החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

בנחישות – הופכים חלומות למעשים

מאת:
הוצאה: | 2021 | 151 עמ'
קטגוריות: ביכורים, מתח ופעולה
הספר זמין לקריאה במכשירים:

35.00

רכשו ספר זה:

"לאחר ריצה של כמה עשרות מטרים נופל פגז על עמוד חשמל מטרים בודדים לפנינו. חוטי החשמל נופלים על הקרקע בליווי רעש מחריש אוזניים, ניצוצות אש ניתזים לכל עבר. אבא ואני קופצים מעל חוטי החשמל וממשיכים לרוץ בטירוף. בחוץ אין נפש אדם. רעש הפגזים ממשיך ללא הרף, אבל לא פחדתי. מדוע? כי…"

 

***

 

בספרו בנחישות – הופכים חלומות למעשים מספר לנו מיקי אלחייני חוויות אישיות וזיכרונות השזורים בהיסטוריה של עם ישראל ושל העיר ירושלים. במרכז הספר עומדים קורותיו של מיקי בצנחנים וסיפורם של חבריו, לוחמי פלוגה ד של הצנחנים, מחזור מאי 1976, אשר נספו בהתרסקות מסוק בתרגיל אימונים בבקעה במאי 1977. בתיאור מצמרר הוא מספר כיצד הגורל התערב בחייו שלו והשאיר אותו בין החיים.

 

עוד בספר החותם שהטביע בו שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים, שירותו ביחידה המיוחדת ללוחמה בטרור (הימ"מ) ושירותו במשטרה וכן פרקים על משפחתו, על מעורבותו החברתית בעירו נתניה ועל תובנות שרכש.

 

ספר מרתק ומעורר מחשבה!

 

"מיקי, נער ירושלמי שגדל עם המדינה, מתאר דרך מסלול חייו את החוויה הישראלית במלוא עוזה". (שלומי רוקח, ראש מטה מִנהל חינוך נתניה)

 

מיקי אלחייני, יליד ירושלים, לוחם בצנחנים וביחידה המיוחדת ללוחמה בטרור (ימ"מ) וקצין במשטרה. עסק שנים רבות בהדרכת ירי ולוחמה בטרור בבית הספר לכושר מבצעי של המשטרה. בשנים האחרונות מתגורר בנתניה, עוסק בניהול אירועים וקמפיינים, בהדרכת טיולים ובפעילות התנדבותית בקהילה. נשוי, אב לשלושה וסבא לשמונה נכדים.

מקט: 4-1272-996
"לאחר ריצה של כמה עשרות מטרים נופל פגז על עמוד חשמל מטרים בודדים לפנינו. חוטי החשמל נופלים על הקרקע בליווי […]

פרק 7

האם אנו שולטים על כל מהלך האירועים בחיינו?

בפרק הראשון של הספר, “אחריי לצנחנים“, תיארתי השתלשלות אירועים שבהם הבנתי שגורלו של האדם נקבע בשברירי שנייה. העליתי תהיות ואפשרויות לתיאור המצב, האם מדובר בשליטה של האדם על כל האירועים בחייו? האם ישנו מי שמכתיב את האירועים? הבנתי לאור ניתוח האירועים שהאדם אחראי על מעשיו, לא תמיד על התוצאות.

בפרק זה אציג מספר אירועים שונים במסלול חיי שבהם אירעו מפגשים חטופים עם בני אדם אחרים שבהם בהינף יד נקבעו גורלות. ייתכן שגם לאנשים הללו יש תפקיד וחלק בהצגה הגדולה של חיי?

להלן ניתוח אירוע ראשון. חודשים ספורים לאחר השירות הצבאי שלי יצאתי בשעות הערב מהבית למרכז השכונה כדי לנשום אוויר צח. מולי הגיע חבר ילדות שלא התראינו מאז גיוסי לצבא. לאחר חילופי ברכות וחוויות מהשירות הצבאי אומר לי הבחור שהוא הוזמן למוחרת היום למבחני כניסה לקורס מדריכי ספורט במכון וינגייט, והוסיף, “אתה מעוניין להתלוות אליי?“ עניתי לו מייד בחיוב וכבר למוחרת היום נסענו למכון וינגייט.

