דיאנה המלוכלכת

פרולוג

מחוץ לאוהל שלנו הלילה אפל, תהומי, וצלול לגמרי. בתוכו אני עוצמת את עיניי ומנסה לישון.

אבל האדמה קרה ונוקשה במיוחד מתחת לגב שלי. אני מצמידה שפתיים כדי לעצור את שיניי מלנקוש.

אני בטוחה שיהיה לי חם יותר בשק השינה שלך.

אני נשכבת על הצד כדי שאוכל לראות אותך. הירח חדש, והכוכבים הם מקור האור היחיד שלי. הם צובעים אותך בגוון חולמני — עורך חלק, מלבד באזור בו צמחו זיפים אחרי שלושה ימים במדבר. עיניך עצומות, פניך מורמות אל הרשת בפתח האוהל, ושפתיך — מלאות ומושלמות — נתונות בחיוך שלֵו, כאילו אתה צופה בכוכבים מתוך שינה. כנראה לא קר לך, כי זרועותיך מחוץ לשק השינה, נחות בניצחון לצידי גופך. החזה שלך, עירום ושרירי, עולה ויורד בקצב מתון.

לא שכבנו רק כמה שעות, אבל אני מרגישה כאילו חלפו שנים מאז.

הייתי מוכנה לחום הימים במדבר ולקור בלילות — או, לכל הפחות, הקשבתי והינהנתי כשהזהרת אותי לגביהם, אבל עכשיו אני מבינה שזה לא אותו הדבר כמו להיות מוכנה. זילזלתי במזג האוויר בדיוק כמו שמוקדם יותר היום, שנינו זילזלנו בגבעות הטרשיות מסביבנו. 'הפסגה לא עד כדי כך גבוהה,' אמרנו. 'נטפס אליה.' טיפסת כאילו השמש לא הפריעה לך, ואלמלא הייתי איתך, היית מתקדם הרבה יותר מהר.

סמוך לפסגה חלפנו על פני פתח מערה. תהיתי בקול מה חי בפנים. 'אולי חתול בר,' אמרת במשיכת כתפיים. אז גם אני משכתי בכתפיי, אמרתי 'קוּל' והתרחקתי בחשש.

אני מתחפרת עמוק יותר בשק השינה ומצטערת שאין לי שכבה נוספת של בגדים. בטוח שהמצב שונה אצלך בשק. אני מדמיינת את עצמי זוחלת לתוכו. אבל אני לא בטוחה אם אתה רוצה שאעיר אותך. הקשר שלנו טרי כל כך, עד שכל בחירה נראית הרת־גורל, כאילו היא עלולה להתפרש בטעות כמעשה חמור במיוחד — למשל, אם אעיר אותך, אתה עוד עלול לחשוב שאין לי גבולות ושאיני מבינה את חשיבות המרחק הזה לאיזון העוצמה של הקִרבה הפיזית בינינו. שלב הינקות הזה משכר, אבל גם חלקלק וחסר ודאות.

שלושת הימים האחרונים היו מלהיבים, כל דבר קטן הדליק אותנו — שאיפה קטנה מג'וינט, רצועת החזייה שגלשה מכתפי. אנחנו כל הזמן מרימים את עינינו מהעבודה שלנו ותופסים זה את זה נועצים מבטים.

אני מושכת את זרועותיי אל תוך שרוולי חולצת הטריקו שלי ליתר חמימות ומתבוננת בכוכבים מבעד לגג הרשת של האוהל. אני חושבת על הדרך התלולה והסלעית, על פתח המערה. על חתול הבר.

אני נזכרת בכובע הצמר שהשארתי בזלזול כזה ליד המדורה. לפתע הוא נראה לי הפתרון המושלם לשנתי הנודדת. הוא יחמם אותי. אני חייבת להביא אותו.

אני חומקת מתוך שק השינה, נזהרת לא להעיר אותך, פותחת את רוכסן האוהל ומתגנבת בדממה אל תוך הלילה.

