החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על אהוד מנור

אהוד (אודי) מנור, היסטוריון, פרופסור, בן להורים ציונים שעלו לישראל מארגנטינה והצטרפו לקיבוץ ניצנים. למד לתואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה והשלים תואר שלישי באוניברסיטת חיפה. מפרי עטו ראו אור כמה וכמה ספרים על נושאים מגוונים בהיסטוריה של העם היהודי בעת החדשה, ... עוד >>

לגופו של עניין

מאת:
הוצאה: | 2022 | 154 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

35.00

רכשו ספר זה:

ישראל מבחינות רבות היא סיפור הצלחה. מבחינות רבות לא פחות היא מקור לדאגה. המתח בין הצלחה לדאגה מזין פולמוס ציבורי סוער שהחל כבר בסוף המאה ה־19 ונמשך עד ימינו אלה. הפולמוס הסוער מעיד מצד אחד על הזדהות גדולה אך מצד שני ההזדהות הזו מביאה לא פעם לרידודו ולהשטחתו. הקרבה הלשונית בין דעה לידיעה מבטאת את התופעה.
מטרת הספר היא לתרום ידיעות חיוניות שראוי שיבואו לפני הדעות, לאו דווקא במקומן. זהו ספר היסטוריה המיועד לאזרחים שאינם היסטוריונים אך קרוב לוודאי ימצאו בתוכנו עניין, שכן היסטוריה היא בסיס האקטואליה, וכבר אמרו חכמים שעל מנת שנדע לאן עלינו, כישראלים, ללכת, כדאי מאוד לדעת מאין באנו.

מקט: 978-965-565-304-5
ישראל מבחינות רבות היא סיפור הצלחה. מבחינות רבות לא פחות היא מקור לדאגה. המתח בין הצלחה לדאגה מזין פולמוס ציבורי […]

הקדמה

פעם אחר פעם עולים בשיח הישראלי נושאים קבועים שסביבם מתנהל ויכוח חריף. למשל, האם מדינת ישראל היא “פיצוי” על שואת העם היהודי במהלך מלחמת העולם השנייה? האם יש סתירה מהותית בין “יהודית” ל”דמוקרטית”? האם חוק השבות וחוק הלאום “גזעניים”? חופש הביטוי סובל הכול וכפי שניתן ללמוד מעיון ברשתות החברתיות, בימינו הביטוי הזה – ‘סובל הכול’ – חוצה בכל יום שיאים “חסרי תקדים” הנשברים ביום הבא וחוזר חלילה. כמובן שאין רע בחופש הביטוי, וגם אם לא ברור כמה אנשים אכן יממשו את הקלישאה המפורסמת – “אמסור את חיי תמורת זכותו של אדם לומר את ההפך מדעתי” – אין ספק שעדיפה חברה חופשית שבה לכל אחד שמורה הזכות לומר או לחשוב ככל העולה על רוחו. עם זאת, חופש הביטוי, כמו כל ערך אחר מהמשפחה שלו (חופש התנועה, חופש ההתארגנות, חופש המצפון ועוד), לא נולד סתם כך אלא מתוך הקשר ולכן לצורך מטרה מסוימת: לארגן את החברה האנושית כך שכולם ירגישו בה שווי ערך ויוכלו לקיים את עצמם ואת יקיריהם בכבוד.

אין צורך להיות מדען מדינה דגול ומנוסה כדי להבין שכל אחת מחירויות האזרח הנזכרות לעיל (ביטוי, תנועה, התארגנות, מצפון), מקיימות סתירה או לפחות מתח זו כלפי זו. בנוסף, הואיל וכל החירויות הללו קודשו לצורך קיומה ושגשוגה של חברה, והואיל וחברה היא תמיד מסוימת, ספציפית וקונקרטית, הן בגיאוגרפיה שלה, הן בתרבות שלה, הן במסורות שלה והן באתגריה המיוחדים, הרי שממילא אמור להיות ברור לכל אזרח שלא “רק” חופש הביטוי של זולתי אמור לעמוד בסתירה לחופש שלי, אלא שחופש הביטוי, כמו כל יתר החירויות, נמדד בהצלחתו לקדם את יעדיה של החברה שבמסגרתה הם מתממשים. כל זה מוביל למסקנה הכרחית: חופש הביטוי לא יכול לעמוד בפני עצמו. חייבת להתלוות אליו החובה לעשות בו שימוש אחראי ואמין. במילים אחרות, חופש ביטוי ראוי לשמו מקפיד על מרחק קטן ככל האפשר בין הדעה לבין הידיעה.

