החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

כסף קל

מאת:
משוודית: יסמין קלין | הוצאה: | 2013 | 512 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

כסף מסובב את העולם ומחלק אותו לאלו שיש להם ולאלו שלא.

יו הוא סטודנט שזקוק נואשות לכסף כדי לתחזק את סגנון החיים של חוגי החברה הגבוהה, וכשמוצעת לו עבודה כסוחר סמים לחבריו העשירים, הוא מקבל אותה מבלי לחשוב על ההשלכות.

חורחה הוא סוחר סמים צ'יליאני שהַבריחה האגדית שלו מהכלא מציבה אותו שוב בחזית מלחמת הסמים של סטוקהולם. חורחה בקי ברזי המוצר וצמא לנקמה במי שהפליל אותו.

מראדו הוא אוכף החוק השרירי של ארגון פשע יוגוסלבי שמחפש הזדמנות לשנות כיוון וקריירה. גם לו נמאס להיות כלי שרת במשחק מסוכן ובלתי אפשרי.

שלוש הדמויות מוצאות את עצמן במאבק חזיתי כשניסיונות הבריחה והחילוץ שלהן מציבים אותן במסלול התרסקות. הן נאלצות לקבל החלטות בשברירי שניות ולשלם עליהן את המחיר בעולם אכזרי, שקשה להיכנס אליו ושאין ממנו דרך חזרה.

כסף קל הוא מותחן פשע על קוקאין וכוח, על נשים יפות ומועדונים, על נקמה והישרדות.

כסף קל ראה אור ב־32 מדינות. הסרט השוודי קיבל את חסותו של מרטין סקורסזה. טרילוגיה אמריקנית תופק על ידי האחים וורנר בבימויו של דניאל אספינוזה.

מקט: 15100372
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


הבטתי בו והינהנתי. "יום קשה," אמרתי.

הוא משך בכתפיו. "גם שלי," הוא אמר והשתלב בכביש המהיר.

דניס ליהיין

זה הצליח. זה קרה. זה התחבר. הוא עשה זאת — הוא יצר סוס לבן.

ג'יימס אֶלרוֹי

פתח דבר

הם חטפו אותה בעודה בחיים משום שסירבה למות. אולי משום כך אהבו אותה אפילו יותר. ומשום שתמיד היתה שם, ומשום שהיא אמיתית.

אבל הם לא הבינו שזאת גם הטעות שלהם: היא נותרה בחיים, בהכרה ובדעה צלולה וזממה את מפלתם.

אחת האוזניות שבה והחליקה מאוזנה. הזיעה עשתה אותה חלקלקה. היא תחבה אותה פנימה בזווית, חשבה שתישאר במקומה ותמשיך להשמיע מוזיקה.

נגן האַייפּוֹד נאנוֹ קיפץ בכיסה. היא קיוותה שהוא בטוח. אסור לה להפיל אותו. הוא מאוד אהוב עליה, והיא לא רוצה לחשוב על השריטות שהוא עלול לספוג מהחצץ שעל הכביש. היא מיששה אותו. אין מקום לדאגה, הכיסים עמוקים מספיק. האייפוד מוגן.

היא קנתה את האייפוד כמתנת יום הולדת לעצמה ומילאה אותו בשירים, ככל שרק היה יכול להכיל. המראה המינימליסטי הוא שפיתה אותה לקנות אותו: המתכת הירוקה המבריקה. אבל עכשיו הוא סימל משהו אחר מבחינתה, משהו נוסף. הוא העניק לה שלווה. בכל פעם שהרימה את האייפוד הוא הזכיר לה את רגעי הבדידות הללו, כשהעולם לא כפה את עצמו עליה, כשהניחו לה לנפשה.

היא הקשיבה למדונה. זו הדרך שלה לשכוח, לרוץ לצלילי המוזיקה ולהרגיש שהמתח משתחרר. ובו־זמן גם לשרוף קלוריות. השילוב המושלם.

היא זרמה עם הקצב, כמעט רצה לקצב המוזיקה. היא הרימה את זרועה כדי להציץ בשעונה. בכל פעם שיצאה לריצה, ניסתה לשבור את השיא של עצמה. היא הקפידה למדוד זמן כמו ספורטאית תחרותית, זכרה את התוצאה ולאחר מכן כתבה אותה. אורכו של המסלול היה כשישה קילומטרים. התוצאה הטובה ביותר שהשיגה היתה שלושים ושלוש דקות. בחודשי החורף היתה מתאמנת במכון כושר: מכשירים להרמת משקולות, הליכון ומכשירי מדרגות. בחודשי הקיץ המשיכה לפקוד את חדר הכושר, אך החליפה את ההליכון בדרכים צדדיות ובשבילי חצץ.

פניה מועדות אל לִילָה שֶטְלְסְבְּרוּן — גשר בקצה המרוחק של יוּרְגוֹרְדֶן, פארק בשולי מרכז העיר סטוקהולם. צינה עלתה מן המים. השעה היתה שמונה, והערב האביבי פינה את מקומו לצללי הדמדומים. הפנסים לאורך השביל עדיין לא דלקו. קרני השמש כבר לא חיממו את גבה. היא רדפה אחרי צִלה הארוך וחשבה שבקרוב ייעלם. אבל בעוד רגע, לכשיואר השביל, צלה יהבהב וישנה כיוון בהתאם לפנסי הרחוב שעל פניהם תחלוף.

העצים החלו להצמיח עלים רעננים. ניצני כלניות ביצבצו מהדשא שבצדי השביל. קני סוף ישנים ויבשים ששרדו את החורף תחמו את גדות ערוץ הנחל. וילות מפוארות נראו משמאל. בניין שגרירות טורקיה, על חלונותיו המסורגים. במעלה הגבעה נראה בניין שגרירות סין, מוקף בגדר ברזל גבוהה ומצויד במצלמות ובשלטי אזהרה. בסמוך למועדון החתירה היתה אחוזה מוקפת גדר כלונסאות צהובה. במרחק כארבעים וחמישה מטרים ממנה ניצב בית מלבני, ולידו מבנה דמוי אוהל. החניה נראתה כאילו נבנתה היישר אל תוך יסודות המבנה.

בתים פרטיים מפוארים עם גינות מגודרות נפרשו לאורך מסלול הריצה. בכל פעם שיצאה לריצה היתה מביטה בהם: וילות ענקיות חבויות מאחורי שיחים וגדרות. היא תהתה מדוע הוצנעו, הלוא ידוע שביורגורדן מתגוררים רק אנשים עשירים ובעלי השפעה.

היא חלפה על פני שתי בחורות שהתקדמו בקצב מהיר. בגדי הספורט שלהן היו באותו סגנון מיוחד שלבשו תושבי אוסְטֶרְמַלְם כשיצאו להליכות מהירות ביורגורדן: חולצות בעלות שרוולים ארוכים שמעליהן אפודות פוך, מכנסי יוגה וכובעי בייסבול משוכים מטה. הלבוש שלה היה מושקע יותר: מעיל רוח שחור של נייקי ומכנסי ריצה צמודים. בגדים מבד נושם. נשמע קלישאה, אבל זה עבד.

היא שוב נזכרה בסוף השבוע ההוא, שלושה שבועות קודם לכן. היא ניסתה להדחיק את הזיכרונות ולחשוב על המוזיקה או להתרכז בריצה. אם לא תיאלץ לסטות מהמסלול בגלל אווזי קנדה, אם תצליח להשיג תוצאה טובה בהקפת הערוץ, אולי תוכל לשכוח.

קולה של מדונה בקע מהאוזניות.

על השביל היו גללי סוסים.

הם חשבו שיוכלו לעשות בה כרצונם. אבל היא זו שעושה בהם כרצונה. הגישה הזאת הגנה עליה. רק היא מחליטה מה היא עושה ואיך היא מרגישה. בעיני העולם, הם גברים עשירים, מצליחים ובעלי השפעה. שמותיהם הופיעו בעמודי השער של מדורי העסקים בעיתונים היומיים, בדפי הפרסומים של נתוני הבורסה ובטבלאות של בעלי ההכנסה הגבוהה ביותר. למעשה, הם חבורה של לוזרים עלובים, אנשים שחסר להם משהו. אנשים שבבירור זקוקים לה.

עתידה כבר נקבע: היא תמשיך בהצגה עד שיגיע הזמן להפסיק ולחשוף אותם. ואם לא ירצו להיחשף, הם ייאלצו לשלם. היא התכוננה, אספה מידע במשך חודשים רבים, פיתתה אותם להתוודות, החביאה מכשירי הקלטה מתחת למיטות ואפילו צילמה כמה מהם. היא הרגישה כמו סוכנת אף־בי־איי אמיתית. אלא שהיא פחדה מאוד.

זה היה משחק מסוכן. היא הכירה את החוקים, ואם העניינים ישתבשו, המשחק עלול להסתיים. אבל זה יצליח. היא תיכננה להפסיק כשימלאו לה עשרים ושלוש. להחליף את סטוקהולם במקום טוב יותר, גדול יותר, מגניב יותר.

שתי בנות צעירות, זקופות קומה, רכבו על אופניהן לאורך הגשר הראשון הסמוך לפונדק יורגורדן. הן עדיין לא הספיקו להכיר את החיים כהווייתם. כך גם היא היתה לפני שעזבה את ביתה. היא הזדקפה, משום שזו עדיין מטרתה: לפלס דרך בראש מורם בחיים. היא תצליח.

ליד הגשר עמד איש עם כלבו. הוא עקב אחריה במבטו ושוחח בטלפון נייד. היא התרגלה לכך. משכה תשומת לב מאז גיל ההתבגרות, ולאחר ניתוח להגדלת החזה שעברה בגיל עשרים, גברים היו בוהים בה דרך קבע. הדבר הסב לה הנאה, אבל בו־זמן גם עורר בה גועל.

האיש נראה חסון. הוא לבש ז'קט עור ומכנסי ג'ינס וחבש כובע בעל מצחייה עגולה. אבל משהו בו נראה שונה. בעיניו לא היה אותו מבט שגרתי מיוחם. להפך, הוא נראה דרוך, מחושב, מרוכז, כאילו עליה דיבר בטלפון הנייד.

שביל החצץ הסתיים. השביל המוביל לגשר האחרון, לִילָה שֶטְלְסְבְּרוּן, היה סלול, אך רצוף סדקים עמוקים. היא שקלה לרוץ במקום זאת בשביל שהסתמן בדשא, אבל על הדשא היו יותר מדי אווזי קנדה. אויביה.

היא התקשתה לראות את הגשר. מדוע לא נדלקו האורות? הם לא נדלקים באופן אוטומטי עם רדת החשֵכה? לא הלילה, ככל הנראה.

מכונית מסחרית שירכתיה פונות אל הגשר חנתה במקום.

איש לא נראה באזור.

בהמשך, במרחק כשמונה־עשר מטרים ניצבה וילה מפוארת שהשקיפה על מים. היא הכירה את הבעלים — איש רב־השפעה שבנה את הבית בלי היתר בתוך אסם ישן שעמד קודם לכן על המגרש.

לפני שפנתה אל הגשר, שמה לב שהמכונית המסחרית חונה בצורה מוזרה קרוב מאוד לשביל החצץ, מרחק כמה עשרות סנטימטרים מהמקום שפנתה בו ימינה.

דלת המכונית נפתחה לרווחה. שני גברים זינקו החוצה. היא לא הספיקה להבין מה קורה. גבר שלישי רץ אליה מאחור. היכן היה רגע לפני כן? האם הוא בעל הכלב שצפה בה? האנשים מהמכונית תפסו אותה. הם חסמו את פיה במשהו. היא ניסתה לצעוק, לשרוט, להכות אותם. היא שיוועה לאוויר והרגישה מסוחררת. הסמרטוט שהצמידו לפיה היה ספוג בחומר כלשהו. היא השליכה את עצמה, משכה בזרועותיהם, אך לשווא. הם היו גדולים מדי, חסונים, אכזריים.

הגברים הכניסו אותה למכונית המסחרית.

מחשבתה האחרונה היתה שהיא מתחרטת על כך שעברה לגור בסטוקהולם.

עיר מחורבנת.
* * *

תיק מספר בִּי 4537-04

קלטת 1237 אֵיי 0.0 ־ בִּי 9.2

תמליל

תיק מספר בִּי 4537-04: המדינה נגד חוֹרְחֶה סָלִינָס בְַּריו, סעיף 1: חקירה ישירה של הנאשם, חורחה סלינס בריו.

שופט בית המשפט המחוזי: ספר לנו בבקשה במילים שלך מה קרה.

נאשם: אין הרבה מה לומר. לא ממש השתמשתי במחסן. השם שלי הופיע בחוזה השכירות כטובה לחבר. המחסן לא שלי. זה בעיקרון כל מה שיש לי לומר.

שופט בית המשפט המחוזי: טוב, אדוני התובע, אם זה הכול, אתה רשאי להמשיך בחקירתך.

תובע: כשאתה אומר 'מחסן', האם אתה מתכוון למתקן האחסון הסמוך לקוּנְגֶנְס קוּרוָוה?

נאשם: כן, בטח.

תובע: ואתה אומר שלא אתה משתמש בו.

נאשם: כן. אני חתמתי על חוזה השכירות, כדי להיות נחמד לחבר שלא יכול לשכור רכוש, וכאלה. הוא לא יכול לקחת הלוואה. לא היה לי מושג שיש שם כל כך הרבה חומר.

תובע: אז למי שייך המחסן?

נאשם: אני לא יודע.

תובע: אם כך, ברצוני להזכיר לבית המשפט את עמוד עשרים וארבע בחקירה הראשונית. זו עדות שאתה, חורחה סלינס בריו, מסרת לאחר חקירת המשטרה בארבעה באפריל השנה. אקריא את הפסקה הרביעית, שבה אמרת את הדברים הבאים: "את המחסן שוכר בחור בשם מְראדוֹ, נדמה לי. הוא עובד בשביל הכרישים הגדולים. אתם יודעים למה אני מתכוון. אני חתמתי על חוזה השכירות, אבל למעשה הוא שייך לו." האם אמרת את הדברים האלה או לא?

נאשם: לא, לא. זאת טעות. זאת בטח היתה אי־הבנה. אף פעם לא אמרתי את זה.

תובע: אבל כך כתוב פה. כתוב שקראו בפניך שוב את העדות ושאישרת את הדברים. אם לא הבינו את דבריך, מדוע לא אמרת משהו?

נאשם: פחדתי. קשה לדייק כשחוקרים אותך. זאת היתה אי־הבנה. השוטרים לחצו עלי. הייתי מבוהל. אמרתי את זה כדי שיפסיקו לחקור אותי. אני לא מכיר מישהו בשם מראדו. אני נשבע.

תובע: באמת? בהצהרה שמסר מראדו, הוא אמר לנו שהוא מכיר אותך, ואתה אמרת כרגע שאפילו לא ידעת שבמחסן יש כל כך הרבה "חומר". למה התכוונת כשאמרת "חומר"?

נאשם: אתה יודע, סמים. הדבר היחיד שאיחסנתי שם היה כמה גרמים של קוקאין לשימוש עצמי. אני משתמש כבר שנים. חוץ מזה איחסנתי שם רהיטים ובגדים כי אני מסתובב די הרבה. הדברים האחרים לא שלי ולא ידעתי שהם נמצאים שם.

תובע: אז למי שייכים הסמים?

נאשם: אני לא יכול לדבר על זה. עלולים לנקום בי. אני חושב שהבחור שאני קונה ממנו סמים שֹם שם את הקוקאין. יש לו מפתח למחסן. אבל המאזניים שייכים לי. אני משתמש בהם כדי לשקול את המנות שלי. לשימוש עצמי. אבל אני לא סוחר. יש לי עבודה. אני לא צריך לסחור.

תובע: במה אתה עוסק?

נאשם: אני שליח. בעיקר בסופי השבוע. זה כסף טוב. שחור, אתה יודע.

תובע: כלומר, אם הבנתי נכון אתה אומר שהמחסן לא שייך לאדם בשם מראדו, אלא למישהו אחר. ואותו אדם הוא סוחר הסמים שלך? אבל איך הגיעו לשם שלושה קילוגרמים של קוקאין? זאת כמות גדולה של קוקאין. אתה יודע כמה זה שווה ברחוב?

נאשם: אני לא ממש יודע כי אני לא סוחר בדברים כאלה. אבל זה שווה הרבה. אולי מיליון קרונות. הבחור שאני קונה ממנו שֹם את הסמים במחסן בעצמו אחרי שאני משלם לו. כך אנחנו נמנעים מקשר ישיר ולא רואים אותנו יחד. אנחנו חושבים שזאת שיטה טובה. אבל עכשיו הוא דפק אותי, כנראה. הוא שם את כל החומר שלו במחסן כדי להפיל אותי.

תובע: בוא נחזור על זה שוב. לדבריך, המחסן לא שייך לאדם בשם מראדו וגם לא לך, הוא גם לא שייך לסוחר שאתה קונה ממנו, אבל הוא משתמש בו לפעמים לצורך עסקיו איתך. ועכשיו אתה חושב שהוא זה שאיחסן שם את כל הקוקאין. חורחה, אתה באמת מצפה מאיתנו להאמין לך? למה שסוחר הסמים שלך ירצה לאחסן שלושה קילוגרמים קוקאין במחסן שיש לך גישה אליו? מה גם שאתה משנה את התשובות שלך כל הזמן ומסרב לנקוב בשמות. אתה לא אמין.

נאשם: בחייך, זה לא כזה מסובך. פשוט התבלבלתי קצת. העניין הוא כזה: אני משתמש במחסן לעתים נדירות. הסוחר שלי משתמש בו לעתים נדירות. אני לא יודע למי שייך כל הקוקאין, אבל סביר להניח שזה החומר של הסוחר שלי.

תובע: והשקיקים? למי הם שייכים?

נאשם: הם בטח שייכים לסוחר שלי.

תובע: מה שמו?

נאשם: אני לא יודע.

תובע: למה אתה מתעקש שהמחסן אינו באמת שלך ושהסמים שנמצאים בו לא באמת שייכים לך? הכול מצביע על כך.

נאשם: בחיים לא הייתי מסוגל להרשות את זה לעצמי. וחוץ מזה, כבר אמרתי לך שאני לא סוחר. מה עוד אתה רוצה שאגיד? הסמים לא שלי.

תובע: עדים אחרים במשפט הזה הזכירו שם של אדם נוסף. ייתכן שהסמים שייכים לחבר של מראדו ששמו רָדוֹבָן? רדובן קְרַנְזִ'יץ'.

נאשם: לא נראה לי. אין לי מושג מיהו.

תובע: אני חושב שאתה יודע. במהלך חקירת המשטרה ציינת שאתה יודע מי הבוס של מראדו. לא התכוונת לרדובן?

נאשם: אמרתי לך, אף פעם לא דיברתי על שום מראדו, זאת טעות, אז מאיפה לי לדעת על מה אתה מדבר? אולי תענה לי על זה?

תובע: אני שואל פה את השאלות, לא אתה. מיהו רדובן?

נאשם: כבר אמרתי לך שאני לא יודע.

תובע: תנסה…

נאשם: אני לא יודע, לכל הרוחות! אתה מפגר או משהו?

תובע: נראה שזה נושא רגיש. אין שאלות נוספות. תודה. ההגנה רשאית להציג את שאלותיה.
* * *

תיק מספר בִּי 4537-04: המדינה נגד חורחה סלינס בריו, סעיף 1. ההמשך הוא חקירה של העד מראדו סלובוביץ' בעניין סמים במחסן בקוּנגֶנְס קוּרוָוה. העד הושבע והוזכרו לו זכויותיו. זהו עד מטעם התביעה.

תובע: שמך הוזכר בחקירה הראשונית בהקשר לנאשם, חורחה סלינס בריו, כאדם ששוכר מחסן של חברת "שוּרְגַרְד שירותי אחסון", ליד קונגנס קורווה בסְקוֹרְהוֹלְמֶן. מהו הקשר שלך לנאשם, חורחה סלינס בריו?

עד: אני מכיר את חורחה, אבל אני לא שוכר שום מחסן. הכרנו אחד את השני מזמן. גם אני הייתי מסובך עם סמים, אבל נגמלתי לפני כמה שנים. אני נתקל בחורחה לפעמים. בפעם האחרונה ראיתי אותו בקניון בסוֹלְנָה. הוא אמר לי שהוא מנהל את עסקי הסמים שלו באיזה מחסן בצד השני של העיר. הוא אמר שהוא התקדם בחיים ושהוא התחיל למכור המון קוקאין.

תובע: הוא אומר שהוא לא מכיר אותך.

עד: זה לא נכון. אנחנו לא ממש חברים, אבל אנחנו מכירים.

תובע: בסדר. אתה זוכר מתי ראית אותו? אתה יכול לספר לי בפירוט מה הוא אמר?

עד: זה היה באביב, נדמה לי שבחודש אפריל. נסעתי לסולנה לבקר כמה חברים ותיקים. אני לא מסתובב שם בדרך כלל. בדרך הביתה נכנסתי לקניון להמר על סוסים. נתקלתי בחורחה במכולת. הבגדים שלו היו יפים וכמעט לא זיהיתי אותו. כשהיינו חברים המצב שלו היה מחורבן לגמרי.

תובע: ומה הוא אמר?

עד: הוא אמר שהולך לו טוב. הוא אמר שהוא עשה עסק טוב עם הלבן — הוא התכוון לקוקאין. הפסקתי להשתמש בזה ולכן לא רציתי לשמוע יותר, אבל הוא המשיך להשוויץ. הוא אמר שהוא שומר הכול במחסן מדרום לעיר. נדמה לי שהוא אמר שזה נמצא בסקוֹרהולמֶן. אז אמרתי לו לשתוק כי לא רציתי לשמוע על כל החרא שהוא מסובך בו. הוא התעצבן עלי ואמר לי ללכת לעזאזל או משהו כזה.

תובע: אז הוא כעס?

נאשם: הוא התעצבן, כאילו, כי חשבתי שהוא מלכלך. אולי בגלל זה הוא המציא איזה סיפור על הקשר שלי למחסן הזה.

תובע: הוא אמר עוד משהו בנוגע למחסן?

נאשם: לא, הוא רק אמר ששם הוא מאחסן את הקוקאין שלו. ושהמחסן נמצא בסקורהולמן.

תובע: תודה. אין שאלות נוספות. תודה על זמנך.

חלק ראשון

1

חוֹרחֶה סָלינָס בַּרְיוֹ למד את החוקים מהר מאוד. את תמצית הדיבר הראשון — לעולם אל תתחיל קטטה — היה יכול למנות על אצבעות כף יד אחת: אל תתחצף, אל תבהה, הישאר במקומך, אל תלשין, והכלל האחרון, אל תתלונן אם מזיינים אותך. בהשאלה.

החיים הִשתינו על חורחה בקשת. החיים מחורבנים. החיים קשים. אבל חורחה חזק. הם עוד יראו.

בית הסוהר גזל ממנו את כוחו, גזל ממנו את הצחוק שלו. חיים של קֶצב שהפכו לחיים של עצב. אבל הוא ידע שיהיה לזה סוף, איזה רעיון שיתממש, מוצא. חורחה — אחד מהחבר'ה. אותו אי־אפשר לשבור. הוא יֵצא משם, יפרוץ החוצה, יברח מהחור המסריח הזה. היתה לו תוכנית.

אדיוס, לוזרים!

שנה, שלושה חודשים ותשעה ימים בכלא. כלומר, יותר מחמישה־עשר חודשים, יותר מדי מאחורי קיר בטון באורך שבעה מטרים. התקופה הארוכה ביותר שריצה חורחה אי־פעם. הוא ריצה רק תקופות קצרות עד אז: שלושה חודשים בגין גניבה, ארבעה חודשים בגין החזקת סמים, נהיגה במהירות מופרזת ונהיגה רשלנית. הפעם, לעומת זאת, הוא נאלץ להתרגל לחיים בפנים.

אוֹסְטְרוּקֶר הוא בית סוהר שמור ביותר, מתקן כליאה מדרגת אבטחה שנייה, שאליו נשלחו בעיקר אסירים שהורשעו בעברות סמים. שמירה כבדה הוצבה עליו משני הכיוונים. שום דבר שלא אמור להיכנס אליו לא נכנס. כלבי גישוש ריחרחו את כל המבקרים. גלאי מתכות פישפשו בכל כיס. סוהרים ריחרחו את האווירה הכללית. טיפוסים מפוקפקים לא יכלו לבקר. כניסה אושרה לאימהות, לילדים ולעורכי דין בלבד.

ולמרות הכול הם לא הצליחו. בתקופת כהונתו של מפקד בית הסוהר הקודם, המקום היה נקי. כעת הושלכו שקיות חשיש מעבר לחומה בעזרת קְלָעים. אבות קיבלו מבנותיהם ציורים ספוגים באֶל־אֶס־דִי. החומר הוטמן במדשאה בחצר או הוסתר באגפים, מעל החלק הפנימי של הגג, מקום שהכלבים לא יכלו לרחרח. כולם היו אשמים, אבל לא היה אפשר להאשים איש.

אנשים רבים עישנו מדי יום. הם היו שותים כחמישה־עשר ליטרים של מים, כדי שהדבר לא יתגלה בבדיקות שתן. אחרים שאפו הרואין. הם שכבו בתאיהם והעמידו פני חולים ליומיים, די זמן כדי שבדיקת השתן לא תהיה חיובית.

אנשים שריצו באוסטרוקר תקופות ממושכות הופרדו. הסוהרים עשו כמיטב יכולתם לפרק את הכנופיות — "הגנגסטרים המקוריים", "מלאכי הגיהינום", "הבנדידוס", "היוגוסלבים", "אחוות הזאבים", "בני פִיטְיָה", מה שרק תרצו.

סוהרים רבים פחדו. הם ויתרו. קיבלו את השטרות שדחפו להם בתור לקבלת אוכל, במגרש הכדורגל, בחנות. הנהלת הכלא ניסתה להיות מעורבת, לסכל את הפעולות הללו, לשלוח סוהרים למוסדות אחרים. אבל זה לא שינה דבר. כנופיות נמצאו ממילא בכל בתי הסוהר. החלוקה ברורה: גזע, מגורים, סוג הפשע. כנופיות הלבנים העליונות לא השתוו להם. "מלאכי הגיהינום", "הבנדידוס", "היוגוסלבים" ו"הגנגסטרים המקוריים" היו הכרישים. הם אירגנו את הדברים בחוץ. סחרו בחומר כבד. פרטי המבצע היו ברורים: לגלגל סכומים כבדים באמצעות פעילות פלילית ענפה.

אותן הכנופיות שלטו גם בעיר מחוץ לחומות. בזכות טלפונים ניידים זעירים שהוברחו, הכול נעשה קל, כמו החלפת ערוצים בשלט רחוק. מוטב היה לה לחברה שתיכנע.

חורחה התחמק מהם. לאחר זמן־מה ממילא רכש חברים. הוא הסתדר, מצא תחומי עניין משותפים. צ'יליאנים התחברו זה לזה. אנשים מסוֹלֶנְטוּנָה יצרו קשרים זה עם זה. רוב המשתמשים בלבן התחברו זה לזה.

הוא הסתובב עם רוֹלַנְדוֹ — זקן ממוצא לטיני ממַרְשְטָה. האיש הגיע לשוודיה מהעיר סַנְטִיאגוֹ בשנת 1984. הוא ידע על לבן יותר משבּוֹקֵר יודע על חרא של סוסים, אבל הוא לא היה מכור לגמרי. נותרו לו שנתיים לרצות על הברחת קוקאין גולמי בבקבוקי שמפו. בחור שכדאי להכיר. חורחה כבר שמע את שמו כשגר בסולנטונה. אבל יתרונו של רולנדו היה בקשר שלו לכנופיית "הגנגסטרים המקוריים". הדבר פתח דלתות, העניק זכויות יתר, הבטיח טובות הנאה, גישה לטלפונים ניידים, לחשיש, לקוקאין, ואם התמזל לך המזל — לירחוני פורנו, ליין המיוצר בכלא, לעוד סיגריות.

חורחה נמשך לכנופיות, אבל הוא היה מודע לסכנה. אתה כובל את עצמך, נעשה פגיע. אתה סומך עליהם, והם דופקים אותך.

הוא לא שכח כיצד נכווה. היוגוסלבים מכרו אותו, סיבכו אותו במשפט. הוא ישב בכלא בגלל רדובן — בן זונה אמיתי.

לעתים קרובות הם ישבו בחדר האוכל והזריקו חומר. הוא, רולנדו ושאר הבחורים ממוצא לטיני. אבל הם לא דיברו ספרדית. אלה מביניהם שהשתייכו לכנופיות היו עלולים לעורר חשד אצל חבריהם לכנופיה. קדימה, דברו עם בני ארצכם ובלו בנעימים, אבל לא עד כדי כך שאנחנו לא נבין אתכם.

היום: קצת יותר משבועיים, לפני שיוציא את תוכניתו אל הפועל. הוא חייב להיות רגוע. אי־אפשר לברוח לגמרי לבד, אבל הוא אפילו לא סיפר לרולנדו. עדיין. ראשית צריך לוודא שאפשר לסמוך על האיש. צריך להעמיד אותו במבחן כלשהו, לבדוק עד כמה חזקה החברות שלהם.

רולנדו — אחד מהחבר'ה שבחר בדרך הקשה. לא די באספקה קבועה של לבן כדי שתצטרף ל"גנגסטרים המקוריים". אתה צריך להיות מסוגל לכסח את הצורה של כל מי שהמנהיג שלך חושב שהוא מכוער. רולנדו קיים את חלקו: הקעקועים סביב הצלקות שעל מפרקי אצבעותיו זעקו סיפור אלים משלהם.

רולנדו אכל מעט אורז. הוא דיבר שוודית רצוצה בפה מלא אוכל. "גולמי אפילו יותר טוב ממעובד. כמו מוצר באמצע, לא גמור. זה מעִיף אותך יותר. לא צריך להתעסק עם הבחורים האלה ברחוב, כן? צריך לעשות עסקים עם גנגסטרים אמיתיים, על אמת. חבר'ה מהשכונה, לא כאלה שהמשטרה יושבת על הזנב שלהם כל היום. כאלה שיכולים לזוז בקלות יותר. בלי 'אבק מלאכים'1 מחורבן. יותר קל להחביא את זה."

1 סם הגורם להזיות. [כל ההערות הן של המתרגמת]

הכלא היה בית ספר מעולה, גם אם חורחה כבר שמע את כל הרעיונות הלא מפותחים של רולנדו. חורחה היה פתוח לשמוע אותם. הוא למד. האזין. הוא ידע הרבה דברים עוד לפני שנכנס לכלא. לאחר חמישה־עשר חודשים באוסטרוקר, הכיר את העסק לפני ולפנים.

חורחה היה גאה בעצמו. הוא הכיר את כל נתיבי הברחת הקוקאין מקולומביה דרך לונדון, איפה להשיג חומר, מה מחירו, איך לחלק אותו, באיזה מתווך להשתמש, איפה לפרוק את החומר, איך לעבות אותו בלי שהמכורים יגלו, ואיך לדלל אותו בעזרת חומרים כימיים אחרים בלי שהעשירים מאזור סְטוּרֶפְּלָן היוקרתי יבחינו בכך. איך לארוז אותו, את מי צריך לשחד, ממי צריך להתחמק, עם מי צריך לשמור על קשר הדוק. ואחד מהם — רדובן.

לעזאזל.

חדר האוכל היה מקום טוב לשיחות פרטיות. הוא היה רועש מספיק כדי שאיש לא ישמע את דבריך. נוסף על כך, זה לא נראה חשאי. בלי התחמקויות. סתם פטפוטים גלויים.

חורחה היה צריך לנתב את השיחה לכיוון הנכון. לברר את עמדתו של רולנדו.

"דיברנו על זה אלף פעמים. אני יודע שאתה בעניין. אבל אני מתכוון להתרחק לכמה זמן מהחומר. כשאני יוצא מפה אני מתחפף מהמדינה הנאצית הקפואה הזאת. ואני לא מתכוון להפוך לאיזה סַטְלָן מחורבן בעצמי."

"לצבור נקודות; לא להשתמש לעולם, רק למכור. סיסמת היום."

הוא בחן את רולנדו בזהירות.

"יש לך קשרים טובים. הכרישים יגנו עליך, נכון? אף אחד לא ייגע בך פה. לעזאזל, אתה יכול להצליח לברוח היום בקלות."

"לברוח? זאת לא התוכנית שלי כרגע, בנאדם. אגב, שמעת? אתה מכיר את הבחור הזה, יוּנָס נוֹרְדְבָּג, מה'גנגסטרים המקוריים'? הוא נעצר."

חורחה הבין. "אני יודע מי זה. הוא היה דופק את נערת האמצע ההיא, האנָה גְראף. הבחור ברח ממעצר בגוֹטֶנְבּוּרְג, נכון?"

"נכון. ביום שקיבל את גזר הדין. שבע וחצי שנים על שני מקרי שוד פשוטים ועל תקיפה מדרגה שלישית."

"לעזאזל, בנאדם, הוא חירבן את העסק."

"הוא עדיין מלך. תקשיב: הבנאדם שבר חלון וירד מקומה שמונה. איזה שבע־עשרה מטר גובה. חמש שמיכות קרועות. יפה, לא?"

"יפה מאוד."

תמשיך, חביבי, תמשיך, אמר חורחה לעצמו, תוביל את השיחה, תקרא את המחשבות של רולנדו. תוציא ממנו מה הוא חושב עליך ועל בריחות. בעדינות.

"איך הוא נעצר?"

"עם כל הכבוד, הבנאדם לא מתוחכם במיוחד. הוא ישב בברים בגוטנבורג. חגג. בטח רצה לפגוש עוד האנה עם ציצים גדולים. הרגיש כמו מַלְיָין. הוא רק צבע את השיער שלו בלבן והרכיב משקפי שמש. כאילו, מה, אתה מחפש שיעצרו אותך?"

חורחה הסכים בשקט. רק לצבוע את השיער זה דבר מטורף לחלוטין. הוא יֵלך על בטוח. הוא אמר, "לא היה לו מה להפסיד. הוא בטח חשב 'אפילו אם יתפסו אותי אני לא אקבל עוד חודשִים לשבת. הם לא יוסיפו עוד זמן לשבע וחצי שנים'."

"זה כמעט הצליח. תפסו אותו בהֶלְסִינְבּוֹרג."

"מנסה לחצות את הגבול?"

"כנראה. נרשם בבית מלון בשם בדוי. תפסו אותו עם דרכון מזויף. זה היה יכול להצליח. קודם לדנמרק, ואז הלאה. לבחור בטח היה מחבוא באיזה מקום. אבל מישהו הלשין. הודיע למשטרה איפה הוא נמצא. מישהו בטח ראה אותו בברים."

"מישהו מה'גנגסטרים המקוריים' ידע שהוא עומד להתחפף?"

"מצטער, חורחה, אני לא יכול לדבר על דברים כאלה."

"אבל לא היית עוזר לאחד מה'גנגסטרים המקוריים' אם הוא היה בורח?"

"אלא מה?"

בול פגיעה. תתקרב, חביבי, תבחן אותו.

חורחה ידע איך מתנהלים העניינים. חברים בפנים לא דומים לחברים בחוץ. החוקים אחרים. מערכי הכוח ברורים יותר. תקופת המאסר משמעותית. מספר הפעמים בפנים זה משמעותי. סיגריות משמעותיות. חשיש משמעותי עוד יותר. טובות מתוגמלות במערכות יחסים. העברות שביצעת משמעותיות: אנסים ופדופילים לא שווים כלום. מכורים ואלכוהוליסטים בתחתית הסולם. תקיפה וגנֵבה משמעותיות יותר, מבַצעי שוד מזוין וכרישי סמים היו בראש המדרג. הכי חשוב: המעמד החברתי שלך. על פי החוקים שבחוץ, רולנדו היה חבר. על פי אמות המידה של הכלא — הוא שיחק בליגה הלאומית, וחורחה שיחק בליגה ז'.

חורחה לגם מהמשקה התוסס שלו. "לעזור למישהו שכבר יצא זה דבר אחד, אבל היית עוזר למישהו לברוח?"

"תלוי בכמה מסתכנים וכל החרא הזה. לא הייתי עוזר לסתם איזה מישהו. הייתי עוזר ל'גנגסטר מקורי'. לעזאזל, אָמִיגוֹ, הייתי עוזר גם לך, אתה יודע. בחיים לא הייתי סותם את הפה בשביל איזה גלוח ראש, או בשביל חבר מזדיין ב'אחוות הזאבים'. גם הם יודעים את זה. גם הם לא יעזרו לי בחיים."

בינגו.

שתיקה של שלוש שניות.

רולנדו עשה דבר שחורחה מעולם לא ראה אותו עושה. הוא הניח את הסכו"ם שלו כיאה על צלחתו. לאט.

ואז הוא חייך ואמר, "חורחה, יש לך תוכניות, או מה?"

חורחה לא ידע מה לעשות. רק השיב לו בחיוך.

בתקווה שרולנדו חבר אמיתי, כזה שלא בוגד בחבריו.

אף על פי כן הוא ידע: חברים בפנים משחקים על פי כללים שונים.

2

ארבעה גברים ישבו בחדר אורחים. הם מוכנים לחגיגה.

שערו של יוֹ הוחלק לאחור. הוא ידע שרבים לא אהבו את התסרוקת שלו. הם היו מביטים בו בתיעוב וקראו לזה "תסרוקת של אידיוט". אבל קומוניסטים כאלה לא מבינים כלום, אז זה לא אמור להפריע לו.

גם שערו של הבחור שלידו הוחלק לאחור. לבחור מספר שלוש היתה תספורת קצרה יותר. כל שערה היתה בדיוק במקום הנכון. שביל מוקפד בצד חצה את שערו כמו סרגל. המראה הטיפוסי של ניו אינגלנד. שערו של הבחור האחרון היה באורך ממוצע. ולתלתליו הבלונדיניים היה קסם פרוע.

הבחורים בחדר היו טובים ונאים. ילדי שמנת. עם תווי פנים ברורים, גב ישר, זקופי קומה. הם ידעו שהם נראים טוב, בחורים שמבינים עניין. הם ידעו איך להתלבש, איך לשאת את גופם, איך להתנהג. הם הכירו את כל התרגילים. איך למשוך תשומת לב, בנות, מנעמי החיים בזמינות של עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע.

האווירה הכללית בחדר — מחשמלת. אנחנו יודעים לחגוג. וזה יהיה בדיוק לפי הטעם שלנו.

זה לילה טוב, חשב יו, הבחורים שולטים בעניינים. מוכנים לקרב. כמו תמיד, הם תידלקו בבית של פִּיטֶה, הבחור עם השביל בצד. דירת החדר היפה, הממוקמת ברחוב אַרטילֶרגָטָן היוקרתי, היתה מתנה מהוריו של פיטה ליום הולדתו העשרים, לפני שנתיים. יו הכיר את המשפחה: האב — כריש נדל"ן שהתחנף לממונים עליו ובעט בכל מי שנמצא מתחתיו, האם — ממשפחה עשירה וותיקה שהחזיקה בבעלותה כמעט מחצית מסטוקהולם, נוסף על אחוזה כפרית של מאות דונמים במחוז סוֹרֶמְלנד. כמו שצריך.

הם סיימו לאכול. מכלי הקלקר עדיין היו מונחים על הדלפק במטבח. זה היה משלוח ממסעדת סטייקים בהומֶלְגַרְדֶן — מסעדה מקסיקנית־אמריקנית יוקרתית שמגישה בשר איכותי.

עכשיו ישבו על הספות ושתו.

יו' נפנה אל הבחור המתולתל, ששם החיבה שלו נִיפֶּה, ושאל: "לא כדאי שנזוז בקרוב?"

ניפה, ששמו האמיתי היה נִיקְלָס, הביט ביו' וענה בקולו המלוקק, "הזמנו שולחן לחצות. אין צורך למהר."

"טוב, אז יש לנו זמן לעוד סיבוב של ויסקי וקולה."

"ומתי ננסה את הקוֹק האחר?"

"מצחיק מאוד, חכמולוג. תירגע, ניפה. נקבל את המנות שלנו כשנגיע לשם. זה ייקח עוד זמן."

השקיק שהכיל ארבעה גרם בער בכיס הז'קט הפנימי של יו. הבנים נהגו להשיג את המנה של סוף השבוע, כל אחד בתורו. הסחורה הגיע מאיזה כהה עור, בְּלָאטֶה,2 שקנה אותה מאיזה חבר כנופייה יוגוסלבי. יו לא ידע מיהו המנהיג, אבל הוא ניחש. אולי זהו רדובן הידוע לשמצה בכבודו ובעצמו.

2 כינוי גנאי בעגה שוודית המתייחס לאנשים כהי עור שמוצאם לרוב מהמזרח התיכון, אפריקה ודרום אמריקה, המתגוררים בארצות צפון אירופה.

יו' אמר, "חבר'ה, הלילה באמת הלכתי על גדול. הבאתי ארבעה גרם. כל אחד יקבל לפחות חצי גרם ועדיין יישאר מספיק לתת לבנות."

פרדריק, הבחור האחר ששערו הוחלק לאחור, לגם מהמשקה שלו. "אתה מתאר לעצמך כמה הטורקי הזה בטח מרוויח מאיתנו ומכל החברים שלנו?"

"אני בטוח שהוא מרוויח יפה." ניפה חייך. הוא העמיד פנים שהוא סופר כסף.

יו' שאל, "כמה לדעתכם הוא מרוויח? מאתיים לגרם? מאה חמישים?"

נושאי השיחה נעשו מוכרים יותר. יו הכיר אותם בעל־פה: חברים משותפים, בנות, שמפניית מוֹאֶט ושַנְדוֹ. דברים מסוימים תמיד היו ברורים מאליהם. זה לא שלא יכלו לדבר על דברים אחרים, הם לא אידיוטים. הם חונכו להתבטא בצורה הטובה ביותר, אלא שהם לא הרחיבו את תחומי העניין שלהם שלא לצורך.

לבסוף הגיעו לעניינים עסקיים.

פרדריק אמר, "לא צריך כל כך הרבה כסף כדי להקים חברה. מאה אלף קרונות יספיקו. אני חושב שזה הון המניות הנמוך ביותר. אם נעלה רעיון מגניב נוכל לגמרי לעשות את זה. לנסות לעשות קצת עסקים, לרשום את החברה בשם מדליק, למנות ועד ומנכ"ל, והכי טוב: לקנות דברים פטורים ממס. כמה מגניב זה יהיה!"

יו' ניתח את פרדריק בעין בלתי מקצועית. הבחור לא גילה כל עניין באנשים, והיתה בכך הקלה מסוימת. הוא אפילו לא שאל מאיפה הגיע יו, וגם לא שום דבר אחר על אודות הרקע שלו. הוא דיבר בעיקר על עצמו, על מותגים יוקרתיים ועל סירות.

יו שתה ויסקי וקולה ומזג לעצמו ג'ין וטוֹניק חזק.

"נשמע מגניב לגמרי. ומי ייתן לנו מאה אלף קרונות?"

ניפה התערב, "זה קל, לא? הרעיון הזה מוצא חן בעיני."

יו שמר על שתיקה. הוא חשב מהיכן ישיג מאה אלף, וכבר ידע את התשובה: משום מקום. אבל הוא לא אמר דבר. הוא שיתף פעולה, חייך.

ניפה החליף את המוזיקה. פיטה הניח את רגליו על שולחן הקפה הנמוך והצית סיגריית מרלבורו לייט. פרדריק, שקנה לא מכבר שעון "פָּטֶק פִילִיפּ", שיחק עם הרצועה ודיקלם לעצמו בקול, "שעון של 'פטק פיליפ' זה אף פעם לא דבר שבאמת שייך לך. אתה רק שומר עליו בשביל הדור הבא."

הלהיט האחרון של ליידי גאגא בקע ממערכת הסטריאו.

יו אהב את התדלוקים האלה. השיחות. האווירה. אלה בחורים על רמה, בחורים שנראים טוב ותמיד לבושים היטב. הוא העביר עליהם מבט.

חולצות מכופתרות של פול סמית ושל דיור, ואחת שנתפרה לפי מידה על ידי חייט מרחוב גֶ'רְמין שבלונדון. חולצה אחת — בעלת צווארון אמריקני וחפתים כפולים — היתה של המותג הצרפתי "אֵי־פִּי־סי". שניים מהבחורים לבשו מכנסי ג'ינס של חברת אַקְנֶה. אחר לבש מכנסיים של גוּצִ'י עם עיצוב מובחן על הכיסים האחוריים. אחד הבחורים לבש מכנסי כותנה שחורים. הז'קטים היו מהודרים. אחד של בָּלַנְסִיאָגָה, דגם חום מקולקציית האביב עם רכיסה כפולה לפנים, ודגם קצר בעל שני קפלים מאחור. עוד ז'קט שחור מפוספס של דיור, בגזרה צרה, עם שני כיסים בצד אחד. אחד הז'קטים נתפר לפי מידה אצל חייט בסֵבִיל רוֹ שבלונדון: תפרים בולטים בדש השרוולים ובטנת משי אדומה. הצמר היה בצפיפות של מאה וחמישים חוטים לאינץ' — האיכות הגבוהה ביותר שיש. סימן ההיכר של חליפה נאה: הקווים הזורמים של הבטנה והעובדה שאיננה תלויה ברפיון. במקרה הזה הבטנה היתה רכה מאוד וזורמת והתאימה לגוף טוב יותר מכל ז'קט שאפשר למצוא בחנויות בשוודיה.

אחד הבחורים לא לבש ז'קט. יו תהה מדוע.

אחרונות חביבות: הנעליים של טוֹדְ'ס, של "מארק ג'ייקובס", מוקסינים של גוצ'י, עם אבזם הזהב הקלסי, נעלי הגומי המבוקשות ביותר של פּראדה, עם הסמל האדום בתחתית העקב, שיוצרו במקור עבור המפרשית של פראדה באליפות העולם.

ומעל הכול: חגורות עור שחורות דקות: הוגו בוס, גוצ'י, לואי ויטון, קוֹרְנֶלְיאנִי.

יו העריך את השווי הכולל בסך 72,300 קרונות, לא כולל שעונים, חפתים, וטבעות חותם ־ שעליהן הוטבעו סמלי המשפחות.

לא רע.

על השולחן היו ויסקי, וודקה בטעם וניל, ג'ין, חצי בקבוק מי טוניק של שוופס, קולה ולגין ליַיִן, שהיה כמעט מלא במיץ תפוחים — מישהו העלה רעיון להכין אֶפְּל מרטיני, אבל שתה רק כוס אחת.

לא פה נשתכר, הם הסכימו פה אחד, נדפוק את הראש במועדון. שולחן במועדון הלילה "קַרְמָה" הוזמן מראש. בעיקרון, גם בחורות היו כלולות בהזמנה.

איזו אווירה, חשב יו. וההכנות. איזו חברות נהדרת. בחורים מגניבים. הלילה של סטוקהולם היה הלילה שלהם.

הוא סקר במבטו את החדר. גובה התקרה עלה על שלושה מטרים. כרכובים מהודרים, שתי כורסאות וספה אפורה על שטיח פרסי אמיתי — ארבע מאות אלף לולאות קטנטנות, פרי עמלו של איזה ילד משועבד. כמה ירחוני "מקסים" ו"גִ'י־קְיוּ", ועוד ירחונים של מכוניות וסירות היו זרוקים על הספה. שלושה מדפי ספרים נמוכים מחנות היוקרה לרהיטים מעוצבים "נוֹרְדִיסְקָה גָלֶרְיֶיט" היו צמודים לאחד הקירות. אחד מהם היה עמוס בתקליטורי מוזיקה ודי־וי־די. על השני ניצבה מערכת סטריאו מתוצרת "פָּיוֹנִיר". היא לא היתה גדולה, אבל ארבעת הרמקולים הקטנים שהותקנו בפינות החדר היו עוצמתיים למדי.

המדף האחרון היה עמוס בספרים, ירחונים וקלסרים. בין הספרים היה גם קטלוג כרוך של האצולה השוודית, כמו גם אסופת כתביו של הסופר סְטְרינְדבֶּרְג, וכמה ספרי מחזור מבית הספר התיכון. האסופה של סטרינדברג היתה בוודאי מתנה מהוריו של פיטה.

הטלוויזיה היתה רחבה, שטוחה מאוד ויקרה להחריד.

כולם הסתובבו בבית בנעליים. טיפוסי. סוגיית הנעליים בבית מחלקת את השוודים לשלושה סוגי אנשים: האנשים שנכנסים לבית בנעליים ובגישה הנכונה — האם יש דבר גרוע יותר מלהסתובב במסיבה בלבוש חגיגי ובגרביים? הסוג השני הוא אנשים שנתקפים חוסר ביטחון ובודקים מה עושים האחרים. ייתכן שלא יחלצו את הנעליים אם האחרים לא יחלצו אותן. פחדנים. צבועים. הסוג השלישי והאחרון: אלה שחושבים שתמיד כדאי לחלוץ נעליים, והם מתהלכים חרש בגרביים ספוגי זיעה, אנשים שיכולים להאשים רק את עצמם.

יו שנא אנשים שמתהלכים בגרביים בלבד, ובמיוחד אם בגרביים היו חורים. הפתרון שהציע היה פשוט: כדור בעורף. המראה של בוהן תועה הגעיל אותו. כל כך סְוֵוני.3 סימן מובהק לחוסר עידון. סיכום חוקי עולם הגרביים: אל תחלוץ נעליים, לעולם אל תגרוב גרביים נטולי עקב והקפד לא לחשוף את העור שבין המכנסיים לגרביים. הגרביים צריכים תמיד להיות שחורים, או לחלופין גרביים עליזים בצבעים רועשים, אם שולבו במראה קודר.

3 כינוי גנאי לילידי שוודיה, שמרמז על המוניות.

ליתר ביטחון גרב יו גרבי ברך שחורים, של חברת "ברלינגטון", כמו תמיד. הוא גרס שֶקל הרבה יותר למיין אותם לאחר הכביסה, אם כולם באותו הצבע.

התוכנית לאותו הלילה היתה פשוטה: תמיד בטוח יותר להזמין בקבוקי משקה שלמים. קל יותר להזמין אותם. צריך לשתות בְּעלות של ששת אלפים קרונות לפחות.

ואז לשוֹטים. לשתות, להסניף, לשתות, להסתכל על חתיכות, אולי לרקוד קצת, לשוחח, לפלרטט, לפתוח עוד כפתורים בחולצה, להזמין שמפניה, להתחיל עם בחורות, שוב להסניף, להזדיין.

יו לא יכול להניח לעניין. הוא חזר אליו שוב ושוב. השאלות צצו במוחו. כמה מרוויח הסוחר השחור? האם הוא עובד שעות ארוכות? עד כמה העבודה מסוכנת? ממי הוא קונה? מהם הרווחים? איך הוא משיג לקוחות?

הוא אמר, "כמה הוא מרוויח בחודש לדעתכם?"

"מי?" שאל פרדריק, מופתע.

"הטורקי. הבלאטה שממנו אנחנו קונים ק'. הוא ממש גוֹרְדוֹן גֵקוֹ,4 לא?" הבנים הזכירו את הסרט "וול סטריט" באופן קבוע. יו צפה בסרט יותר מעשר פעמים ונהנה מכל שנייה. מהפַּשטות של רדיפת הבצע.

4 דמות של אדם חמדן ותאב בצע מהסרט "וול סטריט".

ניפה צחק, "אתה לא מפסיק לדבר על כסף. מה זה משנה בכלל? אני בטוח שהוא מרוויח הרבה, אבל אתה חושב שהוא מגניב? ראית פעם את הבגדים שלו? ז'קט עור של כפריים, שרשרת זהב עבה של צוענים שתלויה מעל החולצה שלו, מכנסיים רפויים מאיזו חנות מפעל או משהו, חפתים ענקיים בחולצות שלו. הוא ממש כלי."

יו פרץ בצחוק מתגלגל.

הם הניחו לנושא.

כעבור שתי דקות צילצל הטלפון הנייד של פיטה. הוא הצמיד את הטלפון לאוזנו כשדיבר. בתוך כך חייך אל הבחורים חיוך רחב. יו לא הצליח לשמוע את דבריו.

פיטה ניתק את השיחה. "חבר'ה, יש לי הפתעה קטנה בשבילנו הערב. הם מחפשים חניה."

ליו' לא היה מושג על מה הוא מדבר. הבחורים האחרים החליפו מבטים ידעניים, להוטים.

חלפו חמש דקות.

פעמון הדלת צילצל.

פיטה ניגש לפתוח את הדלת. הבחורים האחרים נשארו במקומם בסלון.

ניפה החליש את עוצמת המוזיקה.

בחורה גבוהה במעיל גשם ושרירן בז'קט ג'ינס שחור נכנסו אל החדר.

פניו של פיטה קרנו. "והנה החימום לערב זה."

הבחורה ניגשה למערכת הסטריאו כאילו דיגמנה על מסלול. היא היתה מלאת ביטחון ויציבה, כמעט ריחפה על עקבי הסטילטו הגבוהים מאוד של נעליה. היא היתה בת עשרים לכל היותר. שערה החום היה חלק מאוד. יו תהה אם היא חובשת פאה.

היא החליפה את המוזיקה והגבירה את עוצמתה.

הזמרת קיילי מינו: "אם אתה מפחד לעוף, לעולם לא תגיע לגן עדן."

הבחורה פשטה את מעיל הגשם. מתחתיו היא לבשה חזייה שחורה, חוטיני וגרבי ניילון עם ביריות.

היא החלה לרקוד לצלילי המוזיקה. הריקוד היה מפתה, מזמין. היא התפתלה, חייכה אל הבנים כאילו היא מחלקת ממתקים, היא הניעה את ירכיה, העבירה את לשונה על שפתה העליונה, הניחה אחת מרגליה על קצה שולחן הקפה. היא נשענה קדימה והישירה מבט אל יו. הוא ציחקק בעליזות וצעק, "איזה בונוס יפה, פיטה! היא יותר טובה מזאת שהיתה לנו לפני הקיץ."

החשפנית התנועעה לקצב המוזיקה. היא נגעה בעצמה בין רגליה. הבנים ייללו. היא ניגשה אל פיטה, נישקה אותו על לחיו, ליקקה את אוזנו. הוא ניסה לצבוט את ישבנה. היא התרחקה ממנו בצעדי ריקוד וידיה מאחורי גבה. היא הניעה את מפשעתה קדימה ואחורה לקצב המוזיקה. היא פתחה את סוגר חזייתה והשליכה אותה אל השרירן, שנשען על הקיר ולא זז. המוזיקה המשיכה להתנגן. היא זזה מהר יותר, קימרה את גבה. שדיה קיפצו. הבנים ישבו מהופנטים.

היא תפסה בחוטיני שלה והניעה אותו קדימה ואחורה, הרימה רגל אחת ושוב הניחה אותה על שולחן הקפה. היא נשענה קדימה.

האיבר של יו התקשה.

ההצגה נמשכה עוד חמש דקות. והיא רק הלכה והשתפרה.

בסיומה צחק ניפה ואמר, "אני נשבע שזה היה הדבר היפה ביותר שראיתי מאז טקס הקונפירמציה5 שלי."

5 אחד מטקסי הקבלה לנצרות.

פיטה שילם את החשבון במסדרון. יו תהה מה הנזק.

כשעזבו החשפנית והשומר, הם שתו עוד משהו והקשיבו למוזיקה. הם המשיכו לדבר על החוויה.

יו רצה לצאת לעיר. "חבר'ה, קדימה. אנחנו הולכים, נכון?"

"לא, בואו ניסע במונית!" שאג פיטה.

הגיע הזמן לזוז.

פיטה הזמין מונית.

יו תהה כיצד יוכל להרשות לעצמו את המחיר של לילה שלם עם החבר'ה.

3

מכון הכושר: מקום הבילוי של הסֶרְבִּים. סטרואידים לרוב, בחורים מגודלים, בקיצור, השטח של רדובן.

מראדו בילה ארבע שנים במכון הכושר. הוא אהב את המקום, אף שהמכשירים — שיוצרו על ידי חברה ותיקה, "נוֹרְדִיק גִ'ים" — היו מחורבנים, והקירות לא היו נקיים במיוחד. מבחינתו של מראדו זה לא היה חשוב. השימוש חינם במשקולות והלקוחות היו חשובים. המראה הכולל של המקום: המוני ואופייני לחדרי כושר. צמחי פלסטיק בתוך שני דליים לבנים עם אדמה מלאכותית, טלוויזיה שחוברה אל הקיר מעל אופני הכושר, ובה נראה ערוץ הספורט האירופי, יורו ספורט. מוזיקת יורודאנס בקעה מהרמקולים דרך קבע. כרזה משנת 1992, שבה נראה ארנולד שוורצנגר, וכרזה נוספת שבה נראה השרירן אוּבֶה רִיטֶר באליפות העולם בהרמת משקולות לשנת 1994, שתי כרזות שבהן נראתה קריסטל הנסון — הבחורה עם הריבועים בבטן והציצים מסיליקון. מושך? זה לא הסגנון של מראדו.

נישה: בחורים שריריים. אבל לא המשוגעים הכי גדולים לכושר. הבחורים האלה לא קורצו מהחומר הנכון.

נישה: בחורים שהגוף, הגודל ומסת השריר חשובים להם, אבל הם גם מבינים שדברים מסוימים חשובים יותר מאימוני כושר. עבודה עשויה להיות חשובה יותר, כבוד חשוב יותר. הכי חשוב תמיד — מר ר'.

רדובן החזיק בבעלות על שלושים ושלושה אחוזים ממכון הכושר. זה היה רעיון עסקי מבריק. המכון היה פתוח עשרים וארבע שעות ביממה בכל ימות השנה. מראדו אפילו ראה גברים שואגים אל מול המראות בליל ראש השנה האזרחית. הם הרימו משקולות כבדות בזמן ששאר האנשים במדינה צפו בזיקוקים ושתו שמפניה. מראדו אף פעם לא היה במכון בלילות כאלה. היה לו עסק לנהל. הזמנים הקבועים שלו היו בין תשע וחצי לאחת־עשרה בלילה. אז המכון היה מושלם.

המקום היה נכס מבחינות אחרות: בסיס גיוס, אבן שואבת למידע, מחנה אימונים. מראדו השגיח על גושי הבשר.

הרגע שמיד לאחר האימון היה אחד מהטובים ביותר ביום עבור מראדו. הגוף היה עדיין חם מהאימון, השיער רטוב, אדים מהמקלחות. ריח סבון הרחצה והדאודורנט, שרירים כואבים.

רגיעה.

הוא לבש את חולצתו ולא כיפתר אותה. לא היו צווארוני חולצות רחבים דיים עבורו. צווארו היה עבה כמו צוואר של שור.

באימון באותו היום הוא התמקד בגב, בשרירים החיצוניים של הירכיים ובשרירי הזרוע. הוא אימן את גבו בעזרת מכשיר. תנועות משיכה אטיות לשרירים בגב התחתון. חשוב לא למשוך בעזרת הזרועות. ואז מתיחות הגב. אימון הגב התחתון. לאחר מכן הירכיים. כשלוש מאות וחמישים קילוגרמים על המתח. הוא שכב על הגב ודחף כלפי מעלה. אומרים שהזווית שבין השוק לבין כף הרגל לא אמורה להשתנות. למראדו אלה בלבולי ביצים שמסַפרים למתחילים. אם אתה יודע מה אתה עושה אפשר למתוח אותן עוד קצת. להשיג את התוצאות הטובות ביותר. ריכוז. הוא כמעט חירבן במכנסיים.

החלק האחרון: שרירי הזרוע. השרירים החשובים ביותר. מראדו השתמש רק במשקולות חופשיות.

מחר: צוואר, השריר התלת־ראשי ושרירי הירך האחוריים. בטן: כל יום. זה אף פעם לא יותר מדי.

היה לו יומן בדלפק הקבלה, שבו כתב מדי יום הערות על כל אימון. מטרותיו של מראדו היו ברורות: להגיע ממאה עשרים ושניים קילוגרמים למאה שלושים ואחת קילוגרמים של מסת שריר טהורה עד חודש פברואר, ואז לשנות את האסטרטגיה. לקרוע את עצמו, לשרוף שומן. עד הקיץ הוא יהיה כולו שרירים. נקי, בלי שומן מיותר. הוא ייראה מעולה.

הוא התאמן גם במקום אחר פעם, פעמיים בשבוע — מועדון האגרוף במכון הכושר "פֶּנְקְרֵייס". רגשי האשם הציקו לו. הוא צריך ללכת לעתים קרובות יותר. פיתוח כוח השרירים חשוב. אבל הכוח שימש למטרה מסוימת. כלִי העבודה של מראדו: פחד. הוא הסתמך בעיקר על הגודל שלו והגיע רחוק. ולבסוף התקדם אפילו יותר במה שלמד ב"פנקרייס": לשבור עצמות.

הוא נהג להישאר במלתחה כעשרים דקות. הוא נהנה מהידידות המיוחדת שנרקמת בין בחורים שריריים במכון כושר. הם ראו זה את זה, הינהנו, החליפו כמה מילים על תוכנית האימונים של אותו היום, התיידדו. שם גם נהגו להתכנס המנהיגים בארגון של רדובן.

