לא כל היהודים המרוקאים היגרו לישראל. קומץ נותר במרוקו. בעיקר בקזבלנקה, העיר הלבנה שנבנתה בראשית המאה ה-20 על ידי הצרפתים כפּארק ארכיטקטוני שנועד לחיים טובים ומהנים. אל קזבלנקה הגיעו מתיישבים מכל הקולוניות הצרפתיות ומכל רחבי הממלכה המרוקאית. הם התגוררו זה לצד זה ופיתחו תרבות חיים יחידה במינה. בשנות השישים, צפיפות הדיור הייתה כזאת שאנשים התגוררו על הגגות, ומהם צפו אל האוקיינוס.
באבא הוא מאחרוני היהודים של העיר החושנית, השרה, הרוקדת וההוללת. הוא מארח על גגו אינטלקטואלים, פעילים הסתדרותיים ושאר דמויות שנבלעו בכור ההיתוך הישראלי, שגם פעל ככור שכיחה. יחד הם עוסקים בשירה ובספרוּת, בצוענים ובסוּפים, באפיקורוס ובשפינוזה. מפצחים גרעינים, נוגסים ארבֶּה קלוי ונהנים מנוכחותה של מריקה היפה. במשך היום באבא משוטט ברחבי העיר, המזמנת לו הפתעות, והוא מבלה את לילותיו עם הנשים הפגועות שלה. אמי בוגנים מציע כדרכו סיפור מסאי, שמשנה את תפיסת הקורא בצומת התרבויות, המקומות, הדמויות והז'אנרים.
קטגוריות: מבצעי החודש, סיפורת עברית
28.00 ₪
מקט: 978-965-92514-6-9
. 1 .
אני זוכר את באבא מדירת החדר בקומת העלייה, שבה התגורר. הרחוב נשא את שם אחד הנהרות מאיני-יודע-איזה עמק בצרפת, שהתחברו לכדי שכונה שבה נדחסו ערב רב של מהגרים. הייתה חצר של יהודים מגורשים שדיברו חַכִּיתִיָיה ונמנעו מלדבר ערבית, והייתה חצר של צוענים, מָרוקנים מדורי דורות, שדיברו ספרדית מתובלת במיטב הקללות הערביות. אלה חגגו באיפוק ובערגה, כאילו אבלם על הגירוש טרם הסתיים, ואלה בפראות ובהפגנתיות, בתור שליטיו המקוריים של הרובע. אלה שרו ממיטב הרפרטואר של שירי אהבה, ואלה שירי פלמנקו שהתלהטו. אלה הקפידו לשמור על צניעותם ולא יצאו במחול, ואלה רקעו ברגליהם, רומסים את אויביהם תחת רגליהם, מאיצים במחיאות כפיים ובקסטנייטות את מחולות החיזור שלהם. היו בתי כנסת לזכרם של אבות בעליהם ומִקדשים של כל מיני מסדרים סוּפיים. במקדש אחד היכו מאמינים בגרזינים על ראשיהם עד שהתמוטטו, במקדש אחר שחטו פר ופיזרו את חלקיו בארבע פינות השכונה כדי להסיר את הקללה. במקדש הגְנאוּוה ערכו כל מבקשי רפואה, אהבה ונחמה טקסים לגירוש שדים. הם חזרו לשורשיהם האפריקניים, חשופים ופראיים יותר מהשורשים ההודיים של הצוענים, צווחים, מייללים, מרעישים, מתישים את עצמם כדי להתיש את אויביהם, מחזירים בדרכם את השכונה לשפיות לפני ההתפרצות הבאה בין תושביה שאיש לא יֵדע מה מקורה, האם במבט שלא הוסט או במילה שלא הובנה. השכונה הייתה כה מעורבת עד שהיא לא הפסיקה לעבור מטקס לטקס, מתפילה לתפילה ומחגיגה לקריעה.
