החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

התחברות או הרשמה נדרשים רק בעת גישה לספריתך או ביצוע תשלום

דם, דמעות וטיפות של גשם

מאת:
הוצאה: | 2020 | 200 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

37.00

רכשו ספר זה:

ארוע טראומטי במיוחד מפרק חבורה מגובשת של צעירים תל אביבים הגרים כולם בשכנוּת, ברחוב טרומפלדור ארבע.
עשרים שנים בדיוק אחרי אותו ארוע מנסה אחד החברים לאחד את כולם למפגש משותף.
מסע מייסר לעיתים ומשעשע בחלקו האחר, אל העבר חושף את השפעת הטראומה על כל אחד מהם ואת הדרך בה התמודדו איתה, איש איש בדרכו הוא. כמו כן הוא מעמת את הגיבור עם העבר ממנו ברח כל השנים.
זהו סיפור על אהבה, חברות, תקווה ומה שבניהם.
במקביל כותבת אחת הדמויות ספר השואב השראה מחייהם באותה תקופה. "כשישו הלך על המים" הוא סיפור בתוך סיפור הממחיש בצורה משעשעת איך נקודת מבט משנה את המציאות, איך מושפע הסופר מחייו האמיתיים ואיך מתערבבים מציאות ודמיון לכדי סיפור אחד.

מקט: 001-3570-001

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1.

רגליים יחפות על שולחן זכוכית נמוך. גב מקושת לתוך פוּף בד חום, ישן, מנחלת בנימין. ידיים שלובות מאחורי הראש. עיניים חצי עצומות בוהות בטלוויזיה ענקית בחוסר ענין בולט. יום שישי אחר הצהריים.

"במרתון תל אביב שהסתיים לפני שעות אחדות, ניצח…"

תמיד המרתון הזה בימי שישי. הכורסה הרוטטת והיקרה להחריד שלי, נחה לידי. מנומנמת. אני מעדיף את הפוף המעפאן שלי, שקנינו, סנונית ואני, לפני יותר מעשרים שנה, בחיים הקודמים שלי.

"ננה" אני ממלמל בקול. כאילו יש מי שיקשיב לי. ננה היה כינוי החיבה של נעמה לפני שקראנו לה סנונית.

אין לי הרבה ריהוט. יש החושבים שאני נימנה על בעלי הטעם המינימליסטי בעיצוב. אחרים חושבים זוהי הצהרה מתריסה כנגד החומריות המודרנית. שאני נימצא ברמה רוחנית גבוהה יותר. אבל לעצמי אני לא משקר. האמת היא שאני לא צריך הרבה, שלא אכפת לי איך הבית ניראה. לא אכפת לי מה חושבים אנשים. פשוט לא איכפת לי. מכלום. גם ככה נדיר שמישהו יכנס לכאן. אין לי חיית מחמד או אפילו עציץ. שום דבר חי שמצריך טיפול. שיקשור אותי למקום.

זבוב מטייל על רגלי. אני מסתכל עליו בעייפות. זה מדגדג אבל אני לא מסלק אותו. כשאני מתמקד בו, התמונה על מסך הטלוויזיה מיטשטשת.

"ולא חסרו גם רגעים מרגשים" מתרגש הקריין "זקן הרצים, בן שמונים ושלוש, משכונת התיקווה…"

סססעמק הזבוב הזה. אני נישבר ומנסה לסלק אותו, אבל הוא חוזר.

"אל תכריח אותי להרוג אותך." אני לוחש.

אני משתדל להיות סלחן כלפיו. הוא רוצה את אותו דבר שאני רוצה. לנוח.

כבר ארבע, קיבינימט. יום שישי, ארבע אחר הצהריים. היינו צריכים להיות עכשיו ב"ליידי דיי" עם בירה ראשונה, ממוקמים במקום הקבוע שלנו, בפינה הפנימית. רגע לפני שכולם מתפזרים אל ההורים. ראו משם מצויין את הבמה והיינו קרובים מאוד לשרותים. שני יתרונות שאין להקל בהם ראש.

כן, אני חושב לעצמי, עשרים שנים עברו וכל יום שישי אותו דבר. אותו זיכרון מציק. פעם אחת העזתי ללכת לשם. לא מזמן. פעם אחת יותר מידי. הפאב ההוא נסגר. אחר ניפתח במקומו. אולי זה בית קפה, אני לא בטוח. מעוצב בחוסר טעם חסר יחוד וקוראים לו Unique. בחיי, לפעמים נידמה לי שיש רק מעצב פנים אחד בעיר הזאת. פסנתר הכנף הישן עדיין שם. באותה פינה. זיהיתי בקלות. יש לו עדיין את אותה שריטה על הרגל הקרובה ביותר לשולחן שהיה שלנו.

