יודה, גיבור הרומן בובת תרנגול, הוא גנן בן שלושים וקצת עם כרס לא קטנה, עם בקבוק בירה בצהריים וכוס ויסקי בערב, בוץ מתחת לציפורניים ופה ג'ורה. נמרוד איטקין בנה לו עולם שלם של גינות שהוא מטפח ונשים שאיתן הוא משתולל, חרמן ורגיש, עצוב ושמח, וכל הזמן מאוהב לגמרי ביוליה היפה להדהים והמטורפת. מתחשק לנזוף בו, לתת לו בראש, לנחם אותו ואולי לנסות לחנך אותו – אבל אט-אט מתברר שהוא בעצם מנחם אותנו ומחנך אותנו, מנחה אותנו איך להניח לנימוסי השולחן המגבילים והמאבנים שלנו – ולחיות עם כל הלב. נמרוד איטקין נולד בנהרייה. בגיל שש נהג להופיע לפני ילדי הגן ולספר להם את עלילת הפרק האחרון של הרובוטריקים. בבית ספר יסודי הקריא שיעורי בית ממחברת ריקה. את חטיבת הביניים עבר כשברקע איום הפנימייה ובכיתה י' כבר הועף משני בתי ספר. בי"א עף מבית ספר אקסטרני. מהצבא השתחרר בדרגת רב"ט ומאז עבד בעשרות עבודות שונות. בין לבין למד כתיבה בסם שפיגל וטייל שנה באוסטרליה וניו זילנד. כיום לומד קולנוע במכללת בית ברל.
קטגוריות: מבצעי החודש, סיפורת עברית
אני איש חדש. אני רגוע!
אין מוצא, חם.
היה חם מכדי לנשום ואני הייתי בתוך הטנדר. האוויר בחוץ היה שכבה מוצקה של חום. עוטף ומחבק, ממש חונק. כמויות של חום, ארגזים של חום. הרמתי בקבוק מים שהיה זרוק על רצפת הטנדר, המים היו רותחים, אבל עדיין היה מדובר בנוזל. הגברתי את המזגן ופניתי ימינה. עשן הסיגריה חנק, הוא מילא את הטנדר ולא היתה ברירה אלא לפתוח חלון. החום זינק פנימה, התיישב לידי וצעק, סע! סע! סע! תן גז! סגרתי את החלון וניסיתי למשוך עוד קצת, הצבתי לעצמי אתגרים קטנים — עד התמרור עצור, עד שם אני לא פותח את החלון, בסוף אתרגל לעשן, חשבתי. ניסיתי. טעיתי. מפתיע?
כשעצרתי בתמרור, פתחתי חלון וזבוב זינק לרכב. יופי! חשבתי, טרמפיסט. הוא טייל על השמשה הקדמית, על ההגה, על השעונים, הכפתורים, על ידית ההילוכים, על החולצה שלי, על הפנים שלי, על האף שלי! הוא התיישב מעל הרדיו ושיחק עם הידיים שלו. הרמתי את היד באוויר, עם סיגריה בפה, יד אחת על ההגה, הנחתי אותה במהירות. פיספסתי אותו. מפתיע?
צפירה של מכונית העירה אותי. הרמתי את היד לסמן "מצטער" ומיד קיבלתי סט של קללות ותנועה של "זין" עם היד. "מצטער, גבר!" צעקתי מהחלון. "לך תזדיין!" הוא החזיר.