האוויר הקר דוקר אותי. לא רחוק מפה יש ינשופה; אני שומעת אותה, קולנית וצופייה, בעודי מגששת בחיפוש אחר הכובע שלי לאורה הגווע של המדורה. העצים בשולי המחנה שלנו זוהרים באור כחלחל, ולטאה כלשהי עוברת ליד כפות רגליי בריצה קלילה. אני נבהלת ומצחיקה את עצמי. אני נושמת עמוק ומתנחמת בגחלים האדומות האחרונות שנשארו במדורה, מחזיקה מעליהן את ידיי ומחממת אותן. כתפיי נרפות, ואני גומעת את הדממה.

'דיאנה!' אני מזנקת למשמע הקול שלך. אתה אוחז בכתפיי ואוסף אותי אל צד גופך. קרן האור מהפנס שלך מאירה את העצים, מרקדת עליהם, עד שהיא מתמקמת על זוג עיניים — בורקות ובהירות ומביטות ישירות עלינו. 'תחזרי לאוהל.'

אני נשנקת בהפתעה, מתרחקת בצעדים זהירים. היא צופה בנו.

בפנים אנחנו מאירים בפנס מבעד לחלון האוהל עד שגופה הארוך, החתולי, חומק בחזרה אל תוך הלילה, לעבר הגבעות.

'אתה חושב שהיא תחזור?'

'אנחנו נהיה בסדר,' אתה אומר, אבל הלב שלך עוד הולם בחוזקה בחזה, בדיוק כמו ליבי. אנחנו בוחנים זה את זה בתוך הדממה — עינינו גדולות ודרוכות, גופינו מאובנים. הצחוק שלי מפיג ראשון את המתח, הצחוק שלך מצטרף אליו.

'זה היה מפחיד מאוד,' אתה אומר. 'מאוד.'

האוהל קטן, אבל לפתע המרחק בינינו נראה גדול מדי. עיניך עוברות במהירות מהעיניים שלי אל פי. אני מסתכלת על צווארך, על שרירי הזרועות שלך, על פניך.

כשהשפתיים שלנו נוגעות, מתחוור לי שאני רועדת. הפה שלך חם ומלוח, ואנחנו מתנשקים עד ששנינו יכולים להרגיש את החום שקורן מגופי. אני פושטת מעליי את חולצת הטריקו. אתה נשען לאחור כדי שתוכל להסתכל על קימורי השדיים שלי, רכים ומשתוקקים באור החיוור.

אתה פותח את רוכסן שק השינה שלך ופורש אותו בתור שמיכה לשנינו. אנחנו נשכבים על הגב, שנינו עירומים מהמותניים ומעלה, נוגעים זה בזה בעדינות בכפות ידינו בלבד. אנחנו מנסים למתֵן את האקסטזה של הרגע.

'אני לא רוצה לחזור לעיר מחר,' אני אומרת. כשנחזור, אני חושבת, הכול יתאדה, גם אנחנו.

אני מסתכלת על שמי הלילה, אבל אתה מסיח את דעתי. כשאני מסתובבת אליך, כבר שינית תנוחה ואתה מביט בעיניי. אנחנו נשכבים על הצד, ואתה מצמיד אותי אליך במשיכה. עורך חם, כאילו הרגע שכבת בשמש.

אני מושכת את מותני המכנסיים שלך מטה, מעל לאגן, ומעבירה את עור בטני החשוף עליך, מרגישה אותך מתקשה.

אני לוקחת אותך בכף ידי, ואתה נאנח. 'איפה אני?' אתה שואל.

אני מחייכת ומהדקת את האחיזה שלי בך.

'ומה אנחנו עושים?'

אני צוחקת. 'בחיים שלנו או כרגע?'

אתה מנשק אותי, נושך קלות את השפה התחתונה. 'גם וגם.'

'אנחנו עושים קמפינג.' ואז אני מוסיפה, 'ואנחנו גם עושים פה סקס. והרבה.'

'הממ, נכון,' אתה לוחש ומנשק אותי.

'ואולי מתחבאים מהעולם.' אני מניחה עליך רגל אחת שלי, ואז את כולי. 'ואולי אף אחד לא מחפש אותנו.' אולי רק הינשופה משגיחה עלינו.