"אבל חביב הקהל היה האיש הזה…"

אני מנסה להתמקד במסך כדי לברר למה דווקא הוא חביב הקהל.

"קצת יותר מארבעים ושנים קילומטרים על זוג רגליים תותבות שהותאמו במיוחד…"

משהו באיש הזה נראה לי מוכר. לא עד כדי כך שממש אתרכז, אבל מספיק כדי שאשאיר ערוץ תקשורת אחד במח שלי פתוח. הזקן הזה, העיניים השובבות… גם הגיל נראה מתאים. צמוד אליו, רצה אישה דקת גיזרת ושרירית המלווה אותו במבט גאה, אולי אפילו אוהב.

"נימרוד אבוטבול הוא חבלן משטרה מעוטר שניפצע…"

בולבול? אני מזנק בבת אחת מתוך הפוף הנוח שלי, מבהיל את שולחן הזכוכית, מעצבן את הכורסה המקופחת ונעמד מול המסך הענק שקניתי רק כדי לראות שוב את "דקה לחצות".

בחיי שזה הוא! הלב שלי פועם כמו מטורף. אפשר לחשוב שאני זה שרץ עכשיו את המרתון הדפוק הזה. אין זכר לעייפות שאפפה אותי עד לפני שניה. חוסר מנוחה חודר עצמות דוחף אותי לנוע הלוך ושוב לאורך הסלון מבלי להתיק עיניים מהמסך.

"אחרי הפירסומות…" מבטיח השדרן לחזור כשסיקור המרתון ניקטע, לפחות מבחינתי, בפתאומיות, לטובת תשדירים למימכר ביטוח ובמבה. רעש חריקה צורם מחריד לרגע את דירתי הדוממת כשאני דופק את זרת כף רגלי בפינת השולחן. עוצם עיניים ומתרכז בכאב כדי שיעלם, אני מנסה לכבות את הטלוויזיה אבל האצבע רועדת לי ומפספסת את הכפתור הנכון. לפחות השתקתי אותה. בניסיון השני אני מצליח.

אויר. אני חייב לצאת החוצה, אבל כאן, גם החוץ הוא לא ממש חוץ. מתחם שרונה הוא בועה. גם החוץ שלו הוא פנים. אני לא יודע למה בכלל עברתי לכאן. בלאו הכי שמונה חודשים בשנה אני נימצא במקומות אחרים בעולם, שהם לא תל אביב.

אני עובר ליד שוק האוכל, מעיף מבט אבל פונה לרחוב קפלן. בשעה הזאת ביום שישי כבר אין כאן חיילים. חתולים, לעומת זאת, יש רבים. אף אחד מהם איננו טריקולור. אפילו את החתולה שלנו אני לא יכול לשכוח. זה לא שאני לא רוצה, אבל זה חזק ממני. להם מותר להכנס לקריה, הם חתולים. צועד במרץ, מחשבותי נודדות, אני פונה בלאונרדו דה וינצ'י. יש שם פח אשפה אחד שמישהו צבע לפני שנים, בתקופת ההתנתקות, בכתום וכתב עליו: "יהודים לא מפנים אשפה". זה תמיד מצחיק אותי. אני ממשיך במהירות בנסיון להרגע. קצת לפני שאול המלך אני רואה אישה מבוגרת מנסה להכנס לחניה הקטנה ממידות ריכבה בצורה בולטת. אחרי ‏ששרטה את הרכב הקידמי והפגעה בפגוש של האחורי היא מוותרת ונעלמת עם האוודי שלה בכוון הקמרי בלי להשאיר פרטים. על החלון האחורי יש לה מדבקה "אמא הכי טובה בעולם" ומתחתיה "תתרחק, אני נוהג/ת חרא!".