"טוב, חבר'ה, אחד חייב לעוף מפה, הסיגריה או הזבוב!" צעקתי. הזבוב התיישב לי על האף, זרקתי את הסיגריה החוצה. המשכנו בנסיעה אני והזבוב, כמו שני חברים הכי טובים. הוא מטייל מצד לצד, מזמזם את זמזומו, ואני שורק את שירי, "בבקשה לך מפה…" שיר יפה, לחן עממי. חניתי וסגרתי את הזבוב בתוך הטנדר. הסתכלתי עליו וצחקתי. אבל לא היה לי זמן לבזבז, היה לי תור לרופאה בעוד ארבע דקות. הלכתי בצעדים גדולים. משהו בין דילוגים לריצה. הרגליים הסתבכו על המדרגות אז עצרתי רגע והסברתי להן מחדש. נכנסתי לקופת חולים וחיפשתי את החדר של הרופאה. המטרה היתה למצוא אותו תוך שתי דקות בלי להיעזר בפקידות הסבלניות. הזעתי בחיפוש וידעתי, יש רק שתי דקות. אחרי שתי דקות מישהו כבר יתנפל על התור שלי ואז נגמר הסיפור. רצתי מצד לצד. קומה אחרי קומה. חדר 101 חדר 108 ואז חדר 124, ואיך הוא הגיע לפה? חזרתי אחורה. רצתי וזרקתי תחת בפניות חדות. עשן יצא מהנעליים. "'סתכל לאן אתה רץ!" צעק מישהו. עברתי ליד ברז של מים קרים. הייתי צמא. ואז, בדיוק כשהמים נגעו בשפתיים המתבקעות, ראיתי אותו. חדר 105 ועל הדלת כתוב חנה ושם משפחה רוסי — כמה ס' ועוד הרבה אותיות מסביב. על הדלת, ליד השם של הרופאה, היה כתוב "רופאת משפחה". זה תמיד עושה הרגשה טובה, רופאת משפחה. כאילו אנחנו מכירים שנים. אבא שלי מטופל שלה, סבא שלי היה איתה בגן. היא בכלל עושה את החגים אצלנו!
רצתי לדלת. הזזתי את הילד החולה הצידה, עקפתי את הזקן עם המקל, נגעתי־נגעלתי מהגמד, אהה, סליחה, זה עוד ילד! ליד הדלת ראיתי אמא שחורדינית שמנה עם שני ילדים קטנים. שני הילדים טיפסו עליה כמו על הר. בקצה ההר, במקום שלג, היה בלונד עם שורשים שחורים. הר מבאס. האצבע רצה על הרשימה שתלויה על הדלת עד שראיתי את השם שלי ליד השעה 14:05. הסתכלתי על השעון. 14:04. מעולה! אחרי היתה כתובה שמרית אסולין. "מי זאת שמרית אסולין?" שאלתי וכל כך רציתי לראות את הפרצוף המתאכזב. "אני," ענה ההר השחורדיני.
"אז אני לפנייך."
"מה? איך?" היא רתחה אבל שמרה על קור רוח. משהו שצריך להעריץ. האמת, אולי הייתי צריך לתת לבחורה כזאת את התור. אבל איך אומרים, ברוך הבא לעולם גברת, ונתראה ביציאה!
"נעים מאוד, יודה," אמרתי. התיישבתי על הספסל. ניגבתי את הזיעה לאט והתזתי על הרצפה. "פייי, איזה חום היום, הא?" אבל אף אחד לא ענה. כולם היו שם שעות, ראיתי את זה לפי המבט שלהם. ראיתי את זה לפי הצורה שלהם. הם הסתכלו עלי ושנאו אותי. נכון שאני מזיע ומתנשם אחרי ריצה, אבל הם ידעו כמו כולם: הכול עדיף על לחכות בתור! מי שמגיע בדיוק לתור הוא המנצח, אבל מי לוקח כזה סיכון בחיים שלו. מי רוצה לפספס, שיעקפו אותו, לריב, לוותר לזקנה, לרחם על הילד, לתרום לסביבה שרק מתה לחרבן אותו החוצה. הסתכלתי על הדלת בחוסר סבלנות. "יש מישהו בפנים?" שאלתי. אף אחד לא צחק. אין הומור בקופת חולים, רק ברכות "תרגיש טוב" ו"תהיה בריא", אולי "חג שמח", אם יש איזה חג בפתח.
הדלת נפתחה. קמתי מיד והשתדלתי לא להסתכל על החברים שבחדר ההמתנה. איזה סיוט התורים האלה.
על הרצפה בחדר של הרופאה, ממש ליד הדלת, היה זרוק עציץ. הרופאה היתה עסוקה במחשב ואני הרמתי את העציץ, העמדתי אותו ונתתי לו ליטוף קטן. זה המקצוע שלי, וכאב לי לראות אותו שוכב ככה. חוץ מזה תמיד טוב לפתוח אצל רופא בטוב. "תמתין רגע, אני חייבת לסיים להזמין תרופה," אמרה הרופאה ואני התיישבתי מולה.
"כן," אמרה כשסיימה.