הקביעה הזו מובנת מאליה בכל הנוגע לממד הטכני של החיים. דעתו של אדם שמבין כלום ושום דבר במכונאות על פגם במנוע מכוניתו איננה זוכה לאותו מעמד של אדם שמכונאות היא מקצועו. אומנם ייתכנו מכונאים מתחזים, ומכונאים שעבור בצע כסף יעקמו ויעוותו את חוות דעתם המקצועית, אבל היא הנותנת: עצם הטענה שייתכן מכונאי נוכל נשענת על ההנחה שבכל הקשור למכונאות יש אמת ושניתן לחתור אליה, לגבשה ולהציגה (ובסופו של תהליך לתמחרה במונחי כסף וזמן). ומה שנכון למכונאות נכון לרפואה, לאדריכלות, לתעופה, למחשוב, לחקלאות וכן הלאה. בכל התחומים הללו מתקיימים ויכוחים, לא פעם חריפים, אבל אף פעם לא על השאלה האם יש בכלל חקלאות, מחשוב, תעופה טו אדריכלות, ולעולם לא נקבל ברצינות אדם שיגיד ש”הנדסת בניין היא כולה בראש” או ש”אין הנדסה – יש מהנדסים”.

אך בכל הנוגע לענייני אמונות ודעות, מסתבר שהחשדנות הטבעית המשמשת כל אחד מאיתנו לבקש “חוות דעת שנייה” אחרי ביקור אצל הרופא, האדריכל, עורך הדין או המכונאי, הולכת לא פעם צעד אחד רחוק מדי. בפרפרזה על פרזה ידועה מתחום הכדורגל: “ככה לא בונים שיח”. חופש הביטוי, שחשוב כל כך לבירור שאלות ערכיות מן המעלה הראשונה (זהותה של ישראל, דרכה ועתידה של החברה הישראלית וכל הקשור בנושאים אלה), עלול להיקלע לדרך ללא מוצא אם לאזרחים הלוקחים חלק בדיון הציבורי יש אך ורק דעות תלושות מידיעות. חשוב להבהיר: יש לכבד את עצם התעקשותו של אדם לעמוד מאחורי דעה כזו או אחרת. לא פעם מדובר בביטוי לתפיסה מוסרית, ואם יש תכונה המבדילה בין האדם לכל שאר ברואי הטבע, ומשותפת לכל אדם באשר הוא מאז היות ההומו־ספיינס, הרי זו השאיפה של האדם, כל אדם, להצדיק את הכרעותיו ולתת משמעות לחייו, כלומר לבטא מוסר.

מוסר לא עומד בפני עצמו. הוא לא מקור הדברים וזיקותיו למציאות חזקות וברורות. זאת ועוד, מוסר הוא כמובן רק כותרת, לא תוכן. המוסר הנאצי שונה בתכלית השינוי מהמוסר הצועני והדברים ידועים. העובדה שאנשים עשו וממשיכים לעשות מניפולציות, המכונות בשפת הפסיכולוגיה “רציונליזציות”, כדי להצדיק מעשים שהם עצמם יודעים שאין לעשותם (עובדה היא שנאצים ניסו להסתיר את מעשיהם עוד בשלב שבו שלטו באירופה כולה), לא משנה את הקביעה הזו. חופש הביטוי הוא מימוש הצורך האנושי לחיי מוסר ומבחינה זו אכן כולם צודקים. אבל עובדה היא שתמיד בני האדם מנסים להצדיק את עמדותיהם המוסריות באמצעות טיעונים עובדתיים שתפקידם להוכיח את צדקת עמדתם המוסרית. כשמדובר בנושאים כמו זהות, תרבות, חיי ציבור, פוליטיקה וכדומה, הטיעונים הם כמעט תמיד מבוססים על העבר. למשל, אין משמעות לטענה שחוק הלאום “גזעני” אם לא מניחים שהמושג “גזענות” מוכר כמציאות שהתחוללה בעבר במקומות כמו דרום אפריקה וארה”ב. ולהפך, את הטענה שחוק הלאום איננו גזעני בשום אופן, כי הוא ביטוי לזכותה של ישראל להגדיר את עצמה – כמו גרמניה, פולין, יוון, אירלנד ועוד עשרות מדינות – כמדינת לאום, אי־אפשר לבסס ללא ידע היסטורי אלמנטרי הנחוץ להבנת המושגים המשמשים לצורך הטיעון.