נושאי השיחה של השרירנים: הדגמים האחרונים בסדרה חמש של ב־מ־וו, קרב יריות בדרום העיר בסוף השבוע, מכשירי כושר חדשים לאימון השריר התלת־ראשי.

שני בחורים טחנו טונה מקופסאות של כחצי קילו. בחור שלישי לגם ממשקה חלבון אפור ונגס בחטיף אנרגיה. הרעיון היה לטחון כמה שיותר חלבונים מיד לאחר האימון. לשקם את תאי השריר הפגועים ולבנות תאים גדולים עוד יותר. בין הבחורים נראה פרצוף לא מוכר. מישהו חדש.

מראדו גדול ממדים. הבחור החדש ענק.

הוא הפר את כללי הטקס הקבועים: תגיע בזמן, אל תתבלט, בדוק את השטח, נהג בצניעות, כבד אחרים. הבחור הזה, הענק, ישב בדיוק באמצע. הוא חשב, כפי הנראה, שהוא אחד מהחבר'ה. לפחות שמר על שתיקה בינתיים.

מראדו גרב את גרביו והמתין. אלו תמיד היו פריטי הלבוש האחרונים שלבש. הוא וידא שכפות רגליו יבשות לגמרי.

"יש לי עבודה בסוף השבוע הזה. מישהו מעוניין?"

"במה מדובר?" שאל פטריק. שוודי. גלוח ראש לשעבר שעזב את הקבוצה שאליה השתייך ועבד עבור מראדו כבר שנה. קעקועים לאומניים כיסו את כל גופו. היה קשה להבחין ביניהם. הם נראו כמו ערבוביה ירוקה.

"לא דבר גדול מדי. אני רק צריך קצת עזרה, כרגיל."

"איך, לעזאזל, אנחנו אמורים לעבוד אם אין לנו מושג במה מדובר?"

"פטריק, תירגע. אל תחרבן במכנסיים מרוב התלהבות. אמרתי שזה העניין הרגיל."

"טוב, מראדו. אני סתם צוחק. סליחה. אבל מה הקטע?"

"אני צריך קצת עזרה בגבייה. אתם מכירים את המסלולים שלי בעיר."

רַטְקוֹ, בן ארצו וחברו של מראדו, הרים גבה. "גבייה? יותר מהרגיל? הם לא משלמים כל שבוע כמו שצריך?"

"רובם, אבל לא כולם. אתה יודע איך זה. יש גם ברים חדשים שעשויים להיות מעוניינים בנו."

מחמוד, אחד מהערבים החדשים במכון הכושר, משח את שערו בשעווה. "מצטער, מראדו, אני צריך להתאמן. אני עושה עוד אימון כל לילה."

"אתה מתאמן יותר מדי," ענה מראדו. "אתה יודע מה רטקו אומר. יש שני דברים שיעשו לך יבלות בתחת: להיות קטן מדי בכלא, ואז לאכול בתחת, ולהתאמץ מדי במכון עד שאתה מחרבן במכנסיים כמו תינוק."

רטקו צחק. "העבודה, היא תימשך כל הלילה?"

"אני חושב שהיא תיקח זמן. רטקו, אתה בפנים? פטריק? עוד מישהו? אני פשוט צריך תגבורת. רק כדי שלא יחשבו שאני לבד."

איש לא התנדב.

הענק החדש בחדר פתח את פיו. "אתה כל כך קטן, שבטח תצטרך צבא שלם של אנשים."

דממה השתררה במלתחה.

שתי אפשרויות: או שהענק חשב שהוא מצחיק וניסה להפוך לאחד מהחבר'ה, או שהוא קרא עליו תיגר ורצה עימות.

מראדו בהה בחלל. הוא שמר על פני פוקר. המוזיקה ממכון הכושר נשמעה בבירור. מראדו; האיש שהיה בכוחו לשתק מכון שלם לפיתוח גוף.

"אתה בחור מגודל, אני מודה, אבל תשמור על פרופיל נמוך."

"למה? אסור להתבדח פה או מה?"

"פשוט תשמור על פרופיל נמוך."

רטקו ניסה להפיג את המתח. "תירגע. ברור שאפשר להתבדח אבל…"

הענק קטע את דבריו. "לך תזדיין. אני אגיד מה שמתחשק לי מתי שמתחשק לי."

במלתחה השתררה אווירה של טקס אשכבה.

אותה מחשבה חלפה במוחם של כולם: הוא רוצה שיסחבו אותו החוצה על אלונקה?

מראדו קם על רגליו. הוא לבש את הז'קט שלו. "בנאדם, נראה לי שעדיף שתעלה למעלה ותעשה את מה שבשבילו באת לפה."

מראדו יצא מהמלתחה. אין בעיות. קלי קלות.

כעבור שתים־עשרה דקות, בקומה העליונה של מכון הכושר. הענק עמד מול המראה. בכל יד החזיק משקולת של כארבעים וחמישה קילוגרמים. הוא התנודד מעט. ורידיו נראו כמו תולעים לאורך זרועותיו. שרירי זרועותיו היו גדולים כמו כדורי רגל. ארנולד שוורצנגר — אתה יכול להתחפף.

הבחור נחר, נהם, נאנק.

ספר את ההרמות. שש, שבע…

השעה היתה אחת־עשרה וחצי בלילה. המכון היה כמעט ריק. מראדו עמד ליד דלפק הקבלה וכתב במחברתו את פרטי אימון הכושר של אותו היום.

…שמונה, תשע, עשר…

פטריק ניגש למראדו ודיבר איתו. הוא אמר, "אני אתן לך צלצול ביום שישי לגבי העבודה. נראה לי שאני בפנים. זה בסדר?"

"תודה, פטריק, אתה בפנים. נדבר עוד כשתתקשר."

…אחת־עשרה, שתים־עשרה, הפסקה. מנוחה קצרה. אבל לא להניח לשרירים להתכווץ.

מראדו ניגש אל הענק. הוא עמד לצדו ובהה. זרועותיו היו שלובות על חזהו.

הענק התעלם ממנו והחל שוב לספור.

אחת, שתיים שלוש…

מראדו הרים משקולת של כשלושים קילוגרמים וביצע שתי הרמות בהתאם לקצב של הענק.

…ארבע, חמש…

הוא הפיל את המשקולת על כף רגלו של הענק.

הענק צרח כמו חזיר שחוט. הפיל את המשקולות שלו, תפס בכף רגלו, ניתר על רגל אחת ועיניו דמעו.

טיפש אומלל, חשב מראדו, היית צריך ללכת צעד אחד אחורנית ולעמוד על המשמר.

מראדו הלם בכל הכוח ברגלו השנייה של הבחור. כמאה וחמישים קילוגרם קרסו על הרצפה. מראדו התנפל עליו במהירות מפתיעה. הוא הקפיד להצמיד את גבו אל החלון. הוא שלף את אקדחו, סמית אנד וֵסוֹן, קליבר 38. האקדח היה קטן, אבל שימושי למראדו. היה אפשר להסתיר אותו בקלות מתחת למעיל.

האנשים בחוץ לא יכלו לראות מה קורה בפנים. לשלוף נשק — זה לא היה אופייני למראדו. במיוחד לא במכון הכושר.

קנה האקדח נתחב לפיו של הענק.

מראדו שיחרר את הנצרה. "תקשיב טוב, ילד: קוראים לי מראדו סְלוובִיץ'. זה המכון שלנו. שלא תעיז לדרוך פה יותר אף פעם, אם עדיין נשארו לך כפות רגליים, כמובן."

הענק הבין שזמנו עבר כמו כוכב תוכנית ריאליטי שהסתיימה לפני שלושה חודשים. הושפל.

אולי הוא היה גמור לנצח.

מראדו קם וכיוון את האקדח כלפי מטה, אל הענק. גבו היה צמוד לחלון. זה היה חשוב. הענק עדיין שכב על הרצפה. מראדו דרך על רגלו הפצועה — כמאה ועשרים קילוגרמים על בהונות שרוסקו זה לא כבר.

הענק ייבב. הוא לא העז להתפתל.

מראדו תהה אם הבחין בדמעה בזווית עינו של הבחור.

"הגיע הזמן לצלוע הביתה."

המסך ירד.

4

החיים נמתתתחחחחו כמו מסטיק.

כשאתה כלוא בתא משמונה בערב ועד שבע בבוקר יש לך הרבה זמן לחשוב. שנה, שלושה חודשים ושישה־עשר ימים בפנים. עמיד בפני ניסיונות בריחה, אמרו. תשכח מזה.

חורחה נזהר בצעדיו. הוא השתוקק לעשן, בקושי ישן, רץ לשירותים, שיגע את הסוהרים. הם נאלצו לשוב ולפתוח את תאו.

בלילות ארוכים עלו מחשבות רציניות בראשו. זיכרונות.

הוא חשב על אחותו, פאולה. היא הצליחה בלימודיה במכללה, בחרה בסגנון חיים אחר. סגנון שוודי, עם ביטחון. הוא העריץ אותה. חשב על דברים לומר לה כשישתחרר, כשיוכל לראות אותה באמת, ולא רק לבהות בתמונתה שאותה תלה מעל הדרגש שלו.

הוא חשב על אמו.

הוא סירב לחשוב על רוֹדְרִיגֶז.

הוא חשב על תוכניות שונות. הוא חשב על התוכנית בהא הידיעה. ובעיקר התעמל. יותר מכל אחד אחר.

כל יום הוא יצא לעשרים סיבובי ריצה במתחם, לאורך החלק הפנימי של החומות. המרחק הכולל: שמונה קילומטרים. אחת ליומיים התאמן בחדר הכושר של בית הכלא. הוא נתן עדיפות עליונה לפיתוח שרירי הרגליים. הקפיד להשתמש במכשירי הכושר. ואחר כך התמתח המון. אנשים חשבו שהוא השתגע. המטרה: כארבע מאות ושניים מטרים בפחות מחמישים שניות, כשלושה קילומטרים בפחות מאחת־עשרה דקות. זה עשוי להצליח עכשיו, כשהוא מעשן פחות.

האזור היה מטופח. את הדשא גזמו היטב. השיחים היו נמוכים. לא היו עצים גבוהים — הסיכון היה מובן מאליו. שבילי חצץ הקיפו את הבניינים. הם היו טובים לאימונים. מדשאות רחבות ידיים. שני שערי כדורגל, מגרש כדורסל קטן, כמה ספסלי אימונים בחוץ. זה היה יכול להיות נחמד כקמפוס במכללה. במראה האוניברסיטאי חיבלה חומה בגובה שבעה מטרים.

ריצה היתה הצד החזק של חורחה. הוא היה חסון, כמו לוחם גרילה. לא שרירי מאוד, בלי שומן מיותר. הוורידים בזרועותיו בלטו. פעם אחת בחטיבת הביניים אמרה לו אחות שהוא חלומו של כל בנק דם. חורחה, שהיה צעיר וטיפש, אמר לה לחלום על מישהו אחר, כי היתה כל כך מכוערת. היא לא בדקה אותו באותה פעם.

שערו היה חום כהה וחלק, והוא סירק אותו לאחור. עיניו היו חומות בהירות. למרות כל מה שעבר עליו בג'ונגל העירוני, עדיין נותרה תמימות בעיניו. היא הקלה עליו את מכירת הלבן.

במשך השבוע הם עבדו כמו חמורים בסדנאות. הם יכלו לצאת החוצה פעמיים ביום: שעה אחת לארוחת הצהריים, ושוב אחר הצהריים, בין חמש לשבע, שעת ארוחת הערב. ולאחר מכן נעילת תאים. רק אתה והתא שלך. בסופי השבוע הזמן החופשי היה ארוך יותר. הם שיחקו בכדור, הרימו משקולות. הכנופיות הזריקו את החומר שלהם, עישנו, פיטפטו, הגניבו ג'וינט כשהסוהרים לא הסתכלו. חורחה התאמן.

הוא החל ללמוד לבחינות הבגרות שלו. הנהלת בית הכלא ראתה זאת בעין יפה. הדבר העניק לו סיבות אמינות להיות לבדו. היה יושב מדי ערב בתאו, בדלת פתוחה, וקורא מהשעה חמש ועד לשעת ארוחת הערב. הם האמינו להצגה. הדפוקים הינהנו בשביעות רצון. זונות.

התא היה קטן — כשישה מטרים רבועים — וצבוע בחום בהיר. בחלון, שגודלו כחצי מטר רבוע, נקבעו שלושה סורגי ברזל כדי למנוע ניסיונות בריחה. הם נצבעו בלבן, ומרווחים של כעשרים ושלושה סנטימטרים הפרידו ביניהם. אבל המלך, יוֹאָן אוּרְסוּט, הצליח לעשות זאת. הוא עשה דיאטה שלושה חודשים ומרח את עצמו בחמאה. חורחה תהה מה היה קשה יותר להשחיל החוצה, את הראש או את הכתפיים.

עיצוב פשוט: מיטה מתקפלת עם מזרן ספוגי דק, שולחן כתיבה שמעליו שני מדפים וכיסא עץ, ארון ומדף נוסף לאחסון. לא היה אפשר להחביא דבר. רצועת עץ שנועדה לתליית כרזות נמתחה לאורך החדר. לא היה אפשר להדביק נייר דבק ישירות על הקיר שמא יוצמד אליו השד יודע מה שיסתיר סמים או דברים אחרים. חורחה תלה תמונה של אחותו וכרזה אחת קלסית בשחור לבן: צ'ה גווארה עם הזקן המדובלל והכומתה.

הסוהרים ערכו חיפוש בתא לפחות פעמיים בשבוע. הם חיפשו סמים, יין או חפצים גדולים ממתכת. הם השתינו בכיוון הרוח. המקום שרץ גראס, אלכוהול, כדורי סוּבּוּטֶקְס.6

6 תחליף סם המשמש לטיפול באנשים הסובלים מהתמכרות להרואין.

הסביבה עוררה בו קלאוסטרופוביה. בימים אחרים הוא היה בעננים, ומחשבות על הבריחה היו כמו הזיה. לעתים היה מתנהג כמו איזה חתיכת מכור מחורבן. הוא התחמק מכל דבר. זה היה מסוכן ומיותר. חשד קטן אחד שיתעורר והתוכנית שלו עלולה ללכת לעזאזל. הומואים מלשינים מצצו לסוהרים.

הוא חשב על הרקע שלו. מורים בסולֶנטונָה, שבסתר לבם היו גזענים. לבנים שחיו על קצבאות סעד, שוטרים שחצנים. נסיבות שיגרמו לילד מהשכונות לבצע את כל הטעויות הצפויות. הם לא ידעו כלום על החיים. אבל חורחה אף פעם לא קיטר, ובייחוד לא עכשיו. בקרוב הוא יהיה בחוץ. הוא שקל סחר בלבן, העלה רעיונות, ניתח, זמם מזימות, למד מרולנדו ומהחבר'ה האחרים.

הוא חלם חלומות משונים. שנתו נדדה. הוא ניסה לקרוא. עשה ביד, הקשיב למוזיקה של אֵמִינֶם, של "לָטִין קִינְגְס" ו"סַנְטָנָה". חשב על אימוני כושר, ושוב עשה ביד.

הזמן הזדדדחחחחל לאטו.

חורחה חיכה. תיכנן. הירהר. נע בין התפרצויות של שמחה לחרטה. התייחס לעצמו ברצינות רבה יותר מאי־פעם. מעולם לא חשב כל כך הרבה על דבר אחד. זה חייב לעבוד.

בחוץ חורחה לא הכיר אף אחד שהיה מוכן להסתכן כל כך, ולכן נאלץ לקחת על עצמו את התכנון. אבל הוא לא היה צריך לעשות הכול.

רולנדו לא שב להזכיר את שיחתם בחדר האוכל בנושא הבריחה. הבחור נראה אמין. אם היה רוצה לזמר, השמועה כבר היתה מתפשטת. חורחה היה צריך להעמיד אותו במבחן נוסף. לוודא שוב שהגיע הזמן לחשוף חלקים מתוכניתו. הוא נזקק לעזרתו של רולנדו.

הבעיה האמיתית הראשונה: הוא היה צריך לדבר עם אנשים מסוימים ולהכין דברים. היו דרושות לו כמה שעות מחוץ לכלא. באוסטרוקר כבר לא העניקו שחרור על תנאי, אלא רק בנסיבות מסוימות. חורחה הגיש בקשה חודשיים קודם לכן. היה עליו למלא את טופס 426־אֵיי, שבו ציין שהסיבה היא "ללמוד ולבקר את המשפחה". זה נשמע בסדר. ובכל מקרה, זו היתה האמת.

הם ראו את לימודיו באור חיובי. העובדה שלא השתייך לכנופייה מצאה חן בעיניהם. הוא נתפס כאדם ממושמע, מישהו שלא מסתבך. אף פעם לא מסומם, אף פעם לא משתחצן. צייתן בלי להתנהג כמו איזה נקבה.

הם אישרו לו יום אחד, 21 באוגוסט, ללימודים ולביקור משפחתי. הוא אפילו קיבל רשות לעשות קניות ולראות חברים. יום ראשון בחוץ מאז נכלא. הכינו לו לוח זמנים. זה יהיה יום עמוס. מצוין. אולי כל העסק יצליח לו. הוא היה צריך לעשות עבודה טובה. אין סיכוי שהוא יירקב באוסטרוקר עד סוף ימיו.

הבעיה היחידה היתה שלחופשה כזאת התלוו תמיד שלושה סוהרים.

שעת השין הגיעה. שתים־עשרה שעות של היסטריה מתוכננת היטב.

חורחה והסוהרים נסעו לסטוקהולם במיניוואן של בית הכלא בשעה תשע בבוקר. היישר אל הספרייה הציבורית של סטוקהולם.

חורחה התבדח עם הסוהרים במהלך הנסיעה.

"קריעה של טיול אתם עושים לי."

הם לא הבינו את דבריו. "למה אתה מתכוון?"

"אתם יודעים, ספרייה, קריאה…"

הם התגלגלו מצחוק.

מצב הרוח בתוך הרכב היה מרומם.

היום התחיל בצורה טובה.
***

כעבור חמישים דקות הם חנו בעיר.

באוֹדֶנְגָטן.

יצאו מהרכב.

עלו במדרגות הספרייה הציבורית. בפנים: מבנה עגול עם כיפה. התקרה הגבוהה מצאה חן בעיני חורחה. הסוהרים הביטו בו. הוא חובב אדריכלות או מה?

הוא ביקש לראות את ריטה לוּנדבֶּרג, הספרנית הראשית. הוא כבר סיפר לה בשיחת טלפון את הסיפור שלו: הוא אסיר שלומד לבגרויות בהתכתבות. הוא צריך גיליון ציונים מבית הספר התיכון כדי להתחיל חיים חדשים בחוץ. כעת הוא לומד באופן עצמאי על ההיסטוריה של בית הכלא אוסטרוקר וסביבתו. הוא מתכוון ללמוד על ההתפתחות התרבותית של המקום.

ריטה הגיעה. היא נראתה כפי שחורחה ציפה שתיראה: אקדמאית קומוניסטית לבושה בסוודר. על צווארה היתה תלויה מחרוזת דמוית אצטרובל מזוגג.

הסוהרים התפצלו בתוך המבנה העגול. הם ישבו ליד היציאות והשגיחו עליו.

חורחה השתמש בקול הקטיפה שלו וריכך את מבטא השכונות. "שלום, את ריטה לונדברג? אני חורחה. דיברנו קודם בטלפון."

"כמובן. אתה זה שכותב על ההיסטוריה התרבותית של אוסטרוקר."

"נכון. האזור הזה נראה לי מעניין מאוד. הוא מיושב כבר אלפי שנים." חורחה הכין את שיעורי הבית שלו. בבית הכלא היו עלונים. היה אפשר לשאול ספרים מסוימים מספריית בית הכלא. הוא הרגיש כמו מלך התעלולים הזולים.

כל עוד הסוהרים לא שומעים דבר.

היא קנתה את זה. לאחר שיחת הטלפון הכינה את הדברים שלהם יזדקק. כמה ספרים על אודות האזור, ובמיוחד מפות ותצלומי אוויר.

ריטה המתוקה.

הסוהרים וידאו שהחלונות בחדר הקריאה גבוהים מספיק, ואז המתינו במבואה הגדולה, ליד היציאות.

הכול בסדר. הם לא קלטו שום דבר. נאדה.

שלוש שעות של התפלפלות אינטלקטואלית עם מפות ותצלומים. הוא לא רגיל לדברים האלה, אבל הוא לא אידיוט. הוא בדק את המפות שבספר הטלפונים ואת המפות שבספריית בית הכלא שבועות רבים קודם לכן, כדי להבין כיצד שורטטו. הוא התחרט על ההברזות משיעורי גיאוגרפיה בבית הספר.

הוא פרש את המפות לפניו. ביקש לשאול סרגל. בדק כל אחת ואחת מהן, הביט בכל תצלום אווירי, בחר בתצלומים המפורטים ביותר, חיפש כבישים סמוכים, אזורים מיוערים סמוכים, בחן את מגדלי השמירה שהכיר, את מיקומם ואת קרבתם זה לזה. הוא בחן את הכביש הראשי המוביל לבית הכלא, וגם מסלולים חלופיים. הוא למד מהם השלטים המסמלים אדמת בִּיצה, גבעה ויער. בדק באילו מקומות הקרקע בטוחה. הוא ראה זאת בעיני רוחו, שינן, מדד, סימן, הירהר.

מהי דרך המילוט הטובה ביותר?

מתחם בית הכלא: שני בניינים מרכזיים בני שתי קומות ובהם תאי האסירים, ובניין נוסף בן שתי קומות, שבו בתי מלאכה וחדר האוכל. והיו גם המרפאה, בניין בן כמה קומות לסוהרים, חדר האוכל של הסוהרים ואזורים למבקרים. בין הבניין הראשון לבניין האחרון הפריד קיר נוסף.

מחוץ למתחם הכלא: שטח מוגדר של כשלושים מטרים, להוציא כמה שיחים ועצים קטנים. ואז יער שהשתרע על פני קילומטרים רבים. אבל היו כבישים צדדיים קטנים.

הוא עצם את עיניו וניסה להיזכר. הוא בחן שוב את התצלומים ואת המפות. חזר ועבר על הערֵמה. וידא שהבין אילו שורות מציינות הבדלי גובה. אילו מהן היו כבישים, אילו היו אפיקי מים. הוא בדק את יחידות המדידה. הן היו שונות בכל מפה. שני סנטימטרים וחצי היו כתשעים ואחד מטרים וכו'. חורחה היה יסודי יותר משחשב שיוכל אי־פעם להיות. הוא ביצע סקירה כללית של האזור.

לבסוף היו לו שלוש נקודות חלופיות לבריחה ושלוש נוספות למכונית שתמתין לו. הוא העתיק את המפה, סימן עליה את הנקודות ומיספר אותן. נקודות א', ב' ו־ג'. נקודות אחת, שתיים ושלוש. הוא שינן אותן.

הוא חזר ובדק הכול.

ויצא.

הסוהרים השתעממו. חורחה התנצל. היום היה עליו לשמור על יחסים טובים איתם. הם נראו מרוצים שסיים את ענייניו.

התחנה הבאה היתה החשובה מכולן באותו היום. סֶרְחיוֹ, בן דודו של חורחה. אחיו לנשק מימיהם בסולנטונה. נקודת המפתח בתוכנית.

חורחה והסוהרים נכנסו לסניף מקדונלדס הסמוך לספרייה הציבורית. ריח ההמבורגרים הזכיר לו נשכחות.

הם נפגשו בחיוך רחב.

"בן דוד! טוב לראות אותך, בנאדם!"

סרחיו התגנדר בחליפת טרנינג שחורה מהודרת. על ראשו עטה רשת לשיער, כמו איזה טבח. הם בירכו זה את זה בהצמדת מפרקי ידיהם. סגנון שכונה טיפוסי. בן דודו לא צריך היה להיכנס בלבוש של חבר כנופייה מול עיני הסוהרים.

הם התיישבו. שוחחו. הקפידו לדבר ספרדית. סרחיו קנה המבורגרים לארבעתם. ממש גן עדן. הסוהרים ישבו בשולחן אחר ואכלו כמו חזירים.

הסניף נראה מודרני יותר מאז הביקור האחרון של חורחה. העיצוב היה חדש: כיסאות מעץ קל. תמונות ההמבורגרים נראו מושכות יותר. גם הבחורות שעבדו מאחורי הדלפק נראו מושכות יותר. יותר סלטים וירקות ירוקים. בעיני חורחה זה היה אוכל לארנבים, ובכל זאת, הוא סימל את החופש. זה נשמע רכרוכי ונדוש, אבל למקדונלדס היתה משמעות מיוחדת עבורו. זו היתה המסעדה האהובה עליו, מקום מפגש. בקרוב יוכל לבלות שם מתי שרק ירצה.

הוא הרגיש לחוץ. הוא חייב לגשת לעניין.

הוא תיאר לסרחיו בקצרה את תוכנית הבריחה שלו. "על המפה מסומנות שש נקודות שונות. המכונית אמורה להיות בנקודה שמסומנת בְּמספר. אתה תבצע את כל שאר ההוראות שכתבתי באחת הנקודות המסומנות בְּאוֹת. אני עדיין לא יודע איזה נקודות הכי טובות. אני צריך לחשוב על זה שוב. אני אכתוב לך את זה במכתב. האותיות והמספרים של הנקודות יהיו בשורה השלישית מלמטה. עותק של המפה וההוראות מקופלים בתוך עמוד ארבעים וחמש בספר בשם 'פילוסופיות משפטיות'. שם המחבר הוא האריס. שם, בספרייה הציבורית. אתה איתי?" חורחה הצביע.

סרחיו לא היה החכם באדם, אבל הוא הבין דברים כאלה. חורחה יהיה חייב לו לנצח, אף על פי שתיכנן הכול בעצמו. סרחיו יעשה כמיטב יכולתו כדי לעזור.

חורחה שאל לשלומה של אחותו. הריח במקדונלדס והזיכרונות מפאולה. ג'אנק פוד זה נוסטלגיה.

שאר השיחה שלהם היתה שטותית. הם דיברו על המשפחה שלהם, על חברים ותיקים מסולנטונה ועל בחורות. הצגה לסוהרים.

הגיע הזמן לזוז.

כשנפרדו, נישק חורחה את סרחיו ארבע פעמים על כל לחי.

הם החליפו מילות נימוס צ'יליאניות.

השעה היתה כבר ארבע אחר הצהריים. בשעה שבע הוא והסוהרים אמורים לחזור.

התחנה הבאה: הוא עמד לקנות נעליים. הוא הזמין אותן מקטלוג. קרא, התקשר לחנויות, עשה מחקר מקיף: ג'ל, נייק אייר, אדידס טורסיון ושאר השיטות המאפשרות בעיטות נוחות. אלוהים יודע כמה זבל וכמה זיוף יש בשוק. צריך לדעת לזהות. לקנות את המוצר האיכותי באמת. שני הדברים החשובים: נעלי ריצה טובות — חשוב מאוד; בולמי הזעזועים האיכותיים ביותר בשוק — חשוב עוד יותר. הסוהרים חשבו שייהנו מביקור בחנויות עלובות לציוד ספורט. חורחה הבין עניין. בחנות "האצטדיון" שברחוב קוּנְגְסגוֹטָן היה המלאי הגדול ביותר.

הם נכנסו לחניון ברחוב נוֹרְלנדסגוטָן. חורחה ביקש לנהוג בכברת הדרך הקצרה האחרונה. הסוהרים לא הסכימו.

הם יצאו מהמכונית. אחד מהסוהרים שאל בחור שזה עתה חנה אם הוא יכול לפרוט שטר של עשרים. הוא היה צריך מטבעות בשביל המדחן. הסוהר קנה תו חניה.

הם יצאו אל הרחוב.

הרגשה מתוקה. מרכז העיר. קונגסגוטן. הדופק. החום של חודש אוגוסט. חורחה נזכר. הוא נסע באותו הרחוב בב־מ־וו מדגם 530־אַיי. זה היה יומיים לפני שנעצר. את המכונית אמנם שאל לתקופה ארוכה מחבר, אבל בכל זאת. הוא חי בסטייל. נהנה מהחיים, נהנה מהכסף, נהנה מזיונים, נהנה מהמוניטין שצבר.

ועכשיו חורחה חזר לעיר.

מה למד מאז? לפחות ידע שאת העבודה הבאה שיעשה יתכנן היטב. בזמן הזה גם הבין מה ההבדל בינו לבין אחרים. קודם לכן חשב שהוא הגדול מכולם. אבל כך ראו עצמם גם אנשים אחרים בשכונה שלו. עכשיו חש, עמוק בפנים, שאולי זה לא נכון — ובזה היה כוחו. הוא יצטרך לחשוב פעמיים בעתיד. תמיד לתכנן, להתכונן, להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי.

הוא המשיך לחלום.

הוא הביט סביבו. הסוהרים הקיפו אותו.

ברחוב זזו האנשים. קצב חיי החופש. הוא בהה. חתיכות לוהטות. הוא שכח: החתיכות כל כך הרבה יותר לוהטות בקיץ מאשר בחורף. אבל אלה אותן בחורות. איך זה יכול להיות? תעלומה.

ובקרוב חורחה יהיה בחוץ. הוא ייסע לאורך קונגסגוטן. ישיג הרבה כוּסיות. יסדר מנות לכל הבחורות, יחזור להיות חורחה.

לעזאזל, הוא השתוקק להיות חופשי. נתנו לו חופשה על תנאי. זה היה מגניב לגמרי. לבד עם שלושה סוהרים בקונגסגוטן. איזו הזדמנות! הוא היה צריך רק לנצל אותה. הוא שמר על כושר, היה חזק, הכיר את העיר כמו את כף ידו. הוא היה ילד שובב מאוד. הסוהרים היו נחמדים היום, אבל הם ידעו את עבודתם. הם היו דרוכים, ערניים מאוד. השגיחו עליו היטב. הם שלטו לחלוטין בעניינים. הם עלולים לאבד את הסבלנות בגלל שטות, לבטל את השחרור על תנאי, לגרום לכך שלא יוכל להשלים את התוכנית שלו.

הוא לא היה מוכן. הוא לא היה יכול לברוח עכשיו. הסיכון היה גדול מדי.

המוכרת היתה לוהטת. חורחה: חרמן. אבל הנעליים היו חשובות יותר מזיון. בחנות היה הדגם שרצה. הוא כבר ידע זאת. אסיקס 2080 דוּאוֹמַקְס עם ג'ל בעקבי הנעליים. למרות זאת שוטט מעט בחנות. היא היתה גדולה. הוא והחבר'ה שלו היו מפלחים ממנה דברים כשהיו בני שלוש־עשרה, ואז סולנטונה כבר לא הספיקה להם. שוב: זיכרונות משנות נעוריו. קודם במקדונלדס ועכשיו בחנות למוצרי הספורט. מה, לעזאזל, קורה לו?

הוא הביט במחלקות האחרות, בשביל ההצגה. בנוסף לנעליים קנה זוג מכנסי טרנינג וגופיית כדורסל.

הגיעה השעה חמש. היה להם זמן. רק עוד דבר אחד. הוא עמד להיפגש עם חבר, סוהר לשעבר מהכלא בשם וַלטר בְּיוּרפוֹלְק. הבחור התפטר מרצונו לפני שנה. הסוהרים חשבו שזה יהיה נחמד. הם לא חשבו שהעובדה שחורחה וסוהר לשעבר נפגשים היתה משונה. יש סוהרים שמתחברים עם אסירים. ככה זה. לסוהרים לא היה מושג מה היתה הסיבה להתפטרותו של ולטר.

הם ישבו בפאב האירי גֶלְוֵויי שבקונגסגוטן. מקום בילוי של סְוֵונים. המקום נראה כמו פאב אירי טיפוסי. שלטים על הקיר: מבשלת הַייגֵייט ווֹלסֶל בע"מ. שלטים מתחכמים: באלוהים נשים מבטחנו. כל השאר מזומן או פלסטיק. ריח חריף של בירה. אווירה ביתית.

הסוהרים התיישבו במרחק כמה שולחנות ממנו והזמינו קפה. חורחה הזמין סודה, לא תוססת במיוחד. שתיית בירה בזמן שחרור על תנאי היתה אסורה. ולטר הזמין גִינֶס. לברמן נדרשו עשר דקות כדי למזוג אותה.

הם שוחחו. העלו זיכרונות מהקיץ שעבר, כשבאוסטרוקר פרצו מהומות. מה קורה עם הבחורים שהשתחררו, מה קורה עם אלה שחזרו מיד לכלא. לבסוף, לאחר חצי שעה, הנמיך חורחה את קולו ושאל את השאלה שלשמה הגיע לשם.

"ולטר, אני צריך לדבר איתך על עניין רציני."

ולטר הרים את מבטו מכוס הבירה שלו ונראה מסוקרן. "דבר."

"אני מתכוון לעוף משם. אין סיכוי שאני הולך להירקב בכלא עוד שלוש שנים. יש לי רעיון שאולי יעבוד. ולטר, אני סומך עליך. תמיד היית סוהר טוב. עזרת לנו. אתה מוכן לעזור לי עכשיו? זה ישתלם לך, כמובן."

חורחה סמך על ולטר בתשעים ותשעה אחוזים. האחוז האחרון: ולטר עלול לשחק משחק כפול. ואז אבוד לחורחה.

ולטר זינק פנימה מיד. "קשה לברוח מאוסטרוקר. רק שלושה אנשים עשו את זה בעשר השנים האחרונות. כל אחד מהם נעצר תוך שנה מיום הבריחה. כי זה החלק הכי קשה, לשמור על פרופיל נמוך אחרי הבריחה. תראה מה קרה לטוני אוֹלְסֶן ולחבר'ה האחרים. התוכנית שלך חייבת להיות מעולה — אחרת נדפקת. החבר'ה האלה התחבאו מתחת לאיזה גשר כשהצבא תפס אותם. לא היה להם בכלל סיכוי. מצד שני, הם היו בני זונה אלימים, אז לעזאזל. שיזדיינו. אני כבר לא בתחום הזה, כמו שאומרים, אז אני לא יודע אם אוכל לעזור לך. אבל אנסה בשביל כמה מרשרשים. תגיד לי מה אתה צריך. אתה יודע שאני אף פעם לא מלשין."

ההחלטה התקבלה. חורחה יהמר על ולטר.

"אני צריך שתגיד לי כמה דברים. חמש אלפיות אם תוכל לעזור."

"אנסה, כמו שאמרתי."

הרגשה משונה. לשבת בפאב — הסוהרים יושבים במרחק כמה מטרים מהם — ולדבר על תוכניות בריחה עם סוהר לשעבר. היה עליו לאמץ את שרירי פניו, לשלוט בתנועותיו, לוודא שלא יראו עד כמה הוא מתוח. חורחה הניח את ידיו בחיקו מתחת לשולחן. הוא שילב את רגליו. הרים מפית וקרע אותה לגזרים. ניסה להתרכז.

"שתי שאלות. קודם כול, אני רוצה לדעת מתי הסוהרים נוהגים לבדוק שאנחנו נמצאים בחצר. דבר שני, אני צריך לדעת כמה מהר מתחילים הסוהרים לרדוף אחרי מישהו שקפץ מעל אחת החומות, סביר להניח בצד הדרומי, ליד אגף די."

ולטר לגם בירה. קצף הסתמן מעל שפתו העליונה.

הוא החל לדבר על מעשיו בקיץ האחרון. פטפוטים משעממים.

חורחה הביט בו. ולטר חשב, שקל דברים, אבל הוא רצה שפיו ינוע, למקרה שהסוהרים יעיפו מבט.

חורחה העיף בהם מבט. הסוהרים שוחחו ביניהם. התפננו.

הכול היה בסדר.

הוא נרגע.

ולטר ידע הרבה. סיפר לו. מידע חשוב. יעיל. כמו מיקום מגדל השמירה, תוכניות הכנה לבריחה, צופני קשר, פעולות שגרתיות, שעת החלפת המשמרות, לוח הזמנים לביצוע חיפושים, מערכות אזעקה. תוכניות א' וב': א' במקרה של ניסיון בריחה של אסיר אחד, וב' במקרה של ניסיון בריחה של מספר אסירים. הוא דילג על תוכנית ג' — במקרה של מהומה. הידע של ולטר היה שווה זהב.

חורחה היה אסיר תודה. הוא הבטיח להשיג לוולטר את חמש האלפיות שלו בתוך כמה שבועות.

הסוהרים נופפו.

הגיע הזמן לחזור.

וחורחה: הוא כבר לבש בגד ים והיה מוכן לקפוץ למים.

5

איש ברבעים המהודרים של סטוקהולם לא ידע את הדברים הבאים בנוגע ליוהאן וֶסטלוּנד, הידוע בכינויו יו, המפונק שבילדי השמנת: הוא היה אזרח רגיל, לוזר. הוא היה רמאי, מזויף שהסתכן ושיחק משחק כפול. הוא חי את החיים הטובים עם החבר'ה פעמיים, שלוש בשבוע, ובשאר הזמן בקושי הצליח לגמור את החודש.

יו העמיד פנים שהוא ילד שמנת, אבל למעשה היה התפרן הכי גדול בעולם.

הוא אכל פסטה עם קטשופ חמש פעמים בשבוע, אף פעם לא הלך לקולנוע, קפץ מעל השערים בתחנות הרכבת התחתית, גנב נייר טואלט מהשירותים באוניברסיטה, פילח אוכל מחנויות מכולת וגרבי ברלינגטון מחנויות כולבו יוקרתיות, סיפר את עצמו, קנה את בגדי המעצבים שלו בחנויות יד שנייה והתגנב למכון הכושר, בלי לשלם, כשפקידת הקבלה לא שמה לב. הוא שכר חדר מאישה בשם גברת רֵאוּטֶרשֶלד. פיטה, פרדריק ושאר החבר'ה ידעו זאת. עובדת היותו דייר בדירה שכורה היתה הדבר היחיד שלא הצליח להסתיר. איכשהו קיבלו את זה.

יו נעשה אלוף בחיסכון. הוא הרכיב עדשות מגע רק כשהיה חייב. את העדשות החודשיות הרכיב זמן רב הרבה יותר מן המומלץ, עד שהרגיש גירוד נוראי בעיניו. כשהלך למכולת, תמיד הביא שקיות משלו כדי שלא יצטרך לשלם את הסכום הפעוט עבור שקיות. הוא קנה מוצרי מזון זולים של המותג "יוּרוֹשוֹפֶּר", שפך וודקה גרמנית זולה לתוך בקבוקי "אַבְּסוֹלוּט" וודקה. בדרך נס, איש מעולם לא שם לב לכך.

כשאף אחד לא ראה, יו חי כמו עכברוש.

כספו הספיק בקושי כדי להגיע לעבודה. הוא קיבל סיוע כלכלי מהמדינה: קצבת לימודים באוניברסיטה, הלוואות לסטודנט וסיוע בדיור. אבל כל זה לא הספיק למימון אורח החיים שלו. עבודה זמנית שמצא, כנהג מונית עצמאי, הצילה אותו.

איזון פנקס הצ'קים היה קשה. כשיצא לבלות עם החבר'ה היה יכול לבזבז בקלות אלפיים קרונות. עם קצת מזל היה יכול להחזיר לעצמו את אותו הסכום בלילה טוב במונית. הדברים שפעלו לטובתו כנהג: הוא היה צעיר, נראה טוב, והוא לא היה מהגר. כולם היו מוכנים לנסוע עם יו.

האתגר במשחק היה להפוך לאחד מהם. הוא קרא ספרי הליכות ונימוסים, למד את הז'רגון, את החוקים ואת הקודים הלא כתובים. הוא הקשיב לדיבורם, לקולם המאנפף, התאמץ להעלים את המבטא הצפוני שלו. הוא למד באילו מילות סלנג להשתמש ובאיזה הקשר, הבין מהם הבגדים הנכונים, אילו אתרי סקי בהרי האלפים הכי פופולריים, אילו אתרי נופש בשוודיה היו החמים ביותר. הרשימה היתה קצרה למדי: טוֹרֵקוֹב, פַלְסְטֶרְבּוּ, סְמוֹדָלָרָה וכו'. הוא ידע שהסוד הוא לבזבז ברמה. לקנות שעון רולקס, לקנות זוג נעלי טוד'ס, לקנות ז'קט של פראדה, לקנות תיק של גוצ'י מעור תנין כדי לשים בו את סיכומי ההרצאות. הוא ציפה בקוצר רוח לצעד הבא: קניית מונית ב־מ־וו, הפריט האחרון המשלים את רשימת רש"ת — רכב, שיזוף ותסרוקת.

יו עשה זאת היטב. זה הצליח. החברה הגבוהה אימצה אותו לחיקה. הוא היה חשוב, נתפס כבחור משעשע, זוהר ונדיב. אבל הוא ידע שהם הבחינו במשהו. בסיפור שלו היו חורים. הם לא הכירו את הוריו, לא שמעו על המקום שלמד, והוא התקשה לזכור את כל השקרים. לעתים הם תהו אם הוא באמת נסע לעיירת הנופש סן מוֹרִיץ שבשווייץ בחופשת האביב. איש מבין האנשים שהיו שם באותה העת לא זכר שראה אותו. האם באמת גר בפריז, סמוך למארֶה? הצרפתית שלו לא היתה בדיוק רהוטה. הם הרגישו שמשהו לא בסדר, אבל לא ידעו מה. יו ידע אילו אתגרים ניצבים בפניו: לשקוד על מראית עין יעילה, להשתלב ולהיראות אמין לחלוטין. להתקבל על ידם.

למה? הוא לא ידע את התשובה. לא משום שלא חשב על כך. הוא ידע שהוא מונע על ידי הרצון לזכות באישורם, לא להרגיש חריג. אבל הוא לא הבין מדוע בחר לעשות זאת דווקא בדרך הזאת, שהיתה המסלול המהיר ביותר להשפלה. אם יגלו — מוטב שיעזוב את העיר. לפעמים חשב שאולי משום כך המשיך, בגלל איזה רצון הרסני לראות עד כמה יוכל להרחיק לכת. להיות אנוס להתמודד עם הבושה לכשתתגלה התרמית. בלבו פנימה, סטוקהולם בכלל לא עניינה אותו. הוא לא מקומי. הוא לא הרגיש שהעיר הזאת יכולה להציע לו משהו מלבד מסיבות, בחורות, חיי זוהר וכסף. דברים שטחיים. זו יכולה בעצם להיות כל עיר. אבל ברגע זה הבירה היתה מרכז העניינים.

ליו' היה סיפור אמיתי. הוא נולד ברוֹבֶּרְטספוֹרְס — עיירה קטנה מעל העיר אוּמֵאוֹ, באזור כפרי בצפון — ועבר לסטוקהולם כשהיה בכיתה י"א. הוא נסע ברכבת בלי הוריו, עם שתי מזוודות בלבד וכתובת של דודן של אביו בידו. הוא נשאר אצל הדודן שלושה ימים ואז מצא את החדר אצל הגברת ראוטרשלד. השליך את עצמו אל העולם שבו גר כעת. הוא שינה סגנון, בגדים ותספורת. נרשם ל"אוֹסְטְרה ריאָל" — בית ספר תיכון לילדי שמנת. בילה בחברה הנכונה. בתחילה הוריו היו מודאגים, אבל לאחר שקיבל את ההחלטה לא יכלו לעשות הרבה בנידון. לאחר זמן־מה הם נרגעו. אם הוא מרוצה, גם הם מרוצים.

יו לא הִרבה לחשוב על הוריו. היו תקופות ארוכות שבהן היה נדמה שהם לא קיימים. אביו היה מנהל עבודה במפעל לעיבוד עץ. אמו עבדה בחברת השמה. היא היתה כל כך גאה בו על ההחלטה ללמוד באוניברסיטה.

הדבר שעליו חשב רבות הוא הסיפור המשפחתי. אסון חריג ובלתי פתור. תקרית שכל תושבי רובּרטפורס ידעו עליה, אבל אף פעם לא דיברו עליה.

קמילה, אחותו של יו, נעדרת מזה ארבע שנים, ואיש אינו יודע מה קרה לה. שבועות ארוכים חלפו עד שמישהו הבחין בהיעדרה. בדירתה שבסטוקהולם לא נמצאו רמזים. גם בשיחות הטלפון שלה עם הוריה לא נחשפו רמזים. איש לא ידע דבר. אולי זו היתה סתם טעות. אולי היא מאסה בכול ועברה להתגורר בארץ אחרת. אולי הפכה לכוכבת קולנוע בבוליווד. יו לא הצליח להתמודד עם החיים בבית לאחר המקרה. אביו, בֶּנְט, הטביע את יגונו באלכוהול והתעטף ברחמים עצמיים ובשתיקה. אמו, מרגרטה, ניסתה לשמור על שפיות. היא האמינה שמדובר בתאונה. חשבה שמעורבות בפעילותו של סניף "אמנסטי" המקומי תעזור. היא האריכה את שעות עבודתה והחלה לעבור טיפול פסיכולוגי כדי לדבר על הסיוטים שלה, טיפול פעמיים בשבוע שבגינו חלמה אותם שוב ושוב. אבל יו ידע למה להאמין. אין שום סיכוי שקמילה היתה עוזבת לפתע ומנתקת את הקשר עם משפחתה לארבע שנים. היא באמת נעלמה. ויש להניח שכולם ידעו זאת בלבם פנימה.

זה המשיך לכרסם בו. מישהו אחראי ולא שילם על כך את המחיר.

האווירה בבית איימה למחוץ אותו. הוא היה חייב לעבור למקום אחר. הוא נאלץ גם לשחזר את צעדיה של אחותו. גם קמילה, שהיתה מבוגרת ממנו בשלוש שנים, עזבה את רוברטפורס בשלב מוקדם בחייה, כשהיתה בת שבע־עשרה. היא לא רצתה לבזבז את חייה מאחורי איזו גדר כלונסאות. אמם טענה שכשקמילה ויו' היו קטנים הם רבו יותר מילדים אחרים. לא היה ביניהם קשר חיובי. אבל לאחר שהות של שנתיים בעיר החל הקשר ביניהם להתפתח. הוא התחיל לקבל הודעות, שיחות טלפון קצרות ודואר אלקטרוני מדי פעם בפעם. הם הבינו ששניהם רצו אותו הדבר. כעת הבין יו שהם היו מאוד דומים. בדמיונו של יו היתה קמילה המלכה של סטורפלן. הבחורה הכי חמה במסיבה. אצילית. מוכרת. בדיוק מה שהוא רצה להיות.

עבודתו כנהג מונית היתה קלה. הוא שאל מכונית מעבדול־קארים חאג', ערבי שפגש בבר, יותר משנה קודם לכן. הוא לקח אותה עם מְכל מלא והחזיר אותה עם מכל מלא. הנהגים האחרים בעיר קיבלו אותו. הם ידעו שהוא נוהג בשביל הערבי. המחיר נקבע מחדש בכל איסוף. יו היה כותב את המידע בפנקס: שעת האיסוף, יעד, מחיר. עבדול־קארים קיבל ארבעים אחוזים.

הערבי היה מבצע בדיקות מדי פעם. אחד מאנשיו היה מתחזה ללקוח ונוסע עם יו. אחר כך היה הערבי משווה את הסכום ששילם הפקח שלו לסכום שעליו דיווח יו ביומנו. יו היה ישר. הוא לא רצה לאבד את הכסף הנוסף שהרוויח בעבודה. זה היה גלגל ההצלה שלו. ליו' היה רק חוק אחד בעבודה: הוא לא אסף אנשים בסטורפלן. הסיכון שיתגלה בשטח שלו היה גדול מדי.

הלילה נהג יו בלי דיווח. הוא אסף את המכונית במחוז הוּדִינְיֶיה עם עבדול־קארים. מכונית פוֹרְד אֶסְקוֹרְט משנת 1994, שהיתה פעם לבנה כשלג. פנים המכונית היה עלוב. לא היה בה נגן תקליטורים והמושבים היו בלויים. ניסיונותיו של הערבי לשפר את מראהּ העלו בו חיוך. עבדול־קארים תלה שלושה מטהרי אוויר על המראה האחורית.

יו נהג הביתה. זה היה ליל אוגוסט קריר, מושלם לנהגי מוניות. היה קשה למצוא מקום חניה באו־מאלם, כרגיל. רכבי השטח מילאו את הרחובות. הוא חלף על פני דגם חדיש ויפהפה של פורשה שלמראהו הזיל ריר — קֵיימֶן אֶס־אֵי־911, משולב עם בּוֹקְסטֶר. שיא המגניבוּת. לבסוף מצא מקום חניה. הפורד לא היתה מכונית גדולה במיוחד.

הוא עלה לחדרו שבביתה של גברת ראוטרשלד. השעה היתה תשע בערב. לא היה טעם לצאת לנסיעה במונית לפני חצות. הוא התיישב עם ספרי הלימוד שלו. בעוד ארבעה ימים תהיה לו בחינת אמצע סמסטר.

הדירה היתה ממוקמת ליד פארק טֵסִין. שכונת יארְדְט התחתונה התאימה ליו'. יארדט העליונה לא היתה מתאימה. מבודדת מדי. גודל החדר היה כעשרים מטרים רבועים, עם כניסה נפרדת, שירותים וחלון גדול שמשקיף אל הפארק. מקום שקט ושלֵו, בדיוק כמו שהגברת הזקנה אהבה. הבעיה היתה שהיה עליו לשמור על דממה גם כשהצליח להביא בחורה הביתה.

החדר היה מרוהט במיטה, כורסה אדומה ושולחן כתיבה של איקאה, שעליו הניח את המחשב הנייד שלו. הוא פילח אותו מאיזה דביל בבית הספר. קלי קלות. חיכה שהבחור יֵלך לשירותים. רוב האנשים לקחו את המחשבים שלהם איתם, אבל היו כאלה שהסתכנו. יו הבחין בהזדמנות, הכניס אותו לתיק ויצא.

המנורה שהיתה בחדרו בילדותו חוברה לשולחן הכתיבה. עדיין היו עליה סימני דבק ישנים של מדבקות עם דמויות מצוירות. מביך ביותר. הוא הקפיד לכבות אותה כשבחורה באה למגרש הביתי שלו.

בגדים היו זרוקים בכל מקום. על הקיר היתה כרזה אחת: שומאכר לבוש בבגדי מירוץ פורמולה 1 עומד על דוכן המנצחים ומתיז שמפניה לכל עבר.

החדר לא נראה טוב במיוחד. מרוהט בדלילות. הוא העדיף ללכת לבית הבחורה, כשההזדמנות הופיעה.

יו לא שנא ללמוד. הוא אהב לכתוב את העבודות שלו בעצמו במקום להעתיק אותן מהאינטרנט. הוא השתתף בדיונים בכיתה כשהיה מוכן. תמיד ניסה לפנות זמן לתרגול לאחר מכן. השתדל להיות שאפתן.

הוא פתח את הספרים. הבחינה הקשה ביותר היתה בקורס ניתוח פיננסי. הוא נזקק לעוד זמן.

הוא עבר במוחו על חוברות התרגול, סָפר, הקליד מספרים במחשבון. מחשבותיו חזרו לשיחתו עם החבר'ה בלילה הקודם. כמה באמת מרוויח הבלאטה ממכירת קוֹק? כמה הוא מכניס בחודש? סיכון מול הכנסה אפשרית. הוא אמור לדעת לחשב את זה.

יו עבר על הרשימה של מטרותיו בחיים. אחת: לא לחשוף את חייו הכפולים. שתיים: לקנות מכונית. שלוש: להתעשר בגדול. והמטרה האחרונה: לברר מה עלה בגורלה של קמילה. צעד אחד לקראת ההתגברות על האירוע, אם זה בכלל אפשרי.

"עקרונות המימון התאגידי" — הוא קרא שבעה עמודים. ההבדל בין מימון חברה באמצעות מניות לבין מימון באמצעות הלוואות. כיצד משתנה ערך החברה? מניות בכורה, אומדן ביתא, שיעור תשואה, חיובים וכו'. הוא כתב הערות בדפדפת והדגיש דברים במרקר צהוב זוהר בספר הלימוד. הוא כמעט נרדם כשקרא את הדפים המלאים תרשימים ומשוואות.

כשנרדם לרגע, נשמט העט מידו והוא התעורר. אין טעם להמשיך בשעה כזאת, הוא חשב.

הגיע הזמן להסיע את הכסף הביתה.
***

הוא היה בדרכו למֶדְבּוֹרְיארְפְּלַטְסֶן, כיכר בצדה המערבי של העיר. השעה היתה אחת־עשרה ורבע בלילה. הוא נהג ברחוב סיבּיליָטָן עד שהגיע לשדרת סְטְרַנְדוֵוגֶן, מעבר לפארק בֶּרְזֵלי. אזור מסוכן, קרוב יותר מדי לשטח של החבר'ה.

מחשבות המשיכו להתרוצץ במוחו של יו. מה באמת ידע על חייה של אחותו בסטוקהולם? ההודעות, שיחות הטלפון והדואר האלקטרוני שקיבל היו לרוב חסרי משמעות. קמילה עבדה במשרה חלקית ב"קפה אוֹגוֹ" שבאודנגטן ולמדה ב"קוֹמְווּקְס" כדי לשפר את ציוני מבחני הבגרות בכתיבה יוצרת, מתמטיקה ואנגלית. היה לה חבר. יו אפילו לא ידע את שמו. הוא ידע רק דבר אחד מעניין: הבחור נהג בפרארי צהובה. בבית ברוברטפורס היו תמונות של קמילה במכונית. בתמונות פניה קרנו. היא חייכה ונופפה בידה מבעד לחלון פתוח. פניו של הבחור בתמונות היו מטושטשות. מיהו?

יו חלף על פני בניין משרד החוץ שבכיכר גוסטב אדולף. אנשים רבים הסתובבו בחוץ. כולם חזרו מחופשה ורצו לפצות על הזמן שביזבזו ברביצה בבתים בכפר ובסירות מפרש. הוא נסע בתעלה באזור סְלוּסֶן לכיוון מדבוריארפלטסן.

הוא החנה את המכונית מחוץ למלון "סְקַנְדִיק" ויצא. הוא התייצב מחוץ למסעדת "סנאפְּס". תמיד היה שם מישהו שהזדקק להסעה הביתה או למרכז העיר.

שלוש בחורות יצאו מתנודדות החוצה. הוא הטה את ראשו בניסיון להיראות מפתה. "הֵי, בנות, אתן צריכות טרמפ?"

אחת מהן, בחורה בלונדינית, הביטה בחברותיה. הן הבינו עניין והינהנו. "בטח," היא אמרה, "כמה זה לסטורפלן?"

לעזאזל. צריך לעשות הצגה. לשכנע. לחייך. "יש שם כל כך הרבה תנועה," הוא אמר. "אני יודע שזה נשמע מבאס, אבל זה בסדר אם אוריד אתכן ליד כיכר נוֹרְמַלְמסְטוֹרג?" ובמבטא מזויף של בלאטה הוסיף, "מחיר מיוחד רק בשבילכן."

צחקוקים. הבחורה הבלונדינית אמרה, "רק כי אתה חמוד. אבל אתה חייב לעשות לנו מחיר."

המחיר נקבע. מאה וחמישים קרונות.

יו נהג לכיוון נורמלמסטורג. הבחורות קישקשו במושב האחורי. הן הולכות למועדון הלילה "קַרמָה". היה כל כך נחמד אצל קרוליין. אוכל מדהים, אווירה מטורפת, משקאות מגניבים. הן היו כל כך שיכורות. יו התעלם מהן. הלילה הוא התעניין רק בנהיגה. הוא חייך ונראה מסתורי.

הבנות פיטפטו. הוא רוצה לבוא? יו הרגיש את האווירה, יהיה לו כל כך קל להגיע איתן עד הסוף. אבל היה מכשול רציני: אלה לא היו הבנות שרצה לפגוש.

לפני שהוריד אותן אמר, "בנות, אני חייב לשאול אתכן משהו."

הן חשבו שהוא עומד להתחיל איתן.

"פגשתן פעם בחורה בשם קמילה וסטלונד? גבוהה, יפה מהצפון. לפני ארבע שנים בערך?"

הקשקשניות נראו מהורהרות מאוד.

"אני לא ממש טובה בשמות, אבל אף אחת מאיתנו לא מכירה קמילה וסטלונד," אמרה אחת מהן.

אולי הן צעירות מדי, חשב יו. אולי הן לא בילו במקומות הנכונים באותה התקופה.

הן ירדו ליד תחנת האוטובוס בנורמלמסטורג. הוא נתן לבחורות את מספר הטלפון הנייד שלו. "תתקשרו כשאתן צריכות הסעה."

הגיע הזמן לעוד נסיעות.

הוא חנה ליד פארק קוּנְגְסְטרֵגוֹרְדָן. הוא לא הצליח להפסיק לחשוב. זו הפעם הראשונה ששאל מישהו על קמילה. ולמה שלא ישאל? אולי מישהו יזכור.

כעבור שבע דקות ישב הנוסע הבא במכונית הפורד.

זה היה לילה שקט. הכול התנהל על מי מנוחות. הבליינים רצו להגיע הביתה. יו סיפק את הסחורה.

הלילה היה מוצלח. הוא הרוויח אלפיים קרונות עד כה. הוא ערך חישוב במוחו. פירוש הדבר, אלף ומאתיים קרונות בכיסו.

הוא המתין מחוץ למועדון הלילה "קְוַורְנֶן" שברחוב טְירהוֹוְסְגָטָן. היו שם בעיקר קטינים ואוהדי כדורגל. התור היה ארוך, מסודר יותר מהתור שמחוץ למועדון "קרמה". אנשים פשוטים יותר מאשר ב"קרמה". מקום זול יותר מ"קרמה". באותו רגע, לא התירו לאיש להיכנס. משהו קרה בפנים. שתי מכוניות משטרה חנו בחוץ. פנסיהם המהבהבים האירו את הקירות. יו רצה להסתלק מהר. אין צורך להסתכן עם המכונית.

בעודו צועד לעבר הפורד התקדמה לעברו דמות מוכרת: הליכה קצבית, חליפה מחויטת, מכנסיים מתרחבים. מצח גבוה ושיער קצר מתולתל. יו ידע מיהו, גם בלי לראות את פניו בבירור: עבדול־קארים. חברו המגודל הלך אחריו, הגורילה הפרטית שלו — פָאדי.

יו הביט בו וקיווה שהכול כשורה.

עבדול־קארים אמר שלום, פתח את דלת המכונית והתיישב במושב הנוסע. הגורילה נדחס למושב האחורי.

יו מיהר להתיישב במושב הנהג. "טוב לראות אותך מסתובב. אתה רוצה לבדוק משהו מיוחד?"

"לא. אל תדאג, בנאדם, פשוט תסיע אותנו ל'סְפַּיי'."

"ספיי בר". סטורפלן. מה הוא יגיד?

יו הניע את המכונית. השתהה. קיבל החלטה. הוא לא יכול לעשות בעיות.

"ניסע ל'ספיי בר'."

"יש בעיה?"

"ממש לא. הכול טוב. תענוג להסיע אותך, עבדול."

"אל תקרא לי עבדול. בערבית זה עֶבֶד."

"בסדר, בוס."

"אני יודע שאתה לא רוצה לנסוע לסטורפלן, יו, אני יודע שאתה לא רוצה שיראו אותך שם. יש לך חברים מגונדרים שם. אתה מתבייש, בנאדם. אף פעם אל תתבייש."

הערבי המזדיין ידע. איך? אולי זה לא כל כך מוזר כשחושבים על כך. עבדול־קארים הרבה לצאת לבלות. הוא ראה את יו עם חבריו בסטורפלן. חיבר אחד לאחד. הבין למה מיעט לאסוף נוסעים באזור הזה. השאר היה חשבון פשוט.

הוא חייב למזער נזקים.

"זה לא כל כך נורא, עבדול־קארים. בחייך, זה לא סיפור גדול. אני פשוט חייב להרוויח קצת כסף. כדי שאוכל לחגוג, וכאלה. זה לא מסוג הדברים שמספרים לכל העולם."

הערבי הינהן. הערבי צחק. הערבי שלט בשיחה. שיחה קלילה.

ואז זה קרה. ההצעה.

"אני יודע שאתה צריך כסף גדול. יש לי הצעה. תקשיב טוב. יכול להיות שזה יתאים לך."

יו הינהן. תהה מה הוא עומד לומר. עבדול־קארים אהב לשמוע את קולו שלו.

"יש לי עוד עסקים חוץ מהמוניות. אני מוכר קוֹק. אני יודע שקנית ממני חומר. דרך גורהאן, אתה יודע, הטורקי שממנו אתה והחברים שלך משיגים את זה. אבל גורהאן לא ימשיך לעבוד. הוא מנסה לרמות אותי. מוכר במחיר גבוה מדי. לא מדווח כמו שצריך. והכי גרוע — הוא קונה גם מאנשים אחרים. מנסה להתחכם. לגרום לעימות. ללחוץ עלי. הוא אומר 'אם אני לא יכול להשיג את זה בארבע מאות לגרם אנ'לא רוצה כלום השבוע.' מלוכלך. לא טוב. פה אתה נכנס לתמונה, יו."