לווינגייט הגיעו עוד עשרות בחורים מכל חלקי הארץ כדי להשתתף במבחני הכניסה לקורס. בשלב הראשון נערך ריאיון קבלה. חברי נכנס לריאיון, וכאשר סיים התיישב לצידי. בעודנו מחליפים רשמים יצא המדריך הבוחן ושאל, “אתה אחרון?“ עניתי ללא היסוס שכן ונכנסתי לריאיון. כזכור, הגעתי לווינגייט כמלווה של חברי, ללא תכנון להשתתף בקורס.

נכנסתי לריאיון, סיפרתי על עצמי, שאני בוגר צנחנים ובכושר טוב, אוהב ספורט. הבוחן שואל אותי, “אם אתה מבין בספורט ואתה ירושלמי, מי הוא מאמן השחייה של הפועל ירושלים?“

ללא השתהות עניתי בביטחון, “שמו של המאמן הוא דוד סיבור.“

זיהיתי שהם מתרשמים מתשובתי הנכונה. לאחר שאלות נוספות שהופנו אליי ובהן הצגתי רמת ידע טובה, התקיים בוחן כושר גופני. גם בו, לשמחתי, הצגתי יכולת טובה, ועברתי את המבחן. סקרנים לדעת כיצד התפתחה העלילה? לא אמתח אתכם. אני התקבלתי ללמוד בווינגייט, וחברי לא התקבל (ייתכן שגם החליט לוותר). נכון שזה מפתיע? אבל כך היו פני הדברים. לאחר ימים אחדים התחלתי ללמוד בווינגייט בתנאי פנימייה קורס מדריכי ספורט כללי למשך שנת לימודים אחת. הקורס התקיים ברמה מקצועית גבוהה מאוד. והחיים ממשיכים לזמן מיני הפתעות, ואולי גורלות.

העלילה נמשכת. אני תלמיד בקורס המדריכים במכון וינגייט, נהנה מאוד מהשהות במקום, שנמצא סמוך לשפת הים ויש בו מרחבים ירוקים, אווירה של ספורט. בקיצור, אין על מה להתלונן.

באחד הימים בהפסקת צוהריים יצאתי עם חברי לקפטריה, ובעודי לוגם משקה קר, אני מביט הצידה ומבחין בתוך קבוצת בחורים בחבר ששירת איתי יחד במילואי צנחנים. אני שואל אותו מה מעשיו במקום. הוא קורא לי ואומר לי בלחש, “שמעת על ימ“מ?“ וממשיך, “זוהי יחידה מיוחדת ללוחמה בטרור,“ ומוסיף שהוא כרגע בקורס לוחמים והוא הגיע עם חבריו למכון וינגייט כדי לקיים אימוני כושר קרבי. נפרדנו לשלום. אבל יש המשך לסיפור.

אבקש לפתוח סוגריים כדי לספר סיפור אחר, אולי לסקרן אותך, הקורא. בזמן לימודיי במכון וינגייט ביום שישי יצאתי לחופשת סופשבוע בעיר מגוריי ירושלים. נזקקתי לטיפול שיניים ולכן ניגשתי לקופת חולים “מעוז“ במרכז ירושלים.

מיותר לציין שבאותה תקופה הייתי בכושר גופני טוב, רזה, שזוף, יש יאמרו – חתיך. כך או כך, הבנות במרפאה, בעיקר סייעות השיניים, החלו לגלות בי עניין. עם אחת הבנות במרפאה, בחורה ששמה אתי, אף יצאתי כמה פעמים לבלות.

באחד מימי טיפולי השיניים במרפאת מעוז בירושלים, כאשר אני ממשיך ללמוד במכון וינגייט, הרופאה ביקשה שאבצע צילום שיניים. לחדר הצילום נכנסה בחורה שחרחורת ונאה, שלא הכרתי עד אז כלל. שאלתי אותה, “את עובדת חדשה?“

“לא,“ היא ענתה, והוסיפה שהשתתפה בהשתלמות ולכן לא התראינו. היא אמרה ששמה אליס. לומר את האמת, כבר במבט הראשון חשתי רגש אליה.

