החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

חמוטל ומכשיר לא בידינו

מאת:
הוצאה: | 2019 | 376 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

40 שנה ניקרה בו אותה שאלה. איך קרה שפלוגה של "פרים צעירים", ששה אלי קרב, עלתה דאיוש על יעד חי"ר רווי נ"ט, מבלי לדעת על מה היא עולה, מבלי שיש לה את ציוד הלחימה הבסיסי, מבלי לדעת שלפני פחות משעה עלו כוחות אחרים על אותו יעד ונדפקו. תוך דקות המ"פ נוטרל, הסמ"פ וצוותו חוסלו, והיתר ירדו עם זנב בין הרגליים.

עודד מגידו, מחבר הספר, היה מפקדה של פלוגה מ', גדוד הטנקים 257, אוגדה 143, בפיקודו של אריאל שרון, הגזרה המרכזית של תעלת סואץ. ב־8 באוקטובר 1973. קצת אחרי השעה 17:00, עם אור אחרון, פלוגה מ' עלתה על "חמוטל".

במהלך המלחמה תקף צה"ל 9 פעמים את המערך המצרי שהתמקם על שתי הדיונות המסומנות במפת הקוד סיריוס כ"חמוטל- מכשיר". כל ההתקפות נהדפו. 61 חיילי צה"ל נפלו, קרוב ל־100 לוחמים נפצעו, 6 נפלו בשבי. אין תקדים בתולדות מלחמות ישראל למערך אויב שצה"ל תקף 9 פעמים ובכל הפעמים נהדף.

מגידו מטפל בכאב שהותירה המלחמה באמצעות תחקיר מקיף: הוא חוזר לזירת הקרבות ומשחזר אותם לפרטיהם. הוא נעזר בספרות מחקר ובספרי זיכרונות, בתצלומי אוויר, בהקלטות רשתות הקשר, בדוחות ותחקירי יחידות, ובדוחות אית"ן – יחידת איתור הנעדרים. הוא מביא מעברה השני של הדיונה קטעים מספרי זיכרונות של קצינים מצרים שהשתתפו בקרבות.

"התוצאה של החריש העמוק במקורות היא עבודה… מיוחדת במינה, לא רק בתכניה אלא גם בדרך הצגתה… החלק השלישי של הספר הוא שעושה אותו לחיבור היסטורי ייחודי. הוא עוסק בבניית כוחות היבשה של צה"ל לאחר מלחמת ששת הימים… שהתאימו למלחמה שהיתה… בלי להבין שהמלחמה הבאה תהיה שונה… אמונה יהירה בטנק הכול־יכול, תלות לא מבוססת בסיוע אווירי וזלזול באויב… גרמו לצה"ל להיות לא מוכן ולא כשיר למלחמה.

…התוצאה התבטאה באובדן עשתונות בפיקוד הבכיר והבינוני, שהביא להחלטות חפוזות ושגויות שעלו בדם… בהתקפות חוזרות ונשנות שאף אחת מהן לא השיגה את מטרתה, ורובן הסתיימו באובדן כלים, בחללים, בשבויים ובנעדרים".

סא"ל (דימ') פרופ' (אמריטוס) יואב גלבר

 

עודד מגידו נולד בתל אביב ב־1949. לחם במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה והיה מ"פ טנקים בקו התעלה עד לשחרורו מהצבא ב־1972. ב־6 באוקטובר 1973 נקרא לפקד על פלוגת טנקים במילואים בחזית התעלה, בחטיבה 421, אוגדת אריאל שרון. הוא נפצע בקרב ב"חמוטל" ב־8 באוקטובר, חזר ללחימה שלושה ימים אחר כך והשתתף בקרב השריון בשריון הגדול ב־14 באוקטובר, בגרירת גשר הגלילים במבצע הצליחה ובקרבות ממערב לתעלה. ב־1974 חתם קבע ושירת שנה בסיני כסמג"ד טנקים, וב־1983-1975 היה מג"ד טנקים במילואים.

מגידו הוא ממייסדי היישוב נטף בהרי ירושלים וניהל חברות יזמיות העוסקות בבנייה למגורים ביישובים כפריים וחקלאיים. בוגר לימודי תואר שני בהיסטוריה כללית ובמנהל עסקים. בשנים האחרונות הוא עוסק במחקר הקרבות בחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים.