יו הקשיב לו, אבל לא הבין. "סליחה, אני לא מבין."

"אני שואל את עצמי אם אתה רוצה למכור במקום גורהאן. אתה מנהל את העסק הזה של המונית יפה מאוד. אתה מסתובב בברים הנכונים. תאמין לי, אני יודע, ברים שבהם אנשים שואבים לבן כמו מקדחות. אתה תצליח בזה."

"מה זה מקדחות?"

"תשכח מזה. אתה בפנים או מה?"

"לעזאזל, עבדול, אני צריך לחשוב על זה רגע. האמת היא שחשבתי על זה לא מזמן. תהיתי כמה מרוויח הטורקי הזה."

"אל תקרא לי עבדול. וקדימה, תחשוב על זה, גבר. אבל תזכור, אתה יכול לשחות בכסף. אני מרגיש שאתה רוצה את זה. תתקשר לפני יום שישי הבא."

יו התרכז בנהיגה. הם נהגו לאורך רחוב בִּירְיֶיר יַרלְסגטָן. הוא היה מתוח. השתופף ככל האפשר במושבו ופקח עין על הרחוב לוודא שאינו רואה את חבריו.

עבדול־קארים קישקש בערבית עם גוש הבשר שבמושב האחורי. צחק. יו חייך בלי להבין מדוע. עבדול חייך אליו בחזרה והמשיך לקשקש עם פאדי בערבית. הם התקרבו ליעדם הסופי.

סטורפלן. תורי ענק השתרכו מחוץ למועדונים ולברים: "קרמה", "לארוֹי", "קלרה", "שוֹקֶט" "מזרח", "המעבדה" וכל השאר. בחוץ היו יותר אנשים משהיו אי־פעם בשעות היום. מכרה זהב למוניות עצמאיות.

יו עצר את המכונית. עבדול־קארים פתח את הדלת. "אתה זוכר את העסקה. לפני יום שישי."

יו הינהן.

הוא יצא החוצה.

הנוסע האחרון של יו היה שיכור בגיל העמידה שמילמל משהו על מחוז שַרְטוֹרְפּ. יו אמר שיסיע אותו לשם תמורת שלוש מאות קרונות.

הוא נהג בדממה. היה צריך לחשוב. האיש נרדם.

הכביש היה חשוך. בקושי נסעו בו מכוניות מלבד מוניות. יו הרגיש שגל חרדה מציף אותו בעקבות הצורך להגיע להחלטה.

מצד אחד — מזל גדול. הזדמנות אמיתית. קוֹק הניב רווחים ששום עסק אחר לא הניב. איך זה יעבוד? קונים גרם בחמש מאות ומוכרים באלף? חישובים. החבר'ה שלו לבדם יכולים לצרוך בקלות ארבעה גרם בלילה. הוא יכול לעשות עשרים אלף קרונות. לפחות. הוא הכפיל. רווחים מלילה אחד: עשרת אלפים. אלוהים אדירים.

מצד שני — מסוכן בטירוף, ממש לא חוקי, מפחיד. טעות אחת והוא עלול לדפוק את כל העסק, את כל החיים שלו. זאת עבודה בשבילו? להשתמש מדי פעם, זה סיפור אחד. לסחור זה סיפור אחר לגמרי. להיות חלק מתעשיית הסמים, להרוויח כסף מסינוסים צלויים של אנשים אחרים, מחייהם ההרוסים. הרגשה לא טובה.

מצד אחד — הוא לא הכיר אף אחד שחייו נהרסו מקוק. רוב המשתמשים היו אנשים ברמה. כמו החבר'ה, למשל, שהסניפו כדי ליהנות ולא כדי לברוח מאיזה קיום עלוב. הם למדו, היה להם כסף והם באו ממשפחות טובות. זאת לא היתה בעיה עבורם. אין פה סכנה של התמכרות. יו לא היה צריך לחשוש מנקיפות מצפון.

מצד שני, עבדול־קארים והאנשים שלו בוודאי לא היו הבחורים הכי נחמדים בעיר. קחו למשל את הגורילה שבמושב האחורי. לא נדרש הרבה כדי להבין שפאדי קטלני. מה יקרה אם יו לא יוכל לשלם? יסתבך בצרות? יפשל במכירות? אם יגנבו את הסחורה שלו? אולי הסיכון גדול מדי.

מצד אחד — הכסף. דרך בטוחה להרוויח. דרך קלה. תלמד מגורדון גקו: "אני לא זורק חצים למטרה. אני מהמר על בטוח."

הרווחים בתעשייה הזאת מובטחים. היו לו צרכים, ליו', והוא לא ימשיך להיות סתם סוון עלוב. חסל סדר בגדים משומשים ותספורות תוצרת עצמית. חסל סדר חסכנוּת. החלום לחיות חיים רגילים יכול להתגשם. החלום על מכונית, על דירה, על הון גדול יכול להתגשם. הוא לא יזדנב מאחורי החבר'ה.

הוא יהיה בעניינים!

יזם בעסקי הקוקאין לעומת לוזר.

פשעים לעומת ביטחון.

מה לעשות?

6

שבת בלילה בסטוקהולם. מועדונים, בחורות, כרטיסי אשראי. מחוקים בני שבע־עשרה, מחוקים בני עשרים וחמש, מחוקים בני ארבעים. מחוקים בכל הגילים.

שומרי סף שחצנים במעילי עור: לא נכנס, לא נכנס, לא נכנס. היו אנשים שלא הבינו: תמצא את המקום שמתאים לך או שלא תוכל להיכנס. אל תנסה להיכנס למקום שאתה לא שייך לו.

מראדו, פטריק ורטקו יצאו לפשיטה. לפני שיצאו לדרך הם שתו בירה במסעדת "סְטוּרֵהוֹף". היום ילכו לצד המערבי, סוֹדֶרמַלְם.

שמירת חפצים היתה מכרה זהב. ניצול של מקום שאין בו שום דבר מיוחד: לאלץ את כל מי שלובש ז'קט כלשהו או מחזיק חפץ אישי אחר להפקיד אותם לשמירה. עשרים קרונות לאדם. תוספת כסף לתיקים. ארבע מאות אנשים בממוצע בלילה. הסכום: שמונת אלפים קרונות בלילה לכל הפחות. תשעים אחוזים לא מדווחים. כל הכסף במזומן. גובי המס לא יכלו לפקח על הרווחים. והעלות היחידה היתה תשלום לבחורה יפה שתעמוד שם ותנהל את ההצגה.

המזימה היתה רווחית. היוגוסלבים גבו מחיר קבוע: שלושת אלפים ללילה בסוף השבוע. באמצע השבוע הם לא גבו כסף. למקום עצמו ולצוות עובדי המלתחה היה הסכם משלהם באשר לחלוקת שאר הכסף. רווח גדול. עסק טוב לכולם.

האסטרטגיה לאותו הלילה: מראדו ורטקו נשארו מאחור. פטריק עמד בכניסה, דיבר עם אנשים.

הכול צריך ללכת חלק. אם יהיו בעיות, מראדו יצטרך לשאת בתוצאות. הקרב על חסדיו של רדובן החל להתחמם. מראדו התחרה עם הגברים האחרים שהיו כפופים ישירות לרדובן: גורָן, נֵנָד, סטֵפָנוביץ'. הדברים התנהלו אחרת תחת פיקודו של יוֹקסוֹ. אז הם פעלו כמו נבחרת. כל הסרבים יחד. בסטוקהולם היו שלושה סוגי מלתחות לשמירת חפצים: אלה שהיו בשליטתו של רדובן, אלה שהיו בשליטתו של מישהו אחר — כמו "מלאכי הגיהינום", או מלך המועדונים יוֹרָן בּוּמָן, ומלתחות עצמאיות. מצבן של העצמאיות לא היה טוב. הן הסתכנו.

הם התחילו בבר טיבולי שברחוב הוֹרנסגָטָן. המקום היה בשליטתו של רדובן. פטריק ניגש לבחורה שעבדה במלתחה. מראדו הינהן. הוא זיהה אותה. הם היו מכרים ותיקים. הוא הניח את ידו על כתפו של פטריק. "זה בסדר. אני מכיר אותה."

הכול היה בסדר. היא היתה רשומה כמספר 162. הלילה היה עדיין צעיר. הוא הביט בקופה. הכול נראה בסדר. שום דבר יוצא דופן.

הם המשיכו הלאה. המקום ממול, "מארי לאבו", היה תחת שליטתו של גורן בומן. יומו עוד יגיע, אבל הם הניחו לזה בינתיים.

הם המשיכו לכיוון סלוסֶן. הערב היה קריר. רטקו הסביר איך הוא עומד לפתח את פלג גופו העליון. הוא יטחן חלבונים. דג טונה ועוף, ייקח סטרואידים אנבוליים, יכפיל את כמות אימוני הכושר. רעיונות חדשים בנוגע לתוכנית האימונים שלו.

מראדו הביט בו. רטקו היה חסון, אבל נזקק לעוד שעות רבות של אימוני כושר כדי להשתוות למראדו.

פטריק אמר שאכל גלידה רק פעמיים בשנה האחרונה. הדבר המזיק היחיד שהכניס לגופו היה בירה.

מראדו שקע במחשבות. החבר'ה היו משוגעים לדברים הלא נכונים. הוא חשב על בתו, לוֹוִיסָה. היא גרה עם גרושתו, אניקה. מראדו היה רשאי לבקר אותה בכל יום חמישי. זה לא היה מספיק, אבל אלה היו הימים הטובים ביותר בחודש עבורו. לוח הזמנים שלו כאספן, סוחר ורוצח שכיר היה מושלם. כל היום שלו היה פנוי כדי להיכנס למוזיאונים בחינם, לצפות בהצגות תיאטרון לילדים, ללכת לסרטים החדשים של דיסני. הם אכלו פיצה, צפו בסרטים וקראו ספרי ילדים סרביים. מראדו היה יכול להגיד בכנות לסובבים אותו שהוא אבא טוב. בית המשפט לענייני משפחה, אניקה, החברה כולה — איש מהם לא חשב שגבר סרבי מסוגל לטפל בילדים. שטויות!

הוא צריך לפרוש. לקבל יותר ימי ביקור. לבלות יותר זמן עם לוויסה. להפסיק להיות קשוח.

הם צעדו ברחוב יַאטְגָטָן. מחקו שמות מקומות מהרשימה. רובם כבר היו בשליטתו של מישהו, אבל היו גם כמה הפתעות. פטריק עשה עבודה טובה. צעד קדימה. מראדו ורטקו עמדו מאחור בגלוי. פטריק ביקש לדבר עם האחראי על המלתחה. פטריק הסביר את היתרונות. פטריק; מכנסי ג'ינס צמודים, חולצת טי, ז'קט צבאי ירוק דק, ראש מגולח מכוסה צלקות, קעקועים בולטים על הצוואר.

תתחילו לפחד.

"אנחנו דואגים שלא יהיו לכם בעיות עם כנופיות ועבריינים. לא תרצו שיגנבו לכם את הכסף כל הזמן, נכון? הביטוח שלנו מכסה דברים כאלה. נוכל לעזור לכם להשיג יותר לקוחות. יש לנו המון רעיונות טובים שקשורים בייעול המלתחות." ועוד קשקושים.

רוב האנשים קנו את הזבל הזה. היו שזכו לביקורי כנופיות בעבר. אין בעיות. אנשים לא רצו להתעסק עם היוגוסלבים. כמה סירבו. פטריק לא עשה עניין. הוא פשוט ביקש לחזור במועד מאוחר יותר. הם ידעו שנדפקו. חַייכו וקַבלו את זה או שתצטרכו לקבל את זה ממישהו אחר.

הם הלכו לאורך רחוב יאטגטן עד למֶדבּוֹריָרפּלָסֶטן. השעה היתה אחת בלילה. מקומות רבים החלו להיסגר. ליד מדבורירפלסטן: "סנאפס", "קוורנן", "גְרוֹנֶה יֵגֵרֶן", "מוֹנְדוֹ", "יוֹטָה קָלארֶה", "מטרו" ו"מזרח 100" בהמשך הרחוב, היו עדיין פתוחים.

"סנאפס" היה תחת שליטתו של גורן בומן. "גרונה יגרן" היה שייך ל"מלאכי הגיהינום".

הם נכנסו ל"מונדו" שבמֶדְבּוֹרְיַרְהוּסֶט. מרכז קהילתי לנוער. הרבה אנשים. פטריק ביצע את תפקידו. במקום הבינו את העניין. הם רצו לבצע עסקה. רוב בעלי המסעדות והברים דיווחו על הרווחים מהמלתחות במאזנים משלהם. מראדו חשב שגלוח הראש לשעבר עשה עבודה טובה. במהלך שנות עבודתם המשותפת פטריק נרגע, אימץ את הסגנון הנכון: רגוע, מלא ביטחון, מעורר כבוד.

הם עזבו באחת ורבע. מוניות עצמאיות גדשו את האזור שמחוץ למדבורירהוסט.

הלאה, לאחד מהברים הגדולים ביותר בצד המערבי: "קוורנן". מקום בילוי לשיכורים זקנים ולאוהדי כדורגל פרועים. במקום היתה מהומה כשבָּאיֶין, קבוצת הכדורגל שבה תמכו אנשי האזור, זכתה באליפות המדינה בשנת 2001. החדר הישן היה בר. תקרות גבוהות, עמודים, שולחנות עץ, ציפוי עץ מראשית המאה העשרים. הנושא העיצובי בחדר החדש היה מים. על הקירות נראו אקווריומים וטיפות מים כחולות מסוגננות. הנושא העיצובי במרתף היה אש. הקירות היו כתומים, לא היו בו שולחנות גדולים, רק שרפרפים גבוהים ושולחנות קטנים שחוברו אל הקירות ושימשו כמקומות חניה לכוסות הבירה.

שורת המועדונים נפרשה לכל אורך רחוב יאטגטן. כשלושים ושבעה מטרים. הכול היה מסודר למדי. בלי בעיות בכניסה. היפסטרים עם תספורות ואביזרים מורכבים, טיפוסים אלטרנטיביים עם מגפי שרוכים צמודים וכאפיות, כל מיני זרוקים עם שיער צבוע שחור ופוני. אוהדי קבוצת הכדורגל באיין: בלי קישוטים מיותרים.

"קוורנן" היה מוקד משיכה לקהל מגוון.

מראדו, פטריק ורטקו עקפו את האנשים הממתינים בתור. אנשים הביטו בהם בכעס אבל לא מחו. הם הבינו.

שומר הסף סירב. "אין פה מחלקה ראשונה." זה הצד המערבי, הדמוקרטי. אידיוט. פטריק נותר רגוע. הוא הסביר שהם רק רוצים לדבר עם עובד המלתחה. שומר הסף לא הבין. הוא סירב להכניס אותם. מראדו תהה מיהו אותו לוזר. הוא בהה בו. פטריק ניסה שוב. הסביר שהם לא מנסים לעקוף אף אחד, רק רוצים לדבר עם עובד המלתחה בעניינים עסקיים. שומר הסף סובב את ראשו. הוא ראה את מראדו. הוא הבין, ככל הנראה, והכניס אותם.

את המלתחה ניהלו שומרי הסף בעצמם. משונה. זה היה מתכון לצרות.

שומרי הסף שעבדו במלתחה הזו היו שלושה בחורים מגודלים. חולצותיהם היו מתוחות, רצועות אפודי המגן שלהם בלטו מתחת לבד. הם שלטו בקהל בקשיחות. דרומיים אמיתיים. הם לא שינו את המחיר, גם לא למי שהיו לבושים בהידור. אפילו לא לבחורות היפות. הבחורים האלה עבדו עבור "אֶס־וו־אִי־אֵי אבטחה" — חברה סוונית לבחורים סוונים אמיתיים.

השומר הראשי, ששימש כנציג שלהם, הבין מיד עם מי יש לו עסק. אולי הוא שמע באוזנייה שלו את השיחה שהתנהלה בחוץ.

"שלום. ברוכים הבאים ל'קוורנן'. אנחנו לא מעוניינים בהצעה העסקית שלכם, לצערנו, אבל תיכנסו ותשתו משהו."

פטריק, שכבר התחמם בעקבות ההתגרות בכניסה, שוב נרגע. "אתה אחראי על המלתחה הלילה? למה שלא נדבר? יש לי הצעה."

מראדו ורטקו המשיכו לעמוד מאחור. מראדו היה דרוך. ניסה להקשיב.

השומר אמר, "אני האחראי פה, אבל אין לי זמן לדבר כרגע. או שתיכנסו או שתצאו. מצטער."

"לא התייחסו אלינו יפה בכניסה. אני רוצה לדבר איתך עכשיו. הבנת? שני הבחורים אחרים שלך יסתדרו לבדם עשר דקות."

גישה קשוחה. שני השומרים האחרים העיפו לעברם מבט. ראו שיש בעיות. הנציג אמר, "סליחה, אולי לא הבהרתי את עצמי. אנחנו לא מעוניינים בשירותים שלכם. יש לנו נהלים משלנו. אני לא רוצה להיות גס רוח, אבל אתם חייבים להבין שאנחנו מסתדרים. בלעדיכם."

שפת הגוף של פטריק זעקה, "אני רוצה לגמור את המזדיין הזה!"

אגרופיו היו קפוצים, מפרקי אצבעותיו הלבינו ממאמץ. היה נדמה שהקעקועים שלו זוהרים.

מראדו צעד קדימה, הניח את ידו על כתפו של פטריק והרגיע אותו. הוא נפנה אל הנציג. "בסדר. אנחנו ניכנס. נשב ונחכה לך. תיכנס כשיהיה לך זמן לדבר."

מתח באוויר.

מראדו משך את פטריק.

פטריק נכנע. הם נכנסו פנימה.

נפילת מתח.

השומרים ניצחו.

מראדו הזמין בירה. הם התיישבו לשולחן.

עוצמת המוזיקה בבר היתה גבוהה.

פטריק רכן לעבר מראדו. "מה זה היה, לעזאזל? אנחנו לא יכולים לסבול חרא כזה. למה משכת אותי?"

"תירגע, פטריק. אני איתך. נדבר איתו, אבל לא מול כל האורחים. לא מול השומרים. זה יגרום לבעיות. תקשיב. נשב פה ונירגע. אולי הוא יבוא אלינו ואולי לא. אבל אנחנו לא נשכח. נחכה, וכשהבן זונה יצטרך ללכת לשירותים, או כשיהיה בדרך הביתה, או משהו כזה, נדבר איתו. נגיד לו מה הולך."

פטריק נרגע. הוא נראה שלֵו יותר. רטקו פכר את ידיו.

הם חיכו. מראדו שתה בירה קלה. הסתכל על הבחורות, הסתכל על המקום, שלח מבטים חשאיים לעבר הסדרנים. הוא ישב כך שהמלתחה היתה ממש לפניו, אבל לא הביט בגלוי לכיוון ההוא. לאט ובזהירות.

הם שוב דיברו על פלג הגוף העליון של רטקו. מנו שמות סטרואידים שונים. מראדו גילה להם כמה סודות של רדובן, אף שלא היה אמור לעשות זאת. פטריק סיפר להם שירה באקדח מגנום בשבוע שעבר. ההדף, הלחץ, חורי הקליעים.

פטריק נגע בנושאים אישיים. הוא שאל את מראדו, "כמה אנשים הרגת?"

מראדו ענה חמור סבר, "הייתי ביוגוסלביה ב־1995. תסיק את המסקנות לבד."

"בסדר, אבל כמה הרגת כאן בשוודיה?"

"אני לא מדבר על זה. אני עושה מה שאני צריך לעשות כדי שהעסק יתנהל בלי בעיות. זה הדבר היחיד שאני לא יכול ללמד אותך פטריק — נאמנות לרדובן. והעסק הוא הכול. לפעמים אתה פשוט צריך לזרום. אתה לא יכול לשבת ולהתחרט ולחשוב על דברים שעשית. יש מעשים שאני לא גאה בהם."

"למשל?" לחץ פטריק.

"תלמד עוד משהו: אנחנו עושים יותר ומדברים פחות. לפעמים אתה צריך לעשות דברים לא נעימים. מה אני יכול להגיד? למשל, הייתי צריך לטפל בחברים שלא יכולתי לסמוך עליהם, או בנשים, או ביצאניות. דברים כאלה לא הייתי מכניס לראש הרשימה בקורות החיים שלי."

פטריק השתתק. הוא הבין. יש דברים שפשוט לא מדברים עליהם.

הם המשיכו לדבר על דברים אחרים.

שעה חלפה.

האווירה בבר היתה מרוממת.

השומר עדיין עמד במקומו. השעה היתה רבע לשתיים. המקום נסגר בארבע. הם חיכו. החוגגים היו הפוכים לגמרי. מראדו שתה סודה. פטריק הזמין את הבירה השישית שלו. הוא נעשה מרוח. רטקו שתה קפה. פטריק שוב דיבר על היחס שקיבלו בכניסה. ליבה את האש. השומרים המתרוממים האלה ילמדו לקח. השומרים המתרוממים יבכו. יזחלו. יתחננו. ייללו.

מראדו הרגיע אותו. הוא העיף מבט לעבר המלתחה. השומרים לא התעניינו בהם בכלל. הם מטומטמים? הם לא מבינים עם מי הם מתעסקים פה?

שעה נוספת חלפה.

הם חיכו. המשיכו לפטפט.

השומר הראשי עזב את מקומו בשלב מסוים.

פטריק שתה את שארית המשקה שלו וקם על רגליו. מראדו וידא שהוא בסדר, לא שתוי יותר מדי. מראדו קם ונעמד מול פטריק.

אישוניו של פטריק היו רחבים. ריח חריף של אלכוהול עלה מפיו. שים מצת ליד הפה שלו, והפיצוץ יהיה גרוע יותר מאשר בתחנת דלק.

מראדו אחז בפניו של פטריק. הרעש במקום היה מחריש אוזניים. הוא צרח: "אתה בסדר?"

פטריק הינהן. הוא הצביע לעבר השירותים. הוא בטח היה צריך להשתין אחרי כל הבירה ששתה.

הוא ניגש לשירותים.

מראדו חזר לשבת. רטקו הביט בו, רכן לעברו ושאל, "לאן הוא הולך?"

"לשירותים."

לפתע חש מראדו כאילו הכה בו ברק. לעזאזל! איך הוא יכול להיות כזה סתום? השומר בוודאי הלך לשירותים ופטריק עקב אחריו. בלי מראדו ורטקו.

מראדו קם. הוא סימן לרטקו בידו. "בוא אחרי. עכשיו."

הם מיהרו להשיג את פטריק.

הם נכנסו לשירותים.

אריחים לבנים וכיורי מתכת גדולים. מראה כיסתה את אחד הקירות. חמש משתנות על הקיר הנגדי. שירותים דולפים. שתן על הרצפה.

מגע.

השומר הראשי עמד מול אחת המשתנות. שלושה גברים דיברו ליד הכיורים. נראו כמו לוזרים עם החולצות הלא מכופתרות שלהם וחולצות הטי מתחת. שני נערים עמדו בתור לתאי השירותים.

פטריק כמעט הגיע אל הבחור.

השומר הסתובב, עם הכלי עדיין בידו.

פטריק נעמד מרחק סנטימטרים ספורים ממנו. "זוכר אותי? אתה ניפנפת אותי. זילזלת בשירותים שלנו. נראה לך שאני אתן לך להתחמק מזה?"

השומר הבין. הוא מילמל משהו, ניסה להרגיע את פטריק. לבחור היה ניסיון. הוא החל למשש את האוזנייה שלו בידו הפנויה.

פטריק צעד קדימה. לא היה ברור אם הבחין במראדו וברטקו שנכנסו לשירותים בעקבותיו.

הוא נגח באפו של השומר. הדם נראה אדום במיוחד על רקע האריחים הלבנים, כשניתז על הקיר. השומר קרא לחבריו. הוא ניסה לדחוף את פטריק הצידה. השומר היה בחור מגודל וחזק, אבל פטריק היה משולהב. הגברים שליד הכיור החלו לצעוק בהתלהבות. הנערים שליד תאי השירותים רצו קדימה כדי להפריד ביניהם. מראדו חסם את דרכם ודחף אותם הצידה. לא בחורים קשוחים במיוחד. רטקו התייצב ליד היציאה. הוא חסם אותה. פטריק תפס בשערו הקצר של השומר. הוא הטיח את ראשו אל המשתנה. שיניים עפו החוצה. שוב הטיח. עוד שיניים. אפו נשבר בכמה מקומות. המשתנה נראתה כמו כיור באטליז. פטריק חבט את ראשו של השומר שוב ושוב. הוא נשמע חלול. הוא עזב אותו. השומר התמוטט חסר הכרה על הרצפה. פניו היו בלתי ניתנות לזיהוי. הלוּזֵרים שליד הכיור בכו. הנערים שליד תאי השירותים צרחו.

שני שומרים נוספים חלפו בריצה על פני רטקו. פטריק דחף אחד מהם הצידה. רטקו יצא מהחדר. מראדו תפס בברכו של אחד השומרים. הוא לפת אותה וסובב. הבחור התקפל כמו מריונטה שגזרו לה את החוטים. פטריק השתולל. צעק, קילל. מראדו אמר בנימה זהירה, "פטריק, תעזוב. עכשיו."

גלוח הראש לשעבר יצא מהחדר. רק מראדו עדיין נשאר בפנים. הוא ראה את פטריק ואת רטקו מחוץ לשירותים. הוא סובב עוד קצת את כף הרגל שבה אחז. השומר המדמם מתחת למשתנה רעד. השומר שמראדו אחז ברגלו ייבב. שומר אחד עדיין עמד על רגליו. הוא היסס. נראה כאילו הוא מחשב את סיכוייו. שני שומרים על הרצפה. מכת מחץ מיידית. הוא נותר בזירה מול יוגוסלבי אדיר ממדים. ובחוץ היו שני בחורים נוספים. איפה התגבורת?

טוּמוּלְט בחוץ.

בפנים שקט.

מראדו אמר, "חבר'ה, עשיתם טעות קטנה הלילה. התעסקתם עם האנשים הלא נכונים. נהיה בקשר בנוגע לעסקים המשותפים שלנו. ועוד משהו: אל תעשו מזה עניין. נראה לי שאתם מבינים למה."

מראדו הרפה את אחיזתו ויצא מהשירותים. בפנים נותרו שלושה שומרים. כמו מטומטמים.

מראדו, רטקו ופטריק פילסו את דרכם בקהל. מחוץ ל"קוורנן" פנסי ניידות המשטרה הכחולים האירו את הלילה. הם נכנסו למונית. הז'קט וחולצת הטי של פטריק היו מוכתמים בדם. רע מאוד.

המקום שרץ שוטרים.

7

כמעט הגיעה השעה.

חורחה ישב דומם בחדר האוכל, מרוכז. הוא לא שם לב לרעשי הכלים ולקולות הלעיסה. היום הגיע.

כשקם על רגליו, רולנדו קרא לו. "חורחה, רוצה לבוא להדליק איזה ג'וינט אחר כך?" רולנדו התלוצץ. הוא היחיד שידע.

חורחה אמר, "אל תצעק ככה. הסוהר שם שומע אותך."

רולנדו חייך. "הוא לא מכיר מילים כאלה. הוא סתם בחור מאיזה חור."

חורחה הניח את ידו על כתפו של רולנדו. "אני אתגעגע אליך, בנאדם."

רולנדו נראה רציני. "חורחה, אתה עושה את הדבר הנכון. אתה יודע את זה. לא תספר לרולנדו איך אתה עומד לעשות את זה? מי רוצה להיות כלוא כל החיים שלו?"

"אני לא יכול לספר לך היום, משוגע. אתה תגלה בעצמך. פשוט תסתכל ותיהנה. כל עוד תמלא את התפקיד שלך." חורחה קם על רגליו. הוא באמת הרגיש שיתגעגע לרולנדו, לזיבולי השכל שלו על קוקאין גולמי, להרצאות הארוכות על קהילת "הגנגסטרים המקוריים" ועל מקרי שוד של מכוניות משוריינות.

הוא בחן את רולנדו כמה פעמים. גילה לו כמה דברים כדי לראות מה יקרה. למשל, העובדה שהתאמן הרבה כדי להתכונן לבריחה. אם רולנדו היה מלשין, חורחה היה צוחק ומתייחס לזה כבדיחה. אבל הכול היה בסדר. רולנדו לא פתח את הפה. הוא לא הדליף שום דבר. חורחה קיבל החלטה. רולנדו ימלא תפקיד חשוב בתוכנית. הוא יבצע היום את מה שעליו לבצע.
***

אבל הכול היה תלוי בסֶרחיו, שאותו פגש חורחה בזמן החופשה שלו מהכלא. שיסדר מה שצריך לסדר בחוץ. עשרים ושבעה מטרים מעבר לחומות; שטח פתוח — ייתכן שיהיה קשה לעשות כל דבר שדורש זמן רב מדי בלי להתגלות. אם הכול יצליח היום, חורחה יהיה אסיר תודה לו לנצח. חורחה ידע מספיק כדי לעשות את זה. הפעולות השגרתיות של הסוהרים, מאיפה יבוא סרחיו, איפה תחכה המכונית, המסלול הטוב ביותר לנסוע בו, ההסתעפויות בכבישים. חורחה ידע שהוא מסוגל לרוץ ארבע מאות מטרים בפחות מחמישים שניות, שני קילומטרים וחצי בפחות מאחת־עשרה דקות. הוא ידע שאנשים יהיו המומים. לחורחה היה הידע. לחורחה היתה היכולת. הוא יצליח. בלי אלימות ובלי לסכן את סרחיו יותר מדי. הוא המלך.

לאחר ארוחת הצהריים הם יצאו לשעת הפסקה מהעבודה. הכול היה מוכן. הגיע הזמן. התוכנית היתה פשוטה וגאונית. חורחה היה רגוע להפליא. אם העסק יתחרבן — זה מה יש.

חורחה שב לתאו. הוא סגר את הדלת והסיר את הכרזה של צ'ה גווארה מהקיר. הוא קילף בציפורניו את ציפוי העץ שהוסר בקלות. הוא כבר עשה זאת פעמים רבות בעבר.

הוא הוציא את החבל שהיה תחוב מגולגל כמו נחש דק בתוך החלל שחצב בבטון. זה היה המקום היחיד שהסוהרים לא בדקו כשערכו חיפוש בתא. חלל רדוד אך ארוך. מקום מושלם להסתרת כבל.

הם חשבו שהציפוי הזה הוא רעיון מחוכם. חורחה היה חכם עוד יותר. הוא חשב שאפילו אחותו היתה מתגאה בו. היא עדיין יכולה לזהות תחכום, למרות הלימודים האקדמיים שלה.

החבל היה עשוי רצועות בד ארוכות של סדין. הטקס הקבוע לפני שמסר את המצעים שלו למכבסה פעם בשבוע — קריעת רצועת בד ברוחב של כסנטימטר וחצי. הבחור שאסף את הסדינים היה קולומביאני. ההסכם ביניהם: האיש לא סיפר שהסדינים של חורחה נראים מוזר. תמורת זה קיבל חפיסת סיגריות אחת בשבוע.

החבל יחזיק מעמד. הוא בדק כל חלק בכל פעם שהאריך אותו בכחצי מטר.

הוא יצא החוצה.

השמש זרחה. מעולה! קיץ שוודי.

החצר היתה מלאה באנשים. הסוהר התורן שיחק כדורגל עם החבר'ה. רולנדו שיחק בקבוצה היריבה. מצוין.

חורחה בדק מה השעה.

ההצגה תתחיל בעוד שלושים שניות בדיוק.

רולנדו העיף לעברו מבט. כעבור עשר שניות הוא סימן לו כפי שסיכמו. רולנדו התכונן. הוא רץ לעבר הסוהר. תיקול בהחלקה ממש כמו הכדורגלן וְיֵירָה. הסוהר הועף למרחק. צרח כמו חזיר. התפתל מכאב. רמת ריכוז: אפס.

חורחה רץ אל החומה. תפס את מקומו.

חיכה.

הוא ראה כעת את מה שתיכנן זמן רב כל כך. קצהו של סולם אלומיניום ביצבץ מעל החומה, מעברה האחר.

סרחיו, המושיע, מילא אחר ההוראות. הוא התקרב כמה שיותר, החנה את המכונית בשולי היער, המקום הצר ביותר של השטח הפתוח. הוא עבר בריצה את המטרים האחרונים, השעין את הסולם על צדה החיצוני של החומה בנקודה שנקבעה מראש. בזמן הנכון. בשנייה הנכונה. מדהים.

חורחה הוציא את החבל. הוא שמר אותו מגולגל בכיסו. הוא חיבר את הוו לקצהו. הוא הכין אותו מאחת הטבעות המחוברות לסל הכדורסל. תמורת הסרתה מהסל שילם סכום נאה ביותר. הוא כופף אותה לצורה הרצויה בעזרתו של רולנדו שעה קודם לכן.

הוא התייצב מול הסולם והביט מעלה. כבר תיכנן הכול.

הוא חש את הוו בידו. שקל אותו. זה היה החלק היחיד שעליו לא היה יכול להתאמן. הכול היה תלוי בהצלחה שלו לחבר את החבל לראש הסולם ולמשוך אותו מעל החומה, אל העבר האחר.

הוא השליך אותו. החבל הלבן התקמר בשמים. הוא נחת מעבר לשוליה המעוגלים של החומה. הוא לא התחבר לראש הסולם. חורחה משך את החבל הצידה. קיווה שיוכל להשחיל את הוו בשלב נמוך יותר של הסולם. הוא לא חש התנגדות. לעזאזל. הוא שוב משך. כלום. שום התנגדות. הוא משך בחבל. הוו נפל אל הצד שבו עמד. איזה זין. הוא רץ אליו. הוא שב והרים אותו ושוב תפס את מקומו. הסולם נותר שעון על צדה האחר של החומה. הוא היה יכול לראות את קצהו בבירור. הדרך החוצה. הפעם אסור לו לפספס. הוא שוב השליך את החבל. קדימה. רשרוש מתכתי. האם הצליח? הוא משך בחבל. הנה. התנגדות! הוו נתפס במשהו. זה היה הסולם. הוא ניסה למשוך. זה עבד. הוא החל למשוך. משך חזק יותר. הסולם חרק. יותר ממחצית הסולם נראתה מעל החומה. הוא משך. הסולם היה כבד, אף שהיה עשוי אלומיניום. סוף כל סוף נפל על הקרקע לידו. הוא שמע צעקות ברקע. הוא נפנה. ראה את הסוהר קם על רגליו. הוא מישש את מכשיר הקשר שלו. חורחה נע במהירות. הוא השעין את הסולם על החומה והעיף מבט מעבר לכתפו. הסוהר רץ לעברו. חורחה טיפס למעלה מהר ככל האפשר. אחיזה טובה. הוא לא היה כבד מדי. זרועותיו היו חזקות. הוא הגיע לראש הסולם, הביט מטה. סוהרים נוספים בפעולה. הוא בעט בסולם, שנפל הצידה, על הדשא. הוא משך את עצמו למעלה והתנדנד על הצד החיצוני. הוא הרפה את אחיזתו וקפץ. כחמישה מטרים. נחיתה קשה. נעלי אסיקס 2080 דוּאוֹמַקְס עם ג'ל בעקבי הנעליים. כפות רגליו יעמדו בעצמת הנחיתה. לעזאזל.

הוא רץ. הרגיש טוב במשקלו היום, משקל של ששים ושבעה קילוגרמים. האדרנלין זרם בגופו. קרחת היער נראתה כמו חזיון תעתועים.

הוא ראה את המפה בעיני רוחו. כף רגלו כאבה. הוא התמקד בנקודה מספר שתיים. הוא חש את הזיעה שהרטיבה את גבו. שמע את עצמו מתנשף. בכבדות. הכושר הגופני שלו לא אמור להיות טוב יותר? תירגע. תנמיך את הכתפיים. תתרכז. תחשוב על קצב הנשימות שלך.

תזכור: אתה בשיא כושרך. אתה בכושר טוב יותר מכל שאר האסירים. אתה חתול הרחוב החכם מכולם. על אמת. לעזאזל עם הרגל הדפוקה.

רוץ.

ביער. לאורך שביל החצץ הקטן.

סרחיו היה צריך להתחפף כבר מזמן.

גבו היה ספוג זיעה. באמצע מנוסתו המטורפת עלתה במוחו מחשבה על ריח הזיעה שלו. הריח היה כעת חזק, חריף, לחוץ.

תמשיך להתקדם על שביל החצץ.

אל תאט את הקצב.

והנה המכונית. סרחיו החנה אותה בדיוק במקום שעליו סיכמו ביניהם. נקודה מספר שתיים. עולם חדש ויפהפה. במרחק שמע חורחה את הצופרים. הוא זינק פנימה. המכונית היתה מונעת. הוא סחט את דוושת הגז.

יש אלוהים.

הצופרים נשמעו קרובים יותר.

8

את התור היה אפשר לראות כל הדרך מ"סְטוּרֶקוֹמְפַּנְיֶיט". יו צעד לאורך רחוב סְטוּרֵגָטן עם החבר'ה. הם היו נלהבים, משולהבים, מוכנים להתגלגל. יו חש את האנרגיה בגופו כמו זרמי חשמל. הם היו בעננים.

קודם לכן באותו הערב הם אכלו ב"נוֹקְס". הזמינו יין משובח עם הארוחה. שבועיים עברו מאז יצאו לבלות בפעם האחרונה. הצרכים של החבר'ה החלו להתעורר. פיטה רצה להזדיין, פרדריק רצה לשתות. יו מיהר. הוא רצה להתנסות בעבודה החדשה שלו, לסמן את השטח שלו.

שלושים גרם של לבן באשראי מהערבי נארזו בעשרה שקיקי ניילון שמסתיימים בפס סגירה, תוצרת חברת "רֶד לַיְין". בכיסו היו באותו הרגע שישה גרם. את השאר החביא מאחורי הרדיאטור שבכניסה לדירתה של הגברת ראוטרשלד.

החבר'ה צעדו ברחוב בצעדים בטוחים. צעדיו של יו היו רחבים. הוא חשב על פס הקול של הסרט "גברים בשחור".

התור לא היה תור, אלא ישות אורגנית של גופות אנושיים. הם צרחו, נופפו בידיהם, הצטופפו, דחפו, צעקו, פלירטטו. שומרי הסף ניסו להשליט סדר. הם דחפו אנשים כמו עדר לכמה תורים מאחורי אזור שנתחם בחבלים. אתה עם כרטיס "קרמה" לתור הזה, אתה עם כרטיס "קרמה" לאח"מים לתור הזה, אתה עם כרטיס אח"מ לאח"מים לתור הזה. והשאר שלא יטרחו לחכות. אנחנו מלאים. רק לקוחות קבועים נכנסים הלילה. אתה לא מבין? אנחנו מלאים!

ילדים מגודלים מהשכונות איימו להרביץ להם. בחורות הציעו להם מציצות. כל שומרי הסף סירבו בזה אחר זה. מילה אחת מילאה את האוויר. איש לא אמר אותה, אבל כל מי שלא הורשה לעבור את חבל הקטיפה חש זאת: השפלה.

חמש דקות נדרשו כדי לפלס דרך בקהל ולהגיע אל השומרים. כמה מהאנשים הבינו עניין ופינו לחבר'ה את הדרך. אחרים חשבו שיש צדק בעולם וניסו למנוע מהם מעבר, דחפו אותם במרפקים.

ניפה הניד בראשו לעבר אחד השומרים.

אותו ביטחון שופע, שיו עשה כמיטב יכולתו כדי לחקותו, עשה את שלו. הם חלפו בקלילות על פני הקהל. השפלה היתה שמורה לאנשים אחרים. ההרגשה היתה טובה יותר מסקס.

ליד הקופה קיבל את פניהם בחור בלונדיני גבוה בעל פנים חטובים. קַרְל. הבחור היה מאה אחוזים חוג הסילון, ומשם בא לו הכינוי קרל חוג סילון. הוא היה בעליו של המקום עם עוד שותף. "קרמה" — מקום הבילוי מספר אחת של המסודרים. מרכז לילדי השמנת.

ניפה פרש את זרועותיו. "קרל, מה קורה? אני רואה שהולך טוב כרגיל. המון אנשים בחוץ הערב. מגניב!"

"כן, אנחנו מרוצים. אוֹב דְרֶנְגְלֶר אחראי על המועדון הלילה. קהל מדליק לגמרי. יש לכם שולחן?"

"ברור! כרגיל."

"מעולה. נמשיך לדבר אחר כך. שיהיה לכם לילה טוב, חבר'ה." קרל חוג סילון נפנה ונכנס פנימה.

לרגע קצר אחד נראה שניפה פישל. לקקן שדבריו נקטעו באמצע. זה עבד, חשב יו, אז למי אכפת?

הבחורה שמאחורי הקופה זיהתה את ניפה. היא סימנה להם להיכנס בלי לדרוש תשלום.

כשנכנסו, ראו שהמקום ריק למחצה.

ניפה ויו הביטו זה בזה. הם צחקו. הם שמעו את השומרים צועקים בחוץ, "אנחנו מלאים! הלילה נכנסים רק קבועים עם כרטיסים."

כעבור שעה כרע ניפה על ברכיו בשירותים, רכון מעל האסלה. על הרצפה סביבו היו מפוזרות מפיות.

פיטה ניצל את ההזדמנות לעשן בגנבה סיגריית מרלבורו לייט. הוא זימזם לצלילי מוזיקת היורודאנס שנשמעה מרחבת הריקודים. "למה מוזיקה כזאת כל כך פופולרית ב'קרמה'? למה לא משהו שירי יותר, כמו רית'ם אנד בלוז, או היפ־הופ? ולמה לא קצת פופ טוב כמו להקת 'מלודי קלאב'? הם משמיעים מוזיקת מיינסטרים משעממת ומחורבנת. יורודאנס. חרא גמור."

יו מאס לפעמים בגישה המתנשאת של פיטה בנוגע למוזיקה. לבנאדם היו יותר משמונת אלפים קבצי אם־פי־3 בדיסק הקשיח שלו, והוא תמיד התלונן על טעמם המוזיקלי של אחרים.

"בחייך," אמר יו, "אתה חייב לקטר? יש פה חתיכות מדהימות הערב."

ניפה הניח מראה על מכסה האסלה הסגור. המקום לא ממש היה מצוחצח. על מכסה האסלה היו סימני צריבה חומים של סיגריות. אנשים היו מעשנים בגנבה ואז מניחים את הסיגריות על המכסה ועושים דברים אחרים, כמו להסניף שורות — כפי שעשו החבר'ה עכשיו — לדבר בטלפון הנייד, להשתין, לקבל מציצה.

יו שלף שקיק וסידר בזהירות שלוש ערמות על המראה.

ניפה נראה מופתע. "שוב קנית השבוע?"

"כן. אבל מבחור אחר."

"טוב. מחיר טוב יותר משל הערבי המסריח?"

יו שיקר. "לא ממש, אבל הבחור נחמד יותר. לא אהבתי את הבלאטה ההוא. הוא נראה לי מסוכן. הבאתי הרבה הערב. אם אתם מכירים מישהו שרוצה קצת, תגידו לי." הוא חייך, "עדיפות לבחורות, כמובן."

ניפה יצר שלוש שורות מהאבקה. "זה כזה מגניב. אני מתחרמן רק מלהסתכל על השורות האלה. אני הולך לשבור את השיא של עצמי הערב. שלוש בנות לפחות."

יו הביט בו. "אין מצב, בנאדם. אתה משוגע! אני חשבתי שזה היה די היסטרי ששתי בחורות ירדו לך בערב אחד."

"ברור, אבל הערב אני בעניינים. אני מרגיש את זה בכלי שלי. אחרי המנה הקטנה והקסומה הזאת אני הולך לתקוע שלושער. שלוש בחורות לפחות יטעמו אותו."

"אתה מגוחך, בנאדם. איפה תעשה את זה? פה?" פיטה כיבה את בדל הסיגריה שלו על מכסה האסלה.

"כן, אהובתי, פה או בשירותי הבנות. ועכשיו, כשהקיץ מתקרב, פארק הומלגרדן הוא מקום מעולה."

יו רצה להידמות לניפה, נסיך המציצות הלא מוכתר של סטורפלן, שתמיד שפע ביטחון עצמי. אבל לעתים היה יו תוהה עד כמה הוא באמת כזה. האם ניפה באמת חשב שכל הנשים יפלו לזרועותיו, או שהיה שחקן טוב עד כדי כך שהצליח להוליך שולל אפילו את עצמו? תהיה התשובה אשר תהיה — הוא נתפס כבחור חריף, הוא היה הבחור שכולם דיברו עליו. מישהו שיו רצה להידמות לו. ובכל זאת, הוא לא רצה להיכנס לנעליו. הבנאדם היה לפעמים כזה אידיוט.

ניפה הוציא שטר כסף מכיסו האחורי. הוא גילגל אותו בסגנון הוליוודי, רכן ושאב מהמראה.

יו ופיטה חזרו על הפעולה.

האבקה השפיעה מיד. דינמיט לבן.

החיים נראו נוצצים.

הוא איבד את החבר'ה על רחבת הריקודים. המוזיקה הלמה בקצב. התקליטן בּוֹבּ סִינְקְלֶר בלהיט "לָאב גֵ'נֵרֵיישן". מכונת עשן זימזמה בפינה. אורות מהבהבים האירו את הרחבה. העולם, כסרט מחולק לקטעים קצרים. סצנה ראשונה: הבחורות — שוות ביותר. קאט. בחורה שמניפה את ידה מעל לראשה. קאט. המחשוף של אותה בחורה נלחץ כנגד פניו של יו.

"קרמה" היתה שוק בשר סוג א' — בשביל המובחרים שבמובחרים.

הוא נדלק, התחמם. יו רצה לרקוד, לגעת, למשש, לזיין. ויותר מכול הוא רצה להתפוצץ.

איברו התקשה עד כדי כך שחתול היה יכול לחדד עליו את ציפורניו.

הוא היה נמרץ כל כך! אין כמוהו!

הוא הכי חרמן, הכי חכם, הכי מגניב. הם עוד יראו.

בחורה אחרת ניגשה אליו. היא נישקה אותו על לחיו וצעקה באוזנו "מה קורה, יו? עשיתם חיים לפני שבועיים?"

יו נרתע והתרכז. "סופי! את כל כך יפה הערב! גם הבנות האחרות כאן איתך?"

"כן, כולן חוץ מלואיז. היא בדנמרק. בוא איתי לשולחן שלנו ותגיד שלום."

הם החזיקו ידיים. היא משכה אותו.

מבטו ריפרף על פני האנשים שישבו סביב השולחן. ארבע פצצות משגעות ישבו בשורה. הן היו לבושות בחולצות חושפניות. הצבעים השולטים: ורוד, סגול, טורקיז. כולן לבשו חזיות פוש־אפ או עברו הגדלת חזה. מכנסי ג'ינס כחולים צמודים או חצאיות קצרות.

תזדקף, יו, תתרכז, לעזאזל!

ניפה כבר ישב ליד השולחן. הוא חיבק את כתפה של אחת הבנות. התחנף, התלוצץ, הישיר אליה מבט. איזה מספר היא בתור? חשב יו. לעזאזל! יכול להיות שכבר הספיק לתקוע למישהי?

יו התיישב. על השולחן ניצבו בקבוקים של מי טוניק, ג'ינג'ר אֵייל וסודה ודלי קרח ובתוכו בקבוק וודקה גדול יותר. יו קיבל אישור לאחד החוקים הבסיסיים: שותים דברים חזקים או תוססים. בלי בירה.

היה קשה להתגבר על עוצמת המוזיקה. סופי מזגה לו וודקה טוניק. יו לגם מהמשקה, בחש אותו, הרים באצבעותיו קוביית קרח והכניס אותה לפיו. הוא מצץ אותה בחוזקה. סופי הביטה בו ולגמה מהמשקה שלה.

הוא חזר בדממה על עצתו של עבדול־קארים. תתחיל לחלק דגימות בחינם. תהיה נדיב. כך תרכוש חברים. חברים שאוהבים קוק, חברים עם כסף מזומן, ועוד חברים עם כסף מזומן. תוודא שאנשים יצרכו מעט ככל האפשר במועדון. זה מקום לא בטוח. לך למסיבות שאחרי, ארגן את המסיבות שאחרי, ספֵּק חומר לידוענים סוג ב' במסיבות שאחרי. תשתמש בבית. אל תמכור כמויות גדולות בהתחלה. אתה לא רוצה ליצור שוק יד שנייה.

ניפה רכן והחל לדבר עם סופי. יו לא שמע את שיחתם. הוא פתח כפתור נוסף בחולצתו ולגם מהמשקה שלו. מחשבתו היתה חדה כמו תער מָאך 3.

ליו היו רעיונות משלו. הוא ייקח איתו מעט חומר בכל פעם. אם ייעצר הוא יטען שהחומר מיועד לשימוש עצמי. הוא החביא את השאר במקומות מתוחכמים. כשימכור הכול ילך הביתה להביא עוד חומר. אין בעיות. אזור סטורפלן קרוב מספיק לפארק טסין. חשוב עוד יותר: לגרום לחבריו לצרוך מספיק חומר כדי שלא ישאלו למה הוא הספק היחידי עכשיו.

סופי רכנה ושפתיה ריפרפו על אזנו של יו. הוא נרעד.

היא אמרה מיד, "ניפה אומר שיש לך חומר. אני יכולה לנסות קצת?"

יו הודה לניפה בדממה. זו היתה התחלה. בצע את המהלכים הנכונים עכשיו. אל תעשה מזה עניין.

"בטח," הוא אמר, "נשאר לי עוד קצת. תביאי את החברה שלך אנה ונלך להומלגרדן."

הם אחזו ידיים ופילסו דרך בקהל. הם חלפו על פני חתיכות הסיליקון, הבחורים מהמאפיה היוגוסלבית והחנונים המעונבים.

מוזיקת היורו דאנס המשיכה להלום בקצב.

הם התקדמו לכיוון היציאה. הקופאים התגודדו בפתח. "קרל חוג הסילון" היה שם והשגיח על זרימת הכסף. אבל העבודה האמיתית שלו, החשובה יותר, היתה לחבק, לחייך, להציג אנשים, לשוחח בקלילות, לצחוק, לפלרטט. קרל חוג סילון שלט במצב. הכסף זרם. יו הבחין בכך. הוא יהיה איש קשר טוב בעתיד.

הוא ניגש אליו, התייצב לפניו עם סופי ואנה משני צדיו והושיט לו את ידו. קרל חוג סילון הרים גבה.

"אתה…" יו היה מוכן. "החבר של ניפה קְרוֹיטְס, אתה יודע."

יו ראה ניצוץ של זיהוי בעיניו. אבל אולי זה לא באמת היה זיהוי. לקרל היה כישרון מיוחד להעניק לאנשים תחושת נוחות אף שלא זכר אותם ולא היה לו מושג מיהם. מישהו קרא לזה צביעות. יו קרא לזה חשיבה עסקית.

יו שלף כמה משפטים קצרים שהכין מראש, שלווּ בצחוק משותף. קרל הביט בפמליה של יו. שתי חתיכות — הוא ביצע את המהלך הנכון. הוא הסביר שהם יוצאים רק לשאוף קצת אוויר ושאחר כך יחזרו. קרל הינהן. יו ירה עוד כמה בדיחות. היה ביניהם חיבור. תחושה טובה. קרל חוג סילון נראה מרוצה.

יו לעצמו: עבודה טובה, יו.

הם יצאו החוצה. השעה היתה שתיים בלילה. התור היה ענקי, היסטרי, הומה. הוא סיכם עם השומר שיחזרו בקרוב. פארק הומלגרדן נפרש לפניהם, עדיין ירוק כהה, אף שהשמים החלו להתבהר. הבנות היו מוכנות. הן התיישבו על ספסל בפארק. סיפרו כמה בדיחות טיפשיות. האוויר היה קריר. הזיעה התייבשה על גופם. יו המשיך לפטפט, הרעיף עליהן מחמאות. "לעזאזל, אתן נראות טוב הערב. ראיתן בחורים שווים? ניפה די חתיך, לא? סופי, אני יכול לסדר לך אותו." וכולי וכולי. סופי היתה יפהפייה. הוא רצה אותה.

הוא הכיר אותן, אך ההיכרות עדיין היתה שטחית. הבנות השתייכו לחבורה מ"לוּנדסבֶּרג" — פנימייה יוקרתית. בית ספר שהמוטו שלו הוא "יֶדע, מסורת, קהילה". שמותיהם הפרטיים של כולם היו זהים לאלה של הוריהם ושל הורי הוריהם. יו התרגל לרוב הדברים הללו כשבילה עם החבר'ה. הוא הכיר את הז'רגון ואת כללי ההתנהגות. ראוי שיהיה לו סיכוי.

אנה ציחקקה. "לא היה לך משהו בשבילנו?"

יו אמר, "בטח. כמעט שכחתי!" הוא לא רצה ללחוץ עליהן והמתין עד שיבקשו ממנו.

הוא הוציא נרתיק עם מראה נפתחת. השקיק היה מוכן בכיס הז'קט שלו. הוא שפך ערֵמה וחילק אותה בתער לשלוש שורות. הוא הציג קש הסנפה מבריק. הוא העיף מבט סביבו ואז הושיט להן את הקש.

"תתכבדו."

כעבור רבע שעה הבנות חזרו פנימה. השומר זכר אותן. נערות כמו סופי ואנה היו נכנסות בכל מקרה. הן חלפו בקלילות על פני האנשים הממתינים בתור כמו משה שחצה את ים סוף.

יו נשאר בפארק. הוא רצה עוד ממתקים לעצמו.

הכול הצליח. הבנות נראו מרוצות. הן היו בעננים. קופצניות וספונטניות. זו היתה התחלה טובה.

מכאן הדברים רק ילכו וישתפרו.

השמים היו אפורים בהירים.

הכבש המצופה זכוכית, המחבר בין שני חלקי הספרייה המלכותית שבפארק, נראה נוצץ. יו נהג ללמוד שם למבחנים כשלא למד בבית. במקום הזה ראה את סופי פעמים רבות. הוא למד לזהות את נקישת נעלי העקב שלה על הרצפה כשעברה בין חדרי הקריאה השונים. הוא בחן את חברותיה וראה את הבנים שאותם בירכה לשלום. ולאחר זמן־מה הוא כבר הכיר כמה מהאנשים בחבורה שאליה השתייכה.

הוא הוציא את הנרתיק והחזיק את הקש בידו.

ואז הוא ראה אותה.

המנוע נשמע כמו תחנת כוח גרעינית שעה שחלף במהירות לאורך רחוב סטורגטן.

פרארי צהובה.

המחשבה הראשונה שלו: הדגם זהה לזה שנראה בתמונה של קמילה.

המחשבה השנייה: לא ייתכן שיש עוד מכונית כזאת בסטוקהולם.

זיכרונות על אחותו הציפו אותו.

הוא חייב לדעת.

למי שייכת המכונית הזאת?
* * *

בית המשפט המחוזי של סטוקהולם

גזר דין

הצדדים

תביעה

התובע המחוזי מרקוס שוּברג

משרד התובע המחוזי של סטוקהולם

התובעים:

1. יוּאָקִים בָּרִיגֶרְן 740816-0939

וֶפֶּנגָטָן 5

הֵגֶרְסְטֶן 126 52

2. דניאל לַפָּלַיְינֶן, 801205-2175

לוּנְדָגוֹטָן 55

סטוקהולם 27 117 27

נאשמים:

1. פטריק שוֹקְוִויסְט, 760417-0351

רוֹזֶנְלוּנְדְסגוֹטָן 28

סטוקהולם 118 53

2. מראדו סלובוביץ', 670203-9115

קטרינה בַּנְיָאטָה 37

סטוקהולם 116 39

הסנגור הציבורי

מר מרטין תומסון

תבה 5467

סטוקהולם 112 31.

העבֵרות שבוצעו

פסקה

תקיפה בנסיבות מחמירות

תת־סעיף 3 פסקה 6

גזר הדין:

בית סוהר, שלוש שנים.

אישום בעת ערעור:

סעיף שתיים (מראדו סלובוביץ', באשר לתקיפה).

עילה להחלטה:

סעיף אישום 1 (פטריק שוקוויסט, תקיפה מדרגה שלישית)

ראיות:

התובע התייחס לדוח רפואי כעדות כתובה בנוגע לפציעות שספג יואקים בריגרן. בדוח מוזכרים, בין השאר, שבר בעצם האף, ריסוק עצם הלסת בשני מקומות, שבר בעצם הלחי הימנית, עור תלוש בחמישה מקומות, חבלות ונפיחות בלחיים ובמצח, חבלות סביב העין הימנית, נפיחות וחתכים בשפתיים, ארבע שיניים שבורות בשורה הקדמית העליונה, כמו גם דימום מוחי, נפיחות מוחית חמורה וזעזוע מוח.

כעדות מילולית התייחס התובע לתצהיר של העד יואקים בריגרן, לתצהיר של העד פיטר הָלֶן, איש ביטחון במסעדת "קוורנן", כמו גם לתצהיר של העד כריסטר טְרָאף, אורח ששהה במסעדה הנ"ל בשעת האירוע.

התובע, יואקים בריגרן, אמר, בין השאר, את הדברים הבאים: שלושת הגברים, פטריק שוקוויסט, מראדו סלובוביץ' ורטקו מרקוויץ' הגיעו למסעדת "קוורנן" בערך ב־1:20 אחרי חצות ביום העשרים ושלושה באוגוסט השנה. השומר שעמד בכניסה, ג'ימי אנדרסון, הודיע לבריגרן במערכת הקשר הפנימית שהתנהגותם של שלושת הגברים עוינת, ושהם דרשו לדבר עם האחראי על הפעלת המלתחה. ג'ימי אנדרסון החליט להכניס אותם. בריגרן הבין ששלושת הגברים שייכים ל"מאפיית מלתחות" כביכול — פלג מעולם הפשע המאורגן של סטוקהולם, שמנסה להרוויח כסף מהמלתחות לשמירת חפצים בברים ובמסעדות. לכן הוא הודיע להם שמסעדת "קוורנן" אינה מעוניינת בשירותיהם. אף על פי כן, הוא הכניס אותם למסעדה. שלושת הגברים נהגו בתוקפנות. פטריק שוקוויסט אמר, בין השאר, שהם מסרבים לעזוב את המקום, אלא אם כן יורשו לדבר עם האחראי על הפעלת המלתחה. כעבור כשתי דקות, הגברים נכנסו למקום בלי לדבר עם איש בנוגע למלתחה. בריגרן המשיך לעבוד במלתחה ובכניסה. בסביבות השעה שלוש לפנות בוקר הוא נכנס לשירותים כדי להתרוקן. פטריק שוקוויסט נכנס לשירותים, וכעבור זמן קצר נכנסו גם שני הגברים האחרים. בריגרן עמד מול אחת המשתנות. פטריק שוקוויסט ניגש אליו ונגח באפו. הוא מאמין שאפו נשבר. לאחר מכן תפס פטריק שוקוויסט בשערו של בריגרן והטיח את ראשו בדופן המשתנה. לאחר מכן הטיח פטריק שוקוויסט את ראשו של בריגרן בדופן המשתנה עוד שלוש פעמים לפחות. הוא זוכר שפטריק שוקוויסט צעק, "חתיכת הומו מזדיין", וגם "זה מה שקורה לאנשים כמוך". מיד לאחר מכן איבד בריגרן את הכרתו.

בתגובה לסעיפי האישום טען הנאשם, פטריק שוקוויסט, את הטענות הבאות: הוא חש מאוים על ידי יואקים בריגרן, שאמר שהוא, "יטחן לו את הצורה אם יעז לדרוך שוב במסעדת 'קוורנן'." הסיבה לכך היתה סירובו של פטריק שוקוויסט להפקיד את מעילו לשמירה במלתחה. הוא מאמין שזוהי הסיבה לכך שיואקים בריגרן סבר שהוא משתייך למאפיית מלתחות, כביכול. מאוחר יותר הוא נכנס לשירותים כדי להתרוקן. בחדר השירותים דחף אותו יואקים בריגרן. הוא ניסה להגן על עצמו והחל ביניהם מאבק. הוא אינו זוכר מה קרה בדיוק, אבל הוא יודע שספג כמה מכות אגרוף. כדי להגן על עצמו הכה שוקוויסט את יואקים בריגרן בפניו — לא יותר משלוש פעמים. הוא אינו סבור שהטיח את ראשו של יואקים בריגרן במשתנה. הוא לא היה עושה מעשה כזה. לאחר מכן נכנסו שני הגברים האחרים בריצה לחדר השירותים. שוקוויסט לא ידע שהם אנשי ביטחון. אחד מהם החל לריב עם מראדו סלובוביץ'. שוקוויסט אינו יודע מה הסיבה, שכן באותו הזמן היה בגילופין.