הביוב עלה לעיתים קרובות על גדותיו והציף את הרחוב הצר, אך השכונה הייתה מבושמת למדי. בבתי המידות של הערבים הדיפו פרדסים זעירים ריחות מעצי תפוזים ולימונים, תאנה ומֶדלָר, ולקראת ערב השתכרו יפהפיות הלילה ושיכרו את התושבים. בווילות של הצרפתים בללו ערוגות פרחים עונתיים את ריחותיהם והצפינו אותם בצלילי פסנתרים וכינורות. שערי ביתו של מנהל אחד מבתי הקולנוע בעיר נפתחו בפני מכוניות שרד עם וילונות מוגפים, שלא חשפו את פניו או את פני אורחיו אבל הותירו שׂרוכי בשׂמים. הקונסוליה האמריקאית, במלוא תפארתה הארכיטקטונית, התנוססה בשׂדרה שסגרה על השכונה מצפון, והקונסוליה האנגלית, עם ניחוח הודי, בשׂדרה שסגרה על השכונה ממערב. השכונה כולה גודרה בדקלים, שהכילו את ריחותיה ואת רעשיה. במעלה אחת השׂדרות התנוססה הקתדרלה הלבנה, ומולה בית הספר הגבוה לאמנויות. קזבלנקה הייתה אז עיר קוסמופוליטית, לתפארת הקולוניות הצרפתיות. בכתביו של באבא מצאתי את הפִּסקה: “קזבלנקה נולדה בחלום שכובש זר רקם בשבילה מרוב התמכרותו לכיבושים. היא עיר בלתי צפויה ובלתי הגונה. ממחזה למחזה, מתשוקה לתשוקה. ככל שמסתובבים ברחובותיה אתה מסתחרר איתה ומבקש לעלות ולכבוש את בית העירייה, נכנס לוויכוחים עם הרוכלים או פושט יד ומבקש נדבות.”
מאז שנוסדה בראשית המאה העשרים מסביב לגבעה שנקראת בפי השודדים והימאים “הבית הלבן”, לא הפסיקה העיר למשוך מהגרים מכל קצות הממלכה. מֵחבלי הסהרה בדרום ומחבלי הריף בצפון, מערים מלוכניות לא פחות מאשר מכפרים נידחים, מאזורים ברבריים לא פחות מאשר ערביים. מתיישבים הגיעו מאלג’יר הסמוכה ומתוניסיה הרחוקה, מרוסיה הלבנה ומבלגיה הרכרוכית, מטורקיה החילונית ומהודו המקושטת. בעיות הדיור היו כה קשות עד כי לא הייתה קומה עליונה — שנועדה לכביסה — שלא כוסתה חלקית באותם חדרים בודדים, עם או בלי שירותים צמודים, עם או בלי מטבחון. בבניין של באבא היו שתי דירות חדר כאלה. באחרת התגוררה מריקה, זונה יהודייה, שהייתה ידועה בשכונה כמלצרית באחד הברים האפלים ביותר בעיר. היא עלתה ביפי קולה על זוהרה אל-פסיה, זמרת החצר, שתפסה את קומת הקרקע של אותו בניין, וביופייה על ריימונד, שלימים תתפרסם בישראל כזמרת, שהתגוררה באותו רחוב עם בעלה או מאהבה. מריקה אף עלתה בחושניותה על נשות הצוענים, שלא המעיטו באיפור ובמחשופים. בדרכה היא הייתה המלכּה היהודייה של השכונה, ואפילו ילדים נמנעו מלהיטפל אליה מפחד באבא, שהגן עליה. הוא לא היה הסרסור שלה, היא לא הייתה צריכה סרסור. היא הייתה זונה מכובדת, שלא אירחה בביתה אלא התארחה אצל כל נדיבי העיר האדיבה. כאשר ניגשתי לכתוב על באבא והתחלתי ללקט מידע על אודותיו, לא ידעתי מה עלה בגורלה. האם היא נותרה בעיר? האם התאסלמה, היגרה לקנדה או לאוסטרליה, נרשמה לאוניברסיטה, צברה תעודות, פרסמה את מכסת הפרסומים שלה והפכה לפרופסורית ללימודי מִגדר? האם נסחבה גם היא לצרפת, שם מצאה את דרכה לאחד מפרברי פריס, חזרה בתשובה, נישאה לרב הקהילה והביאה ילדים לעולם? באבא הקפיד על כל כללי הנימוסים מבית הספר הפרנקו-יהודי בעיר הרוחות, שבה נולד: דורש בשלומה מדי יום, קורא לה “גבירה”, נסוג כדי לפנות לה מעבר במדרגות. עד כמה שזכור לי היא הקפידה להשתתף בהסתודדויות השבּת שלו, אבל לא הוציאה הגה מפיה. כולם בחבורה ידעו מה מקצועה, אך איש לא העיר הערה או חצי הערה — הוא היה נפלט מן החבורה. כל השנים הללו קיננה בי התקווה שיכול להיות שהיא עלתה, למרות הכול, לארץ ושאתקל בה באחד הימים על הכביש או בתחנה מרכזית כלשהי. כי הרי, אחרי שהתגברו על המעצורים שגרמו להם לשקול ולהפעיל סלקציה, הציוֹנים לא דרשו תעודות יושר או תעודות רפואיות אלא העלו את הכול.