מקט: 15101076
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


הקדמה

שנים רבות שלטה בזירת הספרות על מלחמת יום הכיפורים כתיבה אפולוגטית, שבה תירצו קברניטי מלחמת יום הכיפורים וכמה ממפקדיו הבכירים של צה’ל במלחמה ההיא את החלטותיהם, מעשיהם ומחדליהם. אחריה בא גל של ספרות חווייתית, שבה תיארו מפקדים זוטרים יותר וחיילים את חוויותיהם מן המלחמה, שכמצופה היו על פי רוב חוויות טראומטיות. ניצני המחקר נשענו על הספרות הזאת, על עיתונות ועל תיעוד בעל פה, וסבלו מכל מגבלותיהם של המקורות האלה. רק בשנים האחרונות החלה להתפרסם ספרות מחקרית ממשית, שנסמכת על תיעוד בן הזמן מכל הסוגים במקום על הזיכרון המתעתע ו/או המגמתי. הובילו את ההתפתחות הזו ספרו המונומנטלי של שמעון גולן על הפיקוד העליון, מחקריו של עמירם אזוב, שעדיין לא התפרסמו, על חזית הדרום במלחמה וספרו של עמנואל סקל, הסדיר יבלום.

עודד מגידו, שכמו קודמיו גם הוא מוותיקי המלחמה ההיא, מעביר אותנו מן הרמה האסטרטגית שבה עסק גולן, ומן הרמה האופרטיבית שבה עסק אזוב אל הרמה הטקטית — אל האוגדה, החטיבה, הגדוד והפלוגה — ולפעמים גם אל הרמה המיקרו־טקטית של המחלקה, ועד לטנק היחיד והבודד. הספר מנתח את סדרת הקרבות שהתנהלו בגזרה המרכזית של חזית התעלה על הדיונות הידועות במפת הקוד סיריוס כחמוטל ומכשיר. קרבות אלה התנהלו למן ה־8 באוקטובר אחר הצהריים, בעקבות הגעתן של אוגדות המילואים לחזית, ועד לסוף המלחמה. הם נדחקו במשך זמן רב לשוליים שבין התמקדותה של ועדת אגרנט בקרבות ה־8 באוקטובר של אוגדה 162 (אף כי הקדישה גם פרק מכובד לקרבות ה־9 באוקטובר של אוגדה 143) לבין העיסוק הנרחב המאוחר יותר במערכת הצליחה ונגזרותיה. הספר עוסק אמנם במיקרו־היסטוריה, אך מן הפן הכבד שלה: הוא מציג מקרה ייצוגי, ולאחר שהוא מנתח אותו לעומק, הספר פורשֹ תובנות ומסקנות מעניינות ומקוריות על המאקרו־היסטוריה של מלחמת יום הכיפורים.

הספר בנוי משלושה חלקים. החלק הראשון מתאר ומנתח את השטח ואת הכוחות משני הצדדים, הישראלי והמצרי. החלק השני מתאר בפירוט רב את מהלכי הלחימה בגזרה משעות אחר הצהריים של ה־8 באוקטובר ועד להפסקת האש. החלק השלישי מנתח את הגורמים לתוצאה העגומה של הקרבות, גורמים שראשיתם בבניין הכוח לפני המלחמה והמשכם במהלכה בתחום הפעלת הכוח, הפיקוד עליו והשליטה בו.

היקף ומגוון המקורות שעליהם מתבסס הספר מרשים מאוד, ואפשר לומר שהמחבר לא השאיר בתחום זה אבן לא הפוכה. מלבד ספרות הזיכרונות ומעט ספרות המחקר הקיימת על המלחמה, היסטוריות רשמיות, ספרים וחוברות של יחידות עד לרמת הפלוגה וספרות תורתית, הוא ניצל היטב את המקורות הארכיוניים הזמינים, למן תצלומי אוויר של זירת הקרבות, הקלטות רשתות הקשר של האוגדות המעורבות בלחימה, דו’ח ועדת אגרנט ותחקירי אירועים ומפקדים אחרי המלחמה בפיקוד דרום ובאוגדה 143 ועד לדו’חות יחידת איתור הנעדרים (אית’ן) על נעדרי היחידות שהשתתפו באותם ימים בלחימה בגזרה. האינטרנט מאפשר היום גישה למקורות מן העבר השני של הגבעה והמחבר ניצל אותו לאיתור ספרי זיכרונות של קצינים מצרים, מן המ’מ ועד למח’ט, שהשתתפו בקרבות מן הצד השני של המתרס, וללימוד ניתוח השטח, התוכניות ותמונת המצב והאירועים כפי שהשתקפו במשקפות שלהם.

אתרי חטיבות אוגדה 143 סיפקו חומר רב נוסף מתחום התחקירים, היומנים והזיכרונות. כל אלה הושלמו בראיונות שערך מגידו עם קצינים שנטלו חלק בקרבות, ממ’מים ועד סגן מפקד האוגדה, שנועדו להבהיר נקודות סתומות במקורות האחרים או מהלכים שלא תועדו, ובסדרת ראיונות שערך ההיסטוריון־המתעד של חטיבה 600, ד’ר מנחם בן שלום, שהוא אמנם חוקר תקופת בית שני, אבל כקצין בפלוגת הסיור החטיבתית נרתם למשימת תיעודה של החטיבה המקופחת הזאת במלחמה.