פסק הדין של השופט המחוזי:

איש הביטחון, פיטר הלן, שיחזר, בין השאר, שראה את פטריק שוקוויסט אוחז בצווארו של יואקים בריגרן כשנכנס לחדר השירותים. הוא אף ראה כיצד מראדו סלובוביץ' מפיל את דניאל לפליינן, אחד מאנשי הביטחון האחרים, ואוחז ברגלו באחיזת נעילה. כריסטר טראף, אורח במסעדה, סיפר כיצד שמע את פטריק שוקוויסט צועק על יואקים בריגרן "שילמד אותו לקח", וגם כיצד ראה את פטריק שוקוויסט נוגח ביואקים בריגרן. עדויות העדים נראות מהימנות. עוד סבור בית המשפט המחוזי כי עדותו של יואקים בריגרן מהימנה. לדוגמה, הוא ציין פרטים בנוגע לצעקותיו של פטריק שוקוויסט, ועדותו זו נתמכת על ידי הדוחות הרפואיים ועל ידי עדויותיהם של העדים פיטר הלן וכריסטר טראף.

פטריק שוקוויסט לא דיווח על חבלות ואף לא התייעץ עם רופא לאחר האירוע המדובר. העד כריסטר טראף העיד כי פטריק שוקוויסט הוא שנגח ביואקים בריגרן, ובלי כל התגרות. הדבר מוביל את בית המשפט המחוזי להאמין כי עדותו של פטריק שוקוויסט איננה מהימנה.

לסיכום, בית המשפט המחוזי מוצא את פטריק שוקוויסט אשם בתקיפתו של יואקים בריגרן, בהתאם להאשמות התביעה. פטריק שוקוויסט לא פעל מתוך הגנה עצמית. התקיפה היתה אכזרית במיוחד, והיא תידון כעבֵרה של תקיפה בנסיבות מחמירות, שכן היא כללה מהלומות חוזרות ונשנות בראש, שהביאו לפציעות חמורות. האישומים מבוססים, ועל כן יתקבלו. העבֵרה המיוחסת היא תקיפה בנסיבות מחמירות.

בתיקו הפלילי של פטריק שוקוויסט קיימות שבע הרשעות קודמות. האחרונה שבהן היא הרשעה בעבֵרת תקיפה בבית המשפט המחוזי בנָקָה, שדן אותו לארבעה חודשי מאסר בפועל. בתיקו הפלילי אף קיימת הרשעה קודמת בעבֵרת תקיפה, כמו גם בעברות איומים, פשע שנאה, החזקת נשק שלא כדין, שימוש בחומרים אסורים וכמה עבֵרות תנועה. בהתבסס על דוחות רפואיים שסיפקו רופאים שמונו על ידי בית המשפט, ברור שפטריק שוקוויסט מנהל אורח חיים מסודר. הוא מועסק כפועל בניין ומשקיע חלק ניכר מזמנו הפנוי במה שמכונה "פיתוח גוף". הכנסתו השנתית עומדת על כמאתיים אלף קרונות. לעת עתה אין צורך במעקב. פטריק שוקוויסט הסכים לבצע עבודות שירות.

בהתחשב בחומרת העבֵרות ובנסיבות המחמירות שצוינו לעיל, לא תתאפשר חלופה לעונש מאסר בפועל. דינו של הנאשם נגזר אפוא לשלוש שנות מאסר בפועל.

סעיף 2 (מראדו סלובוביץ', תקיפה)

ראיות:

התובע התייחס לשיחות התשאול של התובע, דניאל לפליינן, כעדות מילולית, כמו גם לשיחות התשאול של העד, איש הביטחון פיטר הלן.

בין השאר הצהיר דניאל לפליינן כי: הוא אינו זוכר אם ענד את תג האבטחה בזמן האירוע. הוא הבין שמשהו "קורה" בשירותי הגברים. כשנכנס לחדר ראה את יואקים בריגרן שוכב על הרצפה. דם כיסה את הקיר וגם את פניו של יואקים בריגרן. בחדר השירותים היו כמה אנשים. אחד מהם חלף על פניו בריצה ויצא מהחדר. איש נוסף, מראדו סלובוביץ', תפס ברגלו כדי שיאבד את שיווי משקלו. לאחר מכן אחז מראדו סלובוביץ' ברגלו באחיזת נעילה. הוא חש כאב עז. הוא חשש שמראדו סלובוביץ' ישבור את כף רגלו. ואז אמר לו סלובוביץ' ש"'קווארנן יזכה לביקור נוסף" ואף ש"יואקים בריגרן התעסק עם האנשים הלא נכונים". לאחר מכן עזבו מראדו סלובוביץ' ופטריק שוקוויסט את המקום.

גרסתו של איש הביטחון פיטר הלן זהה לזו המפורטת בסעיף אישום 1.

בתגובה להאשמות הצהיר הנאשם, מראדו סלובוביץ', כי: איש הביטחון יואקים בריגרן התנהג בגסות רבה כלפי חברו, פטריק שוקוויסט, קודם לכן באותו הערב. כשנכנס מראדו סלובוביץ' לשירותי הגברים הוא ראה שהאווירה סוערת ושמתרחשת קטטה בין יואקים בריגרן לפטריק שוקוויסט. הוא עמד להפריד בין הנצים כששני גברים נכנסו לחדר השירותים. מראדו סלובוביץ' לא ידע שהם אנשי ביטחון. דניאל לפליינן, אחד מהגברים, חשב בוודאי שמראדו סלובוביץ' מעורב בקטטה משום שניסה להיאבק בו ולהפילו על הרצפה. בשלב הזה נמלא מראדו סלובוביץ' פחד. מראדו סלובוביץ' הצליח לשחרר את עצמו מאחיזתו של דניאל לפליינן. ייתכן שתפס בכף רגלו של דניאל לפליינן כדי לשחרר את עצמו. דניאל לפליינן לא לבש תג זיהוי של איש ביטחון, ומראדו לא ידע שהוא איש ביטחון.

פסק הדין של השופט המחוזי:

גרסאותיהם של דניאל לפליינן ושל מראדו סלובוביץ' שונות זו מזו באשר לזהות התוקף ולזהות הקורבן, ובאשר לשאלה אם מראדו סלובוביץ' אכן פגע בכף רגלו של דניאל לפליינן מתוך הגנה עצמית. שניהם מסרו עדויות מהימנות. גרסתו של דניאל לפליינן נתמכת בעדותו של איש הביטחון, פיטר הלן, באשר לטענה שמראדו סלובוביץ' הוא שהפיל את דניאל לפליינן על הרצפה. גרסתו של מראדו סלובוביץ' נתמכת בעדותו של פטריק שוקוויסט שטען כי איש הביטחון הוא שהתחיל בקטטה עם מראדו סלובוביץ'.

על פי החוק השוודי, פסק הדין של בית המשפט יינתן בהתבסס על טענות הנאשם, אלא אם יופרכו על ידי התובע. במקרה כזה מדובר במילה של אדם אחד נגד מילה של אדם אחר, ושתי הגרסאות נתמכות במידה מסוימת בעדויות של אחרים. יש לציין עוד שלא קייימים דוחות רפואיים התומכים בטענה שרגלו של דניאל לפליינן נפגעה. עם זאת, אי אפשר להתכחש לעובדה שחדר השירותים במסעדת "קוורנן" היה שרוי בתוהו ובוהו. ניכר שהתפתחה בו תגרה, וייתכן שהשאלה מי תקף את מי אינה ברורה. על פי קביעתנו, מראדו סלווביץ נכנס לחדר השירותים אחרי פטריק שוקוויסט, מכאן שהיה יכול לפרש את המצב אחרת. גם אם מראדו סלובוביץ' אכן פגע ברגלו של דניאל לפליינן בדרך המפורטת, ייתכן שהוא פעל מתוך הגנה עצמית, לכאורה, אם הוא אכן חש שהותקף. לא ניתן לקבוע אף אם דניאל לפליינן לבש תג זיהוי של איש ביטחון. על כן יש לשקול בהתאם את טענתו של מראדו סלובוביץ', לפיה לא ידע שדניאל לפליינן הוא איש ביטחון. לסיכום, בית המשפט המחוזי מוצא שלא עלה בידה של התביעה להוכיח את העבֵרה לכאורה. על כן יבוטל סעיף האישום.

לצורך ערעור: ראה מידע מצורף (די־וי־400). ערעור יוגש לבית המשפט לערעורים סְוֵואָה, ויש להגישו לבית המשפט המחוזי לא יאוחר מתקופה של שלושה שבועות מהיום.

בשם בית המשפט המחוזי

תוֹר יַלְמַארְסוֹן

9

בפרבר השקט שבו התגורר היה מראדו כמו פינגווין בג'ונגל. הוא לא השתלב. הסביבה הלא נכונה, מזג האוויר הלא נכון, הגודל הלא נכון. הוא משך אליו מבטים. זו היתה עבורו הקלה שרדובן הזמין אותו בתכיפות לביתו.

הוא לא הצליח למצוא מקום חניה. החשש שיאחר הלך וגבר. הוא נסע במעגלים, היה ערני. אולי מישהו בדרכו למכונית כדי לצאת. כמו טירון. שום תכנון. שום הצלחה.

היו לו טרדות אחרות.

הוא לא מצא מקום חניה מסודר למכונית המרצדס אס־אל־500 שלו. לבסוף החנה אותה קרוב מדי למעבר חצייה. שיהיה. המכונית היתה חכורה. דוחות חניה יגיעו לחברת החכרת הרכב.

מראדו צעד לעבר ביתו של רדובן.

הבית: קומה אחת, כשלוש מאות ושבעים מטרים רבועים. קירות לבנים וגג שטוח. מסגרות החלונות והדלתות מעץ כהה. גינה מטופחת בחודשי הקיץ. שיחי פוקסיה ורוֹדוֹדֶנדרוֹן. כעת, עם בוא הסתיו נעשו חומים. הבית היה מוקף גדר עץ בגובה מטר וחצי בערך. ורדים צמחו לאורך שוליה הפנימיים. מבחוץ נראה המקום שלֵו, משעמם ולא מזיק. מראדו ידע שבפנים יש אבטחה כבדה.

"מראדו, ברוך הבא. תיכנס."

סטפנוביץ', הכולבויניק של רדו, פתח את הדלת. הוביל אותו בבית.

רדובן ישב על כורסת עור בספרייה. הופעתו היתה מוקפדת כתמיד: ז'קט כחול כהה, מכנסי קורדרוי בהירים, תסרוקת מסודרת. התלמים והצלקות חרטו על פניו את המילה כבוד.

טפט כהה על הקיר. מדפי ספרים גבוהים ונמוכים לאורך הקירות, ומעליהם מפות ממוסגרות, ציורים וסמלים דתיים. אירופה וחבל הבלקן. נהר הדנובה היפהפה. קרב קוֹסוֹבוֹ. הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה. גיבורי ההיסטוריה. דיוקנאות של קָרָג'ורג' סטפנוביץ,7 של סבא הקדוש. בעיקר מפות של סרביה ומונטנגרו.

7 מייסדה של סרביה המודרנית הידוע בכינויו קרג'ורג'ה ("ג'ורג' השחור").

סטפנוביץ' עזב אותם.

רדובן אמר לו בסרבית, "ברוך הבא."

"העונג כולו שלי. אנחנו לא מתראים לעתים תכופות כל כך." מראדו המשיך לעמוד.

"שב, בשם אלוהים! אנחנו באמת לא מתראים לעתים תכופות כל כך. אני מניח שזה לטובה. אבל אנחנו מדברים בטלפון."

"ברור. מתי שאתה רק רוצה."

"מראדו, בוא נדלג על שיחות החולין. אתה מכיר אותי. אני מתבטא בפשטות. בלי קישוטים. זה לא אומר שזה אישי. נראה לי שאתה יודע מה דעתי על מה שקרה ב'קוורנן'."

"נראה לי שאני יודע."

"חרבון אחד גדול. חרא כזה אסור שיקרה! אני סומך עליך ואתה עשית מעצמך צחוק. עכשיו כל המצב חמור. אתה מבין מה עשית? זה יכול להגיע למלחמה."

"רדו, אני ממש מצטער. טעיתי בהערכת המצב. אני לוקח אחריות מלאה על מה שקרה."

מבחינתו של מראדו, כל החרא הזה קרה באשמתו של פטריק. אבל אין טעם להאשים אחרים. כשאתה האחראי — אתה אחראי.

"כדאי לך מאוד," אמר רדובן, "כל דבר אחר יהיה טירוף. אתה מכיר את המצב שלנו. גלוח הראש הזה שבו השתמשת, פטריק, הורשע בתקיפה בנסיבות מחמירות. הוא לא יכול להתקשר כשמתחשק לו, אסור לו גם לכתוב. שום מידע לא נכנס או יוצא. אין לנו מושג מה הוא אומר עלינו שם בפנים. אתה לא יכול לסמוך על כל אחד. אני מקווה לטובתך, וגם לטובתנו, שהבנאדם לא הולך לזמר."

"אני חושב שזה בסדר."

"היית בסדר כל השנים. ועכשיו זה? למה לא עצרת את המתרומם החובבן הזה? השוטרים יכולים לשבור את הבחור הזה ממש כמו ששוברים ביצה במחבת. וחוץ מזה "מלאכי הגיהינום", "הבנדידוס", בומן, או מישהו אחר, עלולים להתחרפן. היחסים בין הפלגים בעיר הזאת מתוחים גם ככה. אסור שהמצב יחמיר."

מראדו היה בחור קשוח, בדרך כלל, אבל עם רדו היה צריך לדבר בשקט. אפילו חברי המאפיה היוגוסלבית נהגו לדבר איתו בקול שקט, נמנעו מלהישיר אליו מבט. מראדו חש שדאגה מתעצמת בבטנו. רדובן באמת כעס. אסור לי לחרבן את מערכת היחסים שלי עם רדובן. אני חוזר: אסור לי לחרבן את מערכת היחסים שלי עם רדובן.

ועם זאת, מראדו תרם את חלקו, ועוד הרבה יותר מכך. הוא לא טיפל רק בעסקי המלתחות ובסחיטות אלא בעוד הרבה דברים אחרים. הוא נזכר בתקופת עבודתו עבור דְרָגָאן ז'וקְסוֹביץ', כשהוא ורדו היו שווי מעמד, חברים בארגון האַלים של ז'וקסו. כעת יושב רדובן ואומר שהוא "היה בסדר כל השנים". איזה זיבולי שכל. רדובן הוא זה שהיה בסדר כשעבד עבור ז'וקסו. זה דוחה. רדובן מתחזה לאלוהים.

נוסף על כך: מראדו לא קיבל מספיק בתקופה האחרונה. רדו לא היה נדיב במיוחד. ובעיקר לא ברווחים. כאילו העבר לא היה קיים. כאילו רדו היה תמיד בראש הסולם.

ועכשיו הוא צריך להתרפס. לחשוב בצורה יצירתית, למצוא פתרונות.

"רדו, פטריק בסדר. מילה שלי. הוא חמום מוח, עדיין אימפולסיבי מדי, אבל הוא לא מלשין. הוא בסדר. הוא מכיר את החוקים. זה לא מדאיג אותי."

"אלה חדשות טובות. אבל אנחנו עדיין עלולים לשקוע עמוק בחרא. פטריק טיפש. הבחור לא מוצא את הזין שלו בלי מפה. יש כמה תרחישים אפשריים; הראשון: המניאקים ילחצו על המגולח עד שהוא יגיש להם את הראשים שלנו על מגש. ואז הם יפתחו בחקירה הכי מקיפה בעולם, שוטרים ישרצו בכל בר שנמצא בשליטתנו. אולי נצטרך לסגור הרבה מהעסקים שלנו, להתקפל. תרחיש אחר הוא ש'מלאכי הגיהינום', גורן בומן או מישהו אחר יתחרפנו כי השיטה שאנחנו משתמשים בה בעסקי המלתחות תוקפנית מדי. אנחנו לא רוצים שהמצב יחמיר עוד יותר, מראדו, ודווקא אתה אמור להבין את זה. ארבעה אנשים הלכו לנו בסיבוב הקודם. ובוא לא נדבר בכלל על מה שקרה לך. אני יודע מה זה מלחמה. אני כולי מלחמה. אתה מכיר את מאזן הכוחות. אחרי ז'וקסו אף אחד לא יכול להיות מלך. בינינו, מראדו — הם יכולים לשכוח מזה. אבל זה לא הזמן לעשות גלים."

"ניתוח מצוין של המצב, רדו, כרגיל. תרשה לי להציע כמה רעיונות נוספים. רוצה לשמוע מַהם?"

"בהחלט. זאת גם הסיבה לפגישה שלנו. על מה חשבת?"

"פטריק יודע מה לעשות. הוא מכיר את הקוד. מלשינים לא גומרים טוב. הוא ראה מה קרה לבחור שעשה הצגות במכון לפני כמה ימים. והוא לא היה בחור קטן. המגולח הבין את הרמז. אם הוא ילשין הוא לא יספיק אפילו להגיע למשתנות של הכלא ולחזור בחזרה. סמוך עלי. אני מכיר הרבה אנשים שחוסלו בכלא טִידָהוֹלְם. אבל הוא לא ילשין."

מראדו עשה חושבים, העלה רעיונות. זווית ראייה רחבה. מבט לעתיד. הזדמנות. התגמשות. רדובן רצה להיות מלך. היתה לו היכולת. עם זאת, מראדו רצה להגדיל את רווחיו מעסקי המלתחות.

"אנחנו לא יכולים לאבד את המלתחות. מאז שהעברנו להילוך גבוה בשנה שעברה, העסק הזה הניב בסביבות שלוש מאות אלף בחודש, בעונת החורף, ובקיץ כמעט מאה וחמישים אלף. יש לנו עשרים מקומות בערך. ככל שתתרחב השליטה שלנו במקומות כאלה, כך אנשים יתרגלו לשלם. בסופו של דבר כל בר קטן ומחורבן בעיר הזאת יוכל לגבות מאנשים כסף תמורת שמירת חפצים. הבעיה העיקרית היא מה לעשות עם הזהב. המלתחות מושלמות. אנחנו פועלים על בסיס כסף מזומן בלבד. אין שום סיכוי שהאח הגדול יצליח לאמוד את הרווחים שלנו. כל המשכורות משולמות מתחת לשולחן. המקומות עצמם ממילא לא מצהירים, אפילו לא על אגורה."

רדובן חייך. הוא אהב לדבר על כסף. הוא צימצם את עיניו, הוציא עט ודף נייר. מחשבון. הוא כבר ידע מהם הסכומים. הוא כבר ידע מהם הרווחים. הוא כבר ידע שהכסף בוודאי הולבן. אבל מראדו ידע שרדובן אוהב לשמוע את מה שרדובן כבר ידע.

"זה עובד, מראדו, אני מסכים. יש לנו בעיות הלבנה כרגע. אנחנו צריכים להחביא את הכסף במקום כלשהו. 'קלרה' ו'יהלום' לא יכולים לבלוע את הסכומים שעסק המלתחות מכניס. אלה צרות של עשירים במובן מסוים. סימן שהעסקים פורחים."

"נראה לי שזה יכול להצליח עם חנויות להשכרת וידיאו. אין סיכוי שהאח הגדול יצליח לגלות כמה סרטים אנחנו משכירים. ננפח את הרווחים כמה שרק נרצה. אני יכול לעשות את זה. כבר עשיתי את זה בעבר. אם בכל זאת יהיו צרות והמדינה תתחיל לחשוד, מישהו אחר ישלם את המחיר. איש קש."

"הבנתי. מי?"

"מישהו שלא יתקפל. לא אידיוט גמור, אבל מישהו שגם אין לו הרבה להפסיד. אני אתחיל לחפש. אבל אותו אדם לא באמת יכול להגן עלינו אם המדינה תרצה את הכסף המולבן בחזרה. הוא יגן עלינו בעיקר מפני פשיטת רגל, אם ניתקע עם תשלום חובות מס או משהו כזה. אבל אתה לא רוצה ללכלך את השם שלך עם פשיטת רגל ולאבד את רישיון הסחר שלך. זה יהיה מושלם."

"אתה מבין בזה. תתחיל מחר."

סטפנוביץ' דפק על הדלת. הוא הביא תה מסאלה ובישקוטים. רדובן נשען לאחור. הוא טבל את הבישקוטים בתה שלו. כמו סְוֶון. מיצמץ בשפתיו. הם ניהלו שיחת חולין על בתו של מראדו. היא תתחיל ללמוד בבית ספר פרטי. בית ספר במרכז העיר, בית ספר פרברי — מה הכי טוב? מראדו רטן. על כך שראה את לוויסה לעתים רחוקות, על קרב המשמורת עם אמה. רדו שאל אם הוא יכול לעזור בדרך כלשהי. ממש לא, חשב מראדו. אם שירותי הרווחה יגלו שאתה בתמונה — הלך הקרב על המשמורת.

שני שטיחים פרסיים אמיתיים כיסו את הרצפה. רדובן עיצב את החדר בסגנון קלסי. הספרים שעל המדפים שימשו בעיקר לרושם. על המדפים היו אנציקלופדיות ואטלסים. אסופת כתבים של מחבְּרים סרבים. מראדו אפילו לא זיהה את שמותיהם: יוֹבָאן יוֹבָנוֹביץ' זְמאז', סימה מילוטינוביץ' סָרַזְ'לִיזָ'ה, קְרַלְזֵ'ביץ' מַרְקוֹ. רק שמו של אחד מהם היה מוכר: זוכה פרס הנובל לספרות איווֹ אַנְדְריץ'.

מראדו חשב על המורָה שלו לספרות, שבזכותה קרא יצירות של איוו אנדריץ'. כעבור שנה, כבר היה הבחור הכי קשוח בעיירה שלו.

רדובן הניח את כוס התה שלו.

"עסק הסיגריות מצליח. גורן בסדר. אבל אנחנו לא יכולים להסתמך על זה בטווח הארוך. החברה מתנגדת לעישון כיום. האיסור על עישון סיגריות במסעדות הוא אסון. התמונות החדשות של ריאות שחורות פשוט דוחות, והגברת פיקוח המכס במדינות שאינן שייכות לאיחוד האירופי הוא חמור."

"אתה צודק, אבל חשוב שנשמור על הקשר שלנו עם נהגי המשאיות. בקרוב כל מדינות הבלקן ייפתחו ויצטרפו לאיחוד האירופי. הרואין זול שם פי שמונה. גם המחיר יעלה קצת, אנחנו חייבים להיות ערוכים. אותם נהגי משאיות שמובילים סיגריות היום עשויים להוביל הרואין מחר."

הם המשיכו לדבר. דיברו על כל התוכניות העסקיות של רדובן: הברחת סיגריות ושתייה חריפה, גובי החובות, סמים, מכונות ההימורים המזויפות, הדירה שמשמשת כבית בושת, שירותי הליווי.

ואז הגיעו לעסקים החצי־חוקיים: הבר "קלרה" ומועדון הלילה "יהלום". מכבסות כספים.

תמצית העניין היתה תזרים מזומנים, כסף שעליו יש לדווח לרשויות המס כדי להלבינו. הבר ומועדון הלילה לא הספיקו. רדובן היה צריך להיראות כמו אזרח מכובד שומר חוק.

המסקנה: הם צריכים שתי חנויות להשכרת סרטי וידיאו.

אולי יותר.

לאורך כל השיחה מראדו רצה להעלות את סוגיית הרווח שלו מעסקי המלתחות.

לבסוף הרים את כוס התה שלו וניסה לשתות ממנה, אף שהיתה ריקה. הוא קיווה שהצליח לרכך את רדובן.

"רדו, אני רוצה שנדבר גם על הרווחים מהמלתחות."

רדובן הרים את עיניו מהניירות המכוסים מספרים שהיו פרושים לפניו. "לְמה בדיוק אתה מתכוון?"

"אולי לא טיפלתי בנושא של פטריק כמו שצריך, אבל אני לוקח על זה אחריות ואני עושה עבודה טובה. כרגע דיברנו על הסכומים. הם עולים. מה יהיה הרווח שלי?"

דממה.

מראדו ניסה ללחוץ עליו. "שמעת את מה שאמרתי?"

חומת בטון.

"מראדו, תן לי להבהיר לך משהו. אתה לא קובע פה את החוקים. הרעיונות העסקיים שלך — מבריקים ככל שיהיו — שייכים לי. הכסף שלי בסופו של דבר, לא משנה עד כמה העבודה שלך טובה. נדון בחלק שלך בעוגה כשיתחשק לי. בוא לא נהרוס ערב נעים עם דבר כזה. אני אשכח את מה ששאלת כרגע, טוב?"

מראדו נותר מוכה אלם. איך היה יכול לטעות כך? הוא התרפס כמו חתיכת הומו מזדיין רק כדי לשאול על הרווח שלו. מחשבה אחרת עלתה במוחו: יום אחד מישהו אחר יהיה המלך.

השעה היתה שמונה בערב. הם עברו לחדר האוכל. אשתו של רדובן חזרה הביתה. חצי שעה ניהלה שיחת חולין עם רדובן ומראדו. היא רזה. בעיני מראדו היא האישה הסרבית היפה ביותר שראה מימיו.

היא אכלה במטבח עם בתם.

רדובן התנהג כאילו שאלתו של מראדו לא נשאלה מעולם.

מצב הרוח שב והתבהר.

הם פתחו בקבוק יין בורגונדי משנת 1994. רדובן טעם אותו. "אני מניח שאתה כבר יודע שחורחה סלינס בריו ברח מהכלא."

"רטקו סיפר לי. נדמה לי שגם התפרסם סיפור באיזה עיתון בשבוע שעבר. לא כתבו יותר מדי, אבל הוא קפץ מעל החומה, ככל הנראה. מרשים."

"זה לא טוב שהוא בחוץ. סיבכנו אותו במשפט. יכול להיות שיש לו הרבה חרא לספר על עסקי הקוקאין שלנו. אני מבין שהוא עצבני ושהחיים שלו די מחורבנים כרגע. הוא נמלט, אין לו הרבה חברים. הוא עלול להחליט לעשות משהו טיפשי. באמת שאני לא יודע כמה הוא יודע. ואתה?"

"לא ממש. אבל אני מבין את הכוונה שלך. מה כדאי לעשות?"

"שום דבר בינתיים. אבל אם הוא ינסה משהו אנחנו חייבים לעצור אותו. להזכיר לו מי הבוס. לנער אותו. נכון, מראדו? כמו שאנחנו מטפלים במי שעושה צרות."

מראדו השפיל את מבטו לכוס היין שלו. האם במשפט האחרון התכוון רדו לדרך שבה יתייחס אליו אם ימשיך לבוא בדרישות? בכל מקרה, חורחה צריך לחטוף עכשיו. הוא היה איום ליוגוסלבים.

למראדו היו דאגות אחרות. לטפל במלתחות אחרי הכישלון ב"קוורנן", למצוא מישהו שיפתֵח את עסקי הלבנת הכספים, להיאבק על בתו. הלטינו יצטרך לחכות.

חוץ מזה, אין טעם שיעקוף את רדובן וייקח את העניינים לידיים שלו. מערכת היחסים ביניהם מספיק מתוחה.

הוא יחכה לאישור לפני שיֵצא לחפש את חורחה המזדיין הזה.

ומערכת היחסים המתוחה שלהם — על זה הוא צריך לחשוב.

10

חורחה הגבר, מלך העבריינים. ניצח את אנשי החוק. הם יכולים להמשיך לגרור את כלבי הגישוש שלהם. שישכחו מזה — הם לא ימצאו את חורחה.

הוא בחוץ. חופשי. הוא חתול הרחוב הכי מתוחכם בעיר.

הוא חשב על הדיבורים שיהיו. האיש שרץ מהר יותר מבן ג'ונסון. האיש שדפק את הסוהרים עם החוכמה שלו. האיש שברח מאוסטרוקר בעזרת וו מעמוד כדורסל וכמה סדינים. תודה ולהתראות.

האיש. המיתוס. האגדה.

ולא היה להם מושג ירוק.

התוכנית של חורחה לפני הבריחה היתה משומנת. התוכנית שלו כעת: להישאר בחיים, להישאר חופשי, להשיג כסף, להבריח את הגבול. במילים אחרות: לא ממש היתה לו תוכנית.

סרחיו הציב את הסולם במקום הנכון. הוא הרים את הרגליים, עף למכונית ויצא מהיער עוד לפני שחורחה הספיק לעבור את קרחת היער. את המכונית השנייה החנה באופן מושלם.

הנמלט המושלם. לטינו עם ביצים.

חורחה הסיע את המכונית כמו משוגע בשביל המיוער. כמו נהג מירוצים בדרכי עפר. הוא התקיל את הסוהרים. הם לא ראו אותו נכנס למכונית. חשבו שהוא עדיין במנוסה רגלית. כך הוא תיכנן את זה. הדרך הסתעפה שלוש פעמים. עד שהסוהרים יבינו שהוא נמצא ברכב, בוודאי תידרש להם שעה שלמה כדי לגלות באיזה כיוון בחר. יציאה לכביש המהיר, אחרי אוֹקֶשְבֶּרְיָה. יציאה. אל היער. שם פגש את סרחיו. שלושה ימים קודם לכן הרים סרחיו את המכונית שהשאיר לחורחה. הם נטשו אותה. מכל דלק בתא המטען. הציתו אותה. לא היה טעם לצפות בה עולה בלהבות.

שם הסתיים השביל. עמוק בשטח של עמי ותמי.

אם השוטרים בכלל הצליחו להגיע עד לשם.

הוא הגיע לדירה בשעה שתיים וחצי בלילה. הם המתינו במכונית כל הלילה עד שהשטח יהיה פנוי. רצו להתחמק ממבטיהם של השכנים כשחורחה ייכנס. הם אכלו פלאפל, שתו קולה וקפה, האזינו למוזיקה, שוחחו, נשארו ערים. חורחה נרגע.

בימים שלאחר מכן התגורר חורחה בדירה ריקה. היא היתה שייכת לדודתו של סרחיו. הזקנה עברה לגור בבית אבות שבעה שבועות קודם לכן.

העסקה: חורחה יכול להישאר בדירה לא יותר מעשרה ימים. חורחה לא יוכל להוציא אפילו את קצה כף רגלו מחוץ לדלת. חורחה יהיה חייב לשמור על פרופיל נמוך ביותר. לאחר מכן יוכל לעשות מה שירצה, אבל הוא יהיה חייב להחזיר לסרחיו טובה על הכול. הוא נשבע על כך בחייו.

חורחה היה אסיר תודה. סרחיו היה מלאך. הוא כבר עשה עבורו יותר מכל אחד אחר. הקריב, הימר, הסתכן. כמו שבני משפחה אמורים לעשות זה למען זה, דברים שאיש מעולם לא עשה למענו. הוא תיכנן להישאר שבוע לכל היותר.

נעול בדירה. הוא היה אמור להיות חופשי, ועכשיו הוא שוב כלוא. רק כמה מטרים רבועים הבדילו בין המקום הזה לתא שבכלא אוסטרוקר. היה עליו להתכונן לחייו החדשים, חיים של מנוסה.

חורחה גידל זקן. גזר את שערו. צבע אותו בגוון כהה יותר של שחור.

הוא ביקש מסרחיו לקנות גלגלי סלסול קטנים לשיער וחומר לעיצוב תלתלים. הוא קרא את ההוראות שוב ושוב, גם את האותיות הקטנות. הוא רכן מעל האמבט. שטף את שערו במים. השתמש בזהירות בגלגלי הסלסול. מזל שאף אחד לא ראה. הוא הרגיש ממש כמו נקבה.

הוא התאמן בצורת הליכה חדשה. ניסה להסוות את קולו עד כמה שרק יכול.

חורחה ידע שאנשים יזהו אותו מיד על פי שפת הגוף שלו, על פי צורת ההליכה, הדיבור, הדרך שבה הוא מעביר את ידו בשערו, חיוכו. התנועות שנעשות לא במודע, הדרך שבה הפנים לובשות הבעה מסוימת. המעשה הטוב היחיד שעשה רודריגז: הבנאדם צילם סרטי וידיאו ביתיים שבהם נראו הוא ופאולה כילדים. שני אנשים שונים לחלוטין. ילד וילדה, חזק ועדינה, רזה ועגלגלה. ואף על פי כן, שפת הגוף שלהם היתה כמעט זהה. חורחה זכר. תכונות אופי מסוכנות יותר ממראה חיצוני.

תשנה את הדברים האלה, חביבי, כמה שיותר מהר.

הוא התקשה לשהות בדירה. הוא רצה לצאת. הוריד את המראה מהקיר בכניסה ותלה אותה על הקיר בחדר האורחים. התהלך ברחבי הדירה מעשר בבוקר ועד שבע בערב ביום הראשון עם שיער כמו של מארג' סימפסון, התאמן בצעדים חדשים. התאמן בתנועות חדשות. התאמן בשפה חדשה.

לאחר שתים־עשרה שעות נעשה שערו מתולתל. הוא לא היה מקורזל מאוד כפי שקיווה, אף שהשאיר את גלגלי הסלסול בשערו זמן ארוך פי שניים מכפי שנכתב בהוראות השימוש.

הוא התמרח בחומר משזף של חברת "פיץ־בוין". הסוג הכהה ביותר. על פי ההוראות שעל גב השפופרת, הצבע יישאר שלושה ימים. זה אמור לפעול.

ולבסוף, המראה הכללי — הוא נראה כמו כושי סמבו. כושי סמבו מגניב. עם ניתוח אף ומילוי שפתיים, אפילו אמא שלו לא תזהה אותו.

מדהים.

התריסים היו מוגפים. החדר הואר דרך קבע באור אפור כהה.

הדירה היתה קטנה: שני חדרים ומטבח. בחדר השינה היתה מיטה צרה בלי סדינים. חורחה חשב שבית האבות ודאי מצויד בדברים כאלה, אבל נראה שהם רוקנו כל מגירה כשבאו לקחת את הזקנה. בחדר האורחים היו ספה, טלוויזיה, שטיח ושולחן קפה מעץ כהה. מנורת זכוכית צהובה השתלשלה מהתקרה. מדפי הספרים היו מלאים באלבומי תמונות משפחתיים, גלויות מצ'ילה וספרים — בעיקר בספרדית. הוא מצא את עצמו תוהה אם היתה לה משפחה. הוא ניסה להסתכל בגלויות. קרא כמה מהן. ולאחר זמן־מה החל להשתעמם. נעלי האסיקס לא היו מוצלחות במיוחד. רגלו עדיין כאבה. ייתכן שנקע אותה.

בצהריים צילצל בפעמוני הדלתות של השכנים בדירות שמעליו, מתחתיו ולידו. הוא התחבא בחדר המדרגות למקרה שיפתחו את הדלת. איש לא היה בבית. הוא יכול לצפות בטלוויזיה.

בכל זאת, הוא הנמיך את עוצמת הקול. צפה בחדשות. דבר לא דווח עליו. הוא צפה בשידורים חוזרים, בסרטים ובערוץ הקניות. נעשה מתוח.

הוא המשיך להתאמן בהליכה החדשה שלו. לשפר את הקצב. להניף את זרועותיו. הוא סובב מעט את רגלו הימנית בכל צעד. תצעד כמו כושי, עם כל הנשמה. תזרום. אל תגזים. תהיה אמין. הוא הרגיש כאילו צעד כך כל חייו. זה היה בדמו, מלידה.

הוא קרא את עיתוני הערב שסרחיו הביא איתו. לא נכתב בהם יותר מדי על הבריחה. רק מאמר קצר בעיתון "אֶקספרסֶן" ביום הראשון שלאחר מכן, וידיעה קצרה בעיתון "אַפְטוּנְבְּלַדְט".

על פי ה"אקספרסן":

גבר שהורשע בהחזקה מתוך כוונה למכור ברח מבית הכלא אוסטרוקר ביום חמישי אחר הצהריים. אחד הסוהרים סיפר ל"אקספרסן" שהאסיר הנמלט, חורחה סלינס בריוס, לא היה בעייתי, ושהצוות לא חשד שהוא מתכנן להימלט. על פי מקור בבית הכלא, חורחה סלינס בריו טיפס על החומה החיצונית עם סיוע מבחוץ. אז דווח כי נמלט לכיוון היער, ושם, יש להניח, המתינה לו מכונית. אותו מקור ציין כי האסיר הנמלט התאמן בריצה למרחקים ארוכים באופן המתואר כ'מטורף' במשך חודשים רבים לפני האירוע. בהנהלת בית הכלא הביעו ביקורת עצמית על ההתרחשות, אף שהם מרוצים שבתקרית לא ננקטה אלימות רבה.

לאחר גל הבריחות בשנת 2004, שבמהלכן, בין השאר, נמלט טוני אולסן — אסיר שהורשע ברצח שוטר בכפר מָלֶקְסַנְדֶר — פעמיים באותה השנה, השתפרו הפיקוח והאבטחה בבתי הכלא במדינה. לאחר התקרית אתמול מסרה המחלקה לחקירות פליליות כי תחל בחקירה להגברת רמת האבטחה בבתי כלא מסוג זה.

חורחה חייך. אז הם חשבו שהגזים באימונים. מעניין מה חשבו על לימודיו בספרייה העירונית? האם בכלל קישרו בין הדברים?

ביום השני לא נכתב דבר בעיתונים. הוא היה מאוכזב, אך עם זאת, חש הקלה. כמה שפחות תשומת לב, ככה יותר טוב.

הוא התגעגע לריצות. לא אהב את הדממה. פחד שתחול ירידה בסבולת שלו ובכושרו הגופני.

הזמן חלף לאט יותר ממכונית טויוטה פְּרִיוּס שלא מחוברת לחשמל. הוא ניסה לתכנן, עשה ביד, הציץ מבעד לתריסים, נעשה מתוח. הוא הקשיב לרעשים חשודים ברחוב ובחדר המדרגות. חלם על ההצלחה שלו בחו"ל.

השיעמום היה גרוע פי עשרה מכפי שהיה בכלא.

שנתו נדדה. הוא התעורר, הקשיב. פתח את התריסים, הציץ בעינית הדלת.

צעד הלוך ושוב. הביט במראה. מי הוא יהיה?

ההתלבטות של חורחה: הוא הכיר רק את עסקי הלבן. אבל איך יוכל לחזור אליהם שוב בלי לחשוף את זהותו? הוא זכה ליחס של כבוד בתור חורחה, לא בתור מי שהוא עכשיו — יהיה מי שיהיה. היה קשה להיכנס לעסק לבד. בלתי אפשרי בלי תמיכה.

הוא צריך תעודת זהות וכתובת שישמשו לו מסווה זמני. חוץ מזה הוא רצה לדלג מעל השער ברכבת התחתית. אם יתפסו אותו הוא יוכל למסור את מספר הטלפון ואת הכתובת של מישהו אחר כדי לרצות את פקחי הרכבת.

נוסף על כך, הוא צריך למצוא מיטת שיזוף כדי שיוכל להפסיק להשתמש בחומר משזף. הוא צריך עדשות מגע בצבע חום כהה יותר מצבען הטבעי של עיניו. הוא צריך בגדים נוספים מלבד הטרנינג המלוכלך שנתן לו סרחיו. הוא צריך טלפון נייד. הוא צריך להתקשר לכמה אנשים. ובעיקר, חורחה צריך מזומנים. הוא התגעגע לפאולה. רצה להתקשר אליה אבל ידע שלא כדאי. את זה ייאלץ לדחות. לאחר חמישה ימים הוא התחיל להתחרפן. הוא חשב שכל מכונית שעוצרת ברחוב היתה מכונית משטרה. סרחיו הגיע באותו ערב. הם דיברו על המצב. השוטרים עדיין לא ביקרו את סרחיו. הכול נראה רגוע. חורחה עדיין היה מחורפן. הוא רצה לצאת.

למחרת אסף אותו סרחיו בשעה שש בבוקר. חורחה היה תשוש לחלוטין. הוא לא עצם עין כל הלילה. הוא זחל ברחבי הדירה עם ספוג וניגב מהרצפה כל שערה וכל סימן נוסף שהשאיר.

הם נסעו לקַאלהָל. חורחה ביקש מסרחיו להסתובב עוד כמה פעמים כדי להתחמק ממי שעלול לעקוב אחריהם.

סרחיו הניד בראשו. "אתה מתחרפן, בן דוד."

מקום הלינה הבא של חורחה: חדר בביתו של אדי, חברו הטוב ביותר של סרחיו. היתרון: אם השוטרים רודפים אחריו הם יאבדו כעת את עקבותיו. החיסרון: מעגל האמון התרחב.

ברור שהיה עדיף להיות בחברת אנשים שלא הכירו אותו, או לא זיהו אותו. את אדי אי אפשר לסדר. הוא צחק כשראה את חורחה. השחרחר. הוא הוצג בפני אשתו של אדי ובפני שני ילדיו. אדי לא ידע כלום על הסיפור של חורחה. זה לא מושלם, אבל זה בסדר.

חורחה שכב במיטה ימים ארוכים. הוא הקשיב לבכיים של הילדים, בחן את הדוגמאות שעל התקרה, חשב איך הרגישה אמו כשהגיעה איתו לשוודיה. מדיקטטורה. לבדה עם הזיכרונות. הוא התבייש שידע מעט כל כך. הוא לא שאל מספיק שאלות.

החדר היה קטן. הוא היה שייך לאחד הילדים. אבני לגו מפוזרות על הרצפה, כרזות ילדותיות על הקירות. כמה אלילי נוער שחורחה אפילו לא זיהה. וילונות פרחוניים כיסו את החלונות. הוא קרא חוברות קומיקס. רצה לשחק בקונסולת המשחקים של אדי, אבל לא העז לצאת מהחדר. הוא השתוקק לחזור לדירתה של הזקנה, אבל ידע שהוא מוגן יותר במקום שבו הוא נמצא כעת. הוא השתוקק להיות חופשי באמת. השתוקק לצאת.

כעבור כמה ימים דפק אדי על הדלת בסביבות שתיים בצהריים. הוא היה אמור להיות בעבודה. חורחה הבין מיד שמשהו קרה. אדי הזיע. הוא עדיין נעל נעליים. הילדים צרחו ברקע.

"חורחה, אתה חייב ללכת. עצרו את סרחיו לחקירה."

"מתי? איך אתה יודע?"

"הם התקשרו הבוקר ואמרו לו שהוא חייב להתייצב לפני השעה אחת בצהריים. הוא התקשר אלי מיד ואמר לי להודיע לך, אבל לא להתקשר."

"טוב מאוד. זה אני שאמרתי לו בלי שיחות. הם יכולים לצותת. אלוהים יודע מה עוד הם יכולים לעשות. לא עקבו אחריך?"

אדי לא היה הבחור החכם ביותר בעולם, אבל הוא היה מנוסה. ידע שעליו להזהר.

חורחה החל להתלבש. הוא שאל ז'קט מסרחיו, נוסף על הטרנינג. לא היו לו הרבה דברים לארוז. שפופרת חומר משזף של "פיץ־בוין", גלגלים לסלסול השיער, מברשת שיניים, שני זוגות תחתוני בוקסר וזוג גרביים נוסף. את הכול קיבל מסרחיו, זה וחמש אלפיות שֶלווה ממנו.

הוא דחף את כל הדברים לשקית פלסטיק, נישק את אדי על לחיו, נופף לילדים הצורחים, הודה לבכור על השימוש בחדרו. הוא קיווה שאדי לא סיפר עליו לאשתו.

מנוסתו נמשכה עשרה ימים. האם הכול כבר הולך לעזאזל?

הוא כתב לסרחיו פתק בספרדית, מוצפן כפי שסיכמו, ונתן אותו לאדי.

הוא יצא מהדירה. חשב שהוא שומע צופר של ניידת משטרה.

הוא פתח את הדלת המובילה לרחוב.

הביט סביבו. אין אנשים. השטח פנוי. לטינו פרנואיד במנוסה.

מה, לעזאזל, יעשה עכשיו?
***

האוויר נעשה צונן. תשעה בספטמבר. חורחה הסתובב בעיר כל היום. מרכז העיר: דְרוֹטְנִינְגָטָן, גֶמְלָה בְּרוֹיָאטָן, הוֹטוֹרְיֶיט, קונגסגוטן, סטורפלן. הוא אכל במקדונלדס. הביט בחלונות ראווה, ניסה לחפש חתיכות.

הוא לא הצליח ליהנות. רק לחץ. מסיבה כלשהי — הפרעה טורדנית כפייתית או צעד הכרחי לביטחונו — הוא כל הזמן הביט מסביב, כאילו כל גבר ברחוב הוא שוטר סמוי.

הַכירו את חורחה השבור: חרא קטן ופחדן. הוא רצה להתקשר לאחותו. הוא רצה לדבר עם אמא שלו. כמעט רצה לחזור לכלא.

זה לא ילך. הוא צריך להתעשת. להפסיק לחשוב על אמו ואחותו כל הזמן.

מה הבעיה שלו, לעזאזל? המשפחה היא הכול, זה חוק מספר אחת, אבל אם אין לך משפחה אמיתית, אם נאלצת לטפל בעצמך — אתה מציית לחוקים אחרים. הוא התרכז בדברים החשובים.

לא היה לו מקום לינה, גם לא שותפים שהיה יכול לסמוך עליהם כרגע.

חמש אלפיות בכיס. הוא יכול לשלם לאיזה חבר ותיק מעסקי הלבן כדי שיארח אותו לכמה לילות. אבל הסיכון היה גדול מדי. הם יהיו מוכנים להלשין תמורת כל דבר.

הוא לא יכול ללכת לאכסניה. זה בטח יקר מדי. וחוץ מזה, הם יבקשו שיציג תעודה מזהה.

הוא יכול ליצור קשר עם אמו, או עם אחותו, אבל השוטרים בוודאי עוקבים אחריהן ואין טעם שיסבלו את החרא הזה.

לעזאזל.

במהלך הימים שבילה במיטה בחדר הילדים צץ במוחו רעיון. הוא ילך למקלט לחסרי בית. זה יפתור את בעיית הלינה, אבל הוא עדיין נזקק בבהילות למזומנים. היה לו רעיון נוסף, גדול יותר, מסוכן. הוא ניסה לגרש אותו ממוחו, שכן רדובן היה מעורב בו.

חורחה שאל כמה מכורים במרכז העיר איפה יוכל לישון. הם סיפרו לו על שני מקומות של "סְטַדְמִיסיוֹנֶן": "ינשוף לילה" ליד סלוסן ו"קריזמה קֶר" ליד פְרִידַמְסְפְּלָן.

הוא צעד לכיוון תחנת הרכבת התחתית בהוֹטוֹריֶיט. השעה היתה שמונה בערב. השערים לא נראו כפי שזכר אותם לפני כניסתו לכלא. קשה יותר לקפוץ מעליהם. מחסומים גבוהים עשויים זכוכית אקרילית שנפתחים ונסגרים בהחלקה, כמו דלתות, כשמעבירים את כרטיס הכניסה בקדמת השער. הוא לא רצה לבזבז כסף. הוא לא רצה ללכת ברגל עד סלוסן. ניתוח סיכונים. השערים היו גבוהים מכדי לקפוץ מעליהם. הוא הביט לעבר השומר שישב בתאו. האיש קרא עיתון. היה נדמה שלא התעניין בעבודתו כלל. חורחה צפה בזרם האנשים הנכנסים ויוצאים. לא הרבה אנשים. הוא הסתובב, ניווט, שיער, חישב. לבסוף התקרבה קבוצת צעירים. הוא נכנס ביניהם. המשיך ללכת, צמוד לבחור בשנות העשרים המוקדמות לחייו. צפצוף נשמע מהשער כשנתגלה שהוא חמק מאחורי מישהו. השומר היה אדיש.

הוא נסע לסלוסן. בדק את הכתובת על המפה בתחנת הרכבת התחתית.

הוא היה עייף והשתוקק לשכב במיטה.

הוא צילצל בפעמון הדלת. נכנס.

המקום נראה חמים. דלפק הקבלה היה ליד הכניסה. בהמשך: כמה כיסאות ושולחנות, כיור ותנור צמוד לקיר. בפינה, טלוויזיה. אנשים ישבו ושיחקו קלפים, אכלו, צפו בטלוויזיה, שוחחו ביניהם. אף אחד לא הביט בו. הוא לא זיהה איש. נראה שאף אחד לא זיהה אותו. מעולה.

פקידת הקבלה נראתה כמו הספרנית בספרייה העירונית. אותו סגנון, אותם בגדים משעממים.

היא הרימה את עיניה מהתשבץ. "שלום, אפשר לעזור?" שאלה.

"כן," אמר חורחה, "אני מתקשה למצוא מקום לינה לאחרונה. שמעתי שזה מקום טוב."

הוא דיבר בנימה מתקתקה, מעוררת רחמים. הוא לא היה צריך להעמיד פנים. הוא היה שבור באמת. נראה שהאישה הבינה. עובדות סוציאליות, עובדות שירותי הרווחה ופסיכולוגים הם תמיד אנשים שמבינים. חורחה הכיר את האנשים האלה.

"יש לנו כמה מיטות פנויות, אז זה בסדר. אתה מחוסר דיור כבר הרבה זמן?"

תשוחח. תהיה נחמד. תגיד משהו אמין. "לא הרבה זמן. בערך שבועיים. זה קשה. החברה שלי זרקה אותי מהבית."

"זה נשמע קשה. אבל לפחות תוכל להישאר פה כמה לילות. אולי העניינים עם החברה שלך יסתדרו. כדי להישאר פה תצטרך להגיד לי את שמך ואת מספר הזהות שלך."

לעזאזל.

"את באמת צריכה את המידע הזה? למה?" יש לי מספר זהות, הוא חשב, אני יכול למסור אותו?

"אני יודעת שאנשים רבים לא רוצים לחשוף מידע כזה, אבל אפילו המקום הזה עולה כסף. נשלח קבלה ישר לעובד הרווחה שמטפל בך, אם יש מישהו שמטפל בך. מאתיים קרונות ללילה. אז לצערי אזדקק למספר הזהות שלך."

זונה. הוא לא יכול למסור לה מספר מזויף. אין סיכוי שזה יעבוד.

"אני לא יכול לעשות את זה. אשמח לשלם במזומן."

"מצטערת, אנחנו כבר לא מקבלים תשלום במזומן. הפסקנו לעשות את זה לפני שנתיים. אולי כדאי שתיצור קשר עם העובד הסוציאלי שלך."

לעזאזל, זונה מזדיינת.

חורחה ויתר. הוא הודה לה ושוב יצא אל הרחוב. הוא התחרט על הניסיון וקיווה שלא עורר חשדות.

הוא תהה אם מישהו זיהה אותו. הוא הביט בהשתקפותו בחלון ראווה. שיער שחור מתולתל. הזקן שלו ארך. העור שלו היה כהה מהרגיל. זה אמור להספיק.

מד המעלות עמד על ארבע־עשרה מעלות צלזיוס.

היכן יישן?

הוא חשב על תוכניתו השנייה — רעיון המזומנים. האם יעז לקרוא תיגר על רדובן?

11

יו ספר שוב את הכסף. רווח נקי של עשרים ושניים אלף, והוא עדיין חגג כמו פריס הילטון ארבעה סופי שבוע רצופים. נוסף על כך, קנה ז'קט של קָנָאלי.

הוא שקל בכף ידו את ארבעים וארבעה השטרות של חמש מאות קרונות שהיו עטופים בגומייה. לרוב היה מחביא אותם בתוך זוג גרביים בארון. סחר בקוקאין משתלם. הוא הרוויח את כל הסכום בחודש. החזיר את חובו לעבדול־קארים וגם עבר את הבחינה שלו בניתוח דוחות כספיים.

עבדול־קארים שיבח אותו. הוא רצה שיעבוד עם קוקאין במשרה מלאה. החנופה העניקה לו ביטחון וחלומות מתוקים על העתיד. אבל יו סירב. הוא תיכנן לעשות הכול: לחגוג, לסחור, ללמוד.

החבר'ה קיבלו את העובדה שהוא מספק את הסחורה. הם בחורים מלוטשים. התאים להם לקבל את הסחורה בלי ללכלך את הידיים. היחיד שהגיב על כך היה ניפה, שצחק: "חסרים לך מזומנים, או מה? זה נראה ככה עם ההתרוצצויות שלך כל הזמן. רק תגיד, ואבא שלי ילווה לך קצת." יו התעלם ממנו. בקרוב אוכל לקנות את אבא של ניפה ולסתום לו את הפה לתמיד, הוא חשב.

יו הביט במראה. רעמת השיער שלו עוצבה בעזרת כמות נדיבה של ג'ל דֶקס שמרח על שערו, נוסף על כל הג'ל שמעולם לא נשטף ממנו לחלוטין. פעם היה מספר את עצמו. כעת נפתחו לפניו אפשרויות אחרות. אולי ילך לספרים שאליהם נוהגים החבר'ה ללכת, הספרים הטובים ביותר. רעיון טוב.

כל הבגדים שלו היו מיד שנייה. ג'ינס של גוצ'י, חולצה של פול סמית, נעליים של טוד'ס, בעלי סוליות הגומי האופייניות. בדיוק משום כך הרגיש טוב כל כך שלבש את הז'קט של קנאלי. בלי קמטים, גזרה טובה, הרגשה רעננה. אפילו הריח היה חדש.

גובהו כמטר שמונים ושתיים, עורו בהיר ופניו צנומות. מפרקי ידיו צנומים, צווארו צנום. הכול צנום. אצבעות פסנתר. לסת חדה. יו שינה את צורת עמידתו מול המראה. אני נראה טוב, אבל אולי איראה טוב יותר אם אפתח שרירים. חברוּת במכון כושר — הנה אני בא.

יום שבת. הוא עמד ללכת עם ניפה לבית הוריו של אחד מחבריו — אחוזה בסורמלנד. יו פגש את הבחור, גוסטב, כמה פעמים במועדון הלילה "לארוֹי". התוכנית: ארוחת ערב ולאחריה מסיבה. כולם יישארו לישון שם. סופי ואנה יבואו. כמה אנשים שלא הכיר יבואו. והחלק הכי טוב: קרל חוג סילון יבוא.

עם קצת מזל אולי ישיג את סופי. ועם עוד קצת מזל הוא יותיר רושם טוב על קרל חוג סילון.

השעה היתה שלוש בצהריים. יו הרגיש רדום, עייף בלי סיבה. הוא אפילו לא יצא לחגוג בלילה הקודם. הוא התיישב על המיטה, קיפל את רגליו וספר שוב את הכסף. התענג על רשרוש השטרות. הוא חיכה עד שניפה יצפור מהרחוב.

עקומת המכירות היתה בעלייה. בסוף השבוע, אחרי שפינק את אנה ואת סופי בפארק, עשה את העסקה הראשונה שלו. זה קרה כשפינק אותן בפעם השנייה. אבל הוא לעולם לא יעשה זאת שוב בהומלגרדן. זה היה חד־פעמי. עלוב מדי.

הם בילו בביתו של פיטה, כרגיל. כל החבורה: יו, פיטה, ניפה ופרדריק. גם סופי, אנה ושתי בנות נוספות מהפנימייה היו שם. החבר'ה היו בעסק. יו השיג את הלבן והם התחלקו בחשבון. הפעם גם הבנות רצו להשתתף. יו נהג בנדיבות והזמין כל אחד מהם להסנפה. שתי הבנות החדשות, שרלוט ולוֹלוֹ, מעולם לא התנסו. מצב הרוח היה בעננים, הם היו בהַיי. הם בערו, הרגישו נמרצים, כאילו טסו על הכביש המהיר. כולם העריכו את יו — הבחור שיזם את המסיבה. כעבור שלוש שעות נכנסו למוניות ונסעו לסטורפלן. יו ארז ארבעה גרם. הם נכנסו ל"קוֹקֶט". עסקים כרגיל — רקדו, שתו, פלירטטו. ניפה הצליח לקבל מציצות משתי בחורות. לאחר חצי שעה, לולו, אחת מהבנות החדשות, ניגשה ליו ואמרה לו שהיא חושבת שכל העניין נהדר. היא שאלה אם יש לו עוד חומר והתעקשה לשלם. יו נראה מודאג. הוא אמר שהיא לא צריכה לשלם, ושהוא הבטיח קצת לחבר אחר. היא אמרה, "אתה פשוט חייב לתת לי כמה הסנפות. אתה חייב לתת לי לשלם." "בסדר," הוא אמר, "נראה מה אני יכול לעשות." אבא משלם בלאו הכי, הוא חשב. הוא מכר את כל החבילה תמורת שנים־עשר אלף לגרם. המחיר הסיטוני היה שש מאות. הרווח: שלושת אלפים וארבע מאות קרונות. זה היה מדהים בהשוואה לעבודה כנהג מונית. עבודה של לילה שלם בפורד היתה שוות ערך לשלוש דקות של דברי חנופה במועדון, נוסף למשקה שהחזיק בידו ולבחורה היפה שהיתה מול עיניו כל הזמן. לא רע.

בשבוע שלאחר מכן הוא נפגש עם סופי לכוס קפה במרכז הקניות סְטוּרֵגָלֶרְיָאן שליד סטורפלן. הם דיברו על מועדונים מגניבים, בגדים יפים, מכרים משותפים. הם דיברו גם על דברים רציניים. סופי למדה כלכלה באוניברסיטת סטוקהולם, אבל רצתה לנסות לעבור לבית הספר לכלכלה של סטוקהולם בשנת הלימודים השנייה שלה. היא חייבת להשיג ציונים מעולים בכל הבחינות שלה, ללמוד הרבה, להיות ממושמעת. אחר כך תיסע ללונדון כדי לעבוד. יו רצה לעבוד בבורסה. היה לו ראש טוב למספרים. היא עברה לנושאים אישיים ושאלה על הוריו ועל הרקע המשפחתי שלו. יו התחמק, אמר שהם גרו בחו"ל רוב שנות ילדותו, שכעת הם גרים באחוזה בדוֹלַרְנָה, ושהיא בטח לא מכירה אותם. היא תהתה מדוע לא גרו בסורמלנד, או במקום קרוב יותר בעיר. יו שינה את נושא השיחה. הוא היה מיומן. היו לו נושאי שיחה רבים שהיה יכול לשלוף מהשרוול. הם דיברו על המשפחה שלה. זה עבד. במקום להתמקד ברקע המשפחתי שלו, היא דיברה על המשפחה שלה.

היא הגיעה מאחוזה בכפר ונרשמה לבית ספר רגיל בכיתה א'. לא היה לה טוב. חבריה לכיתה לא היו נחמדים אליה. הם קראו לה מתנשאת, לא בחרו בה לקבוצה שלהם בשיעור התעמלות, חשבו שאין בעיה לגנוב ממנה דברים. זה נשמע טיפשי כמעט, אבל יו הבין אותה. אחרי כיתה ו' היא עברה לפנימיית "לונדסברג", עם אנשים כמוה. היא אהבה את המקום.

יו לא הצליח להפסיק לחשוב עליה. היא היתה מקור ההכנסות הגדול ביותר שלו, והיא היתה כל כך סקסית, אבל נראתה גם נחמדה באמת. ילדה טובה. מטרתו היתה ברורה: הוא יעבוד למענה. כפליים.

בסוף השבוע שלאחר מכן בילה יו עם סופי ועם קבוצת חברותיה במסיבה פרטית. לולו אהבה לבן וצעקה ליו, "החומר הזה ממש מחמם אותי. הסקס ממש מדהים!" סופי אהבה לבן. אנה אהבה לבן. שרלוט אהבה לבן. כל מי שהיה במסיבה אהב את יו. הוא הרוויח שמונה אלפיות.

בסוף השבוע לאחר מכן, סוף השבוע האחרון, הם תידלקו בבית של ניפה ביום שישי, אחר כך הלכו ל"קרמה", שם חיכה להם שולחן, ואז המשיכו למסיבה בבית של לולו. יום שבת התחיל בארוחת ערב בביתו של פיטה, ולאחריה שולחן שהוזמן ב"קפה אופרה". הערב שוב הסתיים במסיבה אצל לולו — מסיבה שהופיעו בה המון פרצופים חדשים.

שיא חדש: הוא הרוויח סכום של אחת־עשרה אלפיות.

בימות השבוע ניסה ללמוד. הוא הרגיש כמו אדם חדש. מכירות הקוקאין שיפרו פלאים את מצבו הכלכלי, את הביטחון העצמי שלו ואת המלתחה שלו. ובכל זאת, הוא לא מצא מנוח. מחשבות על מכונית הפרארי הצהובה הציקו לו. בלילה שבו הציע לו הערבי למכור קוק הוא שאל בפעם הראשונה על קמילה. הוא קיווה שלמישהו יש מידע, אבל בלבו פנימה לא האמין שהדבר יוביל למשהו. עכשיו הוא ראה לנגד עיניו כל הזמן את הפרארי טסה במהירות הבזק בסטורגטן. הוא חייב לגלות עוד.

יו התקשר למשרד התחבורה. לרוע המזל הוא לא זכר את מספר הרישוי, אבל זה הצליח בכל זאת. האגף לרישוי רכב הוא מקום נפלא. כל אחד יכול לברר את זהות בעליה של כל מכונית בעלת לוחית רישוי שוודית. לדבריו של הבחור מהאגף לרישוי רכב, היו בשוודיה שתי מכוניות פרארי צהובות בשנה שבה קמילה נעלמה. אחת מהן היתה שייכת לפיטר הוֹלְבֶּק — מיליונר מתחום טכנולוגיית המידע — והשנייה, לחברה להחכרת רכב — "דולפין פיננסים בע"מ". החברה התמחתה במכוניות ספורט וביכטות.