"לפני חודש, אולי יותר, היתה לי דלקת רצינית בגרון, מאז שהיא עברה יש לי כל הזמן עקצוצים כאלה. אני גם יורק המון ליחה צהובה."
היא הסתכלה עלי. אין תגובה. פשוט מסתכלת.
"ליחה צהובה זה סימן רע, לא?" ניסיתי.
שתיקה וזוג עיניים בוחנות. בסוף היא אמרה, "אני לא חושבת שזה פיזי."
"מה?"
"מופיע במחשב שהיית חולה לפני חודש. אבל עכשיו אני לא חושבת שזה פיזי."
"אני לא בטוח שאני מבין."
"אין בעיה!" היא צעקה קצת בעצבים. "תוריד חולצה ותשב על המיטה, אני אבדוק אותך."
הורדתי חולצה. התביישתי. התיישבתי על הנייר הסופג והרגשתי כמו בורקס. היא נגעה בי עם הסטתוסקופ הקפוא. היא הסתכלה לתוך האוזן. "למה אין לך חברה?" שאלה.
"מאיפה את יודעת שאין לי חברה?" שאלתי בביטחון. מין ביטחון כזה של אחד שיש לו חברה.
"אל תתבייש ממני, אני רופאה. למה אין לך חברה?" היא התעקשה.
נשברתי. "לא יודע, פשוט אין…" הייתי יכול לשקר, אבל שנינו היינו יודעים שאני משקר.
"תשמע, יודה, כמו שאתה מזניח את עצמך זה נראה שהרבה זמן לא היתה. יש לי חדשות בשבילך, יודה. אתה אוכל יותר מדי, מעשן יותר מדי ונראה שאתה גם שותה הרבה אלכוהול. במה אתה עובד, יודה?"
"אני גנן. של צמחים, לא של ילדים," מילמלתי את התשובה הקבועה שלי.
"לא חשבתי שאתה של ילדים," אמרה והסתכלה עלי במבט השופט הזה שלה. "עבודה פיזית היא לא תירוץ להזנחה, קח את עצמך בידיים. בן כמה אתה?" שאלה.
"שלושים ואחת," עניתי על סף דמעות.
"אתה כבר לא ילד. יש גבול כמה הזנחה הגוף יכול לספוג," היא סיכמה וחזרה לשבת בכיסא. "אין לך שום דבר בגרון, יודה, אתה יכול ללבוש את החולצה."
לבשתי את החולצה. לרגע אחד קטן רציתי לזרוק הכול מהשולחן שלה, להוריד שוב חולצה, לעמוד על השולחן עם ידיים על הכרס, ללטף את עצמי ולצעוק, "אוהבת רוק'נרול?" אבל כמו תמיד, רק עמדתי מולה כמו שמוק, מחכה לשחרור שלה כדי שאוכל לרוץ לטנדר ולבכות שם.
"קח את עצמך בידיים, יודה, יש לך פנים יפות ולב טוב, אני בטוחה שאם תעשה מאמץ תראה שאפשר לחיות יותר טוב."
"טוב…" מילמל הילד הקטן שבי. המשכתי לעמוד שם בלי שמץ של מושג מה אני אמור לעשות. היא הרימה את הראש מהדפים. "אתה משוחרר."
טסתי משם. רצתי מהר. בלי להסתכל על האנשים.
התיישבתי בטנדר. הסתכלתי על עצמי במראה. טוב, שמנמן, ניקח את עצמנו בידיים? בלי שווארמות בלי טחינה ובלי ויסקי. מעכשיו הכול בריא! מה אכפת לך? אולי בסוף עוד יצא לנו זיון מכל החרא הזה. ההוא שבמראה החזיר חיוך וענה, בוא נחגוג את הדף החדש באיזה לאפה? ושנינו צחקנו כל הדרך לאיילון צפון. כי אין לי זמן! באמת שאין לי רגע דל להניח את הרגליים על השולחן ולמצוץ את הפילטר עד הסוף. רק תוך כדי עבודה, רק תוך כדי נהיגה. רק תוך כדי מחשבה על דברים אחרים. ובסוף נשאר ביד הפילטר החום והרטוב הזה. החיים דורשים רק עבודה, לא יותר!
אדם חדש ופתוח נוהג בכביש, כולם לזוז!