בימים שבשגרה היה לבאבא סדר יום קבוע למדי. הוא התעורר עם אור היום וחיפש את הספר שעל השידה. הוא קרא בו עד שנעתק ממיטתו, צחצח את שיניו ורחץ את פניו. בשעה עשר בדיוק סיפק לו ילד ערבי את ליטרת הסופגניות היומית שלו והוא מיהר לבלוע אותן לפני שיתקררו בליווי תה ירוק, מתובל בלענה בחורף ובנענע בשאר העונות. לעיתים, כאשר מזג האוויר אִפשר זאת, הוא נטל את ארוחת הבוקר לרחבה הפתוחה, וקרה ששכנתו הצטרפה אליו. הם לא שוחחו על דבר, לא היה להם על מה לשוחח. הם בהו בחלל האוויר כאילו לא ידעו מה הם חושקים, או כאילו טעמו את טעם ההגשמה של מאווייהם. ניכר שהם נהנים מהשמש הרכה או מהרוח הקלילה. אחרי ארוחת הבוקר, בעודו בפיג’מה וכותונת קלה מעליה, שקע באבא שוב בספריו עד למועד הכנת ארוחת הצהריים שלו. הוא לא בישל — לא הייתה לו סבלנות — אלא חימם ארוחות מוכנות שקיבל מאחותו, שהמשיכה לדאוג לצרכיו, מעבירה לו מדי יום את חלקו בארוחות שהכינה עבור ילדיה כאילו היה עוד אחד מהם. הבוגר ביותר, המשכיל ביותר, האנין ביותר. הוא תפס תנומה, ורק אחרי שקם ממנה התקלח והתגלח. צחצח את נעליו כאילו עמד לצאת לקוקטייל או לפגישה עם נכבדי העיר, התלבש, הסתרק, התבשׂם, שהה רגעים ארוכים מול המראה, בוחן את עצמו מכל צד. לא היו לו יותר משתי חליפות, אבל הוא חיפה על מחסורן בצבעים הבוהקים של חולצותיו. בחירת העניבה דרשה ממנו מלאכת התאמה קפדנית. הוא לא פסח על דבר, לא על הציפורניים ולא על הריסים, וההכנות נמשכו שעה ארוכה. לבסוף נטל עיתון, גולל אותו ופנה לסיור ב”עיר חלומותיו”: “עיר של זבובים. מכל הגדלים, מכל הצורות, מכל הצבעים. זבובי חרא וזבובי דבש. זבובי חוֹם וזבובי קור. זבובי זימה וזבובי פגרים. זבובים טורדניים וזבובים מתישים. זבובים עוקצים וזבובים ממיתים. לקזבלנקה אין פילוסופיה כי היא ממלכת הזבובים, והם מעניינים יותר מבני אדם.”