יו החל לחפש את פיטר הולבק. האיש הרוויח את הונו מייעוץ אינטרנטי. כעת, במבט לאחור, העניין נראה ברור כל כך. איך חשבו שיועצים אמורים להרוויח חמישה מיליון כל אחד מבניית אתרים שכל חנון מחשבים בן חמש־עשרה מסוגל לבנות? אבל זה לא הטריד את פיטר הולבק — היזם ואיש החזון המדומה. הוא מכר בזמן. חברת הייעוץ האינטרנטי העסיקה מאה וחמישים עובדים. חצי שנה לאחר מכירתה נסגרה החברה. מאה ועשרים מעובדיה איבדו את מקום עבודתם. פיטר הולבק הרוויח שלוש מאות ושישים מיליון. שמונים ימים בשנה היה בחופשות סקי, ובשארית הזמן בילה עם ילדיו בתאילנד ובמקומות חמים אחרים.

השאלה של יו: מה עשה המיליונר בסתיו שבו נעלמה קמילה?

הוא קיווה שיקבל תשובות בקלות וניסה להתקשר להולבק. שלושה ימים עברו עד שהצליח לאתר אותו. סוף־סוף תפס אותו. הולבק נשמע מתנשף כשענה לשיחה. "כאן פיטר."

"שלום. שמי יוהאן." לא לעתים קרובות הציג יו את עצמו בשמו הפרטי האמיתי. "יש לי כמה שאלות אליך. אני מקווה שאני לא מפריע."

"אתה עיתונאי? אין לי כוח לדבר איתכם."

"לא, אני לא. זה עניין פרטי."

הולבק נשמע מופתע. "דבר."

"אני מחפש אישה בשם קמילה וסטלונד. היא נעלמה לפני ארבע שנים בערך. אף אחד לא יודע איפה היא. אנחנו יודעים שהיא נראתה לפעמים בפרארי צהובה לפני שנעלמה. היתה לך מכונית כזאת באותה השנה. חשבתי שאולי ידוע לך משהו. אולי השאלת למישהו את המכונית, או משהו כזה."

"אתה מתקשר מהמשטרה או שאתה עיתונאי?"

"אני לא עיתונאי. לא אמרתי את זה כבר? אני גם לא שוטר. אני אזרח פרטי שמתקשר בעניין אישי."

"בכל מקרה אין לי מושג על מה, לעזאזל, אתה מדבר. מה אתה מנסה לרמוז?"

"מצטער אם זה נשמע מוזר. רק רציתי לדעת אם זכור לך משהו."

"שיהיה. ביליתי חצי מהשנה ההיא בהרי הרוקי. בחופשת סקי. בשאר הזמן הייתי בדרום שוודיה או בפלורידה. עם הילדים שלי. המכונית חנתה בחניון בסטוקהולם."

יו הבין שאין טעם להמשיך ללחוץ. הולבק אמר מספיק. הוא סיים את השיחה.

למחרת ישב שעות מול המחשב וחיפש מידע על הולבק באינטרנט. לבסוף הגיע לארכיון של הצהובון "אַפטוֹנבְּלַדְט". שמו של הולבק הוזכר בכתבות על נופשים באתרי יוקרה. הוא לא שיקר. היו לו בית בדרום שוודיה ובית נוסף בפלורידה. והוא היה בחופשת סקי בארצות הברית בשנה שבה קמילה נעלמה. אולי המיליונר לא מעורב.

ובכל זאת, היתה פרארי נוספת. יו חיפש את חברת החכרת הרכב "דולפין פיננסים בע"מ". השם עצמו נשמע מפוקפק. הוא יצר קשר עם רשות התאגידים. האחראי בצדו השני של הקו עזר לו מאוד. הוא אמר לו שהחברה פשטה רגל שנה קודם לכן. כל הנכסים, המכוניות והסירות, נקנו על ידי חברה גרמנית. יו לא היה יכול לעשות עוד הרבה בעניין. כמעט רווח לו. הוא יכול להניח לפרארי, נכון?

צפירה נשמעה מהרחוב. יו הביט החוצה וראה את ניפה במכונית הגולף שקיבל במתנה מהוריו ליום הולדתו העשרים ושניים.

הם נסעו דרומה בכביש המהיר; אנשים, מסיבות, הזדמנויות.

שיר היפ־הופ שוודי קלסי התנגן ברדיו. יו לא היה חסיד גדול של היפ־הופ, אבל הוא לא היה יכול שלא לאהוב את המילים של זמר הראפ פֵּטֶר: "הקערה התהפכה על פיה".

הכוונה היתה אליו. בגדול. הגיעה שעתו להפסיק לנהל חיים כפולים, להפוך לאחד מהם, באמת. להיכנס אפילו יותר עמוק לעניינים. לאכול אותם לארוחת בוקר.

הם דיברו. יו הקשיב. ניפה היה דלוק על לולו. ניפה חשב שקרל חוג סילון היה חצוף בשבוע שעבר. מי הוא חושב שהוא? ניפה החמיא ליו על הז'קט של קנאלי. ניפה דיבר על תוכנית הריאליטי הפופולרית האחרונה. ניפה לא מסוגל לסתום את הפה.

"יכול להיות שאפסיק להתמחות בכלכלה. אני חושב לעבור לשיווק."

יו הביע עניין קלוש. "באמת?"

"שיווק הוא לב העניין, במיוחד מיתוג. מכירת כל מוצר בכל מחיר, לא משנה עד כמה ירודה האיכות שלו. העיקר שהוא ממותג ומשווק כמו שצריך. יש בזה כל כך הרבה הזדמנויות."

"ברור, אבל מה שחשוב בסופו של דבר הוא לב התהליך העסקי, מינוף ההון, מימון. אם עלויות השיווק גבוהות מדי ואתה לא באמת מרוויח — הלך עליך."

"ברור, אבל אתה מרוויח כסף. תראה את גוצ'י ואת לואי ויטון. הבגדים, חנויות הבוטיק בסטוקהולם, קולקציות האופנה — הכול תירוץ. מה שבאמת מכניס את הכסף הגדול זה האביזרים הנלווים הממותגים: משקפי שמש, בושם, חגורות, ארנקים. זבל תוצרת סין. דברים קטנים. מיתוג — זה כל העניין."

בעיני יו ניפה לא היה הגאון שבחבורה, והיום הוא נדבק למילה אחת. כמו תקליט שבור.

הם המשיכו לפטפט.

יו נהנה מהחיים. בחודש הבא ישלש את המכירות. הוא עשה חישובים במוחו, חיבר, חיסר, הכפיל. הוא ראה את עקומות המכירות, אשראי, מזומן. הוא ראה בעצמו שוק במגמת עלייה.

הנסיעה ארכה שעה. ניפה אמר לו שזאת אחוזה ישנה שבה גרו הוריו של גוסטב. ההורים — חברים טובים של הוד מלכותו המלך קרל גוסטב השישה־עשר.

גוסטב קידם את פניהם. יו בחן את הבחור כפי שעשה בפעם הקודמת שנפגשו: הוא היה ילד שמנת מובהק. לבוש בז'קט טוויד, מכנסי כותנה לבנים, עניבה אדומה, חולצה משובצת ונעלי מארק ג'ייקובס. הוא החליק את שערו לאחור כמו קסדה — המטופחת שברעמות השיער.

גודלו של הבית המרכזי היה כאלפיים מטרים רבועים. שתי נברשות קריסטל עצומות השתלשלו בין העמודים שבמבואה, וציורים של נופים מושלגים היו תלויים על הקירות. גרם מדרגות לולייני הוביל לקומה העליונה. גוסטב הציג בפניהם את גוּן, "אם הבית", כפי שקרא לה.

"היא זאת שמטפלת בי כשאמא ואבא לא בבית."

"נראה לי שנזדקק לה הערב," ענה יו.

גון צחקה. יו ציחקק, ניפה גיחך, גוסטב התגלגל מצחוק.

אווירה טובה. גוסטב חיבב אותו ככל הנראה.

גון הובילה את ניפה ואת יו לחדר אורחים באחד מאגפי הבית.

יו מישש את המעטפה שבכיסו. ארבעה־עשר גרם, ליתר ביטחון.

ארוחת הערב הוגשה בשעה שבע וחצי. לפני כן שיחקו יו וסופי טניס זוגות נגד ניפה ואנה. שבע־חמש, שש־ארבע, ארבע־שש, שבע־חמש. מצב הרוח של המנצחים היה מרומם. ניפה לא ידע להפסיד בכבוד. הוא השליך את המחבט שלו על הקרקע. אנה נותרה רגועה. יו לא נהג לשחק טניס בילדותו והיה אסיר תודה על יכולתו הספורטיבית הטבעית המרשימה, שבזכותה היה נדמה ששיחק כל חייו.

הם התקלחו. יו נימנם חצי שעה. ניפה הלך לחרבן.

הם החליפו לחליפות טוקסידו. ליו היתה חליפה של המותג צֵ'רוּטִי. הוא אמר שהיא עלתה שתים־עשרה אלפיות. הנזק האמיתי היה אלפיים וחמש מאות. ניפה תהה אם יו הביא קצת חומר. "נראה שאפשר לסמוך עליך בזמן האחרון."

יו לא ידע אם ההערה חיובית או שלילית. האם מיהר יותר מדי?

הוא צחק. "ברור שהבאתי. רוצה לנסות?"

הם חילקו ביניהם שלושים מיליגרמים. מספיק כדי לתפוס קצת ראש.

הקוק השפיע מיד.

הם החלו לצחקק במהירות מפתיעה.

הם ירדו במדרגות למסיבת הקוקטיל שבחדר האורחים. יו הרגיש שהוא האדם החכם ביותר בעולם.

ארבעה־עשר האורחים הנוספים המתינו ואחזו בידיהם כוסות שמפניה. יו העביר מבט על פני הקהל.

הבנים: יו, פרדריק, ניפה, קרל חוג סילון, גוסטב ושלושה בחורים נוספים.

הבנות: סופי, אנה, לולו וחמש בחורות שיו לא הכיר. כולם היו ילדי שמנת. בחורות עם גנים טובים. אבות עשירים, אימהות לוהטות כמותן, או להפך. הן ידעו איך לדפוק הופעה. איך למרוח את האודם הנכון, את צללית העין הטובה ביותר, איפור בסיס חלק. ויותר מכול, הן ידעו למרוח חומר משזף בצורה מושלמת כדי לקבל מראה זהוב. הן ידעו איך להתלבש, איך לחפות על הפגמים: בטן מעט רופסת, מותניים רחבים, שדיים קטנים מדי, ישבן שטוח מדי. הן הדגישו את הדברים הטובים: צוואר נאה, שפתיים מלאות, רגליים ארוכות. בנות רזות וחטובות. מן הסתם היו חברות במכון כושר יוקרתי.

גוסטב ברר את המוזמנים בקפידה. ליו זה היה כבוד גדול במיוחד, שכן הוא פגש את המארח רק שלוש פעמים עד כה.

כולם שתו, שוחחו, בילו. יו ניסה להכיל את התרגשותו. הוא היה בעננים. הוא הרגיש שהוא מבריק בכל מילה שיצאה מפיו, כאילו היה מסמר הערב. ניפה קרץ לו: אתה ואני, יו, מרחפים בשמי הקוק.

הם התיישבו לארוחת ערב.

יו ישב בין אנה — שלה מכר לעתים קרובות בזמן האחרון — לבין בחורה בשם קָרוֹ. זה היה טוב. השיחה עם שתיהן זרמה.

המתאבן כבר היה על השולחן. יו ראה מיד שהוא יוצא מן הכלל: פרוסת לחם קלוי ועליה קוויאר, שמנת חמוצה ובצל אדום, קצוץ לפרוסות דקות. הרעיון הבסיסי לא היה מקורי במיוחד, אבל קערת הזכוכית הגדולה במרכז השולחן היתה הדבר המדהים. לפחות חמישה קילוגרמים נוספים של קוויאר. יו ערם על צלחתו אוכל בשווי ארבע מאות קרונות לפחות.

גון הגישה את המנה העיקרית: בשר צבי ברוטב פטריות שַנְטֵרֶל ותפוחי אדמה צלויים. יו אהב בשר של חיות בר. הם שתו יין בורדו. אנה סיפרה לו על מרתף היינות של הוריה. סורבה אוכמניות ופטל לקינוח. יו הבטיח לעצמו שבתוך עשר שנים תהיה לו גוּן משלו.

האווירה נעשתה קלילה יותר עם בקבוקי היין שגון המשיכה להביא. לאחר הקינוח התהלך גוסטב עם בקבוק צונן של וודקה גְרֵיי גוּס וגדש את הכוסיות במשקה. הלהט גבר.

הבנות הביטו בקרל חוג סילון ובניפה. תמיד בניפה.

יו הביט בסופי.

היא לא התייחסה אליו.

החדר לא היה חדר. המילה המדויקת היא אולי טרקלין או אולם. ענק, תקרות גבוהות מאוד, עיצוב מפואר ביותר. שתי נברשות עם נרות אמיתיים השתלשלו מהתקרה. טפט בשני גוונים של אדום כהה, עם פסים רחבים. אמנות מודרנית על הקירות. כמה מהציורים היו בוודאי בעלי ערך רב.

באותו שבוע הלך יו למוזיאון לאמנות מודרנית עם סופי. הוא לא היה חסיד גדול של אמנות, אבל סופי אמרה שהיא אוהבת שילובים של צבעים עזים, ולכן אהבה יותר אמנות מודרנית. כמה ימים קודם לכן קרא יו על היצירות שהוצגו במוזיאון. הוא רצה להרשים אותה. הוא זיהה כמה אמנים. אולי אחד מהציורים פה היה של קנדינסקי. ציור ענק ובו שלושה משטחי צבע עמומים שהתאימו לטפט עשוי להיות עבודתו של הצייר מארק רוֹתְקוֹ.

השולחן היה מעוצב ביומרנות מרשימה. מפות פשתן לבנות, מפיות פשתן ירוקות ומחזיקי מפיות מכסף. תחתיות עתיקות לבקבוקי היין. סכו"ם נוצץ מכסף וגביעי יין מקריסטל — כמו שצריך.

הם המשיכו לפטפט. הבנים אהבו לשמוע את צליל קולם. קרל חוג סילון התרברב, ניפה סיפר בדיחות קרש, ופרדריק קישקש על תוכניות עסקיות. כרגיל.

אנה סיפרה לו על הטיול האחרון שלה לסן מוריץ. בין משפט למשפט מרחה שפתון מבריק על שפתיה. היא וחברתה התיידדו עם חברי נבחרת פולו שנסעו לסן מוריץ מדי שנה כדי לשחק על האגם הקפוא באלפים. הם היו בנקאים מלונדון. פולו היה סתם תחביב של סוף השבוע. יו סיפר לה על הטיול שלו לאתר הסקי שאמוֹנִי שבצרפת. הוא בדה את הרוב מלבו, הוסיף פרטים והגזים בתיאור. הפעם היחידה שנסע להרי האלפים באמת היתה בטיול דל תקציב בזמן חופשת האביב, חמש שנים קודם לכן, עם חמישה־עשר בחורים מהצפון, מאוּמֵאָה ומרוֹבֶּרטספוֹרס, שהצטופפו, ישנו והפליצו באוטובוס במשך עשרים ושש שעות.

אנה היתה נחמדה למדי. אבל משעממת. הוא הקשיב לה, צחק מהבדיחות שלה ושאל שאלות. היא המשיכה לדבר, היא נראתה כאילו נהנתה בחברתו. יו חשב רק על סופי.

ארוחת הערב נמשכה. אנשים היו מעוררים אבל עדיין רגועים. גון המשיכה להגיש אוכל ולפנות את השולחן. כולם נראו דרוכים.

פרדריק נשא נאום תודה למארח.

הם קמו מהשולחן ונכנסו לחדר ששימש מעין בר. ספות רחבות עמוסות כריות ניצבו בצמוד לשניים מהקירות. שולחן ארוך ניצב מול כל ספה. גון הניחה פמוטי זכוכית של אִיטָלָה בצבעים שונים על השולחן. באחת מפינות החדר היה בר מחופה עץ, בעיצוב קלסי. מאחורי הבר — כוסות מרטיני, כוסות זכוכית צרות, ספלי בירה ענקיים וכוסות יין בתוך ארון תצוגה מזכוכית. כמות מטורפת של בקבוקים היו מסודרים על המדפים.

גוסטב התייצב מאחורי הבר. הוא הכריז בקול שהוא המוזג לערב זה ושעכשיו הזמן להזמין משקאות. מישהו השמיע מוזיקה. ביונסה. קצב מקפיץ.

הם שתו. אפל מרטיני, ג'ין וטוניק, בירה. לאבא של גוסטב היה מערבל משקאות. הם הכינו משקאות עם פירות: דאקירי תות, פינה קולדה.

יו שתה בירה. הוא הביט בחבריו.

ניפה התחיל עם קרו. קרל חוג סילון עמד ליד הבר ודיבר עם גוסטב. שאר האורחים ישבו על הספות ופיטפטו.

מוזיקה התנגנה ברקע. יו שמע רעשים מחדר האוכל שעה שגון פינתה אותו.

הוא הרגיש שמשהו לא בסדר.

הקולות של גון הסיחו את הדעת. הם היו חזקים מדי.

יו הבין מה לא בסדר. הבר לא היה מספיק הומה. אף אחד לא רקד, אף אחד לא צחק, אף אחד לא צעק. המסקנה הפשוטה: המסיבה לא היתה מוצלחת במיוחד.

הוא נכנס אל מאחורי הבר וניגש לגוסטב. הוא הקשיב לרגע לדבריו של קרל חוג סילון לפני שביקש סליחה. הוא ביקש לדבר עם גוסטב בפרטיות. הציע שילכו לחדר אחר.

הם חזרו לחדר האוכל. השולחן היה נקי לחלוטין. גון היתה יעילה. יו הזיז כיסא עבור גוסטב.

"גוסטב, כל כך נחמד שהוזמנתי לכאן הלילה. איזו ארוחת ערב קרועה." יו הכיר את חוקי הדיבור הבסיסיים: מותר לקלל רק בהקשר חיובי. הוא החל לשכנע. "יש לי רעיון מטמטם לגמרי. הבאתי איתי במקרה כמה גרמים של קוק. אני יודע שניסית בעבר. מה דעתך לקחת קצת? זה ירים את המסיבה על בטוח."

"כן, אתה צודק לגמרי. יש לך קוק? זה מגניב לגמרי. אנחנו חייבים קצת. כמה אתה רוצה תמורתו?"

השאלה הטובה ביותר שנשאל. היא חסכה מיו את העסק הלא פשוט של בקשת כסף. גוסטב רצה שהמסיבה שלו תהיה להיט.

"בדרך כלל אני לא מוכר, וכאלה, אבל כרגע נשאר לי קצת. זה שלך בשנים־עשר אלף לגרם. זה יספיק לכולם לכל הלילה. זה גם גורם לבנות להשתולל, אתה יודע."

גוסטב בלע מיד את הפיתיון. לא היה לו כסף מזומן, אבל הוא הבטיח לשלם ליו בשבוע לאחר מכן. יו לא ראה בזה בעיה.

גוסטס שב והתייצב מאחורי הבר. הוא היה בעננים. "יש פה לבן!" יו כבר השאיל לו קש להסנפה ושתי מראות.

כולם הסניפו, חוץ משני בנים. עשרים מיליגרמים לכל אחד.

פיצוץ של מסיבה.

עוצמת המוזיקה הוגברה. הבנות טיפסו על שולחנות הקפה ורקדו, פרדריק צעק לצלילי השיר "קוֹל אוֹן מי" של הזמר אריק פְּרַיְידְז. סופי התנועעה קדימה ואחורה, ניפה התנשק עם קרו על אחת הספות, גוסטב קרע את חולצתו וקפץ לקצב המוזיקה על הספה השנייה. קרל חוג סילון התלהב מהכול. הוא ביצע תנועת ריקוד של ילד שמנת: הניף את אגרופו באוויר לקצב המוזיקה.

הצלחת המסיבה היתה מובטחת. הם נהפכו לחיות מסיבה של ממש. שני הבחורים שלא הסניפו בפעם הראשונה ניסו כעת. ההשפעה הרצויה התקבלה. כולם רקדו במרץ. המוזיקה התנגנה בקולי קולות. כולם שתו משקאות חזקים, צעקו לצלילי המוזיקה, צחקו בלי סיבה, רקדו וקפצו בלי הפסקה, היו מחורמנים לגמרי. מגניב. חוג הסילון. כולם הרגישו את האנרגיה, את החוכמה, את הזקפה. המסיבה של גוסטב היתה הלהיט הכי גדול.

כעבור חמש שעות אזל הקוקאין. יו עדיין היה בעננים. הוא הביט בסופי כל הלילה. היא לא התעניינה בו כלל. הוא הרגיש מרומה.

אבל אנה ניגשה אליו. אמרה שהיא חושבת שהוא ממש נחמד, הודתה לו על השיחה שלהם בזמן ארוחת הערב והחלה לרקוד איתו. הם התקרבו זה לזה יותר ויותר. חצי מהחוגגים היו מעולפים. האחרים ישבו על הספות ודיברו או התמזמזו.

יו ואנה עלו לחדרה.

השעה היתה חמש וחצי בבוקר. יו הרגיש כאילו הוא יכול להמשיך לחגוג לנצח. הם נעלו את הדלת והתיישבו על המיטה.

אנה ציחקקה. הם הביטו זה בזה, התחממו. יו ליטף את שדיה מבעד לחולצתה. היא פתחה את רוכסן מכנסיו, שלפה את האיבר שלו, רכנה והחלה למצוץ. הוא נאנח. ניסה להתאפק, עדיין לא רצה לגמור. הוא נרתע והזדקף והחל להפשיט אותה. הוא ליקק את שדיה, היא שוב תפסה את האיבר שלו והנחתה אותו פנימה.

הם הזדיינו בלהט.

הכול היה מהיר מדי.

הוא יצא וגמר ביד.

התנגב בסדינים.

הם שכבו בשקט לרגע.

אנה המשיכה לדבר. היא רצתה לשחזר את אירועי הערב.

יו לא רצה לדבר. קוקאין טוב יותר מוויאגרה. כעבור חמש־עשרה דקות הוא שוב היה מוכן ומזומן.

הם דילגו על המשחק המקדים ומיד החלו להזדיין.

הוא גמר אחרי שתי דקות לכל היותר. מביך.

הרגיש מרוקן.

הוא לא ישן טוב.

12

תחום האחריות של מראדו בעולמו של רדובן: המלתחות, סחיטות והקפדה על המשמעת של העובדים. לפעמים הוא עזר בהפחדת סוחרים או סרסורים שחשבו שהם דרגאן ז'וקסוביץ', או טיפל בזונות שחשבו שהן יכולות לקבל החלטות על דעת עצמן. לרוב הוא השתמש ברטקו או בבחורים אחרים מהמכון כתגבורת.

למראדו היתה גם עבודה נוספת מהצד. חברת יבוא. הוא קנה עץ מתאילנד: טִיק, הובְנֶה, בַּלְסָה. מכר אותו לנגרים, למעצבי פנים ולקבלנים. הכול הלך חלק. הוא נזקק בעיקר להכנסה מוצהרת ונקייה.

כאבי הראש של מראדו: ההרשעה של פטריק. המגולח בטח לא ילשין על אף אחד, אבל הסכנה תמיד קיימת. איזה מזל מחורבן שהמגולח היה כל כך חמום מוח. וגרוע מזה — מראדו, ברוב טיפשותו, בא בדרישה לקבל רווח גדול יותר כשרדו כבר היה עצבני. האם עומד לפרוץ משבר אמון בינו לבין רדו? נוסף על כך, מראדו צריך למצוא את הקופיף הזה, חורחה. זאת ועוד, רדו הורה למראדו לטפל ב"פרויקט נובה"; המשטרה ובתי המשפט משתפים פעולה במטרה להפיל את אנשי הפשע המאורגן בעיר. ולבסוף: מראדו חייב לראות את לוויסה, אחרת יתפוצץ. אניקה הזונה הזאת נאבקה בו בבית המשפט. הוא התכונן להיאבק על בתו. הוא הרגיש כאילו החברה כולה נגדו. זכותו לפתח מערכת יחסים טובה עם הבת שלו, כמו כל אדם אחר.

הוא התקשה להירדם. לא הדברים שבהם היה עליו לטפל הדירו שינה מעיניו. המחשבות על לוויסה ועל סגנון חיים אחר, הם שגרמו לכך. הסיכון שמא לא יהיה רשאי לראות אותה. מחשבות על הדברים שיעשה אם יחדול ממה שהוא עושה עכשיו. אולי יש סגנון חיים אחר, עסקים אחרים שיוכל להשתלב בהם. ובכל זאת — לא. מראדו הוא מי שהוא. העיר הזאת צריכה גברים כמותו. כרגע יטפל בבעיה הקטנה ביותר: הוא ימצא איש קש לחברות השכרת סרטי הווידיאו. שם יתחיל.

הוא שאל במכון הכושר. אף אחד לא רצה להצטרף. לא משום שהיה להם איזה אוצר להפסיד — מכל מקום, לא סכום שהאח הגדול היה מודע לקיומו — אלא משום שהם לא רצו להתקפל. לחבר'ה היו חלומות עסקיים גדולים. בסופו של דבר כולם היו צריכים לשמור על החוק במידה מסוימת. כלומר, לא ללכלך את הידיים שלא לצורך.

מראדו לא רצה לפשל. עם זאת, אם לא ילכלך את הידיים מישהו אחר ייפגע.

הוא יכול להתקשר לאחד מעמיתיו — גורן, נֵנָד או סטפנוביץ'. כולם עבדו עבור המלך היוגוסלבי והיו שווי מעמד למראדו בסולם הדרגות.

הוא התקשר לגורן.

הבנאדם היה יבואן הסיגריות והשתייה החריפה של רדובן. שמוק חלקלק. חנפן. אם רדו היה יורק את גורן החוצה הוא היה שוכב על גבו ומרים את רגליו באוויר. כמו כלב. ואף על פי כן, הבחור היה מעולה עם הציוד שלו. רווחים גדולים, מחזור של שבעה־עשר מיליון בשנה.

יבוא סיגריות ואלכוהול: לוגיסטיקה מורכבת, מתמטיקה מנהלית, מתודולוגיה מפותחת של תובלה יבשתית וימית. ארגון עולמי שבסיסו בעולם התחתון של סטוקהולם. משקאות חריפים זולים. דרך פינלנד מרוסיה והמדינות הבאלטיות, פולין, וגרמניה. אריזה מחודשת כשארץ המוצא ותהליך הייצור מושחרים. גורן הכיר את העסק. היו לו קשרים מבוססים באיגוד עובדי התחבורה השוודי. הוא שם עין על נהגי המשאיות, התחבר עם הבוסים ידע את מי לשחד, ידע באילו נתיבי הברחה אירופיים להשתמש, זייף אישורי הובלה, נשאר עם החבר'ה הקשוחים. אלה שרצו להרוויח כסף קל, שהורידו את הרף. מבוגרים שעבדו במשרה מלאה בלי לתת אגורה לממשלה.

מראדו רצה להגיע לקבוצה הזאת. טיפוסים שונים מהגברים מהמכון. מבוגרים יותר, נטולי אגו, אנשים שראו את העולם מבעד לתחתית הבקבוק. כבר לא היו להם שאיפות. הם ידעו ימים טובים יותר.

מראדו טילפן לגורן. הוא אפילו שיכנע את עצמו שהוא מחבב את הבחור. "גורן, ידידי! זה אני," הוא אמר לו בסרבית.

"מראדו! אני שומע. ממתי נעשינו חברים?"

גורן: בן זונה אמיתי לכולם, מלבד לפטרון רדובן. מראדו נשך את שפתו. הוא התעלם מההערה. המשימה שלו חשובה יותר.

"אנחנו עובדים עבור אותו אדם. הגענו מאותה המדינה. השתכרנו יחד. אנחנו לא חברים? אנחנו יותר מחברים."

"עדיף שתזכור שאנחנו לא חברים ולא בני משפחה. אני איש עסקים. אף פעם לא ממש הבנתי מה, לעזאזל, אתה עושה. מכניס מכות רצח לעובדי מלתחות אומללים? אתה גם גונב להם את המעילים?"

"על מה אתה מדבר?"

"בשבוע שעבר איבדתי את הז'קט שלי ב'קפה אופרה'. למתרוממים שעובדים במלתחה לא היה מושג. מישהו הצביע על הז'קט שלי וטען שאיבד את הקבלה."

"קורה."

"אלה דברים שקורים במלתחות שלך?"

"אין לי מושג."

"כדאי שתבדוק את זה."

"גורן, אני לא נוהג לבקש עזרה לעתים קרובות. וגם עכשיו אני לא עושה את זה; אני פשוט הולך לפצות אותך. אני לא קורא לזה עזרה."

"תפסיק לדבר בחידות. משהו טוב יכול לצאת מהשיחה הזאת. אני מרגיש את זה. השאלה היחידה שלי היא — מה? התחלת את זה בצורה נחמדה. קראת לי חבר."

מראדו כבר היה מנתק את השיחה אם היה מדבר עם מישהו אחר. רודף את הבנאדם. גומר אותו. אבל לפני כן היה קוטע לו כל אצבע ואצבע במזמרה.

"שנון כתמיד, גורן. אני צריך מישהו שמכיר את נהגי המשאיות. מבוגר אמין. אם תמצא לי איש קשר טוב אתן לך חמישה אחוזים מהרווחים."

"כמה יֵצא לי בחודש?"

"אני עדיין לא יודע, למען האמת, אבל זה קשור לעסקים של רדו. אני אמור להקים שתי חברות בשבילו. אני משער שאנחנו מדברים על חמש אלפיות לפחות בחודש. אולי יותר. נקי."

"חמשת אלפים או יותר בשביל שֵם? בחודש? אתה מנסה לדפוק אותי?"

"אני לא מנסה לדפוק אותך. פשוט חשוב לי מאוד שזה יצליח. לכן אני מוכן לשלם."

"בסדר. דבר. מה יש לי להפסיד? מה בדיוק אתה צריך?"

מראדו הסביר בלי לחשוף יותר מדי פרטים.

גורן אמר, "יש לי מישהו. כּריסטֶר לינדבֶּרג. אשלח לך את המספר שלו באס־אם־אס. זה בסדר?"

"בטח, תודה. אתקשר אליך השבוע לספר לך איך הולך. אולי אתה בכל זאת בחור טוב."

"טוב? טוב זה השם האמצעי שלי. תזכור את זה."

מראדו ניתק את השיחה. הוא תהה אם עשה מעשה חכם או מטומטם לחלוטין.

13

הסתיו היה בפתח. חורחה הצליח למצוא מיטה במקלט לחסרי בית לארבעה־עשר לילות מתוך עשרים וארבעה הלילות האחרונים. הוא קנה מספר זהות ממכור בקניון בסולנטוּנה תמורת שלוש אלפיות. טוב עד לסוף החודש. המקלטים שלחו את הקבלות שלהם למשרדו של העובד הסוציאלי של המכור. המכור איבד את ההמחאה ממשרד הרווחה. במקום זאת הוא רצה מזומנים כדי לקנות הרואין.

חורחה לא הבין למה היו במקלט בעיקר סוונים, בשעה שהתפרנים והמסכנים היו המהגרים, הבלאטה.

החיים במקלט היו מגניבים. ארוחות מבושלות בבוקר ובערב. חורחה צפה בטלוויזיה, קרא עיתונים. לא נכתב בהם כלום על הבריחה שלו.

הוא שוחח מעט עם האחרים, לא נכנס לפרטים.

הוא ניסה לעשות שכיבות סמיכה, כפיפות בטן, או לקפוץ בחבל כשהשטח היה פנוי. הוא לא היה יכול לרוץ. רגלו עדיין היתה פצועה בעקבות הקפיצה מעל החומה.

אי אפשר למשוך את זה לאורך זמן. הוא לא היה יכול לשמור על התלתלים בשיער בלי לעורר תהיות. הוא לא היה יכול להתמרח בחומר משזף בלי שיראו אותו. הוא הסתכן בכך שאחד מהקבצנים יזהה אותו. נוסף על כך, כעבור שבועיים המקלט החל לגבות חמש מאות קרונות במקום מאתיים. אין צדק בעולם. כספו של המכור עלול להיגמר. הנציג של משרד הרווחה עלול להתחיל לחשוד.

הוא לא הצליח לשלם לבן דודו, סרחיו, וגם לא לוולטר הסוהר. מביש.

הכול היה מחורבן.

מחשבות אפורות, מפחידות. נקודת שפל פסיכולוגית.

לא בשביל זה הוא התחפף.

הוא חייב להשיג כסף.

משוחרר כבר חודש. לא רע כשחושבים על זה. טוב יותר ממצבם של רבים אחרים. אבל בלי הצלחות גדולות. למה ציפה? שניתוח פלסטי, דרכון ושדה תלתן יופיעו מולו בחינם משום מקום? שימצא כמה קילוגרמים לבן מתחת לכרית שלו ב"ינשוף לילה", המקלט לחסרי בית? שאחותו תתקשר אליו ותגיד לו שקנתה כרטיסי טיסה לברצלונה וששאלה את הדרכון של החבר שלה? אין סיכוי.

סרחיו הסתכן הרבה. חורחה לא שמע ממנו מאז היום שבו עזב את ביתו של אדי. הוא צריך להחזיר לסרחיו טובה. אבל מה הוא יכול לעשות?

מה, לעזאזל, הוא יכול לעשות?

הוא האמין שבעיני השוטרים הוא סתם מסומם בלתי מזיק, ולכן הם לא מחפשים אחריו. שודדי מכוניות משוריינות, אנסים ופושעים אלימים אחרים תפסו מקומות גבוהים הרבה יותר ברשימה. למזלו לא השתמש באלימות כשברח. ובכל זאת, החיים כאסיר במנוסה הם לא גן של שושנים. מזומנים הם הפתרון.

הוא חשב על רדובן. האס שהוא מחביא בשרוול.

הוא לא רצה להשתמש בו. הוא שכב במקלטים בלילות וחשב. התהפך, הסתובב, הזיע, כמו בלילות שלפני הבריחה, ואפילו גרוע מכך. אז הוא היה יכול להצליח או להיכשל. עכשיו זה רק יכול להידפק עוד יותר. ובכל זאת היתה לו תקווה. אולי הוא יצליח.

הרעיון: חורחה עבד בארגון של מראדו. הוא ידע דברים שהם לא היו מעוניינים בדליפתם. והדבר החשוב מכול — הם לא ידעו כמה מידע יש ברשותו. הוא יכול להפחיד אותם. הוא למד את המשחק כשישב בפנים. מלשינים הם מזדיינים ושתיקה שווה זהב. כדאי להם, ליוגוסלבים, לשלם.

היה קשה ליצור קשר עם רדובן. אנשים לא רצו וגם לא יכלו לחשוף את מספרי הטלפון שלו, לא הנייד ולא הביתי.

אי אפשר להגיע אל היוגו־בּוס.

המשרת של רדובן, מראדו — המלשין שסיבך אותו בעדותו — יספיק. חורחה איתר אותו.

הוא הצליח בסופו של דבר להשיג את מספר הטלפון הנייד שלו מסוחר ותיק במַרשְטָה. מראדו הוא לא רדובן, אבל הוא האיש הקרוב ביותר שאליו יצליח חורחה להגיע. הוא ייאלץ להסתפק בזה.

הוא התקשר מטלפון ציבורי סמוך לתחנת הרכבת התחתית אוֹסטֶרמַלמסטוֹרג.

אצבעותיו רעדו כשחייג.

הוא זיהה מיד את קולו של מראדו. עמוק, מסוכן, מאיים.

הוא כמעט חירבן במכנסיים. הוא הזדקף. "מראדו, זה חורחה. חורחה סלינס בריו."

שתיקה קצרה. מראדו כיחכח בגרונו. "חורחה, טוב לשמוע את קולך. איך החיים בחוץ?"

"תפסיק לבלבל את הביצים. אתם דפקתם אותי לפני שנתיים. התרגיל שעשית במשפט היה ערמה של זיבולי שכל. אבל אני מוכן לעשות עסק עכשיו."

"ישר ולעניין. באיזה עסק מדובר?"

חורחה לא נענה להתגרות. "אתה יודע במה מדובר, מראדו. אני כיסיתי עליך ועל רדובן. ואתם נתתם לי לטבוע. אתם חייבים לי!"

"אני מבין," ליגלג מראדו. "אז כדאי שנדאג לרַצות אותך תכף ומיד."

"ברור שאתם יכולים לדפוק אותי. אבל אני אפתח את הפה, ומהר. אתה יודע שאני יודע יותר מדי על העסק של רדובן. דפקו לי שלוש שנים מחורבנות בגללכם."

"חורחה, תירגע. אם תפגע בנו אנחנו נוודא שישלחו אותך למקום שממנו באת. אבל לעשות איזו עסקה זה לא רעיון רע. על מה חשבת?"

"זה פשוט מאוד. רדובן ישיג לי דרכון ומאה אלפיות במזומן. אני אתחפף ולא תשמעו ממני יותר לעולם."

"אעביר את הבקשה שלך לרדובן. אבל לא נראה לי שזה ימצא חן בעיניו. סחיטה היא לא הקטע שלו. הוא לא מוכן לזה. איך אפשר ליצור איתך קשר?"

"אתה חושב שאני איזה אידיוט מחורבן? אתקשר אליכם למספר הזה עוד עשרה ימים. אם הוא לא בעסק עד אז — אני אדפוק אותו."

"יש לך מזל שרדובן לא שמע את זה. תתקשר אלי בעוד שבועיים. אי אפשר לקנות דרכון טוב ככה סתם ברחוב."

"לא, עשרה ימים. אתה לא יכול להזמין דרכון מתאילנד או משהו כזה? ועוד דבר אחד: אם משהו יקרה לי, איזו תאונה, או משהו אחר — אתה מבין למה אני מתכוון — מה שאני יודע ידלוף מיד."

"הבנתי. בעוד שבועיים."

מראדו ניתק את השיחה. חתיכת יוגוסלבי מזדיין. חורחה הוא זה שקבע את החוקים, לא? אבל עכשיו הוא יכול רק להסכים לתנאים. שבועיים. זה עדיין טוב יותר משציפה. הוא עשוי לראות מזה מרשרשים. האם הוא שוב על הסוס?

חורחה המשיך לעמוד במקומו. אנשים חלפו על פניו.

חורחה: הגברבר הכי בודד בעולם. בודד ונטוש.

חורחה חשב על אפשרות שנראתה לו פשוטה ביותר. סוונים נועלים את בתי הקיץ שלהם עם תום העונה. שוק נדל"ן חדש עבורו. זה עשוי לפתור עוד בעיה אחת לפחות.

מבחינה כספית — הלך עליו. נשארה לו אלפייה אחת מתוך החמש שנתן לו סרחיו.

ההוצאות שלו היו גדולות מדי עד כה. המקלט עלה לו שלושת אלפים קרונות. כל טיפול בתא השיזוף: שישים וחמש קרונות. ארוחת צהריים ממכונות מכירה אוטומטיות, זוג מכנסיים חדשים, כפפות, שתי חולצות טי, סריג, תחתונים, גרביים ומעיל לחורף מחנות יד שנייה: ארבע מאות וחמישים קרונות. כל זה, הכנה לעונת הסתיו הקרה.

הוא נסע בפעם האחרונה למכון השיזוף. עורו היה כהה כעת. ההליכה היתה מושלמת. הקצב הנכון. עכשיו הוא רצה לברוח לתקופה מסוימת. הוא יחכה לתשובה של רדובן.

הוא נסע ברכבת התחתית עד לתחנת המכון הטכנולוגי המלכותי. הוא לא ממש ידע לאן הוא הולך, רק ידע שהוא רוצה להתקדם צפונה. למקום נטוש. הוא ויתר על האוטבוס המהיר לנוֹרְטֶלְייה, ובמקום זאת בחר בקו מספר שש מאות עשרים, שנסע גם הוא צפונה, לנורטלייה, אך מסלולו היה ארוך יותר.

הוא נימנם.

האוטובוס חלף על פני אוקשברייה. באוטובוס היו שני כפריים. אישה עם שני כלבי תחש בהתה בו.

הוא ירד בתחנה בשם וִירָה בְּרוּק, שנראתה נחמדה. שקית הפלסטיק שהכילה את בגדיו נכרכה סביב מפרק ידו. הוא הניח לה להתלפף.

זה לא היה השטח שלו. חורחה היה בכפר פעם אחת בלבד — בטיול של בית הספר, כשהיה בן שלוש־עשרה. בסופו של דבר הוא נשלח הביתה. אסור להצית את היער.

מימינו היתה כנסיית אבן. מגדל השעון ניצב בנפרד. הוא היה עשוי עץ אפור. כמה מצבות על הדשא מסביב לבניין המרכזי. משמאל התגבהה האדמה לכיוון היער. שביל אחד נמתח בקו ישר והאחר פנה שמאלה. בהמשך היו שדות. היבול נקצר.

השמים היו אפורים.

הוא החל ללכת.

הוא הגיע להסתעפות והביט לעבר השביל שפנה שמאלה. כמה בתים ומכוניות חונות. הוא התקרב וראה שלט: וירה ברוק — מוזיאון המשק הישן. הוא חצה את החניון. תשע מכוניות חנו בו בסך הכול. הוא השתעשע ברעיון לגנוב אחת מהן, ואז פסל אותו. הוא צעד לכיוון הבתים.

משמאלו זרם נחל. ציורי. גשרון, עצים סבוכים, שביל חצץ, קיוסק אדום. כפי הנראה נסגר לתקופת הסתיו, אבל שלט הקרטון עם ציורים של גלידות נשכח בחוץ. בהמשך היו שלושה בתים גדולים. רחבת חצץ מרובעת הפרידה ביניהם. שלטים על הבתים, בית ספר ישן. אולם כנסייה. בית ישן של השריף המחוזי. זוג בגיל העמידה נכנס לאולם הכנסייה. הוא טעה בגדול. אין פה בתי קיץ. זה היה מוזיאון מחורבן.

הוא חזר שוב לדרך הראשית.

הוא המשיך לצעוד עוד רבע שעה.

במרחק ראה בתים בין העצים.

הוא התקרב.

הבית הראשון נראה מאוכלס. בחוץ חנתה מכונית וולוו וי־70. הוא התקדם אל הבית השני. הבית היה מוקף עצים.

חורחה תהה אם החלטתו לבוא לכאן היתה החלטה נכונה. אזור לא מוכר, לא המגרש הביתי. עובדה פשוטה בנוגע לחורחה: הוא לא ממש גדל כחבר בצופים, כמדען שטח, או כחוקר. חשיפתו לעולם שאין בו אספלט וסניפי מקדונלדס היתה מוגבלת מאוד.

הבית השני היה במרחק כמאתיים ושבעים מטרים מהראשון. בחוץ לא חנו מכוניות. הוא היה גדול. שתי מרפסות אטומות, צבע אדום דהוי. עיטורים לבנים. מסגרות ירוקות לחלונות. המרפסת התחתונה נראתה בקושי מאחורי כל השיחים והעצים. חורחה צעד על השביל. החצץ חרק תחת רגליו. דלת הבית פנתה אל החצר האחורית אם עמדת על השביל. מצוין. הוא הציץ מבעד לחלונות. הבית היה ריק מאנשים. הוא דפק על הדלת. לא היה מענה. הוא צעק, "שלום!" איש לא יצא החוצה. הוא חזר אל השביל. אנשים ובתים נוספים לא נראו בסביבה. הוא ניסה לחפש אזעקה. כלום. הוא עטה את כפפותיו ושבר חלון. ניסה לתפוס בזהירות בידית. לא רצה להיחתך. הוא שיחרר את סוגר החלון. קלי קלות. פתח את החלון וטיפס פנימה.

הוא הקשיב. אין אזעקה. הוא שוב צעק. אין מענה. איזה יופי!

כעבור יומיים בבית הוא הרגיש בנוח.

מהחדר שחלונו פונה אל הגדר החיה עשה חדר שינה. הוא נמנע מלעבור ליד החלונות האחרים. הוציא את האוכל מהארונות. מצא פסטה, אורז, שימורים, בירה, דג מלוח, תבלינים ישנים. אלה לא היו המאכלים האהובים עליו, אבל הוא יסתפק בהם.

במהלך היום ביצע שכיבות סמיכה וקפץ בחבל על רגל אחת. הוא רצה לשמור על כושר, לפצות על הזמן שהפסיד כששהה במקלטים.

הוא היה מתוח, דרוך. הקשיב לקולות המכוניות על החצץ. קולות בחוץ. הוא לקח פחית בירה ריקה ושם אותה על ידית הדלת הקדמית. אם מישהו יבוא היא תיפול על הרצפה והרעש יעיר אותו.

המקום היה שלֵו, רגוע, שקט. משעמם לגמרי.

הוא אמור להתקשר למראדו בעוד עשרה ימים.

שנתו נדדה באותו הלילה. מחשבות הטרידו אותו. מה יעשה אם רדובן לא יוותר? איך ירוויח כסף? אולי בכל זאת יצטרך ליצור קשר עם מישהו בעסקי הקוק. לקנות כמה גרמים ולמכור בשביל להרוויח קצת. בחזרה לשגרה הישנה.

מה קרה לסרחיו? לאדי? לאחותו? לאמו? הוא צריך לטלפן אליהם. להראות שאכפת לו.

הוא חשב על סַנְיאגֶן — הרחוב שבו גדל, על זוג נעלי הכדורגל הראשונות שלו, על השדה המכוסה דשא בסמוך לפְרִיטסוָוגֶן. החדר שבו בילה בבית הספר טוּרֶבֵּרִי, על המרתף בביתו, על הג'וינט הראשון שעישן.

כל כך התחשק לו לעשן אחד.

הוא קם. הביט החוצה. השמים החלו לזהור. ערפל עלה מהקרקע. כמו סרט מתקתק. המוזיקה יכולה להתחיל. כמה מגוחך. חורחה, שבא מג'ונגל האספלט, סופג את האווירה הכפרית ונהנה ממנה. הנוף היה יפהפה.

ברגע זה לא היה לו אכפת אם מישהו יראה אותו.

14

לא עבר זמן רב ויו נעשה מאוד מבוקש. השמועות התפשטו כמו אש בשדה קוצים אחרי המסיבה באחוזת לוֹוְהָלָה. הדיבורים על המסיבה הסוערת נמשכו שבועות ארוכים: כמה השתגע ניפה, כמה מצחיק נראה קרל חוג סילון כשהשתולל, הבדיחות ההורסות שסיפרה לולו, כמה חרמן היה ניפה כל הזמן. הרכילות ניפחה את כמות השתייה, את הריקודים, את השערוריות והמהומות. והדבר פעל לטובתו של יו.

הוא הרוויח היטב בשבועות שלאחר מכן. עבדול־קארים אהב אותו. הוא תיכנן עבורם תוכניות מדהימות לעתיד, רקם חלומות — העיר תהיה שלהם. יו לא ידע אם עבדול היה רציני או שהתלוצץ. הערבי לא סתם את הפה.

יו הפסיק לנהוג במונית, הניח למישהו אחר להמשיך בעבודה. הוא שאל את עבדול־קארים. הערבי אמר שזה בסדר.

יו הסתכל על עצמו בעיניים חדשות: איש עסקים גדול, סַפָּק סמים, זַיָין. הוא הביא שלוש בנות הביתה בשבועיים. שיא אישי. הוא הרגיש כמו ניפה קטן.

בימים הוא השתולל בבוטיקים: שני זוגות נעליים חדשות — נעלי ג'וצי עם אבזם מוזהב ומגפי הלמוט לנג לחורף. הוא קנה חליפה של אקנה, שבשרווליה תפרים בולטים. היא היתה מגניבה, אולי אפילו היפסטרית מדי. אולי לא בסגנון המוקפד הנכון. הוא קנה הרבה חולצות שדשי שרווליהן היו כפולים: סְטֶנְסטרוּם, הוגו בוס, פָּל זִילֵרִי. הוא קנה מכנסי ג'ינס חדשים, מכנסיים, גרביים, חגורות, גופיות וחפתים. הרכישה הטובה מכולן היתה מעיל קשמיר של דיוֹר לחורף. מחירו היה שנים־עשר אלף קרונות. יקר, כמובן, אבל כדי להישאר בפסגה צריך להשקיע. הוא תלה אותו מול מיטתו כדי שיהיה הדבר הראשון שיראה כשיתעורר בבוקר. מעיל יאה למלך.

יו נהנה מכל רגע. הוא לא חסך ולו קרונה אחת.

באשר לפרארי — הוא המשיך להזכיר לעצמו שהיו שתי מכוניות כאלה בשוודיה באותה שנה. לא מן הנמנע למצוא מישהו שקשור אליהן, מישהו שהכיר את קמילה או לפחות יֵדע יותר מהמשטרה. פיטר הולבק — בעליה של אחת המכוניות — בקושי השתמש בה. ובכל מקרה, קשה להאמין שלקמילה היה קשר לאיש הזה. הבנאדם אף פעם לא שהה בשוודיה. נותרה חברת החכרת הרכב — "דולפין פיננסים בע"מ". החברה הכריזה על פשיטת רגל שנה קודם לכן. אין ספק שזה היה חשוד.

יו חיפש מידע על החברה ברשות התאגידים. היא נרכשה כחברת מדף — "גְרוּנְדסְטֵנֶן בע"מ", אך שמה שונה מיד ל"ליסינג פיננסים בע"מ". כעבור חצי שנה שונה שמה ל"אי־אר סטוקהולם בע"מ". כעבור שנה שוב שונה שמה, והפעם היא נקראה "דולפין פיננסים בע"מ". שלושה שמות שונים בתוך פחות משלוש שנים. הסרחון נדף למרחוק. לֵנַרְט נִילְסוֹן עבד בהנהלת החברה מהיום שנקנתה. הוא נולד בארבעה־עשר במרץ 1954. יו חיפש אותו במרשם האוכלוסין.

לנרט נילסון מת.

יו הזמין עותקים מהמסמכים הקשורים לפשיטת הרגל של החברה.

מידע משונה: לנרט נילסון מנָקָה היה ידוע כמכור לסמים שמת משחמת הכבד. על פי המידע שכונס הנכסים של החברה חייב לספק במקרה של הונאה, האיש בוודאי שימש כיסוי, איש קש כביכול.

יו הגיע למבוי סתום. הפרארי נשכרה על ידי חברה שקרסה, ונציגה נפטר. איך ימשיך עכשיו?

הוא ייצור קשר עם כונס הנכסים עצמו; זה הפתרון היחיד שהיה יכול לחשוב עליו. הוא התקשר, נענה על ידי מזכירה וביקש לדבר עם עורך הדין. הוא נתקל בקשיים רבים. בכל פעם שיו התקשר היא אמרה, "אתה יכול להתקשר במועד אחר? לצערי הוא נמצא בישיבה כרגע." יו ביקש ממנה להגיד לעורך הדין להתקשר אליו. הוא היה חייב לעמוד על כך. חלף יותר משבוע עד שהצליח ליצור איתו קשר.

בסופו של דבר, הצליחו לדבר. אכזבה של ממש ליו. כונס הנכסים לא היה מידע נוסף על מה שצוין במסמכים שהזמין. החברה לא ניהלה ספרים, לא היו בה עובדים והיו מעט מאוד דוחות כספיים שנתיים. רואה החשבון שהה מחוץ למדינה ולא היה ברור מיהו בעל המניות.

פשיטת הרגל שנקשרה לפרארי נראתה פלילית למהדרין. היה ברור שמשהו אינו כשורה, אבל יו הפסיק לחשוב על המכונית לכמה ימים. לא נשארו עוד הרבה דברים שהיה יכול לעשות.

הוא ניסה להניח לזה.

אבל לא הצליח. הוא לא הצליח לברוח מהמחשבות. אחותו נעדרת וחייבת להיות דרך נוספת להשיג מידע.

ארבע שנים קודם לכן הסביר שוטר למשפחתו של יו מהם הסיכויים: "לרוע המזל, אם הנעדר לא נמצא בתוך שבוע סביר להניח שהוא מת. בתשעה מתוך עשרה מקרים." במשטרה המשיכו להסביר, "בדרך כלל לא מדובר בפשע אלים, אלא בתאונות, כמו טביעה, התקפי לב, נפילות מצערות. הגופה כמעט תמיד נמצאת, ואם לא, זה יכול לרמז על נסיבות אחרות למוות."

זיכרונות מהשיחה עם השוטרים העלו במוחו של יו רעיונות. הוא ידע שסימן החיים האחרון מקמילה היה בעשרים ואחת באפריל בשנה שבה נעלמה. היא התקשרה אז לחברה, סוזן, שהיתה גם החברה היחידה שלה בסטוקהולם שהמשטרה הצליחה לאתר. סוזן סיפרה לשוטרים שאינה יודעת דבר. הקשר היחיד שלה עם קמילה היה כשלמדו יחד במרכז "קוֹמווּקְס" להשלמת בגרויות. אולי זו הסיבה מדוע לא חשב עליה עד כה.

יו חשב שהמשטרה עשתה עבודה לא יסודית. הם בוודאי ראו תמונות של קמילה במכונית הפרארי, אך הדבר לא הוזכר בדוחות שראו יו ומשפחתו. ייתכן שהחמיצו דברים נוספים.

יו נאחז בסיכויים הקלושים: אחד מתוך עשרה אנשים לא מת.

אולי קמילה עדיין בחיים.

עליו לגלות עוד פרטים. הוא הרגיש שזו חובתו לאחותו. שבוע לאחר שגילה את הפרטים על חבר הוועד המת בחברת "דולפין פיננסים בע"מ" הוא התקשר לסוזן פטרסון. הם שוחחו מעט. היא לא סיימה את לימודיה, לא הוציאה תעודת בגרות. היא עבדה כמוכרת בחנות אֵייץ'־אֶנד־אֶם בקניון שִיסְטָה. כשהציע שייפגשו היא שאלה אם לא די בשיחת הטלפון שלהם. היה ברור שהיא אינה מעוניינת להתעמק בפרטי הסיפור של קמילה.

יו הלך לפגוש אותה בכל זאת. הוא שוטט בקניון המואר עד שמצא את חנות אייץ'־אנד־אם וחיפש את סוזן. הוא הציג את עצמו בפניה.

הם עמדו במרכז החנות. באותה שעה היו לקוחות בודדים בחנות. יו תהה אם פתיחת החנות משתלמת.

לסוזן היה שיער בלונדיני מחומצן ששורשיו הכהים בלטו בבסיס הקרקפת שלה. היא לבשה מכנסי ג'ינס צמודים ומעליהם זוג מגפיים גבוהים וחולצה ורודה עם הכיתוב קליבלנד אינדיאנס. שפת הגוף שלה זעקה, "אני לא רוצה לדבר איתך". ידיה היו שלובות על חזהּ והיא לא הישירה מבט אל יו.

יו ניסה ללחוץ עליה קלות. "איזה נושאים למדתן ביחד?"

"הייתי צריכה להיבחן בכל הנושאים מחדש. מתמטיקה, שפה וספרות, אנגלית, מדעי החברה, היסטוריה, צרפתית. אבל אף פעם לא הייתי בקטע של בית ספר. רציתי להיות עורכת דין."

"עדיין לא מאוחר."

"כבר מאוחר. יש לי עכשיו שני ילדים."

שמחתו של יו נשמעה כנה. "זה נהדר! בני כמה הם?"

"בני שנה ושלוש. וזה לא נהדר. האבא הבטלן שלהם עזב אותי חמישה חודשים לפני שהצעיר נולד. אני אשאר בחנות הזאת עד שהצלוליט יחסל אותי."

"אני מצטער. אל תגידי את זה. הכול יכול לקרות."

"ברור."

"זה נכון, אני מבטיח. את יכולה בבקשה לספר לי עוד על קמילה?"

"אבל למה? השוטרים שאלו את כל השאלות הנחוצות לפני ארבע שנים. אני לא יודעת כלום."

"תירגעי, אני פשוט סקרן. בקושי הכרתי את אחותי. פשוט תהיתי מה למדתן יחד, וכאלה."

"הייתי יכולה להיות עורכת דין טובה. אני יכולה להתווכח כשאני צריכה — ואז פְּיֶיר הגיע ודפק הכול. ועכשיו אני פה. אתה יודע כמה מרוויחה מוכרת?"

יו חשב: אין סיכוי שהבחורה הזו היתה יכולה להיות עורכת דין. היא לא מתרכזת.

"את לא זוכרת איזה שיעורים למדת עם קמילה?"

"חכה. נראה לי שהיינו יחד בשיעורי שפה וספרות ואנגלית. היינו מכינות יחד את השיעורים, לומדות למבחנים. היא קיבלה ציונים טובים אף על פי שהברזנו מהרבה שיעורים. אני קיבלתי ציונים מחורבנים. אף פעם לא הבנתי איך, לעזאזל, קמילה עשתה את זה. אבל לא ממש הכרתי אותה טוב."

"את יודעת אם היא הסתובבה עם עוד מישהו?"

שתיקתה של סוזן היתה ארוכה מדי.

"לא ממש."

יו הישיר אליה מבט. "סוזן, בבקשה. אני דואג לאחותי. אין לי זכות לדעת מה קרה לה? אין לי זכות לשאול אותך שאלות? אני רק רוצה לדעת עוד על החיים של קמילה. בבקשה."

סוזן התפתלה. היא הביטה לעבר הקופות הריקות כאילו עליה ללכת לעזור ללקוח בלתי נראה. ניכר בבירור שהיא חשה אי־נוחות.

"לא נראה לי שהיו לה עוד חברים בשיעורים שלה ב'קומווקס'. קמילה היתה די שקטה. אבל תשאל את המורה לשפה וספרות, יאן בְּרוּנֵאוֹס. הוא עשוי לדעת."

"תודה. הוא עדיין מלמד ב'קומווקס'?"

"אין לי מושג. לא סיימתי את הלימודים. לא כולם סיימו. לא דרכתי במקום הזה מאז, ואני גם לא מתכוונת לעשות את זה. ואני לא יודעת כלום על יאן. אבל יש הרבה מוכרות שהרוויחו המון כסף, זכו בתוכניות מציאות וכאלה. אולי קמילה עשתה משהו כזה."

סוזן אמרה שהיא חייבת לחזור לעבודה. יו הבין את הרמז והלך הביתה. הוא תהה מה פשר הערתה האחרונה של סוזן. תוכניות מציאות וקמילה — מה הקשר ביניהם?

הוא חשב שהוא חייב להתרכז בלימודים ובמכירת קוק. הוא לא יכול לבזבז יותר זמן במשחקי בלשים. סוזן פטרסון לא הובילה לשום מקום. אם הבחורה היתה יודעת משהו היא כבר היתה אומרת, לא?

יו היה עסוק בלימודים בבית כשעבדול־קארים התקשר לטלפון הנייד שלו. הערבי רצה להיפגש והעדיף לעשות זאת עוד באותו היום. הם החליטו להיפגש לארוחת צהריים במלון "אַנְגְלֶז" בסטורגטן, ליד סטורפלן.

יו המשיך לקרוא. הוא לא יכול לזלזל בלימודיו. הוא הבטיח לעצמו: תמשיך להסניף, לסחור, להרוויח מיליונים ולהיות מאושר, אבל אל תנשור מהלימודים. הוא ראה דברים כאלה אצל החבר'ה. יש אנשים שהידיעה שלעולם לא יהיו להם דאגות כספיות, שאבא תמיד יכלכל אותם, תהפוך אותם לטפילים עצלנים, אדישים וטיפשים. הם לא יתעניינו בלימודים, ייכשלו בבחינות וילעגו לשאפתנים. הם ירצו לעשות את שלהם ויעמידו פנים שהם בעלי חזון, יזמים. כך או אחרת, בסופו של דבר יצליחו. אבל יש אחרים שיהיו מוטרדים דווקא בשל הידיעה שלעולם לא יצטרכו לנקוף אצבע כדי לכלכל את עצמם. הם ירצו להוכיח את עצמם. הם יהיו חייבים להוכיח את עצמם כדי לייצר הצלחה משלהם, כדי להרוויח את הבעלות על ההון שממילא יירשו. את אלה אפשר למצוא בבית הספר לכלכלה של סטוקהולם, בבית הספר למשפטים או בלונדון. הם יֵשבו עד אחת בלילה עם פרויקטים קבוצתיים, לפני בחנים, מבחנים ובחינות בעל־פה. אם יתאפשר להם הם יעבדו במשרה חלקית במשרדי עורכי דין, בבנקים, או עם אבא. הם ישאפו וישיגו — הם יתקדמו בזכות עצמם.

יו לא היה בחור שנוהג לעשות קיצורי דרך. הוא בטח יוכל לחיות על קוק עוד כמה שנים, אבל הוא עדיין רצה ביטחון. ללמוד הרבה, לא לנשור.

הוא ארז את ספריו. הוא התלבש ונכנס למקלחת.

הוא החזיק את ראש המקלחת במיומנות בידו והרחיק מגופו את זרם המים שעה שניסה לווסת את מידת החום. איך ייתכן שלא משנה לאן אתה מסובב את הברז, לעולם לא תצליח להגיע למידת החום הרצויה? חם מדי. סיבוב זעיר שמאלה — קר מדי.