***
הייתי צריך להגיע לגינה שהילאל, העובד שלי, נמצא בה. שם יפה, הילאל. בערבית זה ירח. אבל למי באמת אכפת? כבר צהריים ואולי כדאי שאביא לנו משהו לאכול. ומהיום אוכלים בריא! שזה אומר סלט. אולי קצת טחינה. טיפה פיתה ושלוק של מיונז, לא בגלל שאני רוצה. רק כדי שהחרא הזה ירד חלק בגרון. כוס אמכּ! הבטן שלי מסתירה כבר חלק מההגה. עוד כמה חודשים כאלה אני אוכל לתקוע את ההגה בין הזין לסוף של הבטן, כן, שם, בקפל הזה, וככה תמיד אוכל לנסוע ישר. אוכל לנפנף בידיים ולצעוק החוצה, "הופה! בלי ידיים!"
די כבר עם הגישה השלילית הזאת! בן אדם, תרד ממני! תעשה לי טובה, בסדר? גם ככה קשה. פשוט די! תהיה פתוח, תקבל דברים. תרים את הראש ואל תגרור את הרגליים. תהיה גבר! ותוציא כבר את הידיים מהכיסים! רגע, איבדתי את עצמי. הילאל!
התקשרתי אליו. "הילאל?"
"מה קורה, יא עמי?"
"הכול בסדר?"
"מה אמר הדוקטור?"
"כרגיל…"
"אז תעשה כבר דיאטה!"
"כן, כן. אל תדאג. אז מה קורה בגינה?"
"אה כן. סיימתי את הגינה, רק לעשות עשבים פיניש וחאלס."
"יופי, יופי."
שתיקה.
"הילאל, כבר אכלת?"
"מה אני אוכל, יא עמי? אני בגינה הזאת כבר שעתיים."
"שעה," אני מתקן.
שתיקה.
"כן, שעה. אבל זה גם הרבה."
"אז אכלת?"
"לא, יא זלאמה, מה אני אוכל?"
"אתם הערבים אוכלים הכול, לא? קח איזה עשב תעשה לך פיתה."
"חאלס, אתה מפריע לעבוד!"
"אל תזיין לי את המוח, הילאל! אתה שומע אותי?! אתה עצלן!"
"וואלק, אתה במצב רוח הזה."
"כן!"
"כוס אוחתכּ יא יהודי, בסדר? אני עובד, עזוב אותי!"
"תגיד לי דבר אחרון, אתה רעב או לא?!"
"כן, רעב."
"יופי שאתה רעב. תן גז, יש לנו עוד שלוש גינות ואז הביתה! תאכל בבית! שהחברה היהודייה שלך תבשל לך!"
"כוס אוחתכּ, יא יהודי!" הוא צעק וניתק.
צחקתי בקול. מקווה שבאמת הרגזתי אותו. רק בגלל שהוא מתעצבן מהר אני כל כך אוהב אותו. יותר מחמש שנים אצלי, ועדיין מתעצבן כאילו פעם ראשונה אני מדבר איתו. הוא חבר טוב, כמובן רק לשעות העבודה. לא בגלל שהוא ערבי. באמת! בגלל שאצלי יש כלל של הפרדה ברורה בין חיים בעבודה ובין החיים באמת. אולי זה קצת בגלל שהוא ערבי. אבל ממש קצת.
על הכביש המהיר, בין קצה לקצה של העיר הגדולה, אני מרביץ. מגדלים משני הצדדים ונחל איילון הוא כביש מהיר. הזרימה מהירה ואני נותן מכות על הגז. חותך מצד לצד, מנסה להגיע ראשון. ואז אני נזכר. לאט, רגוע. חיים חדשים. אני מוריד את המהירות ובמחלף עולה לשכונת אפקה.
עצרתי באיזה פינה שמוכרים סלטים בהרכבה עצמית. כשנכנסתי ראיתי שהוא מוכר גם באגטים עם כל מיני דברים מעניינים בפנים. טוב, להילאל אני חייב לקנות באגט, נכון? ולי אני אקח איזה דלי של סלט.
"שלום," בירכתי את המוכר, אבל הזבל הזה בכלל לא התייחס. ככה זה במקומות כאלה. כמה שהאוכל פחות משמין ככה היחס יותר חרא.
"סליחה? אפשר להזמין?" קראתי שוב.