במדרגות נתקל באבא בילדי השכֵנה מהקומה השנייה, שהצטופפה עם שמונת ילדיה בדירת שני חדרים בציפייה לגט, שיאפשר להם לעלות לארץ. בקומה הראשונה חלף על פני היהודייה הזקנה שגידלה לבדה שני נכדים, ספק יתומים ספק נטושים, האחת דוגמנית מובטלת והשני מוזיקאי, שחיכה להזמנות להופיע בחתונות. הזקנה גם אימצה קבצן מעיר הולדתם המשותפת, מזגאן או אגָאדיר, שיצא מוקדם בבוקר כדי לחזור על פתחי הסוחרים ולבלות את שארית יומו באחד מבתי הכנסת בקריאת תהילים. הוא חזר עם החשכה כדי לפרושׂ מזרן במטבח, למלמל מִסֵפר הזוהר ולשקוע בחלומות העלייה שלו. הוא לא פגש את באבא מבלי לשאול אותו אם הוא מכיר את כתוֹבתם של הציוֹנים. בקומת הקרקע כבר האיץ באבא את צעדיו כדי לחמוק מהזמרת מפֶאס, שנהגה לבקש ממנו לכתוב עבורה מכתב שבו הציעה את כישוריה לאמרגני החצר, העירייה, העולם. ברחוב הוא הניד את ראשו לשלום למנהל אליאנס, שהתגורר באחת הווילות, לחזן של בית כנסת, לשֵייך של אחד המסדרים, לעֶבד של אחת האחוזות הערביות. כולם ידעו שהוא חולק עליית גג עם הזונה הכי יפה בעיר, כולם קינאו בכבוד שנפל בחלקו, איש לא ידע מה טיב היחסים ביניהם.
באבא סייר בעיר כאילו עמדה למִסדר. כולם היו מהגרים או בני מהגרים בעיר ההגירה, לא מתגעגעים, צופים קדימה. אלה היו שנות השישים, לפני מלחמת ששת הימים שערערה את ביטחונם של היהודים. תחנתו הראשונה הייתה אצל מוכר הסוכריות והפיצוחים. היה אפשר בלי לחם ומים, לא היה אפשר בלי פיצוחים ומַאחִיה. הוא התעניין בשלום נשותיו וילדיו, קיבל חדשות מחצר הצוענים, שמע על מעלליו האחרונים של הממונה על הרחוב, שגבה דמי שמירה מבעלי החנויות ודמי חתימה מכל מי שהיה צריך את חתימתו על טופס לבקשת תעודת לידה או פטירה. אחרי שהזמין את פיצוחיו נכנס באבא לחנותו של שלֹמֹה, ששימשה אותו לאחסון יותר מאשר למכירה. שלֹמֹה עסק בסחר חליפין. על אף שדידה על רגל מעץ, הוא סייר בין הבתים ושני סבלים ערבים בעקבותיו, כל אחד והמטען שלו: הצעיר נשא כלי מטבח וכלי רחצה, המבוגר גלילי בדים. שלמה הציע כלים, שאותם רכש אצל סיטונאים, תמורת בגדים משומשים, ואת הבגדים מכר לספקי יד שנייה, שמכרו אותם לכל מיני רוכלים שסיירו בשווקים הברבריים ברחבי הממלכה: סירים מברזל, גיגיות מפלסטיק, מטחנות בשר ידניות, מטחנות קפה בעלות ארכובה, צלחות וכוסות מזכוכית — שלא שרדו את ניסיונו להַראות שהן בלתי שבירות — תמורת בגדים ונעליים שיצאו מהאופנה, קטנוּ על הילדים או התבלו ונקרעו. בבתים הוא התקבל בסבר פנים יפות, במיוחד לקראת החגים, כאשר העיר סיידה את קירותיה ותושביה חידשו את מלבושיהם. שלמה לא נעזר כלל בנייר ובעט. הוא לא ידע קרוא וכתוב, וגם מספרים הוא חישב בראשו במהירות מסחררת כאילו הייתה טמונה בו מכונת חישוב, בתקופה שבה עדיין לא נראו מחשבונים באופק. הוא השווה בין עלות הכלים ובין עלות הבגדים, משבח את כליו ומפחית בערכם של הבגדים שהוצעו לו תמורתם. אילולא היה עושה טובה ולוקח את הסחבות, הן היו הולכות לפח. לא התמקחו כלל על המחירים אלא על החפצים: תוסיף סדרת צלחות, אוסיף זוג נעליים. אפשר היה להזמין אצלו כל חפץ שמארחיו חיפשו, ותמיד התחייב לספק אותו אך בלי לנקוב במועד. מטחנת בשר, משחקי ילדים, מלכודות עכברים, מדי חום. הוא זכר את מבוקשו של כל אחד בלי לרשום דבר, וכאשר האיצו בו התרעם:
“שכחתי פעם שאשכח הפעם?”