הוא החל להרטיב את רגליו בזרם המים. השיער הבלונדיני השתטח כשזרם המים שטף אותו. הוא החזיר את ראש המקלחת לכנו והניח למים לשטוף את שערו, את ראשו, את גוו. הוא סובב את ברז המים החמים.

הוא ניסה לשכוח מקמילה. במקום זאת חשב על סופי. במה הוא טועה? הוא חשב שיצליח להשכיב אותה במסיבה באחוזת לווהלה. במקום זאת, הוא מצא את עצמו עם אנה, החברה הכי טובה שלה. אנה היתה נחמדה אבל לא היה בה שום דבר מיוחד. הוא לא היה צריך לזיין את אנה. זה היה מעשה לא חכם. הרכילות על המסיבה התפשטה מהר כל כך, כאילו הופיעה בצהובונים. סופי היתה עלולה לגלות. אולי היא כעסה.

בעיני יו סופי היתה יפהפייה, עם גוף של דוגמנית בגדי ים, חושנית כמו שפנפנת פלייבוי, מקסימה כמו מנחה נבונה של תוכנית אירוח. והיה לה גם שכל. היא התנצחה איתו בכל דיון שהיה ביניהם. היא הקרינה חוכמה בכל פעם שפצתה את פיה, קידמה את הבדיחות שלו עם ניצוץ בעיניים. אבל זה לא היה הכול. היא גם היתה נחמדה, אף שהיה לה מין סגנון מתנשא של תלמידה בפנימיית "לונדסברג". ציוניה היו מצוינים — מאה מתוך מאה. הוא חייב לראות אותה יותר, אבל בלי החבר'ה. לבד.

יו סובב עוד יותר את ברז המים החמים. הוא שקל להשתין במקלחת, אבל לא עשה זאת. זה לא היה הסגנון שלו.

אולי אין לו את זה. אולי עליו להתעלם מסופי, לא להפגין את התלהבותו, לא להיראות שמח לראות אותה, לדבר איתה פחות ולהתחיל עם החברות שלה יותר. יו שנא את המשחק הזה. ולמרות זאת הוא ידע היטב לשחק משחקים מול החבר'ה. אבל כשמדובר בסופי הוא רק רצה לחבק אותה בכל פעם שהיתה קרובה אליו. לחבק אותה, לנשק אותה. כל הדברים האלה. איך, לעזאזל, יוכל להפגין קרירות? הוא יכול בהחלט להתחיל עם בנות בבר, לזרוק כמה שורות פתיחה, להשכיב אותן, להתרברב בפני החבר'ה. אבל העניין הרציני היה מורכב יותר. המשחק האמיתי היה מסובך.

הוא שוב סובב את ברז המים החמים. כך עשה תמיד. התחיל בטמפרטורה מושלמת שהיתה נעימה בהתחלה אבל התקררה מדי לאחר כמה דקות. הוא הגביר את החום עוד יותר. בסופו של דבר המים היו כמעט רותחים. אדים כיסו את המראה. חדר האמבטיה הפך למרחץ אדים.

הגיע הזמן לאכול ארוחת צהריים עם עבדול־קארים. יו יצא מהמקלחת והתכונן בחדר האמבטיה. הוא השתמש בדאודורנט של קליניק ומרח קרם לחות של בּיוֹתֶרְם על פניו. מריחת ג'ל בשערו היה הדבר האחרון שעשה. הוא התקשה להסיר את החומר מאצבעותיו. הוא הביט בהשתקפותו במראה וחשב, "אני נראה טוב."

הוא יצא מחדר האמבטיה נרעד והתלבש. לבש את מעיל הקשמיר — בחור ברמה. הוא הניח את נגן האם־פי־3 שלו — מכשיר קטנטן של סוני — בכיסו והרכיב את האוזניות. הן נפלו מאוזניו. הוא ניסה לדחוף אותן פנימה בזווית אחרת. הוא השמיע שיר של להקת קולדפליי והחל לצעוד לעבר סטורגטן. היום היה בהיר. השעה היתה שלוש ועשרים.

מלון "אנגלז" היה ריק למחצה. שתי מלצריות ישבו ליד שולחן וקיפלו מפיות כהכנה ללילה. מאחורי הבר עמד בחור במכנסי ג'ינס ובחולצת טי שסידר בקבוקי משקאות חריפים. מרמקולים חבויים בקע שיר של סְליי אֶנד דֶה פֵמילי סטוֹן. רק שני אורחים ישבו ליד שולחן. עבדול־קארים עדיין לא הגיע.

אחת מהמקפלות ניגשה אליו. היא הובילה אותו לשולחן ליד החלונות, הרחק מהאורחים האחרים. הוא הזמין קפה. הביט החוצה מבעד לחלונות הצרפתיים, אל עבר סטורגטן. הומלגרדן נמצא מעברו האחר של הרחוב. הוא חשב על הפעם הראשונה שהזמין את סופי ואת אנה להסנפה בפארק. השער שפתח לפניו את הרשת. זה קרה לפני כחמישה שבועות. בזמן הזה הכיר יותר אנשים חדשים מאי־פעם.

באמצע השבוע, בשעה שלוש וחצי בצהריים, לא היו הרבה אנשים ברחוב. שני בנקאים מתוחים בחליפות כהות עברו במהירות ברחוב. שתי אימהות — כל אחת מהן דוחפת עגלת תינוק ביד אחת ומחזיקה טלפון נייד בידה השנייה — צעדו לכיוון הפארק. אחת מהן היתה שוב בהיריון. יו חשב על סוזן פטרסון. גם הוא היה מריר אם היה במצבה. אישה עם כלב פאג קשור ברצועה עברה ברחוב. יו נשען לאחור בכיסאו והוציא את הטלפון הנייד שלו. הוא שלח הודעה לניפה ושאל מה התוכנית לאותו הערב. "נשתה משהו ב'פלאזה' אולי?"

"סלאם עליכום. איך הולכים הלימודים?" קולו החד של עבדול־קארים נשמע כמעט כלחישה. יו הרים את מבטו מהטלפון הנייד שלו.

עבדול עמד ליד השולחן שלו. כמות הג'ל בשערו היתה זהה כמעט לזו שבשערו של יו, אך הוא היה מעוצב בצורה שונה — מעין תסרוקת פֵֶּייגְ'בּוֹי.8 עבדול־קארים תמיד לבש חליפות, ודשי השרוולים של חולצותיו ביצבצו מהז'קט, כאילו היה איזה בנקאי הגון וחרוץ, או עורך דין. מכנסיו הם שהסגירו אותו. הם היו רחבים פי שלושה מהמכנסיים שלבשו רוב הגברים, והיו בהם מעין קפלים בסגנון מבוגר. ב־1996 כל המכנסיים כבר היו שונים, אבל אלה של עבדול־קארים נשארו אותו הדבר. הפריט היחיד שהשתמש בו כראוי היה ממחטת משי שתחב לכיס חולצתו הקדמי. לעבדול־קארים היה מין הילוך דמוי דהרה, זיפים ועיניים כהות, נוצצות. תמצית העניין: הערבי היה בלאטה בהתגלמותו.

8 תסרוקת בסגנון ה"ביטלס".

יו ענה, "הלימודים בסדר."

"מכללה זה למתרוממים, אתה לא חושב? גבר, מתי תבין שיש דרכים מהירות יותר להצלחה? חשבתי שתקלוט את זה עד עכשיו!"

יו צחק. עבדול־קארים התיישב. הוא נופף בזרועו במרץ כדי למשוך את תשומת לבה של המלצרית. עבדול, הערבי האמיתי. תנועותיו היו רחבות מדי, לא אופייניות לשוודים, לא מכובדות.

עבדול־קארים הזמין פרוסות דקות של פילה בקר מושרה במרינדת שומשום עם אטריות. מנה פופולרית. באותה נשימה הוא גם הצליח לומר שהוא רוצה את מספר הטלפון של המלצרית, שכדאי שתחליף את המוזיקה, ושהוא תוהה אם הבשר המיושן מתיישן במטבח כבר משלשום. הוא צחק מהבדיחה שלו חמש דקות.

יו הזמין מרק פירות ים עם רוטב איולי.

"טוב להיפגש איתך ככה. כל שיחות הטלפון כבר החלו להימאס עלי."

"אתה צודק. אנחנו צריכים להיפגש כדי לחגוג. זאת תקופה מדהימה, עבדול־קארים. אם תוכל להשיג לי עוד — אני צריך עוד. אתה יודע את זה."

"אתה באמת פורח בתקופה הזאת. החלפת את הדבר הזה כמו שאמרתי לך?" עבדול־קארים הצביע על הטלפון הנייד של יו.

"עדיין לא, מצטער. אני אקנה מכשיר חדש השבוע. את הדגם החדש של סוני אריקסון. ראית אותו? יש לו מצלמה עם רזולוציה נהדרת. מגניב לגמרי!"

"מגניב לגמרי," חיקה אותו עבדול. "אני מכיר את הסיפור שלך. תפסיק לדבר כאילו חיית באוסטֶרמַלם מאז שהיית תינוק. אני רוצה שתקנה טלפון נייד חדש היום. אתה צריך להיזהר, לעזאזל! אנחנו עושים עסקים טובים, אתה ואני. טובים מכדי שנקלקל אותם בגלל טלפונים לא טובים, אם אתה מבין למה אני מתכוון."

הערבי נראה לפעמים מטופש, אבל יו ידע שהבנאדם מקצוען. הוא היה זהיר, אף פעם לא השתמש במילים כמו משטרה, שוטרים, סיכון, קוקאין, קוֹק, סמים בפומבי. הוא ידע שעובדי מסעדות או לקוחות עלולים לשמוע טוב יותר מאיזה סבא שהגביר את מכשיר השמיעה שלו עד הסוף. הוא ידע שהמשטרה מצותתת לטלפונים ניידים בקלות רבה, מאתרת חוזים. לעבדול־קארים היו כללי זהירות: להתקשר תמיד בעזרת כרטיס סים בשיטת "שלם בהתאם לשימוש", להחליף את הכרטיס מדי שבוע, רצוי להחליף את מכשיר הטלפון הנייד מדי שבועיים.

"יש לי עוד שני בחורים שמוכרים. הם מצליחים. לא כמוך, אבל הם בסדר. נדבר על מספרים בטלפון. המחירים יורדים. הספקים של הבוסים שלי לא מדהימים. אני חושב שיש לפחות שני מתווכים ביניהם לבין הסיטונאי."

"למה אתה לא פונה ישירות לסיטונאי?"

"קודם כול, זה לא ממש תלוי בי. אני עובד בשביל הבוס, ולא מנהל עסק משלי. חשבתי שאתה יודע את זה. חוץ מזה, נראה לי שהסיטונאי נמצא באנגליה. קשה לדעת, קשה להתמקח. אבל לא נפגשנו היום כדי לדבר על מחירי קנייה. ממש לא. מה שאני רוצה להגיד לך הוא שאנחנו צריכים מוכרים. ברבעים המרוחקים, בשיכונים. מישהו שמכיר את השוק הזה. מישהו שיכול למכור לקמעונאים אחרים. מישהו שמכיר את העסק ואת התרגילים, אתה מבין? המוצר נהיה מבוקש בערי הלוויין של סטוקהולם. בתחילת השנה שעברה זה היה משהו כמו עשרים אחוזים ברבעים המרוחקים, ושמונה בערי הלוויין. בסוף השנה שעברה זה היה שווה בשווה. אתה איתי, בנאדם? הרבעים מתעוררים בחורף והם מתים על הלבן. לא מדובר רק באנשים מהשכונות הטובות. לא רק החברים העשירים שלך והבליינים עושים את זה, כולם עושים את זה: סוונים, כושים, בני נוער. זה פופולרי, עממי. כמו איקאה או אייץ'־אנד־אם. אנחנו מדברים על כמות גדולה יותר, אנחנו מדברים על מחירי קנייה נמוכים יותר, רווחים גדלים. אתה מבין, אדון סטודנט?"

יו אהב את הדיון עם הערבי. השוודית שבפיו היתה טובה יותר מן המצופה, כמו איש עסקים אמיתי — עסקים רציניים. הדבר היחיד שעורר בו סלידה היה הפחד של עבדול מהבוס שלו מסיבה כלשהי. יו תהה מהי.

"זה נשמע מעניין. אבל הרבעים המרוחקים הם לא השטח שלי. אני לא יכול למכור שם. אני לא מכיר אף אחד. זה פשוט לא אני."

"אני יודע שזה מה שאתה רוצה שאנשים יחשבו עליך. זה בסדר מבחינתי. יש לך שוק, ואתה מצליח בעבודה. אבל תקשיב." עבדול־קארים רכן לעברו. יו הבין את הרמז ודחף את צלחתו הצידה. הוא שילב את זרועותיו והתקרב.

עבדול הישיר אליו מבט והנמיך את קולו. "יש איזה בחור, צ'יליאני או משהו כזה, שברח לא מזמן מהכלא. אני זוכר אותו מלפני כמה שנים. סחר מסביב לשעון ולא ממש הבין מהחיים שלו. אבל עכשיו אומרים שהבחור מכיר את הרבעים הצפוניים כמו שאתה מכיר את השירותים ב"קרמה". הוא למד עוד יותר כשישב בפנים. הכלא הוא בית ספר טוב יותר מכל השיכונים יחד. אני מכיר כמה מהחברים שלו מאוסטרוקר. הם אומרים שהוא ממש חכם. הצ'יליאני הרים חתיכת הצגה לפני חמישה או שישה שבועות. ממש 'קרקס השמש'. טיפס מעל החומה ונעלם ביער. חומה בגובה שישה מטרים, אתה קולט? הסוהרים פשוט עמדו שם כמו סימני שאלה. הוא בחור טוב. אבל כרגע הוא בחור טוב בלחץ מטורף. אני יודע שהוא עדיין לא עזב את המדינה. יש לו מה שאנחנו צריכים. והכי חשוב — הוא יעבוד בזול אם אתן לו עבודה."

"מה אני אמור להגיד? אני לא מבין בכל זה. לא יודע למה אתה רוצה להתעסק עם איזה בחור שימשוך אליו שוטרים כמו שזבובים נמשכים לחרא."

"אני לא מתכוון להתעסק איתו בשלב הזה. אתה תתעסק איתו. אני רוצה שתמצא אותו. תחמיא לו, תשלם לו, תטפל בו. ואז הוא יעזור לנו להתבסס בשכונות. אבל אל תפחיד אותו. תזכור — הוא בורח. אבל זה כל העניין. אתה קולט, בנאדם? הוא במנוסה ולכן הוא יהיה תלוי בפרנסה שנספק לו ובמקלט שניתן לו, שבו יוכל להתחבא."

הדברים ששמע יו לא מצאו חן בעיניו. מצד שני, זה ריגש אותו, פיתה אותו. הוא היסס בהתחלה, אבל עכשיו השמש שוב זרחה. אולי רעיון הנמלט הצ'יליאני לא רע בכלל.

"למה לא? בוא ננסה. איך אני מוצא את הצ'יליאני הזה ואיפה?"

עבדול־קארים התגלגל מצחוק. הוא שיבח את יו. שיבח את אללה. יו חשב: האם עבדול נהיה דתי?

הערבי התקרב אליו עוד יותר ומסר לו את המידע המועט שהיה ברשותו. שמו של הנמלט: חורחה סלינס בריו. הבחור הגיע מסולנטונה והיתה לו אמא, אבא חורג ואחות. העצה הטובה ביותר שנתן לו עבדול־קארים: "לך לסולנטונה ודבר עם האנשים הנכונים. זה אמור לעזור לך, אינשאללה. רק תבהיר להם שאתה לא שייך למפלג הסמים."

בסיום הפגישה הוא דחף שקית לכיס הז'קט של יו. יו מישש אותה. שטרות. הוא הביט בעבדול־קארים שזקף עשר אצבעות. "זאת כמות השטרות שנמצאים שם, ויש גם פיסת נייר שעליה כתובים שישה שמות. זאת העזרה הטובה ביותר שאני יכול להציע לך."

יו הוציא את פיסת הנייר. כל השמות נשמעו ספרדיים, מלבד אחד. הכסף נועד, כפי שניסח זאת הערבי, לחבר'ה שיפתחו את הפה בנוגע לנמלט.

יו סיים את המרק שלו. עבדול־קארים שילם את החשבון.

הם יצאו החוצה. האוויר היה קריר.

יו החל לחשוב. זה יכול להיות גדול. זה יכול להיות תאגיד קטן בפני עצמו.

הוא הולך לאתר את הצ'יליאני הזה.

הוא הלך הביתה. התקשה להתרכז בלימודים. מחשבותיו נדדו שוב ושוב. הוא נשכב על המיטה וניסה לקרוא את הגיליון האחרון של הירחון "גִ'י־קְיוּ".

הטלפון הנייד שלו צילצל. הוא נזכר ששכח לקיים את הבטחתו לעבדול־קארים בנוגע להחלפת המכשיר.

קולו של קרל חוג סילון נשמע מעברו השני של הקו.

מה, לעזאזל, הוא רוצה?

לאחר שאמר שלום הוא אמר, "יו, היה מדהים באחוזת לווהלה. ממש מטורף."

"לגמרי. אנחנו חייבים לעשות את זה שוב."

"ברור. ממש מגניב שהצלחת להרים את המסיבה. אני חושב שכולם העריכו את זה."

"נחמד לשמוע. בדרך כלל אני מוצא דרך להביא את הכיף, כמו שאומרים."

"אתה יודע שהרסתי ספה עם הקפיצות שלי? שברתי אותה לגמרי."

יו בחן את נימת דבריו — אין בעיה, זה בסדר לצחוק.

קרל השתעל.

"זאת היתה חתיכת ספה. מעוצבת."

"אתה צוחק? מה גון תגיד?"

עוד צחוק. גון? נו, באמת!

הם דיברו על ארוחת הערב המדהימה, על כך שקרל חוג סילון שילם חמש־עשרה אלפיות כדי לתקן את הספה, על כך שגון בוודאי תהתה למה כולם מתעטשים כל כך הרבה למחרת בבוקר.

השאלה הידהדה שוב ושוב במוחו של יו. למה קרל חוג סילון התקשר אלי?

הוא לא היה צריך לחכות זמן רב לתשובה. "היום יום ההולדת שלי, ואני עורך מסיבה גדולה בבית שלי. תוכל להביא את הכיף?"

יו היה רגיל לביטויי הסלנג ולדיבורים מרומזים, ואף על פי כן נדרש לו רגע כדי להבין. "אתה מתכוון לקוק? בטח! כמה אתה צריך?"

"מאה וחמישים גרם."

יו קפא.

אלוהים.

הוא ניסה להישמע רגוע. "זאת כמות גדולה, אבל נראה לי שאני יכול להשיג אותה. אני רק צריך לבדוק את הכמות ולוודא שזה בסדר."

"אני לא רוצה לנדנד, אבל אני חייב לדעת בקרוב. אתקשר אליך שוב בעוד שעה. אם אתה לא יודע אשאל מישהו אחר. כמה אתה רוצה?"

יו ערך כמה חישובים מהירים. הכמות היתה מסחררת. אולי יצליח להוריד את מחיר הקנייה לחמש מאות. הוא יוכל לגבות מקרל חמשת אלפים לכל הפחות. ולו יישארו לפחות שבעים וחמש אלפיות!

אלוהים אדירים.

"אני אשתדל מאוד, קרל. אתקשר אליך ברגע שאדע."

קרל חוג סילון הודה לו. הוא נשמע במצב רוח מרומם.

הם ניתקו את השיחה.

יו ישב על המיטה — והיתה לו הזקפה הכי גדולה באירופה הצפונית.
* * *

דָאגֶנְס נִיהֵטֶר — דיווח

אוקטובר

הלילה פתחה משטרת סטוקהולם במתקפה על הפשע המאורגן. מטרתה להשמיד לפחות שליש מתוך מאה וחמישים המטרות בעולם התחתון ולהרתיע צעירים מכניסה לחיי הפשע האלים.

המתקפה, שזכתה לשם "נובה", היתה אמורה להיפתח לפני יותר מחצי שנה. המשטרה נאלצה לדחות את הפעולה המתוכננת משום שמשאבים הוקצו לכמה חקירות מתוקשרות אחרות.

אבל המכה הראשונה הונחתה הערב. מאות שוטרים מיחידות שונות — לרבות מבצעים מיוחדים מהיחידה לטיפול בכנופיות — לקחו חלק בכמה פעולות אכיפה במקומות שונים בעיר ובסביבתה. התוצאות עדיין אינן ידועות ושאלות ה"דאגנס ניהטר" לא נענו על ידי המשטרה.

באמצעות "נובה" מקווה המשטרה המחוזית להילחם בעבריינים מועדים העומדים מאחורי פשעים אלימים, כגביית דמי חסות, סחר בסמים, סחר בבני אדם, זנות והברחת סיגריות. בתוכנית הפעולה של המבצע צוין כי חלה עלייה במספר הפשעים האלימים בסטוקהולם וכי גדלה הסבירות שהפושעים נושאים נשק.

התוכנית היא לפעול בראש ובראשונה נגד מנהיגי רשתות הפשע הללו. באשר למתקפה, מאה וחמישים עבריינים מוכרים ברחבי האזור סומנו כמטרות המעוררות עניין מיוחד, וזאת בתקווה לאלץ חמישים מתוכם לכל הפחות — "בין אם על ידי הסחת דעת ובין אם בכוח תחיקתי" — "לחדול מפעילות פלילית לטווח ארוך." איש מבין האנשים הללו אינו מרצה כיום עונש מאסר ואף לא הורשע בפשעים שעשויים להוביל לריצוי עונש מאסר של יותר משנתיים.

הכוונה היא להשיג את המטרה בתוך שנתיים לכל היותר.

15

בדרך לרדובן. מוזיקה סרבית בוקעת מהרדיו — הזמר זְדְרַוְוקוֹ קוֹלִיץ'. מראדו היה עצבני. המתרומם הזה חורחה תופס גובה. הוא מאיים על רדובן, מנסה לסחוט אותו, מנסה להתחכם, מנסה לשחק באש.

לחורחה היה מידע על עסקי הקוקאין. הוא ידע על מקומות אחסון, מסלולי יבוא, שיטות הברחה, סוחרים, קונים, מעבדות, שיטות עיבוי, ובעיקר — הבלאטה ידע מי מנהל את ההצגה. אפילו אדון רדובן בכבודו ובעצמו היה בטווח הסכנה. אלוהים אדירים. הבלאטה המחורבן הוא שאמור להיות בסכנה!

חתיכת מזדיין. מראדו ימצא את חורחה, יקשור אותו, יחתוך אותו לחתיכות קטנות. הוא יאכל אותו בלי מלח. ויחרבן אותו החוצה.

מראדו התקשר לרדובן מיד לאחר השיחה עם הבלאטה. רדובן נשמע רגוע יותר ממראדו. אבל מראדו חש באווירה האמיתית. רדובן היה יותר עצבני ממנו.

חורחה, תתכונן לנקמת היוגוסלבים.

ההתגרות של הלטיני לפחות הסיחה את דעתו של רדובן מהרוגז שעורר בו מראדו. במפגשם האחרון מצב הרוח היה בשפל המדרגה. רדובן הרחיק לכת.

כעבור עשרים דקות הוא הגיע לנֶסבִּיפארק. הפרבר המיוער. גן העדן הראוותני של הצדקנים והמרובעים. זונות. הוא החנה את מכוניתו והצית סיגריה. הוא החזיק אותה בין אגודלו לבין אצבעו המורה, בסגנון סלאבי. שאף ממנה שאיפות עמוקות. הוא היה חייב להירגע לפני הפגישה עם רדובן הגדול. שיעול עם ליחה. הוא חשב על הציורים של רדובן. ערך כולל? לא ניתן לאמוד אותו בכסף.

הוא כיבה את הסיגריה שלו וניגש אל הבית.

הוא צילצל בפעמון הדלת.

סטפנוביץ' פתח את הדלת. הוא לא אמר דבר, רק הוביל את מראדו לספרייה. רדובן ישב על אותה הכורסה שעליה ישב בפעם הקודמת. העור שעל מסעדי הידיים היה בלוי ודהוי. על שולחן הקפה היה בקבוק ויסקי, לָגָווּלִין בן שש־עשרה.

"מראדו, שב. תודה שהתקשרת אלי מיד. היינו יכולים לעשות את זה בטלפון, אבל רציתי להסתכל לך בעיניים כדי לוודא שאתה לא כועס מדי. אתה חייב להירגע. אנחנו חייבים להירגע. לפתור את זה צעד־צעד. זה לא סיפור גדול. אחרים ניסו. ההבדל היחיד הוא שאולי הוא באמת יודע משהו. תגיד לי מה הוא אמר. תתחיל מההתחלה בבקשה, התסריט המלא."

מראדו סיפר לו הכול. הוא ניסה לתמצת את הדברים בלי להשמיט את החלק החשוב ביותר — ההתנהגות של הבלאטה.

"חורחה סלינס בריו. אתה מכיר את סיפור הבריחה הזה יותר טוב ממני. אתה הודעת לי. שמעתי שהבחור הוא מין גיבור באוסטרוקר. אפילו הכרישים בבתי כלא פדרליים, כמו קוּמְלָה והאל מעריצים את הסגנון והתחכום שלו. הוא נעלם כאילו האדמה בלעה אותו, כמו איזה קוסם מחורבן. ברח כמו הודיני. הייתי צריך לטפל בו מיד. המתרומם הדפוק הזה!"

"הודיני. אני אוהב את ההשוואה. אבל אל תגיד שהיית צריך לחסל אותו מיד. אנחנו לא יודעים מה היה עלול לקרות. פשוט תמשיך לדבר."

מראדו סיפר לו על השיחה עם חורחה, על כך שחורחה נשמע מתוח, שהבלאטה בטח התקשר מטלפון ציבורי, שהוא רצה דרכון ומאה אלפיות, שהוא אמר שאם יקרה לו משהו הרבה חרא ידלוף.

רדובן ישב בשקט. הוא שוב מילא את כוסו בלגוולין ולגם ממנו.

"הוא יודע עלינו די הרבה. אבל לא המון. הוא לא יכול להרקיד אותי כמו בובה על חוט עם המידע שלו. זאת ההזדמנות הגדולה שלי לעזור לו. ברור שאני יכול להשיג לו דרכון חדש. וגם מזומנים. חיים חדשים באיזו מדינה חמה. הבעיה היחידה היא שהוא טועה בי לחלוטין. אף אחד לא מאלץ אותי לעשות שום דבר. וחוץ מזה איזו ערובה יש לי שהוא יעצור שם? אתה יודע איך היו הקרואטים המחורבנים במולדת. הם לא הסתפקו בתשעים אחוזים מרצועת החוף, הם רצו הכול. ככה זה גם עם הבחור הזה. יום אחד אני משיג לו זהות חדשה, ולמחרת הוא חוזר לבקש כסף, או לבקש כרטיס טיסה, או לבקש כל דבר מחורבן אחר — נתח מהאימפריה של רדובן."

מראדו צחק. רדו — מלך הגנגסטרים שמדבר על עצמו בגוף שלישי. מראדו נרגע. האווירה היתה טובה יותר מאשר בפעם שעברה שהיה שם. הוא הרגיש כיצד הוויסקי מחמם את גופו, מפיג את המתח בכתפיו, מלטף אותו מבפנים.

"הקלף החזק שלו הוא המידע שיש לו, או שאולי יש לו. אני לא בטוח שהמידע הזה מספיק כדי להזיק לנו, אבל הוא איום בשבילנו. הקלף החזק שלנו: אנחנו יכולים לשלוח אותו בחזרה לכלא בלי למצמץ. החיסרון שביתרון שלנו הוא שיש סכנה שהבנאדם יתייאש אם נשלח אותו בחזרה. אם לא תהיה לו סיבה לחיות מלבד פיתוח שרירים בכלא שמור, הקנרית הזאת הולכת לזמר אפילו לפני שתספיק להגיד לבן. אני יכול להבטיח לך."

"סליחה, רדובן, אבל למה לא פשוט לחסל את המזדיין?"

"זאת לא הדרך שלנו. מסוכן מדי. שמעת אותו. הכול ידלוף. אנחנו לא יודעים למי עוד הוא סיפר. חורחה סלינס בריו הוא לא אידיוט. אין לי ספק שהוא וידא שאם נמחק אותו, המידע שאנחנו לא רוצים שיראה אור יום יתפרסם עם קרני האור הראשונות של היום. הוא בטח כבר סיפר למישהו שיגלה הכול אם ניגע לו בשערה אחת מהראש הדפוק שלו. אבל אתה מבין, הוא יכול לעשות כל דבר. הוא יכול לנעול ניירות באיזו כספת. אם הולך עליו, אף אחד לא ימשיך לשלם את דמי השימוש, והכספת תיפתח, מישהו יראה את הניירות שהוא החביא שם, כולל הפרטים המלאים על העסקים שלנו. או שהוא יכול היה לכתוב דואר אלקטרוני שמתוכנת להישלח לשוטרים אחרי תאריך מסוים, אלא אם הוא יעצור אותו. אתה מבין את העניין. הנקודה היא שאנחנו לא יכולים לחסל אותו. הוא חכם מדי. אבל יש דרכים אחרות. שיטות קלסיות. אתה מבין, מראדו? תמצא אותו, או תיצור איתו קשר באיזו דרך אחרת. תעשה את העבודה שלך. תסביר לו שאין סיכוי שניסיונות הסחיטה המכוערים שלו יגרמו לרדו לשקשק. ואז, כשתוודא שהוא יודע מי שלח את דרישת השלום — תמחץ אותו. דקרת פעם מישהו בבטן?"

"כן, בכידון בשנת 1995 בסֶרְברנִיצָה."

"אז אתה יודע שזה גורם לדימום מטורף. כל אחד יתקפל. כל כך הרבה איברים רכים נפגעים ואפשר לפצוע כל כך הרבה חלקים. זה מה שצריך לעשות לחורחה — לשבור אותו מיד, מהר ובקלות. כמו דקירת סכין."

"אני מבין. אתה נותן לי יד חופשית?"

"כן ולא. אסור לך לחסל אותו. בלי סכין. זאת היתה רק דוגמה. אנסח את זה כך: תשתמש באגרוף ברזל בכפפה של משי."

רדובן צחק מהבדיחה של עצמו.

"אני מבין. ידוע לך עוד משהו על המיקום שלו?"

"לא ממש. אבל הוא מאזור סולנטונה. תשאל את רטקו או את אחיו. הם משם. ועוד דבר: אל תכסח לבלאטה המתרומם הזה את הצורה עד כדי כך שיצטרך ללכת לבית חולים. אחר כך ישלחו אותו בחזרה לכלא ואנחנו שוב נהיה בסכנה, כמו שאמרתי. בכלא, בלי תקווה, הוא ידפוק הכול. יהפוך למלשין בן רגע."

"סמוך עלי. אני לא אשבור שום עצם לחתיכת נקבה הזה, אבל הוא יצטער על היום שבו יצא מבין הרגליים של אמא שלו."

דבריו הבוטים של מראדו העלו חיוך על פניו של רדובן. הוא עירבב את הוויסקי בכוסו ולגם ממנו ונשען לאחור. מראדו היה משולהב. הוא רצה לצאת לרחוב, להתרחק מרדובן, ללכת למכון הכושר, לדבר עם החבר'ה, למצוא עקבות, לפצח את הקוד, למחוץ את חורחה.

הם דיברו על דברים אחרים: סוסים ומכוניות. לא על עסקים. הם לא הזכירו את דרישתו של מראדו לרווח גדול יותר מהמלתחות. כעבור רבע שעה התנצל רדובן. "אני צריך לטפל בכמה עניינים. ומראדו, בהתחשב בכישלון ב"קוורנן", אני רוצה את חורחה עכשיו. בעצם, אתה יודע מה? אני רוצה אותו אתמול!"
***

מראדו הלך למכון ודיבר עם החבר'ה. הוא קטע את השיחה שלהם על הפיתוחים האחרונים בתחום הרפואה להתפחת שרירים. הוא שאל שאלות. האם הם מכירים מישהו שיושב באוסטרוקר? האם הם מכירים מישהו שעובד כסוהר באוסטרוקר? האם הם יודעים משהו על הבריחה החלקה שהתרחשה לפני חמישה שבועות?

אחד מהם אמר, "נראה שאתה מתעניין. אתה עומד להתחיל לשבת ורוצה לדעת איך לברוח?" הוא חייך.

מראדו נמנע מלעקוץ אותו בחזרה. במקום זאת, גם הוא התבדח.

"הכנה זה קיצור דרך, לא?"

הבחור רכן על הדלפק. "הבריחה הזאת היתה מדהימה לגמרי. כלומר, הבנאדם שקפץ מעל החומה בטח היה סֶרְגיי בּוֹבְּקָה9 בכבודו ובעצמו. שבעה מטרים, מראדו! איך, לעזאזל, אפשר לקפוץ בלי מוט? הוא ספיידרמן או משהו כזה?"

9 שיאן העולם בקפיצה במוט מאז 1984, ומי שנחשב לקופץ הטוב ביותר בתולדות הענף.

"אתה מכיר מישהו שיושב שם?"

"אני לא מכיר אף אחד שיושב שם. אני אדם מעודן, לידיעתך. אני גם לא מכיר סוהרים. נסה לשאול את מחמוד. ערבים הם תמיד קצת פושעים. חצי מהגזע הזה נמצא מאחורי סורגים. תבדוק במלתחות, נראה לי שהוא בדיוק סיים אימון בוקר."

מראדו ירד לקומה התחתונה, אל המלתחה. מחמוד לא היה שם. כמה בחורים אחרים התלבשו. מראדו אמר שלום ואז עלה שוב למעלה. הוא העיף מבט לצדו הימני של החדר. מוזיקת היורו־טכנו נשמעה בקולי קולות. מחמוד לא נמצא. הוא העיף מבט לצדו השמאלי של החדר. הוא ראה את מחמוד כורע על שטיחון אדום. הוא ביצע מתיחות גב. נראה כמו רקדנית בלט מגוחכת שקפאה באמצע תנועה.

מראדו כרע לצדו.

"הי, חלשלוש, איך היה האימון שלך? מה עשית?"

מחמוד לא הרים את מבטו. הוא המשיך לבצע מתיחות גב. "לא יודע למי אתה קורא חלשלוש, חלשלוש. האימון היה טוב. קרעתי את הגב התחתון ואת הכתפיים היום. זה בסדר. הן רחוקות אחת מהשנייה. איך הולך לך?"

"הולך. אני צריך את עזרתך. זה בסדר?"

"ברור. מחמוד אף פעם לא מבריז בשעת צרה. אתה יודע את זה."

"מגניב. אתה מכיר מישהו שיושב באוסטרוקר?"

"כן. גיסי יושב שם. אחותי מבקרת אותו הרבה. לפעמים נותנים להם חדר לעצמם, כדי לעשות קצת חיים." מחמוד שינה את תנוחתו. הוא קם על רגליו, זרועותיו בין רגליו. הוא קימר את גבו.

"מתי הביקור הבא שלה?"

"לא יודע. רוצה שאשאל?"

"כן. תוכל להתקשר אליה כשתסיים פה? אני צריך לדעת כמה שיותר מהר."

מחמוד הינהן. הם השתתקו. הערבי ביצע עוד כמה מתיחות. מראדו המתין. הוא שוחח עם שני בחורים שהיו בחדר. הם הלכו למלתחות. מחמוד התקשר לאחותו. הם דיברו ערבית. אחותו הולכת בימי חמישי.

הם נפגשו במקום בצד המערבי. זול מאוד: קבבים שמנוניים ופלאפל בפיתה בעשרים קרונות למנה. מראדו הזמין שלוש. הוא בדק את המקום. תמונות של מסגד אל־אקצא בירושלים וכיתוב בערבית על הקירות. אמיתי או הצגה? למי בכלל אכפת כשהקבבים טובים כל כך, ממש נמסים בפה?

הרושם שהשאירה אחותו של מחמוד על מראדו: בלאטה זולה. בגדיה היו צמודים מדי, חצאיתה היתה קצרה מדי, האיפור שלה היה מוגזם מדי, האביזרים של לואי ויטון היו מזויפים מדי! סגנון של גטו שוודי. תירגעי, חבִּיבְּתי.

היא היתה צייתנית. הוא אמר לה מה לשאול: האם לחורחה היה קשר מיוחד עם אסיר אחר בימים שלפני הבריחה, או עם סוהר, איך טיפס מעל החומה, האם הוא חבר בכנופייה? האם אנשים יודעים מי עזר לו מבחוץ? עם מי התחבר בפנים?

היא כתבה את השאלות והבטיחה לשנן אותן לפני ביקורה הבא בבית הכלא. היא רצתה אלפיים במזומן.

מראדו הכיר טיפוסים כמו חורחה: אף פעם לא סותמים את הפה, משתחצנים, מתרברבים, מדברים יותר מדי.

לא היה לו ספק: אם ימצא איש קשר באוסטרוקר, הוא יאתר את הלטינו בקרוב.

הוא יכול לפתוח במצוד.

16

חלומות בספרדית. "חורחליטו, אני אשב פה עד שתירדם. חורחליטו, חכה פה ואביא את הספר שלך. חורחליטו, כבר אמרתי לך שאתה הנסיך שלי ופאולה הנסיכה שלי? אתם המשפחה המלכותית שלי."

חורחה התעורר.

בחוץ זרחה השמש. בחדר היה חם. החלומות המתוקים נגמרו. הוא שכב על מזרן שהוריד ממיטה. כדי להקטין את הסיכוי שמישהו יראה אותו מבחוץ. אמצעי בטיחות כפולים: שיחים גבוהים מחוץ לחלון לא איפשרו הצצה פנימה.

הוא בילה שישה ימים בסך הכול בווילה. הוא היה משועמם. בקרוב יגיע הזמן להתקשר ליוגוסלבי הזה. הוא חשב על רודריגז. יום אחד חורחה יחזור ויסדר לו מחדש את הפרצוף. הוא יגרום לו לזחול, ללקק את כפות הרגליים של אמא. להתחנן, לבכות.

אולי הוא נהג בטיפשות, היה רשלן. לדוגמה, יום קודם לכן נגמר לו האוכל. הוא יצא אל השביל וצעד בו עד שהגיע לשביל ארוך יותר. הוא המשיך לצעוד. ראה מים, סירות שאנשים יצאו בהן אל המים. נוף סתווי זוהר. כעבור כשעה וחצי הוא ראה חנות מכולת. הוא נכנס פנימה.

הוא מעולם לא הרגיש כהה יותר מאשר כשהיה שם, בחנות הארית השוודית. הבלאטה בלט. ניגוד מוחלט. איש לא אמר דבר. איש לא נראה מתעניין. אבל חורחה, הכושי, חשב שעומדים לבצע בו לינץ', לטבול אותו בצבע רעיל לסירות ולגלגל אותו בגרנולה.

הוא קנה ספגטי, צ'יפס, לחם, נקניק, ביצים, חמאה ובירה, וגם אבקת כביסה וצבע לשיער. הוא שילם במזומן. הוא לא הודה לקופאית, רק הינהן בראשו. הוא חשב שכולם מביטים בו, שונאים אותו, מתכננים להסגירו למשטרה.

כבר בדרכו החוצה הרגיש כמו אידיוט. הוא ניסה לצעוד דרך היערות לכיוון הבית, אבל לא הצליח. כל הזמן הגיע לשטחים פרטיים, לבתים. הוא פחד שמא יש אנשים בבתים, פחד שיתחילו לחשוד, להתעצבן. הם ידווחו על הכושי למשטרה. הוא חזר אל השביל הראשי. קיווה שאיש לא הבחין בו — הנמלט.

חורחה טיגן שתי ביצים. מרח חמאה על חמש פרוסות לחם, הוסיף נקניק. שתה מים. מגדל של צלחות וסכו"ם התנודד בחוסר יציבות בכיור. למה שיטרח לרחוץ כלים? הבעלים האמיתי של הבית יוכל לטפל בזה אחר כך.

הוא התיישב ליד שולחן המטבח. אכל את הכריכים במהירות. הוא העביר את אצבעותיו על מפת השולחן. היא נראתה ישנה. הוא תהה אם בעלי הווילה עניים, או שמא בחרו מפת שולחן ישנה בכוונת תחילה.

ואז נשמע רעש בחוץ. חורחה נדרך.

קול.

הוא התכופף.

החליק מהכיסא אל הרצפה.

הוא השתטח על בטנו.

זחל אל החלון. אם מישהו עומד להיכנס — הלך עליו. אם יש שוטרים בחוץ, הלך עליו סופית.

לעזאזל! למה הוא לא נערך לזה בצורה טובה יותר? שום דבר לא ארוז. הבגדים שלו, צבע לשיער, אוכל, תמרוקים — הכול היה מפוזר בחדר שבו ישן. חתיכת מפגר. אם ייאלץ לברוח לא יספיק לקחת שום דבר!

הוא ניסה להציץ החוצה. הוא לא ראה דבר, רק גינה שלווה, מוקפת בשיחי עוזרד גזומים ובשני עצי אדר. ושוב — הקול. הוא נשמע כאילו הגיע משביל קטן המוביל אל הבית. הוא התקפל וזחל אל החלון השני דרך המסדרון. קרשי הרצפה הרחבים חרקו. לעזאזל. הוא לא העז להציץ החוצה. הוא הקשיב ושמע עוד קול, קרוב יותר, אבל לא ממש בחוץ. שני אנשים לפחות שוחחו זה עם זה. האם אלה אוכפי החוק או מישהו אחר?

הוא שוב הקשיב. אחד הקולות דיבר במבטא קל.

הוא הציץ בזהירות. אין מכוניות חונות. הוא לא ראה אנשים. הוא הביט קדימה, אל המשך השביל שנפרש מעבר לבית לכיוון אסם אדום כהה, מאחורי הגינה. שם. שלושה אנשים צעדו לכיוון הבית.

חורחה שקל במהירות את האפשרויות שלו, את היתרונות ואת הסיכונים. הווילה היתה טובה. חמה, מוסתרת יחסית, רחוקה מהעיר ומהשוטרים המחפשים אחריו. הוא יכול להסתתר פה עד שייגמר לו הכסף. מצד שני — האנשים שעל שביל האסם. הוא לא הצליח לראות מיהם. הם עלולים להיות בעלי הבית. אולי זה לא הבית שלהם והם סתם סקרנים שהציצו פנימה וראו את הר הכלים, את המזרן על הרצפה, את הבלגן.

ואולי אלה השוטרים.

הסיכון היה גדול מדי. מוטב שיארוז את חפציו ויסתלק לפני שיגיעו לפה. היו שם עוד בתים, עוד מיטות חמות.

חורחה דחס את הדברים שלו לתוך שתי שקיות — אוכל בשקית אחת ובגדים ותכשירים בשנייה. הוא ניגש אל הדלת. חלקה העליון היה עשוי זכוכית צבועה. הוא הביט החוצה. הוא לא ראה אנשים ופתח את הדלת. הוא יצא במהירות, לא אל שביל החצץ המוביל אל השביל הקטן, אלא לכיוון חור בשיחים. הוא השתחל דרכו, נשרט מקוצים.

הקולות נשמעו ברורים.

לעזאזל.

הוא רץ בלי להביט לאחור.

17

יו היה בדרך לפסגה. הצעתו של קרל חוג סילון היתה מכרה זהב. עבדול־קארים היה מאושר. לא הפסיק לקשקש על תוכניות ההתרחבות שלהם. "אם תמצא את החורחה הזה," הוא הזכיר ליו, "העיר הזאת תהיה שלנו."

יו לא הזיע יותר מדי כדי למצוא את הצ'יליאני. הוא סעד עם כמה אנשים מאזור סולנטונה והציע להם כסף תמורת מידע שעשוי להוביל לנמלט. זה כבר יסתדר.

היום הוא עסוק בפרויקט אחר.

יומיים קודם לכן התקשר יו ליאן ברונאוס, המורה מ"קומווקס". המורה זכר את קמילה היטב אבל ממש לא רצה לדבר עליה. כשיו התעקש, הוא ניתק את השיחה.

יו לא ידע איך להתמודד עם תגובת המורה. הוא לא התקשר אליו שוב. ניסה לא לחשוב על העניין.

אבל היום הגיע הזמן. הוא חייב לעשות זאת.

הוא לבש מכנסי ג'ינס, חולצה ומעיל.

הוא צעד לעבר "סוִויאפלָן", בית הספר התיכון שמתחת למרכז וֵנֶר־גְרֶנְס, המרכז להשלמת בגרויות ש"קומווקס" נמצא בו. הוא רצה לפגוש את יאן ברונאוס באופן אישי.

רחוב ווֹלהַלוֵוגֶן נשמע לו רועש יותר מהרגיל, בגלל עומס תנועה, ואולי בגלל כאב הראש שלו. מן הסתם בגלל שניהם.

הוא ראה את בניין בית הספר בקצה רחוב סְוִויָאוֵוגֶן.

השעה היתה אחת־עשרה וחצי — שעת הפסקת הצהריים. יו חשב שדלפק הקבלה יהיה ריק בזמן ארוחת הצהריים. הוא לא רצה לחכות עד שהארוחה תסתיים, ולכן התעלם מהחצים ומהשלטים ופשוט ביקש ממישהו הוראות. אישה עם תרמיל של חברת פְיֶילְרָוָון קוֹנְקֶן, שהיתה בדרכה החוצה, ככל הנראה, הסבירה לו איך להגיע לשם: "תיכנס דרך הכניסה הראשית, תעלה במדרגות ואז תפנה ימינה."

יו רץ נגד הכיוון. רוב האנשים היו צעירים בגילו, בדרכם לאכול ארוחת צהריים. אנשי המעמד הבינוני הדהויים שלא מבינים שיש דרכים מהירות יותר לחיות את החיים.

הוא עלה במדרגות — שלוש בכל פעם. הוא החל להתנשף.

הוא הגיע לדלפק הקבלה.

אישה בחצאית קפלים ובחולצה מיושנת היתה בדרכה החוצה ותנועותיה הבהירו: אני סוגרת עכשיו.

כמה טיפוסי!

הוא אמר, "שלום, גברתי, אפשר לשאול אותך שאלה לפני שאת הולכת לארוחת צהריים?"

יו נעשה מלך הנימוסים. הוא קרא לפקידת הקבלה "גברתי". הוא למד היטב מהאנשים שאיתם בילה בסטוקהולם.

האישה התרצתה והכניסה אותו. היא חזרה אל מאחורי הדלפק.

"אני צריך לדבר עם אחד המורים — יאן ברונאוס. האם הוא מלמד השבוע, ואם כן, איפה אוכל למצוא אותו?"

האישה העוותה את פניה. נראתה כמי שחשה לא בנוח. הסגנון הזה לא היה חביב על יו. יש אנשים שמעבירים את חייהם בהעוויות.

היא שלפה מערכת שעות והעבירה את אצבעה על פני המשבצות. לבסוף אמרה, "הוא מלמד היום שיעור שמסתיים בעוד עשר דקות, בשתים־עשרה. חדר ארבע מאות עשרים ושתיים, קומה אחת מעלינו."

יו הודה לה בחביבות. מסיבה כלשהי הוא רצה לשמור על יחסים טובים עם האישה. היתה לו הרגשה שהוא עשוי להזדקק לה בהמשך.

הוא עלה בריצה במדרגות ומצא את המסדרון הנכון.

חדר ארבע מאות עשרים ושתיים. הדלת היתה סגורה. נותרו עוד חמש דקות עד הפסקת הצהריים.

הוא המתין בחוץ, הצמיד את אוזנו לדלת, שמע קול מדבר בהטעמה, אבל לא הצליח לזהות אם זהו קולו של יאן ברונאוס.

יו העיף מבט במסדרון. קירות בצבע בז', חלונות רחבים, מנורות פשוטות מחרסינה לבנה קבועות בתקרה, כתובות גרפיטי על הרדיאטורים. בית ספר תיכון טיפוסי. הוא ציפה שתהיה אווירה שונה בקומווקס. בוגרת יותר.

דלת הכיתה נפתחה.

בחור שחור בבגדים רפויים ובמכנסי ג'ינס שהגיעו כמעט עד ברכיו יצא החוצה. כעשרים תלמידים יצאו אחריו.

יו הציץ לתוך הכיתה. שתי בנות אספו את העטים ואת המחברות שלהן ליד שולחנותיהן.

מורה עמד ליד לוח לבן ומחק את הכתוב עליו. הוא לא ראה את יו.

זה בוודאי יאן ברונאוס.

המורה היה לבוש בחליפת קורדרוי אפורה, עם טלאֵי מרפקים מעור. מתחת לז'קט לבש סריג ירוק בדוגמת וי. בשל הזיפים שכיסו את פניו היה קשה לאמוד את גילו, אבל הוא בוודאי היה כבן ארבעים. הוא הרכיב משקפיים בעלי מסגרת דקה. אולי של "סילואט". הוא נראה ליו בחור נחמד.

הוא ניגש ליאן.

יאן נפנה ובחן את יו.

יו תהה אם הוא רואה דמיון בינו לבין קמילה.

יאן אמר, "אפשר לעזור לך?"

"קוראים לי יוהאן וסטלונד. דיברנו בטלפון לפני כמה ימים, כפי שאתה בוודאי זוכר. אני רוצה לדבר איתך על אחותי, קמילה וסטלונד, אם לא אכפת לך."

ברונאוס התיישב על קצה השולחן. הוא לא אמר דבר, רק נאנח.

האם רצה להיראות מוכן לשיחה בגילוי לב, או מה?

הבנות שהיו בכיתה עזבו.

יאן קם וסגר את הדלת מאחוריהן. הוא נשען לאחור בקצה השולחן.

יו נשאר לעמוד בדממה.

"אני רוצה להתנצל על התנהגותי. המחשבה עליה ציערה אותי. ההיעלמות הזאת כל כך עצובה. לא התכוונתי לנתק את השיחה בצורה כזאת."

יו הקשיב בלי לומר דבר.

"אני זוכר את קמילה היטב. היא היתה אחת התלמידות האהובות עלי. היא היתה מוכשרת והביעה עניין בלימודים. גיליון נוכחות טוב. נתתי לה מאה בכל מקצוע."

למורים אכפת מזיוני שכל כמו גיליון נוכחות, חשב יו.

"איזה מקצועות לימדת אותה?"

"שפה וספרות, אנגלית, וגם מדעי החברה, אם אני לא טועה. מאתיים תלמידים בערך משתתפים בשיעורים שלי מדי שנה, אבל אני זוכר את קמילה. אתם מאוד דומים."

"ככה אומרים. אתה יכול לספר לי עוד דברים שאתה זוכר לגביה? אני יודע שהיא היתה חברה של בחורה בשם סוזן פטרסון. היו לה עוד חברים פה?"

"סוזן פטרסון? אני לא זוכר אותה. אבל אני באמת לא חושב שהיו לקמילה הרבה חברים. זה היה מוזר. היא נראתה לי מאוד פתוחה וגם נחמדה."

משהו לא בסדר. סוזן פטרסון אמרה שהיא וקמילה היו מבריזות משיעורים, ועכשיו יאן ברונאוס אומר שגיליון הנוכחות שלה היה טוב. ושהיא נראתה נחמדה. האם מורים נוהגים לומר דברים כאלה?

שיחתם נמשכה כשתי דקות נוספות. יאן אמר דברים כלליים.

"'קומווקס' הוא מוסד חברתי חשוב. בית ספר תיכון לא מתאים לכולם. פה הם מקבלים הזדמנות נוספת."

יו רצה לצאת מהכיתה, להתרחק מיאן ברונאוס. יאן לחץ את ידו. "זה סיפור עצוב. שלח את תנחומי להוריך. תגיד להם שקמילה היתה מגיעה רחוק."

יאן הרים מזוודת עור בלויה מהרצפה ונעלם אל המסדרון.

יו חזר לדלפק הקבלה. הוא זכר את השעות. משרד ההנהלה היה סגור באותו היום. כמה טיפוסי.

כשהגיע הביתה דיפדף בספר הטלפונים. אגף החינוך בעיריית סטוקהולם. הוא התקשר וביקש שיקשרו אותו לאדם שיכול לענות על כמה שאלות כלליות בנוגע לגליונות ציוניים רשמיים. העבירו אותו למנהל האחראי. הם דנו בשאלות של יו רבע שעה. זה הספיק. יו קיבל את כל התשובות שחיפש.

הוא ישוב אל "קומווקס". יחפור בארכיון שבו שמורים גליונות הציונים. משהו בסיפור של יאן ברונאוס לא היה בסדר.

18

ביומיים שבהם המתין מראדו לביקורה של אחותו של מחמוד באוסטרוקר הוא שיחק משחקי בלשים. הזמין תמונות פספורט של חורחה וגם התקשר ליוֹנאס ולרוֹלְף — שני שוטרים ששימשו כאנשי קשר שלו — והבטיח חמש אלפיות למי שימצא מידע מועיל על החורחה המזדיין הזה. הוא חיפש קרובי משפחה של הלטינו במרשם האוכלוסין ולא מצא דבר. הוא דיבר עם עמיתו, ננד — האחראי על הלבן ועל הזונות. ננד אפילו לא זכר את חורחה, מלבד עניין המשפט. מראדו אכל ארוחת בוקר עם רטקו ועם אחיו, סְלוֹבּוֹדָן, המכונה "בּוֹבּאן". הם מסרו לו מידע על האזור הצפוני־מערבי במפת הפשיעה של סטוקהולם: עם מי מהמכורים לדבר, עם מי מהעובדים לדבר ובאילו ברים, אילו סוחרים הכירו את החברים של חורחה. הוא הלך לסולנטונה ולמרשטה פעמיים ודיבר עם כמה אנשי קשר מעולם הקוקאין. בובאן התלווה אליו. עזר חזותי טוב.

רוב האנשים ידעו מיהו הנמלט, ומי שלא ידעו נאלצו להביט מקרוב בתמונות הפספורט. גיבור, אגדה. כולם רצו להזמין את הגיבור למשקה. להלל את הבחור, לברך את הבחור, אבל איש לא ראה אותו.

אמו של חורחה התגוררה עם בעלה החדש, ויש לו גם אחות, פאולה. אמו התגוררה מחוץ לסטוקהולם. הוא מצא שתי תוצאות כשחיפש באינטרנט את שמה של אחותו. היא כתבה מאמר בעיתון של אוניברסיטת סטוקהולם, "גָאוּדָאמוּס", והשתתפה באירועי "ימי הספרות". ילדה טובה. היא ניסתה ככל הנראה להתקדם בחיים בכוחות עצמה. הוא שקל לבדוק את האוניברסיטה.

הוא התקשר למחלקה לספרות. האחות למדה בקורס ברמה שלוש, מה־שזה־לא־אומר.
***

מראדו נסע לאזור פרֶסקָטי — מגרש המשחקים של האוניברסיטה. הוא החנה את המכונית במגרש חניה מאחורי גורדי השחקים הכחולים. מכונית המרצדס שלו בלטה בשטח. שאר המכוניות בחניון היו עלובות.

האוניברסיטה היתה ארץ זרה מבחינתו של מראדו. האוכלוסייה: תולעי ספרים שחיפים ומשקפופרים. אנשים שהעדיפו דיבורים על פני מעשים. נקבות. אבל להפתעתו של מראדו, היו שם גם חתיכות.

הוא קרא כמה שלטים ומצא את המחלקה לספרות. הוא עלה במעלית, שאל אישה במסדרון מיהו האחראי על קורסים ברמה שלוש, קיבל את שמה של עוזרת הוראה, קרא עוד שלטים. חדרה של עוזרת ההוראה היה ממוקם בהמשך אותו המסדרון. לדלת הוצמד שלט נוסף: "אני אוהבת את העבודה שלי. בזמן ארוחת הצהריים ובהפסקות קפה". מראדו דפק על הדלת. אין תשובה. הוא שאל אישה בחדר הסמוך. עוזרת ההוראה היתה בישיבה בחדר סִי־119. הוא שוב ירד במעלית, עד לקומת הקרקע. המסדרונות נראו משופצים למחצה. צינורות ומערכות אוורור השתלשלו מהתקרה. כמה מהקירות נראו לא צבועים. הוא הביט בחצים. מצא את החדר, דפק על הדלת. בחור בז'קט ופוני מקורזל שהשתפל על מצחו פתח את הדלת. מראדו ביקש לדבר עם עוזרת ההוראה. הבחור אמר שהם נמצאים בעיצומה של ישיבה. מראדו הטה את ראשו הצידה ונעץ בבחור מבט מאיים. הוא השחיל את כף רגלו בפתח הדלת כדי שלא תיסגר. הבחור המקורזל לא נכנע. כעבור חמש־עשרה שניות הוא הסב את מבטו והלך לקרוא לעוזרת ההוראה. בחורה צעירה, בת עשרים וחמש לכל היותר. מראדו ציפה שתהיה מבוגרת יותר. היא שאלה מה רצונו. הוא המציא קצת זיבולי שכל, אמר שהוא אמור לקנות ספרים מבחורה שלא הופיעה, ושהוא תוהה אם היו לה שיעורים היום. היא שאלה למה הוא ממהר כל כך. מראדו המציא עוד קצת זיבולי שכל — הוא נוסע לכפר או משהו כזה — וצריך לקבל את הספרים היום. מקרה חירום. עוזרת ההוראה היתה תמימה ונחמדה מדי. הם הלכו למשרד שלה. היא מצאה את מספר הטלפון של פאולה ואת מערכת השעות לקורסים ברמה שלוש. היא אמרה למראדו שהתמזל מזלו — "פאולה נמצאת היום בסמינר בחדר די־327."

סוף כל סוף, קצת מזל.

הוא לא הבין איך היא הולכה שולל על ידי יוגוסלבי בגובה מטר ושמונים.

קדימה, לחדר די־327. הוא שוב קרא את השלטים, מצא את החדר.

אותו הקטע. איזה בחור פתח את הדלת. מראדו ביקש ממנו לקרוא לפאולה.

מראדו סגר את דלת החדר מאחוריה. פאולה הבינה מיד שמשהו אינו כשורה. היא הנידה בראשה, נרתעה לאחור, הסיטה את פניה. מראדו הספיק לראות את עיניה. אם לחוסר נוחות היו פנים, אלה היו פניה של פאולה.

היא לא נראתה כפי שציפה מראדו שתיראה מי שלומדת בחוג לספרות. היא לבשה חולצה בצבע תכלת בעלת דשים רחבים ומכנסי ג'ינס כהים וצמודים. סגנון שמרני. שיער שחור ובוהק אסוף לזנב סוס. מראה תמים. משהו נדלק אצל מראדו.

הוא החווה לכיוון השירותים. הם צעדו לעברם. צעדיה של פאולה היו נוקשים. מראדו היה מרוכז. הם נכנסו לשירותים. מראדו סגר את הדלת.

קירות השירותים היו מכוסים בכתובות גרפיטי. רובן נכתבו בעיפרון או בעט כדורי. מראדו הופתע. סטודנטים באוניברסיטה לא אמורים לעשות דברים כאלה, לא?

הוא אמר לפאולה לשבת על מכסה האסלה הסגור. פניה האדימו.

"תירגעי, אני לא רוצה לפגוע בך. אבל אין טעם שתצרחי. אני מעדיף לא להשתמש באלימות נגד בנות. אני לא בחור כזה. אני רק צריך לברר כמה דברים."

השוודית שבפיה של פאולה היתה מושלמת. אפילו לא שמץ מבטא. "זה בנוגע לחורחה, נכון? זה קשור לחורחה?" היא היתה על סף דמעות.

"קלטת, בובה, זה קשור לאחיך. את יודעת איפה הוא?"

"לא. אין לי מושג. אני לא יודעת. הוא לא יצר איתי קשר. וגם לא עם אמא. רק קראנו עליו בעיתונים."

"נו, באמת! אני בטוח שאכפת לו ממך. ברור שהוא יצר קשר. איפה הוא?"

היא מיררה בבכי. "אמרתי לך שאני לא יודעת! באמת שאני לא יודעת. הוא אפילו לא התקשר."

מראדו המשיך ללחוץ. "אל תשקרי. את נראית ילדה טובה. אני יכול למרר לך את החיים. אני יכול לסדר לאחיך חיים טובים. פשוט תגידי לי איפה הוא."

היא המשיכה להכחיש. חד וחלק.

"תקשיבי לי טוב, גברתי הצעירה, תפסיקי לעשות פרצופים. השירותים האלה נראים כמו חרא, לא? הקירות שרוטים לגמרי. את משאירה את החרא הזה מאחורייך. את רוצה לעזוב עם ההשכלה המפוארת שלך, להתקדם בחיים. גם לאחיך יכולים להיות חיים טובים."

הוא הישירה אליו מבט. אישוניה היו רחבים ונוצצים. הוא ראה בהם את השתקפותו. היא הפסיקה לבכות. שבילים שחורים של מסקרה נמרחו במורד לחייה.

"באמת שאני לא יודעת."