קיבלתי יחס.
"תגיד, הסלט שלכם גדול?" שאלתי.
"כמה אנשים אתם?" שאל המוכר.
"שלושה," אמרתי. בטח הילאל ינשנש משלי אז אני אקח יותר. הי! זה בסך הכול סלט!
"תשמע, אני אישית לא מצליח לגמור את הסלט הזה…" אמר המוכר שהיה בעובי של כלום. מהדף נייר הזה אני מקבל המלצה על אוכל. סבבה, די. תהיה רגוע. חדש, חדש.
"כן, יופי לך," אמרתי. "תן לי סלט אחד גדול, באגט עם שניצל ועוד באגט אחד ריק."
ואז הוא התחיל לשגע אותי. "אתה רוצה תירס?"
"כן."
"פטריות?"
"כן."
"חציל קלוי? פלפל אדום? קרוטונים? פטה? טונה? עלים ירוקים? שעועית ירוקה? צהובה? אפונה? אנשובי? זעתר? בזיל, פטרוזיליה?"
"כן, כן, כן! שים הכול, זה סלט, לא?"
לקחתי. שילמתי. ברחתי. כוס אמכּ המקומות האלה!
זרקתי את שקית הדיאטה הזאת מאחורה והרבצתי ברחובות צרים. התפללתי שילדים קטנים לא יקפצו בין מכוניות חונות, אבל להוריד את הרגל מהגז? אין סיכוי! למי יש זמן לזה. האטתי ליד בחורה יפה וזרקתי לה קריצה. היא לא ספרה אותי. פספוס שלה, לא רואה שיש כאן בן אדם חדש? נתתי גז עד שהגעתי לגינה.
"הילאל!" צעקתי עוד מתוך הטנדר. לבשתי את כובע הבוקרים ונתתי לעקבים של המגפיים לצנוח בקול על הכביש. צריך לתת את הנקישה על האספלט בזווית נכונה. בחנתי את הסביבה. היה אוויר של יולי בחוץ והחום לא הניח לאף אחד. אני החקלאי העירוני. אני הקשר לטבע האורבני. אני הוא יודה הקאובוי המודרני והמדים שלי הם בגדי עבודה! הרכבתי את משקפי השמש על האף, הדלקתי עוד סיגריה ולקחתי את שקית הדיאטה על הכתף. איזה פוזה, ינעל העולם! חסרות רק יריות באוויר. נכנסתי בצעדי בוס לתוך הגינה. הסתכלתי על העבודה של הילאל. לא! בחנתי את העבודה של הילאל. הגינה היתה מטונפת. בלגן. עלים על השבילים, עשבים מתעופפים ושקיות זבל מפוזרות. לעין רגילה זה נראה כמו סופה. לי זה נראה כמו אמצע עבודה, אולי אפילו לקראת הסוף. עצרתי ליד ערוגה ותלשתי כמה עשבים שהציקו בעין. עד שהגעתי לגינה האחורית חתכתי עוד שני ענפים יבשים שאמרו שלום לדלת כניסה. בסך הכול עשה עבודה טובה. ואז ראיתי אותו שוכב על הדשא מסתכל על השמים עם הנובלס העקומה שלו בפה. איזה מין ערבי הוא, חשבתי לעצמי. לא יוצא מהבית בלי נס קפה, מעשן נובלס ואין לו שפם. יש לו חברה יהודייה שלומדת משפטים בבין־תחומי ובסך הכול מדובר פה בערבי לייט או אולי ביהודי מחוזק עם הל.
"הילאל!" צעקתי והוא קפץ לישיבה. "תגיד לי, אתה לא ראית את שני הענפים היבשים האלה מול הדלת?"
"לא."
"מול הדלת, הילאל! באמת נו, מול הכניסה של הבית. איך שהם יוצאים, צהוב מול העיניים. איך אתה לא רואה?"
"עזוב אותך יודה, בחייך, גם ככה הם בחו"ל," הוא ענה את התשובה הכי מעצבנת שיש.
נשמתי עמוק ואמרתי לעצמי, דף חדש. חדש. הכול רגוע, הכול יפה. החיים הם כמו ענבים ירוקים… טוב, לא צריך להגזים. התקדמתי עם האוכל לכיוון המרפסת ושם התיישבנו לאכול.
