החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

דם כחול

מאת:
הוצאה: | 2011 | 308 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:
תגיות: , .

לחן רסקו נמאס לשמוע על כל מה שיכלה לעשות עם הפוטנציאל הלא ממומש שלה. אחרי פרידה מכוערת מליאור, הבוס שהיה גם בן זוג עד שבגד בה עם המזכירה, היא מוצאת את עצמה מובטלת וחסרת כיוון, ומוציאה את זמנה הפנוי בחיבור איחולים לבביים לליאור ובצפייה בפעם המי-יודע-כמה בסרטי הערפדים החביבים עליה למורת רוחם של חבריה הטובים שרון ועומרי, שמחפשים מתחת לאדמה דרכים לנער אותה ולהחזיר לה את שמחת החיים. כאשר עומרי מספר לה על סוכנות בשם "דם כחול", שמגשימה לחובבי ערפדים את הפנטזיות הכמוסות שלהם, חן מגיבה בתערובת של ספקנות ולגלוג. הרי בעולם האמיתי אין ערפדים. והיא ממשיכה להחזיק בדעה זו עד שהיא פוגשת אחד מהם וזוכה ללמוד על ערפדים הרבה יותר מכפי שרצתה לדעת. אבל לפני שסקרנותה של חן באה על סיפוקה הערפד נעלם, והיא יוצאת למסע חיפושים עיקש אחריו. בחיפוש נחשף סבך של מזימות וכוחות חשאיים, ולחן מתברר ש"דם כחול" היא הרבה יותר ממה שהיא נראית. ורד טוכטרמן היא סופרת ומתרגמת ופעילה בקהילת המדע הבדיוני הישראלית. עד היום פרסמה מעל חמישים סיפורים בעברית ובשפות אחרות, וקובץ הסיפורים שלה "לפעמים זה אחרת" (אופוס, 2002) זכה בפרס גפן לשנת 2003. ורד הייתה העורכת-המייסדת של כתב העת "חלומות באספמיה", המוקדש לסיפורת ספקולטיבית ישראלית. "דם כחול" הוא הרומן הראשון שלה.

מקט: 1088-10-4
לאתר הספר הקליקו כאן
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
קטע וידאו/אודיו קשור
מאמר על הספר בעיתונות
ביקורת על הספר
סקירה על הספר בבלוגיה
מאמר שפורסם על הספר
סקירה
עמוד הפייסבוק
לחן רסקו נמאס לשמוע על כל מה שיכלה לעשות עם הפוטנציאל הלא ממומש שלה. אחרי פרידה מכוערת מליאור, הבוס שהיה […]

פתח דבר – מחר תמיד מגיע: הדלת הייתה חומה, מצופה בפורמייקה דמוית עץ, והמספר 314 הופיע עליה בספרות גדולות. לא היה בה שום דבר יוצא דופן, ובכל זאת חן עמדה והסתכלה בה כמעט עשר דקות לפני שהרהיבה עוז לפתוח אותה. היא עמדה, קפואה מקור המזגן, בחנה את קוויו המעוקלים של העץ המזויף, התעמקה בקשר בין מספר החדר לבין פאי ובקשרים המיסטיים שיכולים להיות בכך, ניסתה לאמוד את גובה הדלת ואת רוחבה, וכל אותו זמן התאמצה להתעלם מהמחשבה שניקרה בדעתה ללא רחם מאז אתמול: ממה בעצם את מפחדת?
היא לא הייתה בטוחה ממה היא מפחדת. היא לא הייתה בטוחה למה היא מצפה, או אם בכלל יש לה ציפיות כשעמדה שם, אצבעותיה הקרות מרחפות מעל הידית והיא מנסה לשכנע אותן לסובב אותה.