אכן כן: בכוונת הדברים עד כאן היא לומר חד־משמעית שדיון ציבורי בנושאים מרכזיים – ובישראל הם מוכרים למדי – לא יכול להתקיים ברצינות ללא הבנה היסטורית של המושגים המשמשים לדיון הזה. העובדה שהחתום על הספר הזה הוא היסטוריון, איננה מלמדת את מה שציניקנים עלולים לומר, כפרפרזה על אותו האיש שהואיל והכלי היחיד שברשותו הוא פטיש, הוא נוטה לראות את כל בעיות העולם כאילו היו מסמרים. להפך, החתום על הספר הזה הפך להיסטוריון עם השנים, לאחר שהבין שכדי לבסס את טיעוניו המוסריים הסובייקטיביים (למשל ציונות וסוציאל־דמוקרטיה), הוא חייב ללמוד את העבר הרלוונטי הנחוץ לשם צמצום המרחק בין דעותיו לידיעותיו. כי יש להודות על האמת הנפוצה: אדם מייצר דעות מהר, הרבה יותר מהר, משהוא רוכש לו ידיעות. נודה כולנו בעוד אמת נפוצה: המאמץ לרכוש ידיעות גדול בהרבה מזה הנדרש לטובת השמעת דעות. קבלת מצב הדברים הזה כגזירת גורל משמעותה ויתור על הסיכוי לקיים שיח ציבורי מדויק ולכן אחראי ופורה יותר, שבלעדיו תיתכן דמוקרטיה, אך היא תיראה כפי שבדרך כלל נראות הרשתות החברתיות: שטחיות, צעקניות, בוטות, עלובות, עולבות. על דרך השלילה ניתן לסכם ולומר, שכל עוד המרחק בין דעות לידיעות גדול וממשיך לגדול, האפשרות לקיים דיון לגופו של עניין הולכת ונעלמת.

מטרת הספר להציג בכמה פרקים היסטוריים חטיבות מידע נבחרות החיוניות לדיון הגון יותר בנושאים התופסים מקום קבוע בשיח הישראלי. לשאלה האם לדעת החתום על הספר הזה היסטוריה הוא תחום דעת ראוי לשמו, הרי שהתשובה חיובית בתכלית החיוב. עם זאת, בשונה מתחומי דעת אחרים כמו מכונאות ורפואת שיניים, אף מסקנה איננה הכרחית. מצד שלישי, הנחת היסוד של הספר היא שהיכרות טובה יותר עם גופי ידע נחוצים עשויה לצמצם את פער אי־ההסכמות, כמו גם לסייע במיפוין, כי אי־הסכמות הן חלק קבוע בהוויה האנושית. ייתכן שהקורא יתקומם לנוכח מה שמופיע ברשימת הנושאים או נעדר ממנו (למשל, אין שום התייחסות בספר למשבר האקלים. הכיצד זה ייתכן? ובכן, החתום על הספר הזה הוא מהסבורים שמנקודת מבטם של כל האורגניזמים, אקלים הוא מצב משברי הנמשך כבר כמה מיליארדי שנים, ומאלה המשוכנעים שתרומתו של האדם להתחממות כדור הארץ זניחה, ובפועל ההתחממות נמוכה במידה רבה ממה שמופיע בכותרות העיתונים). אבל מה שיש הוא די והותר כשלעצמו. כך או אחרת, תלונות, טענות, הערות, בקשות להפניות, תודות וקושיות אפשר לשלוח לכתובת udimanor@gmail.com.