מראדו ניתח. יש אנשים שמסוגלים לשקר, להונות, לרמות כל אחד, לא להישבר מול שוטרים, מול תובעים, מול עורכי דין בחקירה ולאחריה, ואפילו מול אנשים כמו מראדו. אולי הם מאמינים לסיפורים שהם עצמם המציאו. אולי הם פשוט שחקנים מצוינים. אנשים אחרים מנסים לשקר והשקר ניכר מיד. מבטם מוסט שמאלה — סימן לכך שהם ממציאים דברים. הם מסמיקים, מזיעים, סותרים את עצמם, מדלגים על פרטים. או להפך — מנסים להירגע, להעמיד פנים שיורד גשם, לדבר באטיות. אבל הדבר ניכר. הם בטוחים מדי בעצמם. הסיפורים שלהם מקיפים מדי, תמונה גדולה מדי. הם יושבים בלי לזוז בצורה חריגה. מדברים בביטחון רב מדי.

הוא הכיר את כולם. פאולה לא השתייכה לאלה. מראדו עסק בסחיטת דמי חסות די זמן. הוא הוציא לאנשים את המיץ, אילץ אותם להראות לו איפה נמצאים המזומנים, כמה לבן מכרו, לאן הם שולחים את המשקאות החריפים שלהם, כמה לקוחות היו להם. הוא הצמיד אקדח לרקותיהם של אנשים, תחב אותו לפיותיהם, הצמיד אותו למפשעותיהם, דרש תשובות, שקל את תשובותיהם, הוציא מהם תשובות בכוח. הוא היה מומחה לתשובות.

מראדו הביט בכפות ידיה, לא בפניה. הוא ידע שאנשים שולטים בפרצופים שלהם, אבל לא בגופם. הידיים מסגירות את האמת.

פאולה לא שיקרה.

היא באמת לא יודעת איפה נמצא חורחה המזדיין הזה.

לעזאזל.

היא נשארה יושבת קפואה על האסלה.

הוא רץ למגרש החניה וקפץ למכונית. טרק את הדלת מאחוריו ונסע לפגוש את אחותו של מחמוד.

מראדו הרגיש מתוח. הוא ראה אותה מיד. היא ישבה והחזיקה פחית פפסי קולה בידה. מסעדת הערבים היתה עמוסה. שתי נשים שפניהן מכוסות ברעלה ומאה וארבעים דרדקים לפחות שתפסו את חציו האחורי של המקום. בקדמת המסעדה ישבו שני סוונים שנהנו מהרב־תרבותיות של שוודיה. אחותו של מחמוד הושיטה את ידה. המשמעות: אני רוצה את שתי האלפיות שלי במזומן. הבחורה היתה כנועה בפעם שעברה. עכשיו — התנהגות בעייתית הרבה יותר.

מראדו נאנח. הוא חשב על משהו שהפתיע אותו: יותר מדי אנשים שהם לוזרים מובהקים התנהגו בצורה בעייתית. הוא חווה זאת פעמים רבות. סוונים מובטלים ושיכורים, שומרים בורים ובלאטה שחצנים מהשכונות העמידו פני קשוחים. האם הדבר הגן עליהם? הבחורה הזאת היתה מפסידנית מובהקת. למה בכלל ניסתה?

הוא התיישב.

"טוב, בובה, בואי נחכה עם הכסף. תקבלי אותו בקרוב. קודם כול תגידי לי מה הוא אמר."

הוא ידע את התשובה עוד לפני שפתחה את הפה.

"הגבר שלי לא יודע כלום."

"מה זאת אומרת? הוא שמע על חורחה, לא?"

"לא, כלומר, הם אף פעם הסתובבו, או משהו כזה."

הוא התעצבן. הבחורה לא ידעה אפילו לדבר כמו שצריך. מישהו צריך להחזיר אותה לחנות, לדרוש את תעודת האחריות.

"נו, באמת. ברור שהוא ידע מי זה חורחה. תחשבי. מה הוא אמר?"

"מה הקטע שלך? אתה חושב אני לא זוכרת? אני עכשיו מגיעה משם. כרגע אמרתי — הם אף פעם הסתובבו."

"את רוצה לקבל את הכסף שלך או לא? הוא הכיר את הלטינו או לא?"

"הוא הכיר אותו. אמר שזאת הפריצה הכי ההורסת שראה בחיים."

"את מתכוונת הבריחה, הוא ראה את הבריחה?"

"אתה מנדנד. הגבר שלי אין שָם. לא רצון."

"אם את רוצה את הכסף את חייבת לדבר ברור." מראדו כמעט התפרץ. הוא הדף את כיסאו לאחור. המשמעות: תפסיקי עם השטויות או שאני עוזב.

"הוא לא באותו אגף. אין רצון. הוא מקום אחר. הבנת?"

מראדו הבין. התבאס. אחותו של מחמוד היתה טיפשה. באוסטרוקר היו שתי יחידות, אחת מהן לאסירים שרצו לחזור למוטב, שהחדירו בהם מוטיבציה להיגמל מהסמים וללמוד את חוקי החברה. תוכניות חינוכיות, סדנאות, פסיכולוגיה בגרוש וטיפול על ידי שיחות. ברור שחורחה היה שם — ביחידת המוטיבציה כביכול. היא לא שיקרה: הגבר העלוב שלה לא ידע כלום.

19

הוא עבר לווילה אחרת. נשאר בה כמה ימים. ועכשיו הוא שוב עומד לעבור. הוא חייב להמשיך לזוז.

הוא צעד יותר משלוש שעות. הוא רצה להתרחק מהאזור שבו שהה. שכנים ערניים היו אויבים. עורו השחור לא שיחק לטובתו. אחד הבתים נפרץ, ופתאום כל זר שחור שיער שנראה באזור, חשוד. זה היה נס שאיש לא עצר בצד הדרך כדי לשאול אותו מיהו ומה מעשיו במקום.

רוח קרה. אמצע אוקטובר לא היה התקופה החביבה עליו, אבל חורחה תיכנן את צעדיו מראש. הסריג והמעיל החורפי חיממו אותו.

הוא סטה מהשביל הראשי. קרא שלט שעליו נכתב "דיוויק — שלושה קילומטרים". דרך צרה יותר. בתים עדיין לא נראו בסביבה. עצי אורן מסביב. הוא המשיך לצעוד. רעב, עייף. סירב להתייאש. חורחה — עדיין בדרך למעלה. החוצה, הלאה. לעבר ההצלחה. רדובן ייכנע לו. ייתן לו דרכון, מרשרשים, הזדמנויות. הוא ייסע לדנמרק. אולי ישקיע כמה אלפיות בלבן. יסחר, ירוויח כסף, ימשיך הלאה. אולי לספרד, אולי לאיטליה. הוא יקנה זהות אמיתית. יתחיל מחדש. כולם חוץ מרדובן יתחממו באור תהילתו. היוגוסלבי המתרומם יתחנן להשתתף בעסקאות ששייכות לחורחה, מלך הלבן.

השביל ירד בשיפוע. היער נפרש לפניו. הוא ראה בתים. לשמאלו — אסם ובחזיתו שני טרקטורים ירוקים מוזנחים. בהמשך — סוסים. לא טוב. מישהו גר פה. הוא המשיך ללכת. מצא בית נוסף ופרץ פנימה.

מטבח קטן, חדר אורחים ושני חדרי שינה. באחד היתה מיטה זוגית, ובשני מיטה וחצי. היה קר. הוא הדליק את הרדיאטור. הוא לא פשט את הז'קט שלו.

הוא הוציא את האוכל שלו. המקרר והמקפיא לא היו מחוברים לחשמל — סימן טוב; הבית סגור לעונת החורף. הוא טיגן שתי ביצים, חתך פרוסות עבות של לחם, הניח מעליהן את הביצים. בדק במזווה. הוא היה כמעט ריק, להוציא קופסת שוקולדים ישנים, שתי קופסאות שימורים של רסק עגבניות ושעועית.

הוא התיישב בחדר האורחים. פתח דלת של ארון צדדי שדוגמאות פרחוניות באדום ובכחול היו מצוירות עליו. הארון היה עמוס בבקבוקים של משקאות חריפים. בינגו.

לעזאזל עם הבטיחות. חורחה עומד ליהנות הלילה.

אין מיצים, אין קרח, אין פירות ומשקאות למהול באלכוהול. לעזאזל עם זה. גברים אמיתיים שותים את זה נקי. חורחה טעם ויסקי נקי. הוא סידר חמש כוסות על השולחן בחדר האורחים. מזג חמישה סוגים שונים. בחר את הסוגים בעלי השמות המוזרים ביותר: לַפְרוֹיג, אַבֶּרְלוֹר, אייל אוף ז'וּרָה, מוֹרְטְלָך, סְטְרָטִיסְלָה.

הוא זלל שוקולד עבש, הדליק את הרדיו במערכת סטריאו ענקית מתוצרת שארפ. מסך תצוגה ועליו פסים צהובים מהבהבים החל לזהור לקצב המוזיקה. הוא הרגיש כאילו השנה היא 1991.

מורטלך היה הטוב מכולם. הוא מזג לעצמו כוס נוספת. שר עם הרדיו, ניסה לשיר כמו מריה קארי.

הוא מזג מים לכוס ועוד ויסקי לכוס אחרת. הוא לא ממש אהב לשתות את זה נקי, אבל שיהיה. הוא רוקן את הכוס.

הבית הסתחרר. בנייה עלובה. פינות עקומות, חלונות משופעים. הוא צחק — האדריכלות העירונית החדשה של הכפר.

שמחה. ובו־בזמן, חורחליטו הקטן בודד כל כך.

ערפול חושים. ובו־בזמן, הוא חייב להיות זהיר.

הוא התיישב על הרצפה כדי לייצב את עצמו.

פתאום נזכר במשהו שכבר לא חשב עליו הרבה מאוד זמן: הוא ואמא צעדו יחד הביתה מחנות המכולת. הוא היה בן שש או שבע. פאולה כבר היתה בבית וחיכתה להם. היא הכינה את ארוחת הערב. הכול מלבד האורז, שאזל, ולכן חורחה ואמא הלכו לקנות עוד. רודריגז סירב לעזור וחורחה פחד ללכת לבדו. הוא ראה את פניה של אמו כעת — צללים כהים מתחת לעיניה והקמטים במצחה, ששיוו לה מראה של מישהי שתוהה על משהו שאינה מצליחה למצוא לו מענה. הוא שאל, "אמא, את עייפה?" היא הניחה את שק האורז על המדרכה, הרימה אותו בזרועותיה, החליקה את שערו ואמרה, "לא, חורחליטו. אם נישן טוב בלילה, אני אהיה ערנית לחלוטין מחר. זה יהיה נחמד."

חורחה לקח את הבקבוק. מזג לעצמו עוד מורטלך.

חדר האורחים הסתחרר בפראות.

הוא קם על רגליו.

איבד שליטה.

התעלף על הרצפה.

שלושה ימים עברו. לחורחה היו קשיים רציניים. הוא לא אכל זה יממה ונותרו לו רק מאה קרונות. הוא לא הצליח אפילו לעשות כפיפות בטן. הוא היה עייף מכדי לחפש וילה חדשה. ולמרבה הצער אי אפשר לחיות רק מוויסקי ומים.

הוא חייב להגיע לחנות ולקנות אוכל.

הוא חייב להשיג מזומנים. השאלה היא האם רדובן יסכים להצעתו? אם לא, יגדל עוד יותר הצורך שלו במרשרשים.

והגרוע מכול: הוא הרגיש בודד כל כך.

הוא הרגיש צורך לדבר עם מישהו, לפגוש חבר ותיק או קרוב משפחה.

מגע אנושי.

האם הוא אבוד?

הוא חייב להגיע לעיר. לאכול, לגרד קצת כסף בזמן שהוא מחכה לשיחת הטלפון שלו עם היוגוסלבים. זה מה יש.

חורחה הסתכל בספרי המפות שעל המדף. הוא הביט בדפים האחוריים בספר הטלפונים. הוא רצה לדעת את הדרך חזרה לווילה הזאת כשישלים את משימתו בעיר. הוא חיפש את דיוויק.

הוא שקל לגנוב מכונית.

20

אין ספק שזו היתה חגיגה ששברה את כל השיאים. המסיבה הפרטית היוקרתית והראוותנית ביותר של השנה.

כמה ימים קודם לכן כבר היה יו מלא התרגשות. הכול נעשה בהילוך גבוה, במתח גבוה, ברמה גבוהה. ובעיקר — זה היה כל כך חוג סילון!

לקרל מַלְמֶר, הידוע בכינוייו קרל חוג סילון, והנסיך של סטורפלן, ימלאו עשרים וחמש, והוא עורך הילולה מלכותית בדירתו בת ארבעת החדרים, שגודלה מאה וארבעים ותשעה מטרים רבועים. הדירה היתה ברחוב סקֶפַּרגָטֶן, ומרפסת הגג הוזמנה מראש חודשים רבים קודם לכן.

החתיכות הכי שוות הוזמנו, הילדים מהמשפחות הטובות ביותר הוזמנו.

יו הגיע עם פרדריק ועם ניפה. הם תידלקו בבית של פרדריק. השעה היתה אחת־עשרה וחצי. בכניסה עמדו מתלים עמוסים במעילים, וגם בחור שחור ענקי, שלא ענד תג של שומר, אבל היה לבוש בסגנון הנכון: ז'קט עור שחור, סריג עם צווארון גולף, מכנסי ג'ינס כהים. פרדריק חייך. "שומר במסיבה פרטית?"

השומר מחק את שמותיהם מרשימה וסימן להם להיכנס.

הם תלו את המעילים שלהם ונכנסו.

חום, בושם, רעש של חוגגים, ריח הכסף הִכה בהם בעוצמה כאילו עמדו בכניסה למועדונים הטובים ביותר בסטורפלן. הם פילסו את דרכם בין קטינות שהגיעו זה עתה, ככל הנראה — הן בדקו את האיפור שלהן במראה שבכניסה. ניפה הזיל ריר. לא היה יכול להתאפק והחל לפלרטט עם אחת הבנות. פרדריק שאל איפה קרל. מישהו הצביע לעבר המטבח. הם גררו איתם גם את ניפה.

המטבח השתרע על פני כחמישים ושישה מטרים רבועים. אי ששימש בר ניצב באמצע החדר. שני בחורים שלראשם בנדנות עירבבו משקאות. המקום היה עמוס באנשים. המוזיקה שבקעה מהרמקולים: להקת "הצלילים". ובמרכז עמד קרל חוג סילון בכבודו ובעצמו, לבוש בחליפת טוקסידו לבנה, ועל פניו חיוך מסנוור.

"שלום, חבר'ה," קרל חיבק אותם ובירך אותם. הוא הציג בפניהם שתי בחורות שאיתן דיבר. פרחות ממדרגה ראשונה. פרדריק דיבר איתן. יו הביט סביבו בהבעה משועממת. הוא חייב לשמור על ארשת אדישה, הוא לא יכול להראות עד כמה הוא מתרשם.

הוא חשב: העבודות של קרל במועדונים בטח מכניסות לו ערמות של כסף, כמעט כמו שמכניס הקוק. המטבח היה משופץ. עיצוב איטלקי מבית חברת בּוֹפִי למחזיקי כרטיסי אשראי יוקרתיים במיוחד. דלפקים של קוֹריאן, ידיות דקות לארונות, תנור מפלדת אל־חלד, כיריים גָגֵנָאוֹ בעלות ארבעה מבערים ומתקן צלייה מובנה. ברז שידיותיו מסוגננות, מצופות כרום, ריחף מעל הכיור כמו צוואר ברבור. המקרר והמקפיא היו עשויים פלדת אל־חלד, מכשירים אמריקניים רחבים במיוחד, ולהם ידיות רחבות מעוגלות. משמאל למקרר היה מקרר יינות, בעל דלת שקופה, מלא בבקבוקים. כאדם בוגר זיכה אותו מטבח כזה בציון גבוה יותר מאשר אילו היו לו ילדים.

בקהל התערבבו ידוענים מסוג א', מסוג ב' ומסוג ז' במידה הנכונה. כותבי בלוגים, שחקנים, דוגמניות ואמנים. הנסיכה מדליין ופמלייתה. הוא ראה בזווית העין את פַּגְרוֹצְקִי — השר הסוציאל־דמוקרטי לשעבר.

ניפה נעלם בקהל. התמזג. פרדריק הצית סיגריה.

קרל חוג סילון פנה ליו. "טוב לראות אותך. עדיין לא ביקרת פה, נכון?"

"לא, אבל יש לך דירה נחמדה מאוד."

"תודה. גם אני אוהב אותה."

"כמה אנשים הזמנת הערב?"

"הרבה. הזמנתי גם את מרפסת הגג. יש בה כבר קרוב למאה וחמישים איש. זה הולך להיות מטורף. אתה חייב לעלות ולראות. גם האוכל נמצא על הגג. כל מיני דברים יהיו אחר כך על הגג."

"מה עם השכנים שלך?"

"הזמנתי חדרים במלון 'גרנד' למשפחות שגרות לידי ומתחתי. הם שמחו בטירוף."

"מי לא היה שמח לזכות בלילה חינם במלון 'גרנד'? הכול בסדר עם החומר?"

"ברור. מגניב שהצלחת להביא אותו בהתראה קצרה כל כך. זה בחדר השינה."

"סופי פה?"

"כן. תבדוק על הגג."

יו הודה לו והמשיך הלאה. הקרבה ביחסים עם קרל נתנה לו הרגשה טובה.

הוא יצא, הינהן לשומר ועלה במדרגות.

קומת הגג נראתה כמו יער של פטריות מתכת — תנורי גז לחימום כדי להילחם בצינה של חודש אוקטובר. קרל לא לקח סיכונים מיותרים: סככה כיסתה שליש משטח מרפסת הגג, אבל הלילה לא נראו שום ענני גשם. תנורי הגז פלטו חום, והבנות הרגישו טוב בחולצותיהן הזעירות ובתכשיטים שלהן. יו חיפש את סופי. הלהיט האחרון של הזמרת רובין בקע מרמקולים ענקיים.

כתריסר בנות עמדו במרכז הרחבה. הן ניסו להתניע את מסיבת הריקודים. אולי השעה עדיין היתה מוקדמת מדי. בעוד שעה קומת הגג תתפוצץ. אנשים נזקקו לעוד משקאות חריפים ולהסנפה של לבן.

המזנון היה אופנתי. מנות זעירות בכפות: כבד אווז על לחם קלוי, שמנת חמוצה עם קוויאר ובצל אדום, סלט תפוחי אדמה עם קוויאר רוסי. צריך רק להכניס את הכף לפה ואז לזרוק אותה לפח שעל השולחן. אחר כך אפשר לבחור כף אחרת מלאה במעדן גורמה אחר. בהמשך היו צלחות שמחזיקי כוסות יין חוברו אליהן. במזנון היו קבבים מעוף במשרה של ליים, טאבולה ורוטב צ'ילי חמוץ־מתוק. עובדי הקייטרינג עבדו ביעילות. הם מיהרו להחליף את הכפות העמוסות בחדשות, רוקנו את הדלי בזמן ומילאו כוסות יין.

אווירת ניו יורק בערב בסטוקהולם.

כרזות פרסומת ל"קרמה" נראו בכל מקום. קרל חוג סילון לא היה טיפש, הוא דיווח על המסיבה כולה כהוצאה מוכרת.

סופי עמדה בקצה המרוחק של הקומה, בשולי הסככה. יו ניגש אליה. היא דיברה עם בחור גבוה בז'קט מפוספס ובמכנסי ג'ינס צמודים. על גב הז'קט היתה מצוירת דמות אופנתית. הבחור לא היה מגולח, ושערו היה קצר כמו זיפי זקנו. יו זיהה אותו. הוא השתתף בפרסומות רבות, ועל פניו היה מרוח תמיד אותו חיוך מתקתק. לפני שנתיים הוא זכה במקום השלישי ברשימת האנשים הסקסיים של הירחון "אֶל". צייד זיונים ידוע לשמצה. אידיוט מושלם.

הוא נעמד לא רחוק מהם וחיכה שיערכו ביניהם היכרות. סופי התעלמה ממנו לחלוטין והמשיכה לדבר עם האידיוט. יו תחב את ידיו לכיסיו והתאמץ להיראות אדיש.

היא הביטה דרכו.

הוא ויתר והמשיך הלאה. הוא ירד למטה אל חדר האורחים.

הוא חשב רק על מילה אחת: לעזאזל.

משהו קרה לסופי. יו היה מודאג. האם תחשוף את המשחק שלו? לא כל בחור פשוט מרוברטפורס יכול לזכות בבחורה הכי מגניבה בזירת הבילויים של סטורפלן.

מחשבה: למה אני בכלל רוצה את סופי כל כך? אולי סופי היא גלגול של קמילה. בחורה חכמה שאוהבת לחגוג. משהו קרה לאחותו, משהו שאותו הדחיק. והוא עדיין נוהג כמוה: הוא עבר לעיר, חוגג, מבזבז כסף. הוא התאהב בבחורות שנראו כמוה. הוא חי כזייפן, כמוה. קמילה ניהלה חיים כפולים. בלי ספק כלפי הוריה, אבל גם כלפיו. לא היה לו ספק בכך לאחר שראה את התמונות שלה נוסעת בפרארי, אף שמעולם לא סיפרה לו על המכונית. היא רק רמזה ליו פעם אחת. היא אמרה, "אני מרוויחה יותר כסף בחודשיים מאשר אמא מרוויחה בשנה." למה? ואיך ייתכן שהיתה לה חברה אחת בלבד ב"קומווקס"? יו זכר אותה כבחורה המקובלת ביותר ברוברטפורס.

המחשבות המשיכו להתרוצץ. הוא חשב על מה שגילה לו יאן ברונאוס לפני שלושה ימים.

הכול נשמע כל כך מפוקפק.

הוא חייב לגלות עוד.

חדר האורחים היה עמוס יותר מאשר קרון רכבת מאוחרת ביום שני בבוקר. בפינה אחת הבזיקה מנורה סטרובוסקופית. אלומות אור בשישה צבעים שונים נעו על הקיר הנגדי. על הרצפה היתה מכונת עשן ורמקולים ענקיים בפינות החדר הרעידו הכול. על גבי הרמקולים ניצבו שני מסכי טלוויזיה שטוחים שהקרינו מיצבי וידיאו של האומן אֶרְנשְט בִּילְגְרָן.

יו שוב נוכח לדעת: המסיבות של העשירים טובות יותר.

הוא רקד במרץ עם סלב בת עשרים מתוכנית המציאות "פָּרָדייז הוֹטֶל" ולפתע ראה מחדר האורחים את הדלת הסגורה. שומר נוסף ניצב לידה. הוא היה מבוגר יותר, מתוחכם יותר, ושערו הוחלק לאחור. גם הפעם, הפרטים שהסגירו את זהותו היו בגדיו. חולצה שחורה בעלת צווארון גולף, מכסני ג'ינס כהים וז'קט עור דק, בתוך הבית. יו זיהה אותו. הוא היה השומר הראשי בחברת האבטחה הגדולה ביותר של סטורפלן, טום שוּלְצֶנְבֶּרְג.

זה חייב להיות המקום, הוא חשב.

השומר מחק את שמו מהרשימה. הוא נכנס פנימה.

הוא מצא את עצמו בחדר השינה של קרל חוג סילון. החדר עוצב כבית קפה לבנוני — חשאי ביותר. המיטה הוצאה ובמקומה ניצבו שתי נרגילות מנחושת מלאות טבק בטעם פירות. בדים סגולים ואדומים נתלו על הקירות. שטיח עבה וכריות רקומות זהב שבשוליהן גדילים ספגו את הרעש שבחדר. יו ראה אותו מיד. באמצע החדר עמד שולחן זכוכית, ובמרכזו היתה ערמה של לבן.

נהדר.

שישה אנשים ישבו על כריות מסביב לשולחן. שניים מהם הסניפו שורות. שניים נוספים הכינו את השורות שלהם. כל האנשים שהיו בחדר משכו באף, ניגבו את האבקה בגב היד, התעטשו וקישקשו על אודות נפלאות החיים.

יו הסתכל על עבודתו, על המשלוח שלו. חדר אח"מים בלי גבולות. איזה אירוע! איזו רמה!

הוא התיישב על כרית אדומה, לקח תער והחל לסדר שורה. נערה שישבה מולו נעצה בו מבט, מצצה לו במבטה. יו חייך אליה והסניף קוקאין. הקש היה עשוי זכוכית.

ארבע שעות עברו. יו היה מיוזע יותר מדי. הוא רקד, דיבר עם אנשים, ניסה להתמזמז עם הבחורה מחדר הקוקאין מול סופי. היא המשיכה בגישת ה"לא שמה זין" שלה. הם דיברו שבע־עשרה דקות בלבד. הוא השתמש בכל תרגיל שהכיר כדי להקסים אותה. הוא חשב, אם היא לא תהיה שלי הערב, היא אף פעם לא תהיה שלי. הוא דיבר עם קרל חוג סילון, עם חבריו פרדריק וניפה, הסניף בחברתם, הסניף בחברת הזנזונת עם הסיליקון מ"פרדייז הוטל", דיבר עם סלבס ועם ילדי שמנת.

המסר של יו היה פשוט: אני חם אש ואני סוחר הקוקאין המקומי שלכם. קנו ממני.

הוא לא ראה את סופי מתקרבת. פתאום היא היתה שם, תפסה בידו והביטה בו. הפעם היא רצתה יותר מסתם שיחה. הוא היה יכול להרגיש בזה.

יו כבר הרגיש בעננים. הוא לא הצליח להבדיל בין החום שחש בתחתוניו, לחום שחש באפו ולחום שחש בלבו. הם פילסו דרך בקהל החוגגים. השעה היתה ארבע לפנות בוקר והמסיבה הגיעה לשיאה. המקום עדיין היה עמוס, אבל לא כפי שהיה קודם לכן. יו מצא את הזקט שלו על הרצפה בכניסה. הז'קט של סופי התנדנד על קולב. הם לחצו על כפתור המעלית. ציחקקו. יו לחץ את ידה של סופי. זה היה המגע היחיד ביניהם. ובעיצומו של הכישוף שהיה שרוי בו הוא חש אי־נוחות. האם הכול באמת בסדר?

בדרך למטה שאלה סופי, "מה קורה עכשיו?"

יו הביט בה. הוא חייך ושלף קלישאה, "אני יכול לעלות לכוס תה?"

היא חייכה. יו חש מתוח עוד יותר וניסה לא להראות זאת.

כשהגיעו לרחוב, הם שמעו את המוזיקה מהמסיבה מתנגנת בקולי קולות.

יו אמר, "מוזר שאף אחד לא מתלונן. קרל שיכן את כל השכונה במלון 'גרנד'?"

"אולי הם אוהבים את המוזיקה?" הציעה סופי בחיוך של מונה ליזה.

הם החלו ללכת. יו לא ידע לאן. היא עובדת עלי? הוא חשב, זאת בדיחה? היא עשתה תפנית של מאה ושמונים מעלות. קודם התעלמה ממנו ועכשיו היא לוקחת אותו לביתה.

לאחר זמן־מה נעצרה. היא נראתה כאילו רצתה לומר משהו. לבו של יו החסיר פעימה. "ברור שכדאי שנלך לבית שלי לשתות כוס תה."

האם האושר קרוב?

הם המשיכו ללכת לאורך רחוב לִינֵיאגוֹטן, חלפו על פני חנות המכולת "סֵוֶון אילֵוֶון". לפחות עשרה אנשים מהמסיבה של קרל זללו נקניקיות בלחמניות בתוך החנות. יו היה תשוש מכדי לברך אותם לשלום. הוא לא רצה להניח לשום דבר להרוס את האווירה.

הוא וסופי לא דיברו. זה לא היה אופייני לאף אחד מהם. הם המשיכו ללכת לכיוון ביתה של סופי.

הם הגיעו לדירתה שברחוב גְרֶוו טוּרֵגוֹטָן, דירת סטודיו קטנה של כשלושים וחמישה מטרים רבועים. היא הלכה למטבח. יו היה מבולבל. היא באמת הולכת להכין תה? הוא רצה ללטף אותה, לנשק אותה, לחבק אותה, לשכב לצדה ולדבר איתה כל הלילה. והוא גם רצה יותר מתמיד לשכב איתה.

השפעת הקוק החלה לחלוף. במוחו של יו צץ רעיון. הוא הלך לחדר האמבטיה ופתח את הברז, יצר רעש לבן. הוא שלף את האיבר שלו והחל לאונן. הרעיון היה בהשראת הסרט "משתגעים על מרי". הוא דמיין את סופי בעירום. הוא גמר כעבור שתי דקות. הוא היה מרוצה. אם יצליח לו עם סופי הוא יוכל להחזיק זמן רב.

הוא פתח את הדלת ויצא החוצה.

סופי עמדה ליד קצה מיטתה. חולצתה החליקה מכתפה. זה רמז?

היא הישירה אליו מבט כאילו רצתה לשאול, למה אתה מחכה?

הוא צעד שני צעדים קדימה ומצא את עצמו במרחק סנטימטרים ספורים מפניה. הוא חיכה לתגובתה. לעזאזל, הוא כזה פחדן. אפילו עכשיו, כשהיא שולחת כל כך הרבה רמזים, לא העז לעשות את הצעד הראשון. הוא היה מתוח מדי. הוא לא רצה לעשות מעצמו צחוק ולשרוף את כל הגשרים, להחמיץ הזדמנויות עתידיות. סופי צעדה צעד קטנטן קדימה. קצות האפים שלהם נגעו זה בזה. היא נישקה אותו. סוף־סוף.

יו כרך את זרועותיו סביב כתפיה ונישק אותה בחזרה. מעולם לא היו שפתיים שטעמן ערב לו כל כך — עשן, אלכוהול והריח של סופי. הם מצאו את עצמם במיטה. הוא הסיר את חולצתה בזהירות, חפן את שדיה מעל לחזייתה. היא ליקקה את צווארו.

יו הניח את ידו על מכנסיה, מעל ישבנה. הוא החל לנשק את צווארה, את שדיה, את בטנה. הוא פתח את הכפתורים במכנסי הג'ינס הצמודים שלה והסיר אותם. הוא נישק את החלק הפנימי של ירכיה. היא השמיעה קולות. יו השתוקק לחדור אליה, אבל רצה גם לחכות. סופי החלה להסיר את תחתוני החוטיני שלה בעצמה. הוא המשיך לנשק סביב בעודו מלטף את שדה השמאלי. הוא צבט בזהירות את הפטמה שלה.

הוא שאל, "אפשר לטעום?"

סופי הימהמה בתגובה. הוא ליקק בזהירות את שפתות איבר מינה. לאחר זמן־מה הוא הניח ללשונו להחליק פנימה ולהסתובב בזהירות. ראשית בתנועה סיבובית ואחר כך מעלה ומטה. לא ייאמן. הוא מענג אותה. הוא מביא את סופי לייבב.

סופי משכה אותו למעלה והשכיבה אותו על גבו. היא הסירה את חולצתו ואת מכנסיו, לקחה את איברו בפיה. היא מצצה אותו בתנועות נמרצות. הוא הביט למטה בזהירות והנציח את התמונה בזיכרונו: הוא וסופי.

יו קם. הוא פחד לגמור. האיבר שלו עדיין היה בידה. היא מיששה מעבר לשידה וחיפשה משהו. הוא רצה לחדור אליה ולא הבין מה היא עושה. היא נשענה לאחור, ואז פתחה עטיפת קונדום.

יו נמלא חרדה. הוא שנא קונדומים.

הוא שאל, "אנחנו חייבים להשתמש בזה?"

"אל תתבדח, יו, ברור שאנחנו חייבים!"

הוא התחרט על האמירה הזאת. הוא היה חייב לנסות. היא שמה אותו על איבר המין שלו ומשכה אותו אליה. בדיוק לפני שהנחתה אותו פנימה, איברו נעשה רפוי. הוא ניסה לצחוק. היא הביטה בו במבט בוחן. יו נאנח ונשכב על גבו.

סופי שאלה, "אתה וקונדומים לא חברים, או מה?"

"לעזאזל, סופי, אני כל כך שמח." הוא כמעט אמר לה שזה היום המאושר ביותר בחייו, אבל אז סתם את הפה. הוא כבר דיבר יותר מדי, אין צורך להיפתח עוד, אף על פי שהיא היתה הדבר הנפלא ביותר בעולם.

"אני לא יודע מה הקטע. אני פשוט לא מצליח כל כך עם קונדומים. זה הכול."

הקונדום נתלה ברפיון. היא הסירה אותו. החלה לנשק את איברו. הוא שוב הזדקף. היא מתחה את העורלה וליקקה את הקצה, נישקה את האשכים. היא הוציאה קונדום נוסף מאותה המגירה. יו ניסה להירגע. הוא לקח את הקונדום בידיו ושם אותו על איברו. הוא נשאר שכוב על גבו, הנחה אותה מעליו. היא לקחה את איברו בידיה והחדירה אותו.

ריח הלטקס.

האיבר נעשה רפוי.

היא אמרה, "זה בסדר. זה יכול לקרות לכל אחד."

יו נזכר במשהו שקרא בעיתון לפני שנתיים — רשימת השקרים הנפוצים ביותר.

21

מראדו ישב ליד שולחן מתחת לתקרה הקמורה בקומת המרתף של "קפה פְּיַאסְטוֹוסְקָה" ברחוב טֶגְנְיֶירְגוֹטָן. הוא הזמין שניצל בֶּלוֶודרסקי עם כרוב כבוש ואוֹקוֹצִ'ים — בירה פולנית. הוא אוהב את המקום. קירות לבנים ולוחות עץ כהים. דגל ועליו הנשר הפולני נתלה באחד מפינות החדר. כרזות פרסומת לבירה הודבקו לתקרה. המלצרית השרתה תחושת אמינות — אישה מכובדת בגיל העמידה, בעלת שיער אפור.

הוא הוציא עט ונייר.

סביבו היתה מהומה. זה היה סוף השבוע. מישהו חגג את יום הולדתו השלושים. השולחנות הוצמדו זה לזה כדי ליצור שולחן אחד ארוך.

בחור שדוף בעל שיער ארוך, שגיטרה אקוסטית תלויה בסרט שחור על צווארו, ירד במדרגות. הוא שר שיר עם קלסי בקול רך. חוגגי יום ההולדת השלושים קראו קריאות שמחה.

מראדו התעלם מהם. הוא היה עייף. בלילה הקודם ישן פחות משישן כשהיה בשוחה בבוסניה.

הוא ניסה לחשוב, לנתח, למצוא רמזים. על השולחן לפניו היתה מונחת מחברת שורות. הוא כתב שאלות בטור בצדו השמאלי של הדף. מה עשה חורחה? לאן הוא הלך? מי יודע איפה הוא נמצא? הוא כתב תשובות אפשריות בטור אחר בצד הימני. הלטינו ביקש דרכון. השיחה הגיעה מטלפון ציבורי בשוודיה. מסקנה: חורחה לא עזב את המדינה.

חורחה בוודאי תיכנן פרטים רבים מהתוכנית לבדו. במילים אחרות: הוא במנוסה, ואין יותר מדי אנשים שעוזרים לו. הוא לא התחבא אצל אחותו, וקרוב לוודאי שגם לא התחבא בבית אמו. אם הוא נמצא באזור סולנטונה, הוא לא יוצא מהבית. גם לא ייתכן שהשאיר הרבה כסף במחבוא. למיטב זיכרונו של מראדו, כשהבלאטה נכלא באוסטרוקר, לפני שנה וחצי, הוא היה יותר מרושש מחברת ההשקעות "ליהמן ברדרס" לאחר שפשטה רגל. ועכשיו הוא ביקש כסף גם מרדו.

לסיכום: חורחה מתחבא במקום זול כלשהו בשוודיה, קרוב לוודאי שהוא נמצא באזור סטוקהולם. לבדו.

באמצע הדף נשאר טור של שאלות בלתי פתורות. מיהו האדם האחרון שדיבר עם חורחה? לאן הלך מיד לאחר הבריחה? מראדו מתח קו מתחת לשתי מילים מרכזיות: מיקום עכשווי. הוא לא ממש התקדם בחיפוש. איתורו של הבלאטה היה קל בערך כמו הרכבת פזל של שמים שיש בו חלקים כחולים בלבד.

הוא יכול להמתין לשיחתו של חורחה ואז להפחיד אותו. לאיים שיפגע באחותו של הלטינו, באמו. אבל אלה לא היו הוראותיו של רדובן. במקום זאת: תמצא אותו, תכאיב לו ותאלץ אותו להבין מי שולט בעניינים. חוץ מזה, חורחה התנתק ממשפחתו. במקרה כזה איומים לא יעזרו.

מראדו לגם מהבירה שלו. הוא ביקש לקבל את החשבון. שילם, הוסיף טיפ. כשעלה במדרגות הוא הרגיש רטט בכיסו. הודעת אס־אם־אס. הוא הרים את הטלפון הנייד שלו. הוא לא זיהה את המספר. הוא קרא את ההודעה: "תתקשר אלי למספר הזה בשעה שמונה בערב. רולף." איש הקשר שלו במשטרה. הפחדן השתמש בטלפון הנייד של בנו או של בתו כדי ליצור קשר עם מראדו. ההודעה היתה חדשות טובות. אולי רולף יודע משהו.

השעה היתה שמונה בערב. מראדו ישב במכוניתו מחוץ למועדון הירי באודנגטן. הוא התקשר לרולף. הוא נזהר שלא לציין במפורש פרטים מזהים; לא את שמו, לא את שמו של רולף וגם לא פרטים אחרים. הקפיד על שיחה קצרה, כרגיל.

"מה קורה? זה אני."

"הכול טוב?"

"כן, ואצלך?"

"ברור, ברור. היה לי יום קשה. ישבתי כל היום כפוף במושב הנהג. הגב שלי הרוס."

"אתה צריך להתעמל יותר. לצאת לריצות לפעמים ולעשות חמישים מתיחות גב כל לילה, ואני בטוח שתרגיש טוב יותר. מה יש לך בשבילי?"

"בדקתי את מה שדיברנו עליו. בנפת הצפון עצרו בחור לחקירה לפני חודש. סרחיו סלינס מוֹרֵנָה — בחור בעייתי מסולנטונה. הוא בן הדוד של הבחור שלך. הוא לא הוביל לשום מקום, אבל הוא נחשד ככל הנראה בסיוע."

"טוב! אני מודה לך מאוד. אבדוק את זה. זה הכול?"

"זה הכול. נדבר."

מראדו הניע את המכונית. הוא נסע לצומת הרחובות סוויאווגן ואודנגוטן. פנה לכיוון מלון "נוֹרְטוּל". הערב הוא לא יתאמן במכון. הוא התקשר לרטקו. הוא נזקק לאנשי הקשר שלו בסולנטונה. רטקו היה עם החברה שלו בסולנה. הוא לא נשמע נלהב להצטרף למרדף, אבל הסכים שמראדו יאסוף אותו ברחוב רָסוּנְדְוָוגֶן. איזו ברֵרה היתה לרטקו? השורה התחתונה: כשמראדו מבקש משהו — אתה נענה.

הם נסעו על הכביש המהיר לכיוון סולנטונה. רטקו לא הכיר אף אחד בשם סרחיו סלינס מורנה. הוא התקשר לבובאן. השם נשמע לו מוכר. הוא חשב שהבחור עדיין גר באזור סולנטונה. לא היה לו מידע נוסף.

הכביש לא הואר כראוי. מראדו התקשר לחברים ממרשטה ומסולנטונה ושאל על סרחיו. מראדו, שלא כהרגלו, לא היה מרוכז. הוא היה עייף מכדי להקשיב לקשקושים של רטקו בטלפון. הוא היה עייף. חשב על לוויסה. השימוע המקדים שלו בבית המשפט לענייני משפחה התקרב. אניקה לא רצתה שיראה את בתו אפילו פעם בשבועיים.

הם טסו בכביש המהיר. מראדו עבר את המהירות המותרת פעמים רבות יותר משהיה יכול לספור. הוא זכר פעם אחת שבה עשה זאת, כשלוויסה נולדה. ניתוח קיסרי מיידי. הוא היה בסוֹלוָולָה עם כמה חברים. אניקה התקשרה אליו ואמרה שהצירים החלו, אבל המים עדיין לא ירדו. היא התקשרה לבית החולים ונאמר לה, "לנוח עד שהצירים יהיו תכופים יותר". מראדו נשאר בסולוולה. למה לחזור הביתה אם עדיין לא הגיע הזמן? כשעזב, הוא התקשר הביתה. לא היתה תשובה. הוא דאג. האם הלכה בלי להודיע לו? על שולחן המטבח היה פתק. הלכתי ל"הוּדיניֶיה". הייתי חייבת למהר. מראדו רץ בחזרה למכוניתו. הוא סחט את דוושת הדלק, נהג במהירות של כמאה שבעים ושבעה קמ"ש לבית החולים "הודינייה". הוא היה מודאג יותר משהיה אי־פעם. הוא רץ עד הכניסה הראשית. כשהגיע, ספוג זיעה, הרופאים כבר הוציאו את לוויסה. קצב פעימות הלב שלה החל להיחלש ולא היה זמן להתעכב. לפני שהרדימו את אניקה, היא שמעה את המנתח אומר לשאר הצוות שיש להם רק חמש דקות לפעול. ממצב חירום לאסון. מראדו איחר ללידת בתו. הוא לעולם לא יסלח לעצמו על כך. אבל השעתיים לאחר מכן היו מהטובות שידע מימיו. הוא בילה אותן בחדר סמוך עם לוויסה. היא שקלה כשלושה קילוגרמים והיתה מונחת על חזהו. היא קיפלה את ראשה מתחת לסנטרו, פיה הקטנטן נגע בצווארו. היא נראתה רגועה. אניקה עדיין לא התעוררה מהניתוח. רק מראדו ולוויסה — כפי שצריך להיות. תמיד. אולי כפי שהיה יכול להיות אם היה נכנע, אם היה מפסיק עם כל החרא הזה.

רטקו דחף אותו, "אתה מקשיב?"

מישהו בלע את הפיתיון: סרחיו סלינס מורנה עבד כשליח והתגורר ברחוב אָלֶוֶוגֶן ברוֹטֶבְּרוֹ.

מראדו סחט את דוושת הדלק. הם חלפו על פני סולנטונה והמשיכו צפונה על כביש אִי־4. הם פנו שמאלה ליד סְטָקֶטְוָוגֶן. לבו פעם במהירות. המתח היה בשיאו.

סלינס מורנה התגורר בקומה הרביעית. הם הביטו למעלה, על החלונות. שישה מתוך תשעה חלונות בקומה הרביעית היו מוארים. שלוש דירות בקומה זו. חלון אחד לפחות בכל דירה היה מואר. הוא קיווה שאף אחת מהן אינה ריקה. הבית נראה מוזנח. השמים התקדרו, אבל עדיין היה אפשר לראות את כתובות הגרפיטי המכוערות. הצבע על הקירות החיצוניים התקלף.

רטקו התייצב בכניסה לבניין. מראדו עלה למעלה. הוא כיסה את העינית בידו וצילצל בפעמון.

מתוך הדירה נשמע קול של בחורה שצעקה דבר־מה בספרדית.

שום דבר לא קרה. מראדו שוב צילצל בפעמון.

בחור פתח את הדלת. מראדו בחן אותו. בן עשרים וחמש בערך, לבוש בחולצת טי שחורה שעליה הכיתוב "10"El Vatos Locos באותיות גותיות גדולות. מכנסי ג'ינס דהויים, שיער כהה, מראה שחצני. מה הוא חושב, שהוא בלוס אנג'לס או משהו?

10 שם מקסיקני נפוץ לחברי כנופיות רחוב.

סרחיו הביט במראדו בחשדנות. הוא לא אמר דבר, רק הרים גבה, כמו אומר, מי אתה, לעזאזל?

מראדו הביט לתוך הדירה. מסדרון עם שלוש דלתות. טלוויזיה נשמעה ממקום כלשהו. האישה ששמע מבעד לדלת לא נראתה בשום מקום. הדירה נראתה עלובה ומכוערת. רצפות עירומות מכוסות לינוליאום. כמה כרזות על הקירות. במסדרון היו מסודרות נעלי התעמלות בכמות שהיה אפשר למלא בה חנות שלמה לציוד ספורט.

"אתה סרחיו? אפשר להיכנס?"

"מי אתה?"

ילדים לא מכבדים אף אחד כיום, חשב מראדו.

"נדבר בפנים. אפשר להיכנס?" הוא לא התכוון לחזור על השאלה.

סרחיו נותר במקומו ובהה בו.

אף אחד מהם לא הסב את מבטו. הבחור בוודאי הבין שמראדו לא שוטר, אבל האם הבין שמראדו הוא אחד הגברים המפחידים ביותר בעולם התחתון של סטוקהולם? לא ברור.

לבסוף סרחיו פרש את זרועותיו. "מה אתה רוצה ממני?"

"אתה סרחיו?"

הבחור זז לאחור. הוא הניח למראדו להיכנס. בדירה היה ריח של בצל שרוף.

"כן. ומי אתה?"

איזה עקשן מחורבן, חשב מראדו. הוא לא סותם את הפה.

"אנסח את זה כך: אתה לא צריך לדעת מי אני. אני לא צריך לדעת עליך יותר מהעובדה שאתה סרחיו. אני רק רוצה לקבל תשובה לשאלה אחת: איפה חורחה?"

ידו השמאלית של הבחור זזה באופן לא רצוני.

"איזה חורחה?"

"אל תעמיד פנים שאתה טיפש יותר מכפי שאתה באמת. אתה יודע איפה הוא. אתה תגיד לי גם אם אתה לא רוצה."

"אני לא יודע על מה, לעזאזל, אתה מדבר."

"איזה מילים בדיוק לא היו ברורות?"

"חתיכת מושתן, אתה חושב שאתה יכול לבוא לבית שלי ולזבל את השכל?"

מראדו שתק. הוא רק הביט בו. הבחור משוגע. ייתכן שהוא מלך המאורה שלו, אבל בעולם האמיתי הוא סתם אפס.

סרחיו החל לצעוק בספרדית. בחורה יצאה מחדר האורחים. היא היתה לבושה במכנסי טרנינג ובגופייה שחורה. סרחיו התחרפן. מראדו נותר רגוע. סרחיו הרים את זרועותיו בתנועה של מתאגרף. הוא קפץ את ידיו לאגרופים ומפרקי אצבעותיו הלבינו ממאמץ. זרועו האחת היתה מושטת קדימה, והשנייה היתה קרובה לפניו. הבחורה התקרבה אל סרחיו. היא אמרה דבר־מה בספרדית. ניסתה להרגיע אותו, ככל הנראה. היא הביטה במראדו וסימן שאלה הסתמן בפניה.

סרחיו צעק, "קדימה, חתיכת קרואטי שמן!"

מראדו צעד צעד נוסף קדימה. סרחיו היכה באגרופו השמאלי. אבל אגרופו נשלח שנייה אחת לפני הזמן, ומראדו הספיק לחסום את המכה. הוא תפס בזרועו של סרחיו באחיזת נעילה. עיקם את מפרק ידו בזווית לא טבעית. סרחיו יילל. הוא ניסה להכות אותו בידו הפנויה. חבט בכתפו של מראדו, איבד את שיווי משקלו ונפל. הבחורה צרחה. מראדו היה מעליו. הוא המשיך לעקם את מפרק ידו לאחור.

"תקשיב, סרחיו, תגיד לכלבה שלך לסתום את הפה."

הבחורה המשיכה לצרוח. מראדו קם ותפס בזרועותיה. הוא דחף אותה אל הרצפה. היא התיישבה בגבה אל הקיר. היא ניסתה לקום. סרחיו, שעדיין היה שרוע על הרצפה, ניסה לבעוט ברגלו של מראדו. זה כאב. טעות שלהם: הם גרמו למראדו לאבד את שלוותו. הבחורה התנפלה עליו. הוא סטר לה, והיא שוב נפלה. ראשה נחבט בקיר, כאילו מישהו הקפיץ כדור טניס על עץ. היא שכבה דוממת. הבחור ניסה לקום. איזו מהומה מחורבנת. מראדו חבט בבטנו. הבחור התקפל בפה פעור. הוא השתנק. הבחורה בכתה. מראדו שלף גליל נייר דבק מכיס הז'קט שלו. הוא קיווה שלא יצטרך להשתמש בו. הוא תפס בזרועו השמאלית של סרחיו, צבט אותה באגדולו ובאצבעו המורה, צביטה שאמורה להכאיב מאוד. הוא עיקם את זרועו לאחור והדביק את שתי זרועותיו זו לזו. סרחיו בעט בפראות. מראדו הפיל אותו בזהירות, כאילו היה בעיצומו של אימון כושר ב"פנקרייס", אך עשה זאת בהילוך אטי. הצמיד גם את רגליו זו לזו.

"חתיכת מזדיין!" צעק סרחיו.

מראדו התעלם ממנו. הוא עבד ביעילות. הוא קשר גם את הבחורה וגרר אותה לחדר אחר. לעזאזל. המצב הידרדר, נעשה מסוכן יותר משתיכנן, והוא קרא לרטקו וביקש ממנו לעלות. הוא רכן מעל סרחיו, "כל זה באמת היה נחוץ?"

"חתיכת מושתן."

"יש לך כנראה אוצר מילים די מוגבל. אתה לא מכיר קללות אחרות?"

סרחיו שתק.

"זה פשוט מאוד. אתה צריך רק להגיד לי איפה חורחה. אנחנו לא נסגיר אותו."

שתיקה.

"נראה לי שהבנת איזה מין בחור אני. אני לא אעזוב עד שתדבר. אל תהיה אידיוט. למה להפוך את הערב הזה לערב לא נעים? למה שלא נדבר?"

רטקו נכנס מהדלת הראשית. הוא נעל אותה מאחוריו והביט במסדרון במורת רוח. בגדים ונעליים היו מפוזרים בכל מקום. שתי הכרזות נתלשו. שרפרף היה מוטל הפוך. משוגע לטיני קשור בנייר דבק היה שרוע על הרצפה.

מראדו סטר לסרחיו. התוצאה היתה מיידית: לחיו האדימה כמו תפוז דם. הוא המשיך לשתוק. מראדו סטר לו שוב. הוא אמר לו לדבר.

הם שיחקו יוגוסלבי טוב — יוגוסלבי רע. מראדו סטר לו שלוש או ארבע פעמים. רטקו אמר שהם לא רוצים לפגוע בחורחה, שהם ישחררו את סרחיו ויפצו אותו אם יגלה להם איפה מתחבא בן דודו.

שתיקה.

מראדו תפס בידו של סרחיו. היא נראתה כמו יד של תינוק בכף ידו של אביו.

גופו של סרחיו היה נוקשה. נייר הדבק התהדק. מראדו שבר את הזרת שלו.

סרחיו יילל בכאב, איבד את שלוותו, נשבר.

הוא מירר בבכי.

"אני בכלל לא יודע איפה הוא," ייבב, "אין לי מושג. אני נשבע."

מראדו ניענע בראשו. הוא תפס בקמיצה של סרחיו ועיקם אותה לאחור.

היא עמדה להישבר.

סרחיו נשבר. הוא סיפר להם כמעט הכול. "בסדר, בסדר חתיכת מזדיינים. עזרתי לו קצת. כשהוא השתחרר. הוא נשאר בבית של הדודה שלי חמישה ימים. ואז הוא התחיל להתחרפן. הוא חשב שיש שוטרים סמויים בכל מכונית חונה ברחוב. נשרט לגמרי. הוא הכריח אותי לקחת אותו מכאן. הלוויתי לו כסף. אני לא יודע לאן הוא הלך. חורחה איכזב אותי. הוא חייב לי על כל העזרה שלי. לא ראיתי אגורה. הוא שווה פחות מחרא של כלב."

"יופי. עכשיו אתה מדבר לעניין. אתה יודע לאן הסעת אותו, נכון?"

"לעזאזל, בנאדם. כן, אני יודע. הוא התמקם אצל איזה אדי. ואז השוטרים קראו לי לחקירה. אז הוא התחפף. אני נשבע בקבר של אבא שלי, אין לי מושג לאן הוא הלך. אני נשבע."

מראדו הביט בסרחיו. הוא לא שיקר.

"יופי, הנה. עכשיו אתה תתקשר לאדי הזה. תגיד לו שאתה צריך לדעת איפה חורחה. תשחק אותה רגוע. תגיד שהבטחת לעזור לו. והחבר שלי פה…" מראדו הצביע על רטקו, "מבין ספרדית. אז שלא תנסה לעבוד עלינו."

מראדו שלף את הטלפון הנייד של סרחיו. הוא אמר ללטינו, "ציוץ אחד ממך על מה שקרה, ואתה יכול לשכוח מהיד השמאלית שלך."

אף אחד לא ענה לטלפון במספר הראשון שסרחיו חייג אליו. מראדו בדק ברשימת אנשי הקשר. היו בה שלושה מספרים: "אדי — נייד", "אדי — בית", "אדי — עבודה". סרחיו ניסה לחייג ל"אדי — בית". מישהו ענה לטלפון. הוא דיבר ספרדית. מראדו ניסה להבין. הוא קיווה שהשקר לא יתגלה. רטקו הבין ספרדית כמו שחורחה הבין סרבית. אבל הוא קלט מילים פה ושם. השיחה התגלגלה לכיוון הנכון. סרחיו כתב משהו שאדי אמר על גבי מעטפה. רטקו הזיע. האם הוא מתוח? הבחורה נותרה רגועה. השכנים היו רגועים. הזמן עצר מלכת.

סרחיו ניתק את השיחה. פניו היו חסרות הבעה.

"הוא אמר שחורחה נעלם מהבית שלו ביום שנעצרתי לחקירה. חורחה אמר שהוא לא יודע לאן הוא הולך, אמר שיישן בפארקים או במקלטים ואז ישיג כסף."

"איך אני יכול לדעת שאתה לא משקר?"

סרחיו משך בכתפיו. ההתנהגות הבעייתית חזרה.

"אם אתה רוצה ביטוח, תתקשר לאיזו חברה מנופחת, חתיכת שמן."

מראדו תפס בקמיצה שלו.

הוא שבר אותה.

"אל תקרא לי ככה. תן לי מידע אמין או שאשבור את כל היד שלך."

סרחיו צרח, יילל, בכה.

לאחר כמה דקות הוא נרגע. הוא נראה אדיש. הוא התחיל לדבר בשקט. "חורחה נתן לאדי פתק מוצפן. חורחה ואני המצאנו שיטה. לפני כמה חודשים. אדי הקריא לי אותו. אתה יכול לשאול אותו אם אתה לא מאמין לי. רק אל תפגע בי יותר. בבקשה."

מראדו הינהן. סרחיו הראה לו את האותיות שכתב על גב המעטפה: pq vgpiq fqpfg kt. Bxgtoq gp nc ecnng Šxg Fxgu Og caxfg. שילוב אותיות לא ברור. צופן כלשהו. הפיצוח לא אמור להיות בלתי אפשרי. סרחיו הסביר. זה היה פשוט. "כל אות מסמלת למעשה את האות השלישית שבאה אחריה באלף־בית. כתוב פה 'no tengo a donde ir. Duermo en la calle. Que dios me ayude.' מראדו ביקש ממנו לתרגם. סרחיו העיף מבט ברטקו.

מראדו אמר, "הוא לא מבין מילה."

הלטינו תירגם: "אין לי לאן ללכת. אני ישן ברחוב. שאלוהים יעזור לי."

מראדו ורטקו שתקו בנסיעה הביתה. מראדו קרע מעט את נייר הדבק, כך שסרחיו יוכל להשתחרר כעבור כמה דקות.

מראדו שאל, "נראה לך שזה היה מיותר?"

רטקו ענה בכעס, "אלא מה?"

"אל תדאג. הוא לא ידבר. ואם כן — הוא ייאלץ להסגיר את עצמו."

"זה עדיין היה מסוכן. השכנים היו עלולים לשמוע."

"הם רגילים לדברים האלה באזור הזה."

"לא דברים כאלה. הבלאטה צרח חזק יותר מזונה בוסנית."

"רטקו, תעשה לי טובה, טוב?"

"מה?"

"אף פעם אל תטיל ספק בהחלטות שלי."

מראדו המשיך לנהוג. הוא הוריד את רטקו בסולנה וחזר לחברה שלו. ברכותי, חשב מראדו, יש לך חיים.

מידע חדש ושימושי: הנמלט הלטיני עזב. הוא תיכנן לישון בחוץ או במקלט לחסרי בית. אבל מזג האוויר היה חורפי יותר עכשיו. צריך להיות טיפש כדי לישון ברחוב בעונה הזאת. רוב הסיכויים שהוא נשאר במקלטים.

מראדו התקשר לשירות המודיעין הטלפוני. הוא קיבל מספר טלפון וכתובת של שלושה מקלטים לחסרי בית בסטוקהולם. סטדמיסיונן הפעיל שני מקומות — "ינשוף לילה" ו"חתול ערב". מקלט נוסף: "קריזמה קר" ליד פרידמספלן.

הוא נסע ל"קריזמה קר".

הוא צילצל בפעמון. הדלת נפתחה. אזור המתנה קטן. לוח מודעות גדול מול דלפק הקבלה היה מכוסה בעלונים שהתפרסמו במסגרת העיתון "המצב בסטוקהולם" — עיתון שתרם את כל הכנסותיו לחסרי הבית, סיפק להם הזדמנות למכור עיתונים — מידע על קורסים בקולג' הקהילתי עם הנחה לחסרי בית, חבילות מידע בענייני רווחה, תמונות מבתי תמחוי, פרסומות לשיעורי יוגה בעיר.

אישה רזה כהת שיער ישבה מאחורי הדלפק. היא לבשה חולצה בצבע כחול כהה וסריג.

"אפשר לעזור לך?"

"ידוע לך אם מישהו בשם חורחה סלינס בריו ישן פה בארבעת השבועות האחרונים?" שאל מראדו בנימה מעשית.

"לצערי אני לא יכולה לענות לך. יש לנו מדיניות פרטיות."

מראדו אפילו לא היה יכול להתעצבן. האישה נראתה נחמדה מדי.

נותר רק דבר אחד לעשות. הוא חזר למכוניתו והתכונן לשינה. הוא פתח את המושב האחורי ככל האפשר. הוא רצה לדבר עם כל חסרי הבית, גם המשכימים, למחרת בבוקר כשיעזבו את המקלט.

הוא ישן טוב יותר מאשר בבית. חלם שהוא צועד על חוף ולא מורשה להיכנס למקלט שנבנה בתוך סולמות משחק בקצה יער. הוא ניסה להשליך חול על האנשים שטיפסו על הסולמות. הם צחקו. מוזר.

הוא התעורר. השעה היתה שש בבוקר. הוא קנה קפה ומאפה ב"סוון אילוון", ונשאר ער. הוא הקשיב לרדיו. חדשות השעה שבע: הפגנות נגד ארצות הברית במזרח התיכון. נו, אז? בטוח שהעירקים קיבלו פחות מכות מהאמריקנים מאשר מהמנהיגים שלהם. באירופה לא הבינו את זה, כרגיל. אבל הסרבים הבינו. אף על פי כן, כל ביקורת על האמריקנים היתה טובה. החזירים גמרו את יוגוסלביה בהפצצות.

הרחוב היה ריק. מראדו כמעט נרדם שוב.

עשר דקות חלפו. חסר הבית הראשון יצא החוצה. מראדו פתח את דלת המכונית וקרא לו. הבחור לבש כמה שכבות של ז'קטים ומגפייים ישנים. פניו היו מכוסים בזיפים אפורים. בתחילה הוא נראה מודאג. מראדו דיבר בנימה מתקתקה. הוא הראה לו תמונות של חורחה. הסביר שחורחה ודאי צבע את שערו ואולי שינה דברים נוספים בהופעתו. אמר שהלטינו שהה במקלט מתישהו בארבעת השבועות האחרונים. הסביר שיקבל מרשרשים אם יגלה משהו מועיל. חסר הבית לא ידע כלום. הוא נראה כמתאמץ להיזכר, במיוחד כששמע על המרשרשים.

מראדו חיכה. עשר דקות לאחר מכן שני חסרי בית נוספים יצאו. הוא חזר על הדברים שאמר לראשון. הם לא זיהו את חורחה.

הוא המשיך. דיבר עם שנים־עשר אנשים. השעה היתה שמונה וחצי. "קריזמה קר" עמד להיסגר בתוך חצי שעה. אף אחד לא ידע אפילו דבר אחד מחורבן, ומה שהכי גרוע: לא נראה שהם שיקרו.

לבסוף יצא גבר בגיל העמידה לרחוב. שיניים רקובות, אבל מלבד זאת, הופעתו היתה מסודרת יחסית: מעיל, מכנסיים שחורים, כפפות. מראדו קרא לו. אותה שיחה: הסביר, הציג, פיתה, הזמין. הציע לו אלפייה. הוא ראה שהאיש חושב. הוא ידע משהו.

"אני מזהה את הבריון הזה."

מראדו שלף שני שטרות של חמש מאות קרונות. הוא שיפשף אותם זה בזה.

האיש המשיך לדבר והציץ בשטרות. "ראיתי את הליצן הזה לפחות שלוש פעמים ב'קריזמה קר'. הבחנתי בו. הוא תמיד עשה כפיפות בטן על הרצפה. אחר כך היה מתקלח ומתמרח בחומר משזף. איזה תחמן."