בסופו של דבר סנטרה הזדקר לפנים בנחישות שאפילו לא שמה לב אליה, והיא פתחה את הדלת בתנועה מהירה ונכנסה.
החדר היה חשוך. כמובן. היא הספיקה לצעוד רק צעד אחד לתוך החדר כאשר הדלת נטרקה מאחוריה ומשהו נצמד אל גבה. שתי ידיים קרות, נוקשות כידי בובה, תפסו במרפקיה ומשכו אותם לאחור, ופנים ננעצו כטריז בין אוזנה השמאלית לכתפה, מפלסים להם דרך אל צווארה. היא עוד הספיקה לחוש בשפתיים הקרות נצמדות אל צד צווארה ובלבה המנתר אל גרונה, ואז פילח אותה הכאב והיא טבעה בתוכו.
כמו ממרחק גדול היא יודעת שהיא לא עומדת אלא נשענת, צונחת, על הגוף שמאחוריה, שהאצבעות השוקעות בזרועותיה מונעות ממנה ליפול. היא יודעת שיש בחדר צללים חדים, שמטיל פס אור הירח החודר ברווח שבין שני הווילונות. היא יודעת שהגוף הנצמד אל גופה קר, שקור נודף ממנו מבעד לבגדים והוא בולע אליו את חום עורה, שרק לפני כמה רגעים חשבה שהוא קהה מרוב קור. כל העובדות הללו נרשמות בתודעתה, אבל אין להן שום משמעות. היא חשה — היא נמצאת כולה בשני חודים של כאב שניקבו את צווארה ופילחו את כולה, תולשים מתוכה את חייה טיפה אחר טיפה.
היא מנסה לצווח, אבל מצליחה רק לייבב כחתלתול כשראשה נשמט לאחור והיד שאחזה בזרועה הימנית מרפה ממעגלי הכאב שיצרו האצבעות ומרחפת לאטה לאורך הזרוע, מתעגלת על פני קימור הכתף ומרפרפת על צדו הימני החשוף של צווארה, האצבעות הקרות מחליקות על עורה אל סנטרה, ציפורניהן מתוות פסי צמרמורת בחולפן. עיניה נעצמות והיא לא יודעת אם היא נכנעת לכאב ולפחד או לעונג שבמגע הקר. כריות האצבעות המרחפות צוללות אל השקערורית שבין הסנטר לפה, מטפסות ומחליקות על שפתה התחתונה, ובלי דעת היא מניחה לשפה להישמט ושומעת את האוויר נשאב אל תוך פיה בשריקה קלה מאוד, כמעט בלתי נשמעת, והאצבעות באות אחריו, מחליקות אל בין שפתיה היבשות, נוגעות בלשונה, ולשונה באה לפגוש בהן, חומה הרטוב מחליק על עורן הקר והיא סוגרת עליהן את שפתיה, מנסה לינוק מתוכן את הקור כשם שהפה הצמוד אל צווארה יונק מתוכה את חומה, את כולה.
האצבעות מחליקות מתוך פיה, קרות כשם שנכנסו, והיא עוד מנסה להיאחז בהן רגע בשפתיה אך הן ממשיכות בדרכן, מתוות פס לח מרוקה משפתה התחתונה בחזרה מטה, על סנטרה.
היא צוללת עוד אל התהום השחורה הגוזלת את חייה והיד מוסיפה להחליק, הפעם במורד צווארה, מרפרפת על עצם החזה שלה מעל החולצה, ומתווה קשת חמקנית, נוגעת–לא–נוגעת, חולפת על פני הקימור התחתון של השד המתוח, מתגנבת מעלה במגע קליל כל–כך עד שהוא כמעט מדגדג אותה, עד שהיא מגיעה אל הפטמה וכל גופה של חן רועד בתגובה למגע הקליל שמעביר זרם בגופה בין היד המלטפת לבין הניבים המפלחים אותה, ולרגע אינה יודעת אם כאב אוחז בלבה וגורם לו לפרפר, או עונג.
האצבעות נפרשות ומחליקות במורד שדה ומשם אל צלעותיה, וציפורניהן מרחפות על עורה, תחילה קלילות ואחר כך מעמיקות עוד, מסמנות על עורה תלמים במורד בטנה. היא רוצה להסתכל ולראות אם הציפורניים מתוות חריצים על עורה, אבל עיניה הלא–רואות קבועות נכחה בגלל ראשה המתוח לאחור והניבים הנעוצים בצווארה, היניקה השואבת את כולה דרך צווארה, והיא אינה יכולה. עכשיו האצבעות נכנסות מתחת לחולצתה, ברווח שבינה לבין מכנסיה, ומתרככות על בטנה, מתוות מעגלים, והיא נרעדת כשהן מסמנות לעצמן מסלול מתפתל ומתעקל למטה, מתחת לטבור, אל הירך, ומתרוממות חזרה, מטיילות על בליטת עצם האגן ושטות שוב אל מתחת לבטנה, פותחות את כפתורי המכנסיים ומשתחלות ביניהם לבין עורה, קרות כל–כך בבועת החמימות של הגוף הלכודה בינו לבין הבגדים. כששבילי הקור מטיילים כך על עורה, לא מתחממים, כאילו יונקים ממנו את החום, נשימתה נחטפת. היא עוצמת את עיניה, שומטת עוד את ראשה לאחור ולא אכפת לה אם בכך היא נותנת לזר פתח מוחלט לעשות בעורק צווארה כבשלו. להפך, רק שייקח, רק שיוסיף לגעת בה.