תוך כדי בליסה היו לי כמה טלפונים. כמה מעצבנים וכמה דווקא מצחיקים. בין לבין לא הפסקתי לקשקש עם הילאל על שטויות. שמש חזקה דפקה לנו על הראש. הסלט היה טעים, הבאגט של הילאל יותר. וכמה שהיתה חסרה לי בירה. הילאל סיפר לי איזה סיפור מוזר על נקמת דם אצלם בכפר ואני צחקתי עד דמעות. דפקתי על השולחן וצעקתי, "אין לכם אלוהים, אתם! כולה עשתה אורגיה והרגו אותה בגלל זה." ואז חשבתי על זה רגע. "אם כבר, הייתי הורג אותה בגלל שהיא שכבה עם ערבים!"
"גם היא ערבייה!" ענה הדביל.
"זאת היתה הבדיחה!"
"וואלק, פעם היית מצחיק," ענה.
"מה אתה מבין בכלל מה מצחיק ומה לא מצחיק," מילמלתי ודפקתי ביס מהבאגט שלו. ואז הדלת של המרפסת נפתחה.
שנינו נבהלנו. "חשבתי שהם בחו"ל…" שבר הילאל שתיקה קצרה. עצרנו את הנשימה. זה לא שעשינו משהו אסור, אבל אם היינו יודעים שיש מישהו בבית לא היינו עושים הפסקה כזאת ארוכה ולא כזה רעש. וזה היה ככה. ממש כמו משהו שכבר נכתב. רגל חלקה הציצה החוצה. לבנה כזאת ואחריה בד לבן של מגבת. טיפה גוף יצא ואז נכנס. מה זה היה? דלת ההזזה נפתחה עוד ושוב רגל לבנה, בד של מגבת, יד עדינה עם ציפורניים בלי לק — ואז כולה היתה בחוץ.
היה לה קארה שחור עד הכתפיים. אולי בכלל לא קוראים לזה קארה אלא מדורג, מה אני מנסה להבין בזה. כשהיא נעמדה מולנו ראיתי אותה ברור יותר. חלוק רחצה לבן יבש על גוף לבן בצבע של מוות. עיניים כחולות. כל כך יפה ועם מבט כל כך קר. פנים לבנות, נפוחות משינה.
ישר התאהבתי בה.
ואז היא פתחה את הפה. "שלום בהמות. תגידו, אתם יכולים לאכול בלי כל הסיפורים המגעילים שלכם?"
"סליחה," מילמל הילאל.
"מצטער, חשבנו שאין אף אחד בבית," הוספתי.
"תקשיב, מר גנן," היא אמרה בטון מזלזל. "גם אם אין אף אחד בבית, זה לא סיבה למסיבה. תעשו את העבודה שלכם ותלכו מפה!" ואז היא חזרה פנימה.
החלטתי לתת לגינה הזאת טאץ' יותר רציני. מין פיצוי על הפדיחה. אז שלפתי את המגַזמת גובה מהטנדר. הוצאתי סולם וטיפסתי על הגדר החיה. החלטתי שאני מוריד את הגובה של הגדר. זה יכניס אור והכול יפרח. אולי הפדיחה תתנדף בצבעים של פרחים. לקוח טוב אסור לאבד. אחרי רבע שעה בערך נשברתי, עצרתי לסיגריה זריזה ליד המרפסת ושוב הדלת הזזה נפתחה. הלב פעם חזק והבחורה עם החלוק הלבן יצאה. הפנים שלה היו רגועות יותר, עכשיו היה אפשר לראות רק את היופי שלה. החלוק היה פתוח וראיתי שהיא בלי חזייה. לא היה לה חזה גדול אבל משהו בה גרם לי להרגיש חשמל בין הרגליים. הייתי מזנק עליה כאן ועכשיו על המרפסת! היא החזיקה מגש של קפה ועוגיות והניחה אותו על השולחן ורק אחרי זה היא התפנתה לסגור את החלוק שלה. לא מתביישת. אלוהים! מהופנט. חשמל. גלים של כיף בעורף. על סף הזקפה. בלי שהיא תגיד כלום הערצתי אותה.
"מצטערת על מקודם, פשוט רק קמתי משינה ו…" היא אמרה והשלימה את כל מה שרציתי. עכשיו נשאר רק דבר אחד פתוח בינינו, האם היא תרצה אותי?