שבוע, אולי שבועיים, אחר כך, ביום שישי בצוהריים שוב הייתי בטיפול שיניים ובסיום יום העבודה נסגרה המרפאה וכל העובדים יצאו כל אחד לדרכו. שתי הבנות, אחת אליס והשנייה אתי, עמדו ביציאה מהבניין. אחת פונה לצד ימין והשנייה לצד שמאל. אתי אומרת לי, “אתה מצטרף אליי?“ חשבתי שתי שניות ועניתי לה, “אני מצטער, אני הולך לכיוון השני.“ כלומר בחרתי באליס. לאחר פחות משנה נישאנו. עוד אחזור להמשך העלילה.

נחזור למכון וינגייט. זוכרים שפגשתי חבר מהצנחנים שהגיע לווינגייט במסגרת קורס בימ“מ? אז כך, באחת החופשות אני מגיע באוטובוס מווינגייט לתל אביב. בעודי מנמנם במושב הנוסעים, אני מזהה באקראי מחלון האוטובוס שלט מאיר עיניים: “לשכת גיוס משטרת ישראל“. אני מסמן לנהג לעצור. הנהג עצר לי. אני ניגש ללשכת הגיוס, פונה לפקידה ושואל אותה כיצד מתגייסים לימ“מ. היא מפנה אותי לחדר שבו נמצא סגן מפקד הימ“מ (שמו שמואל, איש אשכולות. והוא הסבא של הזמר עומר אדם). לשמחתי, הוא שירת בעברו כקצין בגדוד 890 של הצנחנים. שוחחנו והחלפנו חוויות על מעללי הגדוד המפואר.

לאחר השיחה הוא אומר לי, “אני עושה איתך עסק.“ כזכור, אני “עמוק“ בקורס מדריכי ספורט בווינגייט, כחודשים לפני סיום הקורס. הקצין מציע לי להתחיל גיבוש לימ“מ, שזהו מבחן הכניסה, בעוד מספר ימים, והוא נמשך שבוע ימים. ללא היסוס אמרתי שאני מוכן. חזרתי לווינגייט, נכנסתי למנהל הקורס והודעתי לו שגוף ביטחוני בכיר מעוניין שאתחיל גיבוש ואני מבקש היעדרות לשבוע ימים. עוד הוספתי כי אם איכשל במבדקים, אני מעוניין לחזור ולהמשיך את לימודיי במכון בווינגייט. ואם אעבור את המבחן, ניפרד כידידים. לשמחתי, הוא הסכים, ואף נתן לי מכתב בנדון (מעל ארבעים שנה המכתב שמור אצלי). את הגיבוש לימ“מ עברתי בהצלחה, למוחרת היום הגעתי למכון וינגייט, וכמו שהבטחתי, נפרדנו כידידים.

סיכום ביניים

זוכרים שהייתי בדרך לעלות למסוק זמן קצר לפני התרסקותו והוחלפתי על ידי מפקדי עם חייל אחר שעלה למסוק ונהרג? כמובן לי לא הייתה שליטה על החלטת המפקד.

זוכרים את המפגש המקרי עם חברי מהשכונה שביקש שאתלווה אליו למבדקים במכון וינגייט, שבסופם רק אני למדתי בקורס המדריכים?

זוכרים את המפגש המקרי שבו זיהיתי את חברי מהצנחנים משתתף בקורס לימ“מ בווינגייט שלאחריו הפסקתי את לימודיי בווינגייט והתגייסתי לימ“מ?

זוכרים שבטיפול שיניים בירושלים החלטתי בשבריר שנייה שאני הולך עם הבחורה אליס, שהפכה תוך פרק זמן קצר לרעייתי?

האם זה מקרה? האם זה גורל? האם הייתה לי שליטה על האירועים? תכננתי משהו? מישהו תכנן בשבילי? השאלות נשארות פתוחות למחשבה.

המסקנה שלי מאירועים אלו ואחרים היא שבמסלול חיינו ישנם דברים שמתרחשים ללא תכנון וללא שליטה, והדבר שנקרא גורל, הוא גדול מאיתנו.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.