ידיך נעות במורד גבי, גולשות מתחת למכנסיים. 'אנחנו צריכים להיפטר מאלה,' אתה אומר.

אני מחייכת ומרימה את האגן כדי שתוכל להפשיט אותי. 'וגם מאלה, בלי ספק,' אתה אומר, ויחד שנינו מסירים את התחתונים שלי עד ששנינו עירומים.

'עדיין קר לך?'

בתשובה אני מפשקת את רגליי, פישוק קטן בלבד, כדי שאוכל להעביר את החלק הכי חם ורך בי לאורך הזקפה שלך.

אתה מטה את הראש לאחור בהנאה ואוחז במותניי. 'אני אוהב להתחבא איתך.'

'גם אני.' אני מנשקת את הזיפים לאורך הלחי שלך. אתה מצמיד אותי עוד אליך, ואנחותיך הגרוניות ממלאות את חלל האוהל. אנחנו גם מתאהבים, אני מוסיפה, אבל לא בקול.

אני משלבת את רגליי ברגליך ומעבירה את כל כולי על גופך. אני צריכה להרגיש אותך בתוכי. זאת כבר לא תשוקה, זה צורך. אני עולה גבוה יותר ויותר, מטה את האגן קדימה כך שראש הזין שלך חודר אליי. 'רגע.' אתה תופס את המותניים שלי. 'אני רוצה לגעת בך קודם.'

אתה נשכב מעליי בעדינות, זרועותיך נשענות על האדמה מתחתינו. אני מפשקת את רגליי עוד יותר. אבל אתה נד בראשך לשלילה. 'אל תזוזי.' אתה מרתק את מפרקי ידיי מעל ראשי. גל חום מציף אותי, ואני זזה תחתיך, מקווה להרגיש את איברך הקשה בתוכי. אתה שוב נד בראשך. 'בלי לזוז,' אתה לוחש.

אתה מרפה ממפרקי ידיי ומעביר את ידיך במורד צידי גופי. הידיים שלי חופשיות, אבל אני משאירה אותן במקום. אני עוצמת עיניים. שנינו במקום אחר עכשיו, מרחפים במעין אפלה מלוהטת, והדבר היחיד שאני מסוגלת להתרכז בו הוא ההוראות שלך בדרך אל מעמקי העונג שלנו.

אתה מנשק את שקע צווארי בנקודה שהוא פוגש את החזה, וחופן את שדיי. ואז אתה מנשק את הפטמות. הן זקורות תחת שפתיך. שתיים מהאצבעות שלך גולשות לתוכי, ואני יודעת שאתה מרגיש עד כמה אני תפוחה. אני לא יכולה לעצור את עצמי, ידי נשלחת אל ידך. 'בבקשה,' אני לוחשת. 'אני רוצָה לזיין אותך.' אבל אתה משאיר את ידך שם, מניע את האצבעות במעגלים איטיים.

'אני רוצה אותך בתוכי,' אני אומרת.

'תסמכי עליי.'

למשמע קולך העמוק והרעב, תחושת מלאוּת הולכת ונבנית בתוכי, מתח שרק אתה יכול לשחרר. ואולי אני מרגישה ככה מפני שאף אחד מלבדך מעולם לא ניסה להכיר את הגיאוגרפיה של הגוף שלי באופן כה אינטימי.

ככל שאני נמלאת, כך גובר הדחף להתפתל ולהתרחק. אני נלחמת ברצון למשוך את ידך ממקומה, וחלקיק זערורי מתעורר בתוכי. האם הוא יתאדה או יתעצם, אני תוהה.

הוא מתעופף ונעלם, ואני מנצלת את ההזדמנות ומסדירה את הנשימה. 'תישארי עם ההרגשה הזאת,' אתה לוחש לי באוזן.

אני מקמרת את הגב ודוחפת את עצמי עמוק יותר לתוכך. הזיפים שלך שורטים את לחיי, צורבים אותי. הפעם החלקיק חוזר, ועכשיו הוא מתעצם. פי נפתח, והנשימה שלי נהיית מהירה יותר, מאומצת יותר.