"אז הוא שזוף יותר מאשר בתמונה?"

"אתה יודע, שחורים רוצים להיות לבנים, כמו ההוא, מייקי ג'קסון. לבנים, כמוני, רוצים להיות חומים. התחמן בתמונה שלך, העור שלו בערך בצבע קפה, אז זה היה מוזר. אגב, השיער שלו מתולתל יותר במציאות. ויש לו גם זקן. ניסיתי פעם לדבר עם הבחור. זאת לא היתה שיחה מי־יודע־מה, אבל הוא הכיר מקלטים אחרים בעיר, אז אולי תמצא אותו שם."

"איך אתה יודע?"

"איך אני יודע? הוא קיטר כל כך הרבה! טען שהרמה במקומות אחרים, כמו 'ינשוף לילה', גבוהה הרבה יותר. איזה אידיוט. אי אפשר להתלונן כשמקבלים מיטה, ארוחת בוקר וארוחת ערב במאתיים. יש הרבה אנשים שמקטרים. לא יודעים להכיר תודה."

מראדו הודה לזקן. הוא חש שמחה אמיתית. הוא נתן לו את השטרות ואמר לו להפיץ את השמועה: כל מי שיודע משהו על בריון כהה מתולתל — שיגיע למראדו וירוויח כסף.

22

הדבר הראשון שחורחה רצה לעשות הוא לאכול.

מקדונלדס בקניון סולנטונה: ביג מק, צ'יזבורגרים, צ'יפס וקטשופ בתוך כוסות לבנות קטנות. חורחה היה בגן עדן. ועם זה, חרדה גדולה. נגמר לו הכסף ונותרו עוד יומיים עד שיצטרך להתקשר למראדו. המילה מזומנים פעמה בגופו כמו דופק.

הוא עזב את הווילה. לקח איתו כמה בקבוקי ויסקי מהארון. הוא נרדם באוטובוס. מגניב לגמרי, אחד המקומות הבטוחים ביותר בעיר. רגיעה יקרה מפז. הוא הלך ישירות לסולנטונה. הוא לא העז ליצור קשר עם סרחיו או עם אדי. המשטרה רואה הכול. במקום זאת, הוא התקשר לכמה חבר'ה ותיקים, וָאדִים ואָשוּר — אנשים שהיו שותפים שלו כשהיה סוחר באבקה בימים הטובים.

הוא לא היה צריך לעשות את זה, אבל לא הצליח להתאפק. ההימנעות שלו ממגע אנושי היתה כל כך קשה, שהוא פחד לרעוד במפגש.

הם קידמו את פניו כמו מלך. חורחה — הנמלט האגדי. הלטינו בר המזל. הם הלוו לו כמה שטרות למקדונלדס, והוא נזכר בתקופות שמחות יותר — האחים מג'ונגל האספלט.

ענק!

ואדים ואשור — חברים מהעולם הגדול. ואדים הגיע לשוודיה מרוסיה בשנת 1992. אשור היה סורי מטורקיה.

חורחה חשב שוואדים היה יכול להגיע רחוק. לבחור היה כוח רצון, הוא היה חכם והגיע ממשפחה של מליינים שניהלו חנויות למחשבים בכל קניון אפשרי באזור. אבל הוא נשבה בחלומות של גנגסטרים, חשב שסחר בלבן יהפוך אותו למלך השכונות. הוא יצא מזה בסדר, ישב רק תקופות קצרות, לא כמו חורחה, אבל לעזאזל! איך הבנאדם נראה היום! תשוש כמו איזה סוון מחורבן. והוזה. עצוב. הבחור צריך לרסן את ההתמכרות שלו.

אשור: תמיד עם צלב כסף גדול סביב צווארו. נשאר נקי. הוא עבד כספר, שם עין על בחורות באזור. ביום עשה גוונים, בלילה עשה בנות. הקסים את הבחורות עם דיבורים על פוני בשיער ועל גוונים.

חורחה יהיה מוגן. הופעתו החיצונית היתה שונה. ואדים אפילו לא זיהה אותו בהתחלה.

אחרי כמה המבורגרים הם הלכו לביתו של ואדים. הבנאדם חי בחורבה ברחוב מַלְמְוֶוגֶן. הרצפה היתה מכוסה בדלי סיגריות, קשי הסנפה, פחיות בירה וניירות גלגול. על שולחן הקפה היו מצתים, אריזות פיצה, בקבוקים ריקים של שתייה חריפה וכפיות חרוכות. נראה שוואדים סבל מכל התמכרות אפשרית.

הם פתחו את הוויסקי. שתו אותו עם מים פושרים, כאילו היו אניני טעם. וגם בירה. אחר כך גילגלו ג'וינטים שמנים והקשיבו לשירים של הזמר בִּינִי מֶן בקולי קולות. חורחה אהב את החברוּת. זה היה חופש אמיתי.

הם השתכרו, התמסטלו, לקחו כדורי מרץ. ואדים רקם תוכניות להשגת כסף מהיר: "כדאי לנו להיות סרסורים. אנחנו צריכים לבנות אתר אינטרנט ולמכור חשיש בהזמנה. אנחנו צריכים לפזר קוקאין בקופסאות האוכל של תלמידי חטיבות ביניים, כדי שיתמכרו בגיל צעיר. נחליף את הממתקים שלהם בקוקאין גולמי." חורחה הצטרף, משולהב. נעשה כסף, נתמסטל.

פניו של ואדים לבשו הבעה קונדסית. הוא הוציא קופסת גפרורים, פתח שקית מתוצרת בית שאותה יצר מכיסוי פלסטיק. הוא שפך שני גרם של לבן על מראה. "חורחה, גבר, זה בשביל לחגוג את החזרה שלך הביתה," אמר ואדים בשעה שחתך שלוש שורות.

איזו חגיגה.

חורחה אפילו לא שיער שיטעם לבן הלילה.

קשי ההסנפה לא היו מהודרים במיוחד. כל אחד מהם לקח קש שוואדים תלש מקופסאות מיץ.

שאיפה מהירה. קודם תחושת דגדוג בשורש האף. כעבור שנייה: תחושת דגדוג בכל הגוף. היא הפכה לריגוש. הוא הרגיש בעננים. חורחה המלך. יחי המלך! העולם מחכה שיכבוש אותו.

אשור דיבר על נקבות. הוא אירגן מפגש בבר "מִינְגְל רוּם" שבקניון סולנטונה עם שתי בחורות שאותן נהג לספר. בחורות טובות. הוא צעק, "אחת מהן — אתה חייב לראות את התחת של הנקבה הזאת. כפילה של ביונסה. אם הולך למישהו מאיתנו הלילה, אני מבטיח לה עיצוב שיער בחינם."

ברור שהם הולכים להשיג נקבות. ברור שהם הולכים לצאת.

איברו של חורחה התקשה למחשבה שיכניס לכפילה של ביונסה. הם שתו עוד כוס ויסקי ועשו עוד שורה.

הקוקאין הידהד את קצב המוזיקה.

הם הלכו למכוניתו של אשור.

"מינגל רום בר" — ה"קרמה" של סולנטונה. אבל לא ממש. תראו את חורחליטו: מחוק מלבן, מוויסקי ומבירה. הוא לא הרגיש את הצינה באוויר. הוא הרגיש רק את עצמו. הם הביטו באנשים הממתינים בתור. עשרים אנשים לכל היותר חיכו בביישנות בתור. הוא הביט בבחורות שהתקרבו לתור מכיוון הרכבת הפרברית. אשור זילזל בהן. מדינה מחורבנת. אף אחת פה לא יודעת איך ללכת. רק בחורים מבינים עניין. אתם צריכים לראות מה קורה במדינה שלי. הן חינניות כמו חתולות."

חורחה הביט בהן. אשור צדק. לבחורות היתה הליכה גברית: ישרה, ממוקדת. בלי לעכס, בלי חושניות בהליכתן. זה לא עניין אותו. אם הכפילה של ביונסה בפנים, הוא יתקע אותה עד שתראה כוכבים.

ואדים טען שהוא מכיר את השומר. הוא ניגש אליו. הם החליפו דברי נימוסים ברוסית. הכול התנהל על מי מנוחות.

חורחה, ואדים ואשור עמדו להיכנס למקום כשהשומר הרים את ידו. הוא התעלם ממבטו השואל של ואדים. השומר הביט לעבר הכביש. התור נעצר ושקט השתרר. האנשים נפנו לאחור.

אורות כחולים.

ניידת משטרה חנתה לצד המדרכה.

לעזאזל.

שני שוטרים יצאו מהניידת. הם ניגשו לממתינים בתור.

מוחו של חורחה ביצע הערכות נטולות קוק: מה הם מחפשים? האם כדאי לו לברוח או לבטוח בהופעתו החדשה? דבר אחד היה ברור: אם יברח הם ירדפו אחריו, כי הדבר מעורר חשד.

הוא נותר במקומו. איך היה יכול להיות טיפש כל כך ולצאת לחגוג?

ואדים עצם את עיניו. שפתיו נראו נעות, אך הוא לא השמיע קול.

חורחה היה דרוך יותר ממורה מחליף ביום הראשון ללימודים בחטיבת הביניים. הוא לא זז, לא חשב. גם הוא עצם את עיניו, כמו ואדים.

הוא הביט בעיניים מצומצמות באנשים הממתינים בתור. שוטרים עם פנסים.

הם כיוונו אותם לפניו של אחד האנשים. הבחורות שעמדו מאחור ציחקקו.

הבחורים שלידם ניסו להיראות רגועים. אחד מהם אמר לשוטר שאחז פנס, "אם אין לך כרטיס אח"מ אתה לא נכנס."

השוטר ענה, "תירגע, חבר."

גישה מזדיינת.

הם המשיכו להתקדם. אנשים תהו מה קרה. השוטרים מילמלו משהו חסר פשר. הם כיוונו את הפנס לאשור. הוא חייך. הוא הצביע על אחד השוטרים. "שלום, אני מנהל את 'מרכז המספריים' בקניון. נראה לי שתיראה מעולה עם תספורת קוצים צבועים."

השוטר חייך.

הם המשיכו הלאה.

הם כיוונו את האור אל ואדים. הרבה זמן. הבעתו המטושטשת משכה את תשומת לבו של השוטר.

"שלום, ואדים," אמר אחד השוטרים, "מה קורה?"

"שום דבר. הכול רגוע."

"הכול טוב?"

"ברור. כמו תמיד!"

"כן, בטח. כמו תמיד," לגלוג של שוטרים.

חורחה הביט קדימה. הוא הרגיש כאילו מדובר בחלום מעוות. הוא לא הצליח להתרכז. הזמן עצר מלכת.

מה, לעזאזל, הוא אמור לעשות?

הוא היה משותק.

הם ניגשו אליו. סינוורו אותו בפנסים. הוא ניסה להירגע, לחייך.

23

חרדת הבוקר שאחרי אחזה ביו. הוא הרגיש כמו תפוח אדמה אפוי עם כובע מעופרת על ראשו. הוא התעורר בתשע וחצי וחזר בזחילה הביתה מביתה של סופי. הוא ישב על הרצפה ליד המיטה וחש בחילה שנמשכה עשרים דקות. הוא שתה ארבע כוסות מים בניסיון נואש לשכך את ההנגאובר. אחרי המים הקיא בשירותים וחש הרבה יותר טוב. הוא נרדם.

לאחר שעתיים שינה בלבד כבר שוב היה ער. הוא קיבל את המגיע לו. הוא לא הצליח להירדם שוב. החרדה אחזה בו. המצב עם סופי נהיה מוזר. השפלה בהא רבתי. מצד שני, הוא ביצע את משלוח הקוק הגדול ביותר שלו, אז הערב בכל זאת עבר בהצלחה יחסית.

הוא הבטיח לעצמו שבפעם הבאה יישאר עם קוק. בלי שתייה.

הוא הבטיח לעצמו שיישר את ההדורים עם סופי.

הוא נשאר במיטה אף שלא הצליח להירדם. הוא לא היה יכול לקום.

הוא הבטיח לעצמו בפעם הששת אלפים — להבא רק קוק.

יו שוב התעורר. הוא נזכר מדוע לא היה יכול לקום בשעה מאוחרת. היום הוא צריך לטפל בשני נושאים: תחילה, היה עליו לאמת את הסיפור של יאן ברונאוס. אחר כך הוא צריך למצוא את החורחה הזה. הוא התרשל יותר מדי בטיפול בנושא הזה. הוא צריך לפעול למען תוכניות ההתרחבות של עבדול־קארים.

הוא הבריז מהרצאה באוניברסיטה בבוקר. במקום זאת, חזר לתיכון "סוויאפלן". הוא ניגש לשולחן הקבלה. פקידת הקבלה זיהתה אותו וקידמה את פניו בעליזות. היא לבשה אותה חצאית קפלים שלבשה בפעם הקודמת שראה אותה. יו אמר, "יש לי שאלה אלייך, גברתי. היא עלולה להישמע מוזרה."

האישה חייכה. יו הצליח להקסים אותה בנימוסיו בפעם הקודמת.

"אני רוצה לראות את גיליונות הציונים של מישהי שלמדה פה לפני ארבע שנים. שמה קמילה וסטלונד."

האישה המשיכה לחייך אבל עצמה את עיניה, סובבה את ראשה ואז ליכסנה אליו מבט. המשמעות: אתה לא מרחיק לכת עכשיו?

"מצטערת, אנחנו לא יכולים לחשוף מסמכים כאלה."

יו דיבר עם המוסד העירוני האחראי על מסמכים אקדמיים. הוא ציפה לתגובה המסויגת שיקבל ב"קומווקס". הוא היה מוכן לקראתה. הוא קרא את הפרטים וחידד את הטיעונים שלו. הרגיש בטוח בעצמו. הוא השתמש מיד בתחמושת הכבדה. אין טעם להתחנף לזקנה.

"המסמכים הם נחלת הכלל ויש לחשוף אותם, אלא אם הם מסווגים מסיבה כלשהי. אם את לא יכולה להוכיח שהם מסווגים ולתת לי סיבה לכך, הם אמורים להיחשב כנחלת הכלל ויש לאפשר לי לעיין בהם באופן מיידי. אם את מסרבת לחשוף אותם, את מפרה את חובתך ואת עלולה להיענש על כך."

האישה שוב העוותה את פניה, אבל החיוך לא מש משפתיה. היא הביטה שמאלה. היסוס.

יו המשיך לדקלם. "גם מסמכים אחרים המנוסחים ב'קומווקס' הם נחלת הכלל, ויש להניח שאינם מסווגים. על פי חוק הרשומות הציבוריות אין לך שום זכות למנוע ממני גישה למסמכים. אז אנא ממך הביאי לי את גיליונות ציוניה של קמילה וסטלונד בכל השיעורים שבהם למדה פה. תודה."

האישה סבה על עקבותיה. היא הלכה לחדר סמוך. יו שמע אותה מדברת עם מישהו.

מייקל מוּר11 — קטן עליו.

11 במאי אמריקני שעבודותיו עוסקות בנושאים חברתיים ובביקורות נוקבות על הנעשה בארצות הברית.

פקידת הקבלה חזרה.

פניה לבשו הבעה חדשה. החיוך שעל שפתיה היה מזויף עוד יותר מהקודם. עיניה נצצו במבט כנוע.

"אני צריכה להוציא אותם מהארכיון. אכפת לך לחכות?"

היא לא אמרה מילה על כך שטעתה.

זה לא היה חשוב. התוצאה עדיין היתה אחת־אפס לטובת יו.

פקידת הקבלה נעלמה.

יו נעשה מתוח. הוא שלח הודעות, הסתכל בלוח השנה שבטלפון הנייד שלו. מחשבותיו נדדו משיטות מכירת הקוק אל המשפטים השחוקים של עבדול־קארים, אל הנסיעות של קמילה בפרארי ואל הצ'יליאני שאותו עדיין היה עליו לאתר. הכול הכה בו בבת אחת. בלי סדר במהומה.

האישה חזרה. היא החזיקה תיקיית פלסטיק בידה. היא הושיטה לו אותה.

יו סקר את המסמכים: גיליונות ציונים. התוכנית להשלמת בגרויות של העיר סטוקהולם. בית הספר התיכון "סוויאפלן". ציוניה של קמילה וסטלונד.

שפה וספרות: רמות אחת ושתיים: טוב מאוד

אנגלית: רמות אחת ושתיים: טוב מאוד

מתמטיקה: רמה אחת: כמעט טוב

היסטוריה: רמות אחת ושתיים: נכשל

מדעי החברה: יחידה אחת: טוב מאוד

צרפתית: רמות אחת ושתיים: כמעט טוב

יו עדיין עמד ליד דלפק הקבלה. הוא לא הצליח להסיר את מבטו מהציונים. משהו לא בסדר. הוא ניסה להבין מה. יאן ברונאוס לימד את קמילה שפה וספרות, אנגלית ומדעי החברה. היא קיבלה ציונים גבוהים בכל המקצועות האלה, בדיוק כפי שאמר. היא קיבלה כמעט טוב רק בשני מקצועות, ונכשלה במקצוע אחד. השאלה היא, מדוע הצטיינה במקצועות שלימד אותה יאן ברונאוס.

יו היה חייב לגלות. הוא שב וקרא לפקידת הקבלה. הוא ביקש ממנה להביא מסמכים אחרים של קמילה.

הפעם זמן ההמתנה היה קצר יותר. היא ידעה היכן לחפש.

פקידת הקבלה חזרה כעבור חמש דקות והחזיקה תיקיית פלסטיק דומה לקודמת. מסמכים אחרים.

המקצועות היו רשומים בגיליון הנוכחות. שיעור הנוכחות שלה עמד על פחות משישים אחוזים. ראשו הסתחרר. דלפק הקבלה של "קומווקס" כמו התעוות סביבו ואיים לבלוע אותו. נהיה לו חם. שיעור הנוכחות של קמילה בשיעורי שפה וספרות, אנגלית ומדעי החברה היה פחות משלושים אחוזים. משהו ממש לא בסדר. אף אחד לא יכול להצטיין עם שיעור נוכחות כזה. מדוע שיקר יאן ברונאוס?

הוא נפנה אל פקידת הקבלה ואמר, "את יודעת איפה יאן ברונאוס נוהג לבלות את ההפסקות בין השיעורים?" יו התאמץ לחייך.

"הוא בטח בחדר המורים," היא אמרה והחוותה לכיוון.

יו נפנה. הוא רץ לאורך המסדרון.

דלת חדר המורים היתה פתוחה. הוא לא טרח לדפוק, אלא נכנס פנימה.

הוא הביט סביבו. שבעה אנשים ישבו מסביב לשולחן עץ חיוור. הם אכלו מאפים ושתו קפה.

אף אחד מהם לא היה יאן ברונאוס.

יו הזדקף. "שלום, סליחה על ההפרעה. אתם יודעים אולי איפה נמצא יאן ברונאוס?"

אחד האנשים שליד השולחן אמר, "הוא כבר הלך."

יו הניח לזה ויצא.

הטלפון הנייד שלו רטט בדרכו הביתה מ"קומווקס". יו רצה להתעלם מהשיחה בתחילה, אבל אז הבין שזה עלול להיות עבדול. הוא הוציא את הטלפון מכיסו. מאוחר מדי.

השיחה שלא נענתה היתה מהטלפון הנייד של חוזה.

חוזה היה אחד הבחורים שאת שמם קיבל יו מעבדול־קארים במסגרת החיפושים אחר חורחה. הבחור עבד כברמן בבר ההוא באזור סולנטונה — ה"מינגל רום בר". יו פגש אותו יומיים קודם לכן ולקח אותו לארוחת ערב ב"פרימו צ'או צ'או" — פיצרייה מצליחה. יו הציע לו שתי אלפיות בתמורה למידע על חורחה. חוזה היה האדם המושלם. הוא הכיר את חורחה והעריץ אותו. בעיניו הוא היה גיבור. בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת הוא והצ'יליאני בילו בחברת אותם אנשים. יו סיפר לו את האמת, פחות או יותר: הוא לא רצה לפגוע בחורחה, הוא רצה להציע לנמלט הזדמנויות, הוא רצה לעזור לחורחה בחייו החדשים מחוץ לכלא. אבל חוזה לא ידע דבר על הנמלט באותו הזמן.

יו חיכה רבע שעה לפני שהתקשר אליו בחזרה. הוא צעד לאורך רחוב ולהאלווגן וחשב על הדברים שרצה לברר ועל האנרגיות שהוא יכול לגייס כרגע. המחשבות על יאן ברונאוס הפריעו לו. הוא חייב להתרכז. הוא לא יכול להניח לעניין של קמילה לשאוב את כל האנרגיה מעסק הקוק כרגע.

תתרכז, אמר יו לעצמו, תפסיק לדאוג לאחותך. מסעיר הרבה יותר להעמיד פני בלש בעניין הצ'יליאני הנמלט מאשר בעניין קמילה. החורחה הזה שנמלט הוא ההזדמנות של יו להיות שותף למשהו גדול.

הוא התקשר לחוזה.

מיד כשחוזה ענה לטלפון ידע יו שחוזה מחזיק במידע חשוב ביותר שדורש פעולה מהירה בטירוף. מישהו שדומה לחורחה נראה אמש בסולנטונה. הבלאטה יצא לחגוג עם שני גנגסטרים אחרים — ואדים ואשור — בסולנטונה. הם היו ידועים לשמצה בצפון מערב סטוקהולם. החורחה הזה עזב את הבר בשעת הסגירה — שלוש לפנות בוקר. חוזה יצא אל הכניסה, שבה עדיין התמהמהו כמה אנשים. הם היו משולהבים. דיברו על כמה המשטרה היתה קרובה לתפוס אותם. חוזה שאל את ואדים אם באמת היה זה חורחה שאותו ראה. הגיבור סילסל את שערו, עורו נראה כהה יותר, הוא לא היה מגולח. ואדים רק חייך. הוא לא גילה שום דבר ישירות, אבל הרמז שנתן הספיק. "הוא הילד הרע החדש באזור. הוא יבלה את הלילה בבית שלי כי המשטרה רודפת אחריו כל הזמן. גם הלילה." חוזה קלט אותו.

לפני ניתוק השיחה שאל יו שתי שאלות: "איפה גר ואדים? מה השעה?"

חוזה ידע את הכתובת: רחוב מלמווגן 32, ליד קניון סולנטונה. השעה היתה אחת בצהריים.

יו נעצר. הוא ניסה לעצור מונית.

הוא חיכה. בסביבה לא נראו מוניות רבות באותו הזמן.

הוא חשב על הצ'יליאני שהוא חייב לתפוס. מה יגיד לו?

שש דקות חלפו. איפה כל המוניות?

הוא שוב נעשה חסר מנוחה. אין דבר גרוע מלחכות למונית.

הוא סימן בידו למונית שנראתה ריקה.

היא חלפה על פניו.

הוא סימן למונית נוספת.

היא עצרה.

יו נכנס. הנהג אמר משהו לא מובן בשוודית.

יו אמר, "קח אותי למלמווגן 32 בבקשה."

הם נסעו לכיוון מלון "נורטול".

הם נסעו על הכביש המהיר אִי־4. נדמה היה לו שהם זוחלים.

יו ביצע הערכת מצב: יש דברים גרועים יותר מלחכות למונית, כמו למשל לשבת במונית ולחכות שפקק התנועה ישתחרר.

בקרוב ידבר עם הצ'יליאני.

24

מראדו השלים זה עתה את האימון של סוף השבוע. מקום מפגש מובהק של מכונות הרג. מצפונו העיק עליו. הוא ביקר במקום לעתים רחוקות מדי. מכון הכושר "פנקרייס": קרב מגע, שוּט פַיְיטִינְג,12 אִגרוף תאילנדי וטאקוונדו. במרתף היה חדר גדול שרצפתו מרופדת. שבעה שקי חול במשקל כחמישה־עשר קילוגרמים היו תלויים בשלשלאות לאורך אחד הקירות. ארונית מתכת רחבה שבה כפפות, מגִנים ואפודי מגן ניצבה באחת הפינות. בפינה אחרת היתה זירת אגרוף.

12 שיטת לחימה המשלבת כמה סגנונות.

למדריך הראשי קראו עוֹמָר אֶלַלְבָּאוּוי — מתאבק שוט פייטינג, אלוף במשקל בינוני בדרגת דאן־4 שהוענקה לו ביפן, בעל האגרוף השמאלי הזריז ביותר בעיר, זוכה טורניר "רַיְיד גרנד פרי" לאמנויות לחימה משולבות בכל הסגנונות. צייד של דוכני פרסים ממוצא שוודי־מרוקני. אמן של אלימות, כהן מזרה אימה של קרב המגע.

אפים שבורים, ברכיים מרוסקות, כתפיים נקועות. והשאלה היא: מהי משמעות הפחד? על פי עומאר אללבאווי: "הפחד הוא האויב הגדול ביותר שלך. כולם מפחדים ממשהו. אינך מפחד להיפגע, אתה מפחד להיכשל, להילחם בצורה לא טובה, להפסיד. זה הדבר היחיד שיש לפחד ממנו. לעולם אל תהפוך ללוזר."

באמנויות לחימה משולבות הכול מותר: בעיטות, אגרופים, ברכיים, מרפקים, הפלות, חניקות, לפיתות. בלי קסדות של מתרוממים ובלי כפפות ענקיות. ההגנה היחידה: כפפות קצרות, מגן שיניים ומגן אשכים. כוח, גמישות ומהירות היו יתרונות חשובים, אבל אסטרטגיה וחוכמה היו מעל הכול.

רק לחימה. זה היה הדבר האולטימטיבי: בלי אביזרים, בלי שיעורים מסובכים, בלי תוכניות, בלי חוקים מורכבים. מי שנכנע ראשון או מי שמקבל מכה מכרעת — מפסיד. פשוט מאוד.

היתרונות של מראדו: גודל, משקל, והכוח הטמון באגרופיו. אבל החבר'ה ב"פנקרייס" היו טובים. הם ספגו אגרופים, התחמקו מבעיטות. מראדו קיבל מכות רצח לעתים קרובות. פעם אחת, לפני ארבע שנים, הוא נאלץ להתפנות לבית חולים. אפו נשבר בשני מקומות. אבל מראדו אהב לקבל מכות. זה העניק לו תחושת חיות. הוא התאמן בלהיפטר מהפחד, להמשיך לקבל מכות אף על פי שאיבד תחושה בראשו. לא לוותר.

תחרויות התקיימו בעיקר בסולנטונה, במקום גדול בסולנה. המארגנים עקפו בקלות את האיסור הלאומי על עריכת תחרויות אגרוף. לפעמים היו נלחמים בכלובים, בסגנון ברזילאי שבו אין איסור על שום דבר. מראדו הכיר את החבר'ה. רבים מהם התאמנו או מתאמנים ב"פנקרייס". הוא הכיר את הסגנון שלהם, את הנקודות החזקות והחלשות שלהם. בתחרות האחרונה שנערכה בסטוקהולם הוא הרוויח עשר אלפיות. הוא ידע על מי להמר.

מראדו ידע מה קורה. הוא למד שיטות שונות, אימן את קבוצות השרירים הנכונות. ככל שהשרירים, הגידים והרצועות חזקים יותר, כך קשה יותר להביס אותך בנוק אאוט. ככל שהגמישות טובה יותר, כך פוחת הסיכוי למתוח שריר. עמוד על המשמר, שים לב לאגרופים, עקוב אחר התנועות של יריבך, ובו־בזמן דרוך את קבוצת השרירים הנכונה כדי לספוג את המכה. והדבר החשוב ביותר: צוואר חזק מפחית את תנועות הראש. מראדו היה כמעט חסין מפני מכות נוקאאוט בזכות הצוואר שלו.

מבחינה נפשית: פחד מגביר את הכאב, ותוקפנות מפחיתה אותו.

הבעיה היחידה של מראדו: לאחרונה התאמן יותר מדי במכון הכושר ולא ביקר מספיק פעמים ב"פנקרייס". הסתירה: שרירים גדולים יותר מפחיתים את הגמישות. הוא החל לאבד את היכולת. מפרקים נוקשים יותר, גמישות ירודה.

לחימה היא סגנון חיים.
***

מראדו לבש מכנסי טרנינג וסוודר לאחר האימון. הוא הניח לזיעה להתייבש. הוא לא התקלח ב"פנקרייס", אלא בבית. הבחורים במועדון הלחימה היו צעירים מדי, משולהבים מדי. מראדו אהב יותר את גושי הבשר במכון הכושר. הוא שתה משקה חלבונים בלגימה אחת. כשיגיע הביתה, ייקח קוקטיל של תרופות גדילה שהוא רוקח בעצמו.

הוא הלך הביתה.

הוא נסע על גשר וֶסְטֶרְבְּרוּן — המקום היפה ביותר בעיר. הגשר היה מואר מלמטה. הנוף מעל השטח — אימפריה עסקית שסיפחו להם הסרבים. אף כושי עריק עלוב לא יכול לגזול אותה מהם.

הוא הגיע לרחוב קָתָרינָה בָּנגָטָה כעבור ארבע דקות. הביתה. עכשיו צריך למצוא מקום חניה.

הדירה: חדר אורחים ושני חדרי שינה, אחד למראדו והשני ללוויסה.

חדר האורחים היה מעוצב בסגנון אירופי יוקרתי: ספות עור שחורות, שולחן זכוכית, מדף ספרים עם מערכת סטריאו, מסך טלוויזיה שטוח, נגן די־וי־די. חרא יקר. על המדפים היו גם תקליטורים — בעיקר מוזיקת רוק סרבית, ברוס ספרינגסטין, להקת פְלִיטְוּוד מֶק וניל יאנג. תקליטורי די־וי־די: פעולה, אגרוף, סדרת סרטי רוקי וסרטים דוקומנטריים סרביים. תמונות של משפחתו בבלגרד, המלך השוודי, סלובודן מילושביץ' ולוויסה. שלושה בקבוקי ויסקי איכותי ובקבוק וודקה סְטוֹלִי־קריסטל. שאר המשקאות החריפים היו בארון אחר. על הקיר נתלו ארבעה רובים בעלי בריח צור שנקנו בשוק לכלי נשק בווֹיווֹדִינָה וסימלו את המהפכה של 1813 נגד הטורקים. ליד מדף הספרים, בארון רחב בעל דלתות זכוכית היו שני אקדחי בְּרָאוּנִינְג, אקדח סמית אנד וֵסון, העתק של אקדח מגנום 41 מילימטרים, כידון ומוקש אמיתי מתקופת המלחמה. בכידון נעשה שימוש רב. השאלה הקבועה בנוגע למוקש: האם הוא מנוטרל? מראדו שמר על המתח. הוא מעולם לא גילה את האמת לאיש.

הוא התיישב על הספה והדליק את הטלוויזיה.

העביר ערוצים. צפה בתוכנית טבע על תנינים כמה דקות. השתעמם והמשיך להעביר ערוצים. כל התוכניות מחורבנות.

הוא מישש את האקדח שלו. מראדו חימש אותו. הקליע היה חלול בקצהו. התוצאה בעת הפגיעה: פיצוץ. הוא חדר די עמוק כדי להרוג בירייה אחת.

הוא הניח את האקדח על השולחן. שקע במחשבות.

חורחה המתרומם הזה היה כישלון מוחלט. הוא כעס על עצמו משום שעדיין לא מצא את הלטינו, הוא כעס על רדובן בגלל שחצנותו, ועל חורחה משום שהתחבא.

הוא דיפדף במחברתו. שאלות ותשובות אפשריות. באמצע, טור שהוקדש לשאלות בלי מענה. שתי מילים הודגשו והוקפו במעגל: מיקום נוכחי. העקבות הסתיימו. אבל רוב האנשים טעו בסופו של דבר. המרשרשים היו נגמרים, הם רצו לדפוק בחורות, לחיות את החיים הטובים. החיים במנוסה היו קשים. אבל חורחה הסתתר. ואף על פי כן מראדו היה משוכנע שהבלאטה עדיין נמצא במדינה. זה עוד לא נגמר.

אבל מאיזו נקודה להמשיך את החיפוש?

מראדו נשען לאחור.

הטלפון הנייד שלו רטט.

הודעה: "פגשתי את חורחה הלילה. הוא אצל ואדים עכשיו."

בינגו.

פרץ אדרנלין.

מראדו התקשר למספר. בחור בשם אשור ענה לשיחה. מראדו זכר את שמו. אחד הבחורים שהוא ורטקו הציגו לו תמונות של חורחה בזמן החיפושים שלהם בסולנטונה. הוא סיפר לו את הסיפור בשוודית מחורבנת.

אשור, חורחה ופושע אחר, ואדים, יצאו לחגוג אתמול בלילה. הם יצאו לשתות ב"מינגל רום בר" בקניון סולנטונה. חורחה כמעט נתפס. הלטינו ביקש לישון אצל ואדים. התיאוריה של אשור: הם עדיין נמצאים שם, השעה היתה רק שתים־עשרה בצהריים.

מראדו הודה לו. הוא הסכים לבוא לאחר מכן ולשלם לו את הכסף שהבטיח.

הוא לבש את ז'קט העור שלו ותחב אלת גומי לכיס הפנימי. הוא הכניס את האקדח לנרתיק והלך למכונית.

הוא נסע בדרך שאותה הכיר כעת בעיניים עצומות — לסולנטונה, לחורחה. סוף כל סוף!

מהו הצעד החכם ביותר? ללכת ישירות לדירה ולפעול, כפי שעשה עם סרחיו? הסיכון גדול מאוד, שכן בדירה הזאת נמצאים חורחה, ואדים ואנשים אחרים שאולי יהיה לו קשה יותר לגבור עליהם מאשר על הנקבה הצווחנית של סרחיו. סיכון נוסף: אם השכנים ישמעו והשוטרים יגיעו למקום, הם יחזירו את חורחה לכלא. הלטינו יצליח להרוס חלקים נכבדים מהאימפריה של היוגוסלבים עם המידע שבידיו. המסקנה: מראדו רצה לתפוס את הנמלט לבדו.

הוא התקשר בינתיים לרטקו, לבובאן ולאנשי קשר נוספים. הוא שאל אותם מה הם יודעים על ואדים, האם הם מכירים אותו, האם הוא מסוכן. שלח אותם לברר דברים נוספים: האם הבנאדם עובד? איפה הוא עובד? עם מי הוא מבלה? האם הוא חמוש?

מראדו שם עין על הכניסה לבניין. אנשים נכנסו ויצאו. הוא שם לב שכמות האנשים בסביבה היתה חריגה יחסית לשעה. מהגרים, מכורים, מתעללים ועבריינים אחרים התקבצו יחד במגדלי בטון זהים לזה שבו הוא גדל.

מראדו היה עסוק בשיחה עם בובאן, כשבחור דומה לחורחה יצא מהבניין.

הוא ראה את הלטינו ארבע או חמש פעמים בעבר. בפעם האחרונה ראה אותו בבית המשפט, אז העיד כדי שחורחה ייכלא לשלוש שנים. רדובן ומראדו הפקירו אותו — לפעמים צריך לספוג אבֵדות. הלטינו היה אז צעיר שחצן עם בגדים בצבעים צעקניים. לצווארו ענד שרשרת זהב ועליה צלב. שערו היה מעוצב בג'ל, על פניו היו זיפים. הוא היה זריז בעל לשון מושחזת. עכשיו: האדם שמחוץ למכונית נראה כמו כושי מזוין. שיער מתולתל, עור חום כהה. הוא צעד כמו ראספארי — הליכה אטית אבל קצבית. בגדיו היו רפויים ומלוכלכים, ואף על פי כן היה נדמה שמשהו בהופעתו המוזנחת מרמז על דבר נוסף: מרץ.

זה חייב להיות הלטינו.

מראדו השתופף מאחורי ההגה. הוא ראה את חורחה מביט סביבו ואז מתחיל ללכת לכיוון תחנת הרכבת הפרברית. בסביבה היו אנשים רבים מכדי לפעול.

מראדו חיכה עד שחורחה פנה לכיוון השביל המוביל לתחנה, ואז יצא מהמכונית. הוא הרכיב משקפי שמש וכרך את הצעיף כמה פעמים סביב סנטרו. הוא נשא תפילה לאל המכוניות הגדול: עשה שלא ייגעו במכונית שלי, שלא ישרטו אותה, שלא יגנבו אותה פה, ברחוב המסוכן ביותר בסולנטונה.

הלך אל עבר הפינה שבה פנה חורחה.

חורחה לא הופיע בראש המדרגות המובילות לתחנה. הוא המשיך ללכת ישר, לעבר קניון סולנטונה. מראדו שמר על מרחק אבל לא רצה לאבד את המטרה שלו.

הוא נכנס לקניון סולנטונה. מראדו חיכה כמה שניות מחוץ לדלת האוטומטית ואז נכנס בעקבות חורחה. מיד כשנכנס פנימה ראה את חורחה נעלם לתוך חנות מכולת. מראדו התגנב אל חנות הצילום שמעבר לכביש. הוא היה כל כך מיומן בפעילות מהסוג הזה. הוא התקשר לרטקו ואמר לו בסרבית: "רטקו, איפה אתה? זה חשוב!"

בשיחות קודמות רטקו קיטר על ההתעסקות היתרה בסרחיו, עכשיו הוא שמע שמשהו אמיתי קורה.

"אני בבית, רואה טלוויזיה. מצאת אותו?"

"כן. הוא ישן אצל איזה בחור בסולנטונה. עכשיו הוא עומד לעזוב. תתכונן, תיכנס למכונית שלך."

"לעזאזל, עד שהתמקמתי. לאן אני הולך?"

"אני עוד לא יודע. פשוט תתכונן ליריית הפתיחה."

"אני כבר בחוץ."

"טוב. אתקשר אליך. להתראות."

חורחה יצא מהחנות. בכל יד סחב שתי שקיות. הן נראו מלאות באוכל. הלטינו בטח בדרכו למקום המחבוא שלו.

הוא עקב אחריו לתחנת הרכבת. חוק בסיסי: בלי תנועות פתאומיות במהלך מעקב. בחור במצב של חורחה מתוח כמו קפיץ. תגובתו תהיה מיידית.

חורחה יצא אל הרציף. מראדו נשאר בתוך התחנה. הוא קיווה שהאור בפנים יהפוך את דלתות הזכוכית למראות. חורחה נראה דרוך.

הרכבת שנוסעת אל העיר הגיעה. חורחה נכנס אליה. מראדו עלה לקרון אחר.

הוא התקשר שוב לרטקו ואמר לו לנסוע העירה.

מראדו הביט החוצה בכל תחנה. חורחה לא ירד. הרכבת האטה. היא נכנסה באטיות לתחנה המרכזית של סטוקהולם.

היא נעצרה. מראדו הביט החוצה. הוא ראה את חורחה יורד.

מראדו המתין מחוץ לרכבת, עד שחורחה ירד במדרגות לכיוון תחנת הרכבת התחתית המרכזית. הוא ירד בעקבותיו. חורחה המשיך להתקדם ונבלע בקהל. מראדו התרכז. אסור לו לאבד אותו עכשיו.

הם צעדו במעבר של תחנת הרכבת התחתית לכיוון התחנה המרכזית.

להקה דרום אמריקנית נשפה לתוך חלילי פאן והלמה בתופים. אישה במעיל גשם עמדה ליד עמוד ומכרה חוברות דת.

חורחה צעד לכיוון מסילת הרכבת התחתית. מראדו עקב אחריו ממרחק, בזהירות.

חורחה עלה לרכבת שנסעה לכיוון מרכז הקניות מוֹרְבִּי. מראדו עלה לקרון אחר באותה הרכבת.

הקרון היה ריק למחצה. שני פרחחים בכובעי בייסבול ובמעילי רוח — שיכולים להיות מתגייסים עתידיים — הניחו את רגליהם על המושבים שלפניהם. ילד שמנת תועה מסטורפלן — בלונדיני, מעיל עד הברכיים, מכנסי ג'ינס בגזרה צרה, ושיער מוחלק לאחור — הקשיב לנגן האם־פי־3 שלו.

חורחה ירד בתחנת קֵיי־טי־אֵייץ', וכך עשה גם מראדו.

חורחה יצא בשער היציאה. הוא עמד ובדק לוחות זמנים של אוטובוסים. הוא נכנס למעדנייה וקנה דבר־מה. השקיות שלו נראו כבדות. הוא ניגש לתחנת האוטובוס. מראדו הלך בעקבותיו. גם ילד השמנת מסטורפלן, הילד מהרכבת, היה שם. התייצב באותה תחנת אוטובוס. סתם צירוף מקרים בוודאי.

מראדו הביט במספר האוטובוס — שש מאות ועשרים. היה ברור שחורחה מתכוון לנסוע לאזור נורטלייה.

מראדו התקשר לרטקו. הוא אמר לו, "סע לתחנת קיי־טי־אייץ'."

קו שש מאות ועשרים הגיע. רטקו לא הופיע. מראדו ניגש לדוכן הנקניקיות שליד וולהלווגן. סמוך לו היתה תחנת מוניות.

חורחה עלה לאוטובוס. הוא החל לנסוע. מראדו אמר לנהג המונית, "עקוב אחרי אוטובוס שש מאות ועשרים."

הנסיעה ארכה חצי שעה. מראדו היה מודאג. החורחה הזה היה חכם, דרוך. הוא עלול להתחיל לתהות מדוע אותה המונית ממשיכה לנסוע במרחק של חמש או שש מכוניות מאחורי האוטובוס.

מראדו שמר על קשר עם רטקו.

הוא עבר למכוניתו באוקשברייה.

הם שמרו מרחק. לא היה בכך שום דבר מוזר. מאחורי האוטובוס היו כמה מכוניות. הוא מיעט לעצור.

הלטינו לא ירד.

ולבסוף, בדיוויק, האוטובוס עצר. חורחה ירד ממנו.

גם ילד השמנת מסטורפלן ירד. מוזר, אבל לא היה לו זמן להקדיש לכך מחשבה.

מראדו צעק, "תפנה, לעזאזל!"

רטקו פנה לכיוון שחורחה פנה אליו. מראדו התכופף בכיסא הנהג. הם חלפו על פני חורחה במרחק כשלושה מטרים ונהגו לאט ככל שיכלו, כמו אנשים שלא התמצאו בסביבה. הם הביטו במראה האחורית וראו אותו הולך. אחרי דקה או שתיים זה התחיל להיראות חשוד. הם המשיכו לנסוע ואיבדו את חורחה מאחוריהם.

הם עצרו את המכונית ויצאו ממנה. מראדו נכנס אל היער. רטקו החל ללכת בכיוון ההפוך — לעבר חורחה.

כעבור כמה דקות התקשר אליו רטקו, "הוא עדיין צועד לכיוון שלך על השביל. רחוק ממני מאה שמונים מטרים בערך. מה לעשות אם הוא יזהה אותי ויילחץ ויברח?"

"תמשיך לצעוד לכיוון שלו. פשוט תעבור על פניו כאילו הכול בסדר. ואז תסתובב כשתראה שהוא לא רואה אותך. תתחיל לעקוב אחריו. אני אטפל בו כאן."

מראדו חיכה. בסביבה לא היו בתים. לא היו אנשים. לא היו בעיות.

הטלפון הנייד שלו היה דלוק. המספר של רטקו בחיוג מהיר, מוכן להתקשר אליו.

חורחה צעד עם השקיות בידיו. הוא נראה עייף. הוא היה מרוחק ממנו כשמונה־עשר מטרים. מראדו התקשר לרטקו. לחש. אמר לו לרוץ.

מראדו הסתער מתוך היער כמו חבר מרושע בתנועת הצופים, צופה אקסטרה לארג'.

חורחה הבין מיד. בהלה נשקפה מעיניו. הוא שמט את השקיות ונפנה. הוא ראה את רטקו רץ מהכיוון השני. הוא ניסה לברוח. מאוחר מדי. מראדו תפס בז'קט שלו.

שובם של היוגוסלבים. נפילתו של הבלאטה.

מראדו חבט בבטנו של חורחה בכל הכוח. חורחה התקפל. הוא נפל. רטקו תפס בו מאחור, ובעזרתו של מראדו גרר את הלטינו אל העצים, הרחק מהשביל. מראדו חטף את השקיות. חורחה הקיא. סרחון חמוץ. קיא על נעליו של מראדו. איזה חזיר. מראדו הכה את חורחה בגבו באלה. חורחה נפל על הרצפה. הוא נעמד על ארבע. מראדו המשיך להרביץ לו. חורחה צרח. מראדו נזהר לא לשבור שום דבר. בלי שברים, בלי לשפוך דם, בלי פציעות קטלניות. שום דבר שיצריך טיפול רפואי. הוא רק חבט בו באלת הגומי. בירכיו, בזרועותיו, בגבו, בצווארו, בבטנו. הכה, חבט, מחץ.

חורחה ניסה לעמוד על ברכיו. הוא התקפל, הגן על ראשו, התקפל לכדור.

מראדו הרקיד את האלה. היא קפצה למעלה ולמטה על גופו של הלטינו.

לבסוף חורחה נמרח כמו שלולית. הרוס. כמעט מעולף.

מראדו כרע ברך.

"אתה שומע אותי, חתיכת מתרומם?"

אין תגובה.

מראדו תפס בשערו והרים את ראשו. "תמצמץ אם אתה שומע אותי."

הלטינו מיצמץ.

"אתה יודע מה העניין. התעסקת עם האנשים הלא נכונים. רדובן לא אוהב את הסגנון שלך. זאת אשמתך. מי, לעזאזל, אתה חושב שאתה? סוחט את רדו! תזכור: אנחנו תמיד נמצא אותך, לא משנה איפה תהיה: במנוסה, בכלא, עם אמא שלך. אנחנו לא שוכחים אף פעם. אנחנו תמיד מענישים. אם תצייץ עלינו אפילו ציוץ קטן — הפעם הבאה לא תהיה נחמדה."

מראדו הרפה משערו של חורחה. ראשו נשמט לאחור.

"ועוד דבר אחד," מראדו שלף את הטלפון הנייד שלו. הוא חיפש בתמונות שלו והחזיק את הטלפון מול פניו של חורחה.

"אתה מכיר את הבחורה הזאת? דיברתי איתה עליך. אתה יכול לשאול אותה. אני מכיר אותה טוב. אני יודע איפה היא גרה, איפה היא לומדת, איזה שיעורים היא לוקחת. אל תדפוק לה את העניינים. חבל, היא בחורה יפה."

25

חורחה התעלף ושב להכרה לסירוגין.

הכאב היה עצום.

הוא עצם את עיניו, חיכה, שמע את היוגוסלבים עוזבים, רשרושים ביער. קולותיהם התרחקו. הוא חיכה, הקשיב.

לבד.

ספג מכות רצח. לא יכול לזוז. רגליו היו רדומות. גם זרועותיו היו הרוסות לחלוטין. בגבו עדיין היתה תחושה. הוא איבד את ההכרה.

הוא שב להכרתו. שמע מכונית חולפת בכביש. שמע את פעימות לבו. הוא ניסה להזיז את זרועו. הכאב היה גדול מדי.

הוא הקיא.

הוא שכב דומם.

מחשבות ברורות: חורחליטו ביער האגדות. מעוך. זרוק. מושפל. חשב שיהיה מלך, ולמעשה הוא המתרומם התמים ביותר בעולם. הם חיפשו את פאולה. בבקשה, אלוהים, עשה שלא פגעו בה, שלא השפילו אותה. הוא יתקשר אליה כשיסיים פה, כשיצליח לקום. פאולה — האחות הטובה ביותר בעולם.

הוא צלל אל האפלה.

היא הסכינה עם ההתנהגות של חורחה הקטן. כשהיה בן ארבע־עשרה הגיע הביתה עם מכתב מבית הספר:

הריני להודיעך שחורחה סלינס בריו יושעה מבית הספר "טוּרבֵּרי" למשך שישה שבועות החל באחד במרס השנה. הסיבה לנקיטת צעד זה הוא הקושי הרב שלו לשתף פעולה עם אחרים, השפעתו השלילית על תלמידים אחרים ותפקודו הכללי בבית הספר. שוחחתי איתך על אודות הבעיות של חורחה כמה פעמים בעבר, ואף שוחחנו עם יועצת בית הספר אינגה בְּרִיט־לִינְדבְּלום על מתן הזדמנויות לחורחה להגיע להסכמה בנוגע להתנהגותו. למרבה הצער, התנהגותו ההרסנית החמירה בשליש הנוכחי, ובשלושה בפברואר השנה שוחחנו כולנו יחד על כך. לבית הספר לא נותר אלא להשעות את חורחה למשך התקופה הנ"ל. סולנטונה תציע לימוד ביתי. אל תהססי לפנות אלי אם יש לך שאלות כלשהן.

מנהל בית הספר,

יאן לינד.

אמא בכתה. רודריגז הכה אותו. חורחה חשב, אם אבי האמיתי היה פה, הוא היה מחזיר אותי לצ'ילה. אבל פאולה לא כעסה. היא לא היתה אדישה. לא תירצה תירוצים. היא פשוט היתה נחמדה. היחידה שבאמת דיברה עם חורחליטו. היא הסבירה, "אתה הנסיך שלי ושל אמא. אף פעם אל תשכח את זה, לא משנה מה תעשה. אתה הנסיך שלנו."

מישהו ביער קרא בשמו של חורחה. הוא שכב דומם ככל האפשר. האם היוגוסלבים חזרו?

איש לא הופיע.

הקיא הסריח.

הוא היה גמור. מחוסל. היוגוסלבים היו חכמים משחשב. הוא היה צריך להיות זהיר יותר, זה בטח ההנגאובר. כמה זמן עקבו אחריו מראדו והאחרים? הם לא היו על האוטובוס, הם לא היו בקרון הרכבת התחתית. הוא לא ראה אותם בחתנת האוטובוס בקיי־טי־אייץ'. הוא לא ראה שום מכונית שעוקבת אחרי האוטובוס. האם עקבו אחריו מסולנטונה? איך ידעו שהוא נמצא אצל ואדים? חשד: הרוסי הבן זונה בטח הלשין. או שזה היה מישהו בבר בלילה הקודם. האם אנשים זיהו אותו? זונות.

הוא ניסה להזיז חלק קטן יותר בגופו: את אצבעו המורה. בהתחלה לא היה מסוגל להרגיש אותה. כעבור שלוש שניות כל גופו פעם בכאב. יותר מדי כאב. הוא צרח בקול. לא עניין אותו אם היוגוסלבים עדיין בסביבה.

מישהו שוב צעק את שמו.

הוא הקיא.

על שפתיו היתה תפילה: האם שילדה אותך. בראשו המחשבות: במי אני יכול לבטוח? בסרחיו? באדי? באשור? אני יכול להתקשר לאמא? האם אעז להתקשר לאחותי? הבריחה שלו מהכלוב היתה חלקה, מתוחכמת, מהירה. המוצלחת ביותר עד כה. אבל החיים לאחריה — חורחה לא הפעיל חשיבה לטווח ארוך. הוא חשב שיהיה לו קל. הוא טעה כמו כל האחרים. הוא היה חלש, רצה לחגוג, נזקק לבילוי בחברה.

הוא ניסה לפקוח את עיניו.

סביבו היו עצי אשוח. האור שהבליח מבעד לענפים צייר דוגמה מנוקדת על הקרקע. חומה, בולטת, ריקה. לא היתה שום ציפור שיר.

מה יקרה עכשיו? להסתכן כדי להשיג את כספו של רדובן זה עניין אחד. אבל לסכן את אחותך?

הוא חשב על שני הקעקועים שלו. על זרועו השמאלית היה שטן מחייך. כולו שחור. על גבו היה צלב עם הכיתוב "הגבר" באותיות גותיות. הוא חשב שהוא הגבר בעל התוכנית הגאונית, אבל למעשה הוא היה סתם לוזר שנדפק.

נפל חזק.

26

בחור מפונפן מטייל ביער הקסום. יו חיפש את חורחה. שתי אפשרויות: הצ'יליאני שוכב פצוע במקום כלשהו ביער, או שהיוגוסלבים לקחו אותו איתם.

הוא התחיל בצד ימין. צעד בקו זיגזג. קודם התקדם כתשעה מטרים קדימה, ואז פנה שמאלה ושוב תשעה מטרים קדימה.

הוא חשב על הסרט "שיגעון בחלל". "סרקו את המדבר!" כך פוקדת הקריקטורה של דארת ויידר. בסצנה לאחר מכן מעבירים עוזריו מסרקים ענקיים בחול. מל ברוקס, כל כך עלוב אבל כל כך שנון.

יו סרק את היער.

הוא לא מצא את חורחה בין העצים.

שעה ועשרים דקות קודם לכן הגיע יו למלמווגן והספיק לראות מישהו שנראה כמו חורחה עוזב את הבניין. הבלש יו נרתע כמה צעדים לאחור, מאחורי הפינה. הצעד הזה התברר כצעד נכון. הוא הציץ החוצה. ראה גבר ענקי יוצא ממכונית ועוקב אחרי הצ'יליאני. משהו לא היה בסדר. האיש לא ניגש לחורחה. הוא שמר על מרחק של כמה מטרים. לאחר זמן־מה היה ברור שהענק עוקב אחר הצ'יליאני.

מראהו של האיש תאם את כל המאפיינים של מאפיונר יוגוסלבי: ז'קט עור באורך בינוני, צעיף, מכנסי ג'ינס שחורים, נעלי עור, צוואר שלא היה מבייש את הענק הירוק. זרועותיו נחו בזווית בצדי גופו, והוא נראה כאילו הוא סוחב טלוויזיה באופן קבוע. שיער שטני קצר. לסתותיו חשפו דיאטת טסטוסטרון מחמירה.

למה, לעזאזל, עבדול־קארים הכניס אותו למצב הזה? יו הרגיש כמו חוקר משטרה כושל. הוא לא העז להתקרב לחורחה, אף שהיה קרוב מאוד. השאלה הגדולה ביותר היתה מיהו היוגוסלבי הענק. האם גם המאפיה הסרבית רצתה לעשות שימוש בידע של חורחה בנושא הקוק?

הוא המשיך לעקוב אחריהם לתחנת הרכבת הפרברית. יו נותר עומד למרגלות המדרגות הנעות ושמע את הרכבת מגיעה לתחנה. הוא עלה בריצה למעלה וזינק אל אחד הקרונות. הוא ראה את היוגוסלבי מבעד לדלתות הזכוכית המובילות לקרון הבא. תודה לאל.

מתח. יו שכח לחלוטין את נושא קמילה.

היוגוסלבי הענק ירד בתחנה המרכזית. יו לא ראה את חורחה אבל הניח שהיוגוסלבי בעניין. הוא עקב אחריו.

הוא ירד בקיי־טי־אייץ' ופער מרחק בינו לבין היוגוסלבי. הוא ראה את חורחה עומד בתחנת האוטובוס. יו צעד בנחישות לכיוון אותו האוטובוס. הוא היה צריך להיראות כאילו מטרתו היחידה בחיים היא עלייה לקו שש מאות ועשרים. הוא חלף על פני היוגוסלבי הענק בדרכו לשם. כשני מטרים הפרידו ביניהם. יו לא היה יכול להחליט אם עורר חשד בכך שעלה לאותו האוטובוס שחורחה עלה עליו, אבל הוא חש את נוכחותו של היוגוסלבי כאילו עמדו פנים אל פנים במעלית צפופה. האיש הקרין סמכותיות.

כמה אנשים עלו לאוטובוס אחרי חורחה, אבל היוגוסלבי לא היה באוטובוס. האם ויתר? חורחה נדחס למושב ליד אישה בגיל העמידה שהחזיקה תיק בחיקה. שני ילדיה של האישה ישבו במושבים שלפניהם ואכלו גביעי גלידה. אחד המושבים מאחוריו היה פנוי. השני היה תפוס על ידי איש זקן שחבש כובע בייסבול. זה לא הזמן לדבר עם הצ'יליאני, הוא ייאלץ לחכות עד שיֵרד. יו התיישב מאחור.

הוא ירד באותה התחנה שבה ירד הצ'יליאני. הוא שמר על מרחק של כמה מטרים ממנו. לאחר זמן־מה הגיע היוגוסלבי בריצה. הוא הבין: הם נמצאים שם. כעבור שלושים שניות שמע צרחה. נבהל. מה, לעזאזל, הוא אמור לעשות? הוא רץ לתוך היער. עמד דומם והקשיב. חיכה. עכשיו הוא כאן. הוא חיפש את חורחה אבל לא הצליח למצוא אותו. לאחר שהתקדם כמה מאות מטרים עבר לצד הנגדי. היה שווה לבזבז עוד שעת חיפושים.

הוא שמע צרחה. לא חזקה כמו הקודמות, אבל היא עדיין נשמעה כמו זעקת כאב.

הוא ניסה ללכת בכיוון הקול. הביט סביבו. הוא ראה עצים כהים, מחטים שכיסו את השבילים. ענפי עצי האשוח נגררו על הקרקע בכמה מקומות והסתירו את מה שעשוי להימצא מתחת להם. יו ניגש, הרים את הענפים והסתכל.

המחטים שרטו אותו. היער לא ממש היה הסביבה הטבעית שלו. והוא פחד כל כך, עד שכמעט חירבן במכנסיים.

כשבעה מטרים לפניו הוא ראה שקיות פלסטיק, מלאות במצרכים, מפוזרות על הקרקע. יו המשיך בשביל ובהמשך ראה אדם מצונף. האם זה הצ'יליאני? האם הוא חי?

יו הביט סביבו. היוגוסלבים לא נראו בסביבה. הוא צעק. אין תשובה. הוא התקרב. הבנאדם נראה מת. יו כרע לצדו ואמר את שמו של חורחה. ממש לא רצה למצוא גופה של אדם שנרצח.

לבסוף זכה לתגובה.

חורחה, שעיניו עדיין היו עצומות, מילמל, "לך מפה."

יו לא ידע מה לומר. הוא חש הקלה כשגילה שהבחור עדיין חי. אבל לכמה עזרה יזדקק? זה לא רעיון טוב להזעיק אמבולנס.

"שלום. איך אתה מרגיש? אני יכול לעזור במשהו?"

"עוף מפה."

"טוב לשמוע שאתה בחיים. אני יודע מי אתה. אני מזהה אותך. חיפשתי אותך שעות."

חורחה פקח עין אחת.

"ומי אתה, לעזאזל?"

"קוראים לי יוהאן. אין לי מושג מי עשה לך את זה ולמה. אתה נראה נורא. ואתה בטח זקוק לעזרה רפואית. אתה חייב להקשיב לי. יש לי חדשות טובות."

"אמרתי לך לעוף. אין לך שום קשר אלי ובחיים אפילו לא ראיתי את הפרצוף שלך."

"תתרכז. קוראים לך חורחה סלינס בריו וברחת מאוסטרוקר בשלושים ואחד באוגוסט. מאז אתה במנוסה. אתה מכיר את עסק הקוקאין טוב יותר מכולם. אתה מלך הקוק באזור סטוקהולם. אתה מקשיב או מה?"

חורחה שכב דומם. הוא לא אמר דבר. אבל גם לא אמר לא.

"אני עובד בשביל ערבי — עבדול־קארים חייג'. אתה מכיר אותו?"

חורחה שוב הרים את מבטו. יו פירש זאת כסימן: תמשיך לדבר.

"הוא משתף אותי בעסק הקוק. אני מוכר לקהל של סטורפלן ומרוויח בגדול. אפשר להוציא מהם אפילו אחד־עשר אלף לגרם. זה לא רע. אבל תאר לעצמך מה היה קורה אם היינו מעלים את מחיר הקנייה עוד יותר. זה מה שנעשה כשנתרחב. ואנחנו מכירים אותך. אין לך חיים בלי העזרה שלנו. יש עוד אנשים חוץ מהמשטרה שמחפשים אותך. תשכח מהם עכשיו. אנחנו נעזור לך להשתקם. דרכון מזויף, פזטות — כל מה שתצטרך. לשוטרים אין שום סיכוי. וגם לא ליוגוסלבים האלה. אם תעבוד בשבילנו נהפוך אותך לאיש עשיר."

יו הסדיר את נשימתו. חורחה נראה מעולף, אבל יו התעלם. הוא חשב על העניין ימים ארוכים, ועכשיו התחוור לו עד כמה הוא נרגש. הוא התקשה להירגע.

"תקשיב, בנאדם, אנחנו עוקבים אחר ההתפתחויות בסטוקהולם. הקוק הולך לפרברים, לשיכונים. זה הטרנד הגדול, הסם של כולם. זה יהיה כמו גראס. והמחירים יורדים בכל יום. כשהיית בפנים זה היה שתים־עשרה אלף לגרם? עכשיו יש המון אנשים שמוכרים שמונים וחמישה אחוז קוק בשמונה מאות. זה אומר שהנפח הולך להיות מטורף. ואנחנו יכולים לקנות במחירים נמוכים כי יש לנו קשרים טובים. יהיה גידול קיצוני בתוספת ההכנסה. ופה אתה נכנס לתמונה. אתה תעזור לנו להכניס יותר. והדבר הכי חשוב — אתה הולך למכור בפרברים. העיר הזאת תהיה שלנו, אתה מבין? שלנו!"

חורחה ייבב ואמר, "עוף מפה, חתיכת הומו."

חלק שני

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “כסף קל”