתה שלה, והעבירה את ביקורה בתחרות עם אינגריד על פינוק הילדה.
האספרסו היה מוכן. פיי לקחה את הספל שלה ונכנסה לסלון בעורף הבית, היכן שקולות שכשוך וזעקות שמחה ילדותיות חשפו את קיומה של בריכה סמוכה עוד לפני שהיה אפשר לראותה. היא אהבה מאוד את הסלון. ארך זמן לעצב את הבית, אבל סבלנותה ואחד ממעצבי הפנים המוכשרים באיטליה הביאו לידי כך, שהבית נראה בדיוק כפי שרצתה שייראה. היו לו קירות אבן עבים שבודדו מפני החום ודאגו שיישאר קריר אפילו בחודשי הקיץ החמים ביותר, אם כי חלל הפְּנים היה חשוך למדי בשל כך. הם פתרו זאת בעזרת רהיטים בהירים גדולים ושפע תאורה נסתרת. החלונות הגדולים מאחור עזרו גם הם להכניס את האור. היא אהבה את דרכו של הסלון לגלוש באורח לא מורגש כמעט אל הטֶראסה.
הווילון הלבן ליטף אותה כשיצאה החוצה. היא טעמה את האספרסו והביטה בבתה ובאמה בלי שיבחינו בה תחילה.
ג’וליאן גדלה כל כך, ושערה — שנצרב בשמש — היה כמעט לבן. היא גידלה נמשים חדשים כמעט מדי יום. היא היתה יפה, בריאה ומאושרת. כל מה שפיי רצתה עבורה. כל מה שנעשה אפשרי בחיים ללא ג’ק.
‘אמא, אמא, תראי! אני יודעת לשחות בלי מצופים!’
פיי חייכה ועטתה הבעת תדהמה כדי להראות לבתה עד כמה היא מתרשמת. ג’וליאן שחתה בחלקה העמוק של הבריכה בחתירת כלב מורכבת, אך חופשייה לגמרי ממצופי בּאמסֶה הדוב, שהיו מונחים על שפתה. אינגריד השגיחה בעצבנות על נכדתה, ספק יושבת ספק עומדת, נכונה להשליך את עצמה לבריכה בעת הצורך.
‘תירגעי, אמא. היא תפסה את זה.’
פיי שבה ולגמה מהאספרסו שכבר כמעט נגמר, והרחיקה לקצה הטראסה. היא הצטערה שלא הכינה במקומו קפוצ’ינו.
‘היא מתעקשת להיות במים העמוקים,’ אמרה אִמה של פיי והביטה בה בייאוש.
‘היא כנראה דומה לאמא שלה.’
‘תודה רבה לך באמת, את זה אני רואה!’
אינגריד צחקה, ופיי נדהמה לראות — כפי שקרה לה בכל כך הרבה הזדמנויות לאורך השנתיים האחרונות — כמה יפה אמהּ. למרות כל מה שנאלצה לעבור בחיים.
האנשים היחידים שידעו שאינגריד וג’וליאן בחיים היו פיי וקרסטין. ככל שהדבר נגע לשאר העולם, שתיהן היו מתות; ג’וליאן נרצחה בידי אביה, ג’ק — פשע שבגללו ריצה עכשיו מאסר עולם בשוודיה. הוא היה קרוב מאוד לרסק את פיי. אהבתה אליו הפכה אותה לקורבן, אך בסופו של דבר היא דאגה שישלם את המחיר.
היא ניגשה לאִמה והתיישבה לידה על כורסת הראטן. אינגריד, גופה מתוח, המשיכה להשגיח על ג’וליאן.
‘את צריכה לנסוע שוב?’ היא שאלה בלי להסיר את העיניים מנכדתה.
‘זאת תקופה עמוסה בשבילנו. ההתרחבות של ריוונג’ לשוק האמריקני מצריכה הרבה התמודדות מצדנו עם כל מיני בירוקרטיות. וישנה גם הרכישה באיטליה, שתאפשר לנו דריסה רגל ברומא. ג’ובאני, המנהל, רוצה למכור, אבל כמו כל הגברים, מעריך את עצמו הרבה יותר מדי. צריך פשוט לעזור לו להבין, שהמחיר שנקבתי הוא ההצעה הכי טובה שיקבל.’
אמה העבירה את עיניה החרדות מג’וליאן לפיי.