'תסמכי עליי,' אתה אומר. 'את כל כך קרובה.'

האגן שלי מתנועע עם ידך, דוחק בך ללחוץ חזק יותר, להישאר יותר זמן, להמשיך עד שאוכל להימס לעומתך.

'את כל כך קרובה,' אתה אומר שוב, כאילו אתה מכיר את הגוף שלי טוב ממני.

אני מתנועעת עליך עד שאני עומדת להתרסק. 'אני גומרת.' ההכרזה המפורשת נותנת לגוף שלי את הרשות. אני מניחה לראשי להישמט לאחור. צועקת אל שמֵי המדבר.

אתה מחייך, מנשק אותי ברעב, ובאותו רגע אני יודעת שעדיין לא סיימנו.

הגוף שלי רועד. 'מה זה היה?' אני שואלת.

אתה רק מחייך, ובין נשיקה לנשיקה שואל, 'אני יכול לזיין אותך?'

הגוף שלי שייך לך. עשֵֹה בו כרצונך. אני מהנהנת ונשכבת לאחור על שק השינה החמים, מפשקת את רגליי למענך, ירכיי עוד רועדות. אתה חודר אליי במהירות, ואיברך העבה מודגש עוד יותר. אני מתהדקת סביבך, כמו מתחננת בפניך שתישאר. לעולם אל תעזוב.

אתה אוחז בידיי, ואנחנו משלבים אצבעות, נועצים את ידינו באדמה הקשה.

'אלוהים, כל כך טוב לי בתוכך,' אתה לוחש.

אני הופכת אותנו ומתיישבת מעליך, כך שרגליי כרוכות סביב מותניך. גם אתה מתיישב, וידיך מתמקמות על תחתית גבי. אתה לוקח אחד משדיי בפיך, נושך את הפטמה ומוצץ אותה כמבקש סליחה. אני מרימה ומורידה את האגן, ואתה חודר עמוק יותר לתוכי. שנינו מתנועעים יחד, מהר יותר ויותר.

אני נשענת לאחור ומרגישה דגדוג משונה בצוואר. משהו חם. חם מדי. אני מנסה להעיף את התחושה בכף ידי.

אני מיישרת את הגב ומתמקדת בך. מתמקדת בגוף שלי ושלך, בעור שלך על עורי, בהרגשה שלי כשאני מזיינת אותך.

עכשיו אני מרגישה את הדגדוג בלחי. כמו מין רוח מעיקה. אני משפשפת את הלחי. אני נעה עליך, אבל תחושת הלחץ של גוף אל גוף נעלמה. אני מרגישה את האדמה הקשה מתחתיי — אבל אני יושבת מעליך, אני אמורה להרגיש אותך, לא את הקרקע. הרוח המוזרה והמעצבנת שוב נוגעת לי בלחי, מסיחה את דעתי ממך.

אני מורידה מבט, אבל אתה נפנה ממני. אני לא יכולה לראות את הפנים שלך.

אני עוצמת עיניים בחוזקה ומנסה להחזיר את עצמי לתוך גופי בכוח הרצון, לתוך אותם גלי עונג מתנפצים. אני רוצה נואשות לחזור אל החום שבינינו.

אבל אני כבר במקום אחר.

עיניי נפקחות באחת. אני מביטה ישירות בפניו של בעלי שישן לצידי. אני לא באוהל או מתחת לכוכבים. אני בחדר השינה שלי, בין מצעי הפסים הנקיים.

החום שאני מרגישה אינו חום התשוקה שלי, אלא נשימותיו של בעלי מנשבות על פניי, חמות ומעופשות. בכל נשיפה הוא מרעיש כמו משאבת אופניים קטנה שמתאמצת לנפח סירת הצלה ענקית.

אני דוחפת את הראש עמוק יותר לתוך הכרית בניסיון להחזיר את עצמי אל החלום, אל האוהל, אל הלילה הקר זרוע הכוכבים.

אבל אין טעם. התעוררתי.