הוא ידע אצל מי לבקר ועל מי לפסוח. רק אחרי שסיכם את עסקת החליפין, ניאות לשתות ולאכול.
ברגע שבאבא נכנס, הניד שלמה בראשו ופלט מאוכזב:
“עוד אמְצא באחד הימים, הצרפתים עוזבים, אני עוד אשיג לך מכשיר יד שנייה.”
אבל באבא רצה מכשיר חדש.
“בשביל מכשיר חדש צריך רק כסף.”
שלמה אפילו לא ידע מה יש לבאבא להציע תמורת המכשיר. עינו הייתה חדה מספיק כדי לראות שהאיש יותר מגונדר מאשר עשיר, מסתובב עם שתי חליפות ושלל עניבות, לא מבקש צדקה אבל גם לא תורם לצדקה. הוא לא עבד, הוא לא ניסה להציג את עצמו כאמן, הוא היה מאלה שמתגוררים בעליית גג. הוא נהג למצוץ ליקוריץ כי לא תמיד היה לו במה לקנות סיגריות. מצידו, באבא לא התעקש. הוא ידע שאפילו בעד דרישת שלום, סוחר בשיעור קומתו של שלמה דורש תמורה. הוא הקפיד להסתיר את חייו מאחורי חליפתו המגוהצת, הופעתו המרשימה, דיבורו הרך. הוא נמנע מלהתערב בנושאים דתיים או פוליטיים, וככל ששתק חסך מעצמו את טרדות השעה. הוא רצה להיות שולִי בשולֵי העיר השערורייתית והמרתקת ביותר עלי אדמות. לולא מריקה, לא היו מבחינים כלל בקיומו. אבל על מריקה הוא לא היה יכול לוותר.
רחוב לוזיטניה — על שמה של ספינה בריטית שהוטבעה בשנת 1915, ושטביעתה זירזה את כניסת ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה — היה רובו ככולו יהודי. היו בו כתריסר בתי כנסת, כאשר הבולט ביותר היה “אֵם הבנים”, הצמוד לתלמוד תורה עבור ילדי השכונה, שהוריהם המשיכו להחרים את אליאנס. בַּבניין לידו התגורר הפייטן ר’ דוד בוזגלו, שהתעוור מסיבות אציליות של אכילת מִשמנים וממתקים ושתיית מַאחִיה לחימום קולו ונשמתו. באמצע הרחוב, בקומת הקרקע של בית מגורים, היה בית כנסת מחתרתי למחצה, שנועד לכופרים שאכלו מכל טוב ועבדו בשבת, התפללו לפני שפנו לעבודתם ואחרי שהקיאו את טריפותיהם. הרב, אינטלקטואל ידוע בקרב הכופרים, לא בדק בציציות מתפלליו יותר מאשר בציציותיו. הוא שהה כל היום במקדשו, לומד תורה כיאה לרב שתורתו אומנותו. הוא קרא את “מורה נבוכים” ואת “הכוזרי” בשפת המקור ועבד על תרגום חמש המגילות לערבית. תמיד היה פנוי לשיחה, לא חשוב על מה. את בית הכנסת ירש מאביו והועיד לבנו, כי בית כנסת היה בעבורו מקדש מעט ומקור הכנסה מכובד. את באבא קיבל בסבר פנים