הוא מרגיש בכך. ידו המותחת את סנטרה מעלה נשמטת, לא נחוצה. הידיים מגששות מאחורי גופה, מפשילות את מכנסיה, עושות עוד משהו, וגבה מתוח לאחור כקשת — פיו עוד על צווארה — כשהוא חודר לתוכה, בקלות.
היא משמיעה יבבה. קטנה.
הקור שלו אופף את גופה מבחוץ, והיא חשה חום משיב עולה בה מבפנים, עולה וכמו נשאב בגלים אל באר הכאב שבצווארה. החום עולה בה עם כל תנועה של הזר בגופה, עוד אחת, ועוד אחת, ועוד, והיא מקערת עוד יותר את גבה והודפת את עצמה אחורה אליו בכל אבחה, רוצה לחוש אותו בתוכה עד הסוף, וככל שעולמה משחיר מאובדן דם הוא כבר לא קר אל מול גופה, הוא התחמם בחום גופה ודמה ונוקשותו כבר אינה נוקשותו הקפואה של גליד קרח או נוקשות פלסטיק לא אנושית כי אם נוקשות חמימה של בשר אנושי. הוא מוסיף לעשות בה כבשלו, והיא חשה את כל נשימתה, את כל תשוקתה, את כל חייה מתנקזים בעוצמה אל הניבים המפלחים את גרונה ונפלטים מפיה בנהמת חיה צרודה כשכל שריריה נלפתים בכוח פעם, ועוד פעם, ועוד פעם, עד שהגל מתנפץ עליה ואופף אותה כליל וגופה הקפוא נרעד ומתקשח כולו ומתכווץ בכוח מול גופו החמים–כעת של הזר והיא צונחת, צונחת, צונחת אל תוך החשכה.
כשנשמטה על המיטה היא חשה שגופה מרוקן כולו. עיניה נאבקו להתמקד, אבל התקשו לאחוז בדמותו של הזר שכמו התעוותה מול עיניה. קול חריקה, נקישה, פכפוך. משהו הופיע בצד, נע, התקדם לנגד עיניה, התמקד — כוס. כוס שקופה, גבוהה, ובה נוזל כהה באור הירח העמום.
“שתי”, אמר קול, ומשהו בו היה זר כל–כך. “זה יעזור לך”.
היא הביטה בנוזל בקהות, כמעט בטמטום, ואז צחקקה. היא לא הייתה בטוחה למה. “ז’דם?” מלמלה מבין שפתיים סרבניות.
“דם?” הקול נשמע כמעט משועשע. “לא. מיץ רימונים. יש בזה הרבה ברזל. תשתי”. משהו נוקשה — כמה בליטות — יד? — הגביה את ראשה, וקור הזכוכית של הכוס נצמד לשפתה התחתונה. היא פשקה את שפתיה היבשות אל הכוס, צמאה לנוזל שבתוכה, אבל טיפה אחת חמקה בכל זאת וזלגה בזווית פיה, מתקדמת בנגיעה קרה ומדגדגת על לחיה, לכיוון אוזנה. היא בלעה לגימה אחת. עצרה. בלעה עוד אחת. ועוד אחת. כעבור רגע ידה התרוממה, אחזה ביד המחזיקה בכוס והחליקה עליה, רועדת, עד שנאחזה בכוס. היא החזיקה בה בזהירות, חשה שיכורה וחולמת למחצה, והמשיכה לשתות. היא לא ידעה מתי נעלמה היד התומכת בעורפה וידה נותרה לבדה להחזיק בכוס, אבל רק לאחר שניסתה פעמיים לבלוע לגימה נוספת והבינה לבסוף שהכוס ריקה, רק לאחר שהניחה אותה בזהירות — כמעט מפילה אותה לרצפה — על שידת הלילה שלצדה ושמטה את ראשה על הכרית, הבינה שהיא לבדה בחדר. הזר נעלם. היא הרימה יד אל צווארה, מגששת אחר שתי נקודות הכאב הנוקבות, חשה ברטיבות המתקרשת על הנקבים המחוספסים, ואז ראשה נשמט הצדה, עפעפיה פרפרו ונעצמו סוף–סוף והעולם כולו נעלם כמו הזר.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “דם כחול”