התוצאה של החריש העמוק במקורות היא עבודה מיקרו־היסטורית מיוחדת במינה, לא רק בתכניה אלא גם בדרך הצגתה. אחד הקשיים בקריאת חיבורים מיקרו־היסטוריים הוא הרזולוציה הפרטנית שלהם, שמקשה על הקורא שאינו מכיר את השטח או את התחום ליצור תמונה משלל הפרטים, והקושי של הכותב להעביר את תובנותיו ומחשבותיו כאשר אין לקורא תמונה כזו. עודד מגידו התגבר, לפחות חלקית, על קשיים אלה על ידי שימוש רב בעזרים כגון מפות מוגדלות ותצלומי אוויר שעליהם שיחזר מן המקורות השונים מהלכים, מיקומים וגורלות עד לאחרון הטנקים שנפגעו וצוותיהם.

השימוש במקורות המצריים מרחיב את הפרספקטיבה של העבודה. מלחמה היא תופעה דו־צדדית, לפחות, והמקורות המצריים מלמדים שכמעט ואין כאן נרטיבים מנוגדים. השוואת התיאורים משני הצדדים מעלה שמדובר באותם קרבות. אם יש הבדלים בין התיאורים משני הצדדים, הרי הם נובעים בעיקר מתפיסות שונות של כל צד את כוונות הצד השני ומניתוח שונה של השטח ומשמעויותיו על פי התפיסות האלו.

החלק השלישי של הספר הוא שעושה אותו לחיבור היסטורי ייחודי. מתוך תיאור מיקרו־היסטורי של הקרבות הטקטיים מתרומם עודד מגידו לניתוח נרחב של מגמות מרכזיות בבניית כוחות היבשה של צה’ל לאחר מלחמת ששת הימים כמו הפרת האיזון הפנימי בין השריון, הרגלים והתותחנים, או שינויי מבנה שהתאימו למלחמה שהיתה (היא מלחמת ששת הימים), בלי להבין שהמלחמה הבאה תהיה שונה ממנה לאור הלקחים שהפיק הצד השני. הוא מראה היטב כיצד תלות לא מבוססת בסיוע אווירי, אמונה יהירה בהיותו של הטנק כול־יכול וזלזול באויב, בלימוד ובתורה; העדר תכנון ממשי להגנה על סיני; אימונים שלא תאמו את מתווה המלחמה הבאה וגורמים נוספים, כולם יחד, גרמו לצה’ל להיות לא מוכן ולא כשיר למלחמה שהכינו לו המצרים.

אי־המוכנות היתה הפתעה גדולה לא פחות, ואולי יותר מן ההפתעה המודיעינית. מגידו מראה כיצד התוצאה התבטאה באובדן עשתונות בפיקוד הבכיר והבינוני שהביא להחלטות חפוזות ושגויות שעלו בדם, באובדן שטח ובהתקפות חוזרות ונשנות שאף אחת מהן לא השיגה את מטרתה, ורובן הסתיימו באובדן כלים, בחללים, בשבויים ובנעדרים. מערך המודיעין קרס, וההרגל לקבל מודיעין מהרמות הממונות הביא לכך שכמעט ולא נעשו ניסיונות להשיג מודיעין באמצעים עצמיים. באף לא אחת מן ההתקפות, כמעט, לא התקיים נוהל קרב כלשהו, ובמהלך כמה מהן התגלו כשלים במיקום מפקדים בדרגות שונות שהובילו לשליטה לקויה או אף לאובדן שליטה.

הכשלים האלה היו אופייניים למלחמה כולה ולא רק לשלביה הראשונים. עודד מגידו מראה בעוצמה ובבהירות את השפעתן של המגמות שאפיינו את צה’ל לפני המלחמה על לחימת הדרג שנמצא במגע ישיר עם האויב, תוך שילוב נקודות המבט של ועדת אגרנט עם אלו של מפקדים כמו המ’פ והמג’ד שהתנסו בהם בלחימה.

הספר מופיע בימים שבהם מתנהל שיח ציבורי ער על מוכנותו של צה’ל למלחמה. למעשה, הדיון הוא על דמותה של המלחמה העתידית. צה’ל מוכן היטב למלחמה חדשנית, המבוססת על עוצמה טכנולוגית, אווירית וימית ועל כוחות מיוחדים, ואינה נזקקת למסות של כוחות יבשתיים רגילים. מבקריו של הצבא טוענים שהוא אינו מוכן למלחמה קונוונציונלית מן הסוג הישן, והשאלה שלאיש אין תשובה מבוססת עליה היא אם תם זמנן של מלחמות מן הסוג הזה.

סא’ל (דימ’) פרופ’ (אמריטוס) יואב גלבר

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “חמוטל ומכשיר לא בידינו”