אני כבר ליד המוזאון לאומנויות כשאני מגיע להכרה שאני חייב למצוא אותו. אין סיבה הגיונית להחלטתי. לא ראיתי אותו כבר כמעט עשרים שנה ובפעם האחרונה שדיברנו, לא הייתי כל כך נחמד, אם אני זוכר נכון. עוד שבועיים אני בן חמישים. מאחר והגעתי להחלטה, אני מאט וצועד נינוח לכיוון דרך בגין. אחזור משם. אני אוהב את הגרפיטי בפינה עם קפלן. אם יש שעה בשבוע שבה תל אביב איטית יותר, שפוייה יותר, ניסבלת יותר, זה עכשיו. יכול להיות שאיפה שהוא בעיר מנגנים עכשיו ג'אז. אין לי מושג. הלוואי והיה לי. נכון, אני יכול לברר את זה בשניה, אבל זה לא העניין. הייתי צריך לדעת. מעציב אותי שאני לא יודע. זה אומר עלי משהו.

טוב, אני מהרהר, הוא חבלן… שוטר… המח שלי עובד כמו מכונה. אף אחד לא מוצא מידע אינטרנטי כמוני. ככה לפחות חושבים המעסיקים שלי והם מוכנים לשלם תמורת הכשרון הזה שלי די הרבה כסף. זאת העבודה שלי ואולי הדבר היחיד שאני באמת עושה טוב. אתר משטרת ישראל, אתר עובדי מדינה, אולי יהיה יותר קל עם אתר הרישום למרתון של עירית תל אביב. גם מה שמוגן שם, מוגן בצורה כל כך חובבנית… מה זה משנה. אני לא מוטרד. עד יום ראשון אדע איפה הוא גר, מה מספר הטלפון שלו, איך קוראים לאבא שלו ולאיזה גן הולכים ילדיו, אם רק ארצה. ילדיו… זה כל כך מוזר. קשה לי לחשוב על בולבול וילדים באותו משפט. המחשבה על כך מעלה על שפתי חיוך מריר.

האם ירצה לדבר איתי? האם בכלל יזכור אותי? עשרים שנים. אה, אני בטוח שכן. אבל אם אני כל כך בטוח, אז למה התחושה הזאת בבטן?

בדרך חזרה, מופתע שעוד פתוח, אני עוצר בשוק האוכל כדי לקנות בננות. פתאום בא לי הטעם הזה. יש דברים שאין להם הסבר, אני חושב לעצמי. רק כשאני ממש אוחז אשכול בננות ביד אני נזכר שבכלל לא לקחתי ארנק. בעצם… גם לא מפתח.

בדרך למעלית אני אומר שלום לשומר ומחייך. הוא נראה מופתע. כניראה מהעובדה שהתיחסתי אליו. עצם המחשבה על כל החבורה שהקיפה אותי בתקופה ההיא הופכת אותי לאדם טוב יותר. מה שאומר שאני לא כזה בדרך כלל. ששכחתי. אני מנער את המחשבה הזאת ועולה למעלה.

גבעתיים. רחוב הל"ה. איזה מספר? נו, בטח. שלושים וחמש. חבלן מישטרתי. שני עיטורי מופת, עיטור האומץ… אני קורא מהצג. במיקרה אחד הוא חזר למבנה ממולכד כדי להוציא תינוק מעריסתו למרות שידע בוודאות שלא יספיק לצאת לפני הפיצוץ. הוא עטף את התינוק ונישכב מעליו. שתי הרגליים שלו עפו. התינוק נותר ללא פגע. זה נראה כאילו היתה לו משאלת מוות בתקופה מסויימת בחייו. אני בודק את התאריכים. כן, הם מתאימים. לא בטוח, אבל אני חושב שאני יכול לנחש למה. היה קרוב מאד למוות. במקום זה הוא קיבל את עיטור הגבורה. העיטור הגבוה ביותר המוענק לשוטרים.

אני מחליט להמר.

ביום ראשון בשמונה בערב אני מגיע לרחוב הל"ה שלושים וחמש. זאת גבעתיים, אז כמובן שאין חניה. אני ממשיך כמה מטרים וחונה ליד הקונסרבטוריון. בלאו הכי אין פקחים בשעה כזאת. קול ילדותי מנסה לבצע את yellow basket של אלה פיצג'ראלד בהצלחה חלקית והחצוצרה המלווה ניכשלת בשמירה על הקצב. אולי קוראים לשיר A-tisket, a-tasket, אני אף פעם לא בטוח. מוצף זיכרונות שהשיר מעלה בי, אני מחייך ומתקרב לדלת כשאני מודע לעובדה שאי אפשר לראות עלי כלום. אני מתמחה בלהסתיר רגשות. סנונית תמיד אמרה שאני לא משקיע בהבעות פנים. מול הדלת אני נעצר להיסוס אחרון.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.