להלן תקציר הספר, בבחינת “השורה התחתונה” המופיעה – כפי שמכתיבים כללי ההוגנות וההגינות – כבר “בשורה הראשונה”: הפרק הראשון עוסק במורשת הרצל, ומציג את עובדות היסוד החיוניות להבנה נכונה של האיש (שאין שום צורך להעריצו, הוא האחרון שהיה מעוניין בכך). מורשת הרצל כפי שהשתרשה בציבור – לא מעט באשמת המערכות שתפקידן ללמד את הציבור – מעוותת לחלוטין. במקרה הטוב מדובר בהערצה שטחית של אישיות בלתי מוכרת במעשיה ובדבריה (להוציא כמה קלישאות כמו זו על הרצון והאגדה), ובמקרה הגרוע (הנפוץ בקרב מדריכים, מורים, אנשי אקדמיה, מורי דרך ופובליציסטים) מדובר בעיוותים גמורים של מורשתו, אם לצורכי חיזוקה של תודעת עבר מסוימת (“העולם כולו נגדנו” – הרצל בכל אופן חשב אחרת), ואם לצרכים פוליטיים (לגיטימיים כשלעצמם, אך שהשענתם על דברי הרצל היא בבחינת הונאה, כמו למשל אימוצו על ידי קנאי תאולוגיית “כוחות השוק” על בסיס העובדה – והיא עובדה – שהרצל לא חיבב סוציאליסטים). על פי אותו היגיון, הפרק השני יציג עובדות היסטוריות המלמדות כי אין קשר בין שואה ותקומה באופן המקובל לראותו. הפרק השלישי ינהל דיון דומה לגבי צמד המושגים “יהודית־דמוקרטית” שנהוג להציגו כסתירה, בין אם לצורכי טיפוח אנטי־ציונות (בוויתור על ה”יהודית”) ובין אם לטובת אולטרה־ציונות (כלומר ויתור על ה”דמוקרטית”, ובכך להפוך את הציונות לאנטי־ציונות גם כן, שכן מדובר בלאומנות פרוטו־פשיסטית).

הפרק הרביעי יציג את הטיעון שלפיו מדיניות כור ההיתוך הייתה הצלחה כבירה, ולא כישלון כפי שרבים טוענים, וההבדל הוא בקנה המידה שבוחרים להשתמש בו. הפרק החמישי יזכיר לכל מי שרוצה לשמוע את האמת הפשוטה על שורש הסכסוך: התנגדותם הגורפת כמעט של הערבים לציונות על כל מרכיביה (בעיקר בסיס הפעולה של הציונות וצידוקה: קיומו של עם יהודי וקשריו למה שהם מכנים “פלסטין” או “האדמות הערביות”), ומאוחר יותר סירובם של רוב הערבים לקיומה של מדינת לאום יהודית ולו בחלק מארץ־ישראל. הפרק השישי יציג טענה שלפיה דווקא היעדר חוקה רשמית (כי במובן המהותי, חוקה בישראל יש ויש) הייתה אחת הסיבות להצלחה הישראלית היחסית, ושבכל מקרה חוקה או שינוי שיטת הבחירות לא יביאו מזור למצוקות הישראליות המסובכות. הפרק השביעי ידון בשאלת אי־השוויון החברתי בישראל, אך לא על בסיס צדקני־מוסרני אלא על הבסיס היחיד הראוי לדיון בנושא כזה ובכל נושא דומה אחר: ההיסטוריה. הפרק השמיני יתמקד במעמדם של ערביי ישראל, וינסה לטעון כי המצב במישור המדאיג הזה פחות גרוע מכפי שמקובל לחשוב, שכן יותר ויותר ערבים רוצים בישראליזציה ומתנהלים בהתאם, זאת למרות שהנהגתם “הרשמית” (בעיני עצמה בכל אופן) ממשיכה לכנותם “פלסטינים” ואף להציע להם תודעה מנוכרת ומתנכרת. הפרק התשיעי והאחרון ידון בשורה של מושגים הרווחים בשיח הישראלי, ומטרתו להעמיד בספק את יעילות השימוש במושגים מובנים מאליהם כביכול כמו ימין ושמאל, מזרחים ואשכנזים, דתיים וחילונים, חוזרים בתשובה ובשאלה וכדומה, ולחזק את עמדת הסבורים שיש לגשת לשאלת הגיור מתוך גישה לאומית־תרבותית ובשום אופן לא הלכתית. טיוטות ראשונות של הספר נשלחו לכמה וכמה חברים, שהעירו, תיקנו, חידדו, עודדו, הזהירו, הודו ואיחלו כל טוב. אני מודה לכל אחד מהם.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.