‘אני לא מבינה למה את עדיין עובדת כל כך הרבה. יש לך עכשיו רק עשרה אחוז בריוונג’, ועם ההון שהרווחת כשמכרת את המניות שלך, את לא צריכה לנקוף אצבע יותר לעולם.’
פיי משכה בכתפיה, רוקנה לקרבה את הטיפות האחרונות של האספרסו והניחה את הספל על שולחן הראטן.
‘בטח, יש בי חלק שבאמת היה רוצה פשוט לשבת כאן איתכן. אבל את מכירה אותי, אמות משיעמום אחרי שבוע. ולא חשוב כמה מניות יש לי, ריוונג’ זה הבייבי שלי. ואני עדיין היושבת ראש. יותר מזה, אני מרגישה אחריות אדירה כלפי כל הנשים שהצטרפו והשקיעו, והן עכשיו בעלות מניות בחברה. הן לקחו סיכון איתי ועם החברה, ואני רוצה להמשיך לגמול להן על כך. האמת היא שחשבתי לקנות חלק גדול יותר, אם יש מי שמוכנה למכור. בסך הכול, זה אקזיט לא רע.’
אינגריד הזדקפה מעט כשג’וליאן הסתובבה בקצה הרחוק של הבריכה.
‘אחוות נשים,’ היא נשפה ואז נמלכה בדעתה והתנצלה. ‘לצערי, אני לא חולקת את נקודת המבט שלך על נאמנות בין נשים.’
‘אנחנו בתקופה חדשה, אמא. נשים נאמנות זו לזו. בכל אופן, לג’וליאן אין בעיה עם הקפיצה הקצרה שלי לרומא — דיברנו על זה אתמול.’
‘את יודעת שאני חושבת שאת חכמה להדהים? את יודעת שאני גאה בך?’
פיי אחזה בידה של אינגריד.
‘כן, אמא, אני יודעת. את תטפלי בילדה ותדאגי שהיא לא תטבע, ואני אחזור הביתה בקרוב.’
פיי ניגשה לשפת הבריכה. ג’וליאן נחרה אגב החלפת תנועות חתירה ובליעת כמויות גדולות של מים קרים.
‘ביי, מתוקה, אני יוצאת!’
‘ביי ב —״
השאר טבע בשלוק נוסף של מים כשג’וליאן ניסתה לנופף תוך כדי שחייה. מזווית העין ראתה פיי את אמה ממהרת לעבר הבריכה.
בסלון עמד תיק הלואי ויטון המסוגנן שלה, ארוז ומוכן לדרך. הלימוזינה שתיקח אותה לרומא כבר הגיעה ודאי. היא הרימה את התיק כדי שגלגליו לא ישרטו את רצפת העץ הכהה וצעדה אל דלת הכניסה. כשעברה על פני חדר העבודה של קרסטין, היא הבחינה שקרסטין שקועה בדבר־מה על מסך המחשב שלה, משקפיה מונחים על קצה אפה כתמיד.
‘טוּק טוּק — אני יוצאת…’
קרסטין לא הרימה את מבטה — דאגה עמוקה נחה בין עיניה.
‘הכול בסדר?’
פיי התקרבה לחדר והניחה את התיק מידה.
‘אני לא יודעת…’ אמרה קרסטין לאיטה בלי להרים את מבטה.
‘את מדאיגה אותי — משהו עם המניות? אמריקה?’
קרסטין הנידה את ראשה.
‘אני עדיין לא יודעת.’
‘אני צריכה לדאוג?’
קרסטין לא ענתה מיד.
‘לא… עדיין לא.’
מכונית צפרה בחוץ, וקרסטין החוותה בראשה אל דלת הכניסה.
‘קדימה. תסגרי את העסקה ברומא. אחר כך נדבר.’
‘אבל…’
‘זה בטח שום דבר.’
קרסטין חייכה אליה להרגיעהּ, אבל פיי שקרבה לדלת העץ הכבדה, לא הצליחה להתנער מן התחושה שמשהו קורה. משהו מאיים. היא תתמודד עמו. לא תהיה לה ברירה. כזאת היא.
היא נכנסה למושב האחורי, סימנה לנהג לצאת לדרך ופתחה את הבקבוק הקטן שחיכה לה. המכונית גירגרה בדרכה לרומא, והיא לגמה את השמפניה שקועה במחשבות.
אין עדיין תגובות