"זה בסדר, אני מצטער. קצת הגזמנו, לפעמים הערבי שלי מדבר יותר מדי," עניתי.
"מוזר, אני שמעתי רק את הקול שלך."
שתיקה ומבט לתוך העיניים שלה.
"כן. זה נכון. הוא פשוט עושה חיקוי שלי, צועק ומשתולל. זה הקטע שלו. ערבים, נו, לכי תביני…"
היא צחקה. חייכתי. היא הזיזה את השיער מהפנים שלה ואז ראיתי את החיוך הקר. ומה אני עושה עכשיו עם הדבר הזה.
"טוב, אז הקפה הזה בשבילכם. שיהיה לכם יום טוב," אמרה והסתובבה.
"רגע…" אמרתי בלי שהיה לי המשך. היא הסתובבה ושוב סגרה את החלוק. מה שגרם לי לדמיין אותה עירומה. גונחת, נושפת בעורף שלי. מחבקת, כמעט חונקת, שורטת את הגב כשהיא גומרת. אוהבת אותך, לוחשת. זהו, עמד לי.
"ומי את?" שאלתי והיא דפקה לי מין מבט, אז הסברתי: "הבנתי שכל המשפחה בצרפת."
"אני מהמשפחה של דליה. שומרת על הבית."
"את מהמשפחה של דליה קליין?"
"כן, למה אתה כל כך מופתע?"
"כי את שונה ממנה לגמרי. רגע, זה לא יצא לי טוב. את נראית אחרת. שיט! את פשוט הרבה יותר יפה ממנה…" בסוף זה מה שיצא. חבל שלא שתקתי. אבל היא חייכה ואמרה "תודה" והסתובבה.
"רגע…" ניסיתי להמשיך. "מה?" היא שאלה, אחד כזה חסר סבלנות, אבל חייכה. אז חשבתי מהר מה יש לי עוד להגיד לה. מה לי ולפלרטוטים? אבל מתוך האדם החדש הזה, מתוך הדיאטה הזאת, שלפתי כרטיס ביקור ונתתי לה. "תשמעי, אם את כבר שומרת על הבית אז תתקשרי אם יש איזה בעיה בגינה."
"איזה בעיות כבר יכולות להיות בגינה, פרח נובל תגיע דחוף? הא, יודה?" היא אמרה בזמן שקראה את הכרטיס.
"אה, זו שאלה יפה," עשיתי את הקול הרשמי והיא צחקה. "תראי, גינון זה מקצוע מאוד קשה ומסוכן. מה אם פתאום באמצע הלילה מתפוצץ צינור?"
"אני חושבת שזה קשור לאינסטלטור," היא הפציצה בתשובה.
"כן, זה נכון!" הכרזתי בקול והרמתי את האצבע המורה. לקחתי אוויר, הסתכלתי לתוך הלוע של העיניים הכחולות ודיברתי ישר מתוך הלב. "אז אם את רואה עשב שוטה או צריכה סתם פרח צהוב, אם בא לך פקעת לקראת החורף שיגיע ואולי סתם משעמם לשמור על בית כזה לבד, תקשיבי ילדה, אם יש לך ג'וק או חס ושלום עכבר, אני יודה ואני לשירותך." ואז דפקתי נשימה גדולה. אני לא מאמין שזה הייתי אני! היא חייכה, הסתכלה על הכרטיס ואז עלי ואמרה: "עכשיו אני בטוח אתקשר."
כמעט התעלפתי, אבל החזקתי את עצמי חזק על הרגליים הרועדות. היא הסתכלה עלי עוד פעם אחת ואז סגרה את הדלת. זזתי לצד ונפלתי על הקיר.
וואו, זה הייתי אני? מי דיבר שם? מי זה הקליל הזה? חצוף, יוזם, מגניב. זה אני! הורדתי את הכובע וניגבתי את הזיעה, ואולי גם כמה דמעות של התרגשות. ראיתי את הילאל מסתכל עלי. "כן־כן, צודק, אני בא לעזור לך," אמרתי ופרץ של אנרגיה שטף אותי. רצתי מצד לצד. היתה לי מספיק אנרגיה לגמור את הגינה לבד. הייתי גומר על העולם באותו רגע אם מישהו היה מבקש. זזתי. הרמתי, הפלתי. צחקתי. נכנסתי בקוץ וצחקתי בפנים שלו. הייתי גדול! אמרתי לעצמי: גם אם היא לא תתקשר, אז מה. העיקר שהתחלתי עם מישהי. גרמתי לכוסית כזאת לצחוק. לחייך. שלפתי כמו אמן ההתחלות. מה, אני עושה צחוק? אני אמן! רצתי לברז והשפרצתי מים על עצמי. מה עובר עליך? תירגע! בחורה ואתה כבר משתגע? מרחף מעל הפרחים כמו איזה דבורה? ומה אם הכול היה בצחוק? ומה אם אתה סתם עוד אחד מאלף שמתחילים איתה? טוב. לא צריך לבאס. זה טוב שהתחלת איתה. אבל בוא ניכנס לפרופורציה. "תעזוב אותי!" צרחתי בקול. יש לי מצב עם רוסייה כל כך שווה שממש לא מעניין אותי מה אני אומר לעצמי. הילאל עבר והשפרצתי עליו מים. "מה יש לך?!" הוא צעק עלי. הייתי על הגג של הגינה.
בגינה הבאה כבר לא חשבתי עליה. הייתי מרוכז בשיח עם המון קוצים. בוגנוויליה. אמרתי לו, "שלום, אני יודה והזמן שאתה מתפשט פה על הקיר נגמר." שלפתי את המגַזמת והוא את קוצי הענק. "אההה!" צעקתי ונכנסתי בו. השתוללתי בפנים. אחרי כמה דקות של ריב יצאתי מבין גופות ענפים ששכבו על האדמה. הדלקתי עוד סיגריה והסתכלתי על הטבח הזה. ברגע שאני אסיים לפנות את הגופות יהיה פה קיר יפה. קיר חלק של צמח מסודר.
הילאל היה על המכסחת דשא. עושה שורות אחרי שורות, פס אחרי פס. הכול ישר! זה משגע אותי.
"הילאל!" צעקתי בלי שהיה לי מה להגיד. אני חייב להראות לו שאני ערני.
"מה?" הוא צעק.
לקחתי שאכטה של איזה שחקן קולנוע ודפקתי יריקה על האדמה. "אתה שופך את הדשא לבּלות בחוץ ולא על המדרכה, נכון?" שאלתי שאלה כל כך ברורה.
"כן, כן," הוא ענה כאילו ידע למה בכלל שאלתי. הוא שם את האוזניות בחזרה ואני צעקתי, "כוס אמכּ ערס, יא ערבי מניאק!" ברגע שהוא הוריד את האוזניות הסתובבתי והפעלתי את המגַזמת. לעוד רגע שמעתי אותו צועק, "מה אמרת, יא מניאק?" אבל זהו. ברגע שכלי מכאני עובד לא שומעים יותר כלום. חזרתי לשדה הקרב, ראיתי עוד כמה ענפים ששברו את הישר. הבוגנוויליה הזאת נתנה פייט רציני. אף אחד מאיתנו לא רצה לוותר. מדי פעם הייתי עוצר לקחת אוויר. באחת הפעמים האלה הרגשתי רטט בכיס. זה הפלאפון. הורדתי את האוזניות ואת המגזמת והסתכלתי על מספר שאני לא מכיר.
"צהריים טובים," עניתי בקול הרשמי שלי. קול העסקים.
"שלום, זה יודה?" שאל קול עדין.
"כן, זה יודה, במה אני יכול לעזור?" עדיין בקול הרשמי.
"היי, זו יוליה."
"שלום לך, יוליה. במה אני יכול לעזור?"
"אתה לא מזהה אותי, הא?"
"מצטער, יש לי הרבה לקוחות."
"אני מהגינה הקודמת. ממשפחת קליין. זוכר? דיברנו לפני חצי שעה בערך…"
"רגע, את עם החלוק?" לא שמעתי אותה עונה בגלל הרעש. "שקט!" צעקתי ואז הבנתי שהגנן שעושה את הרעש — הוא אני! "רגע, אני אכבה את…" מילמלתי וכיביתי את המגַזמת. בלעתי איזה חצי קילו רוק ברגע. "היי, יוליה."
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בובת תרנגול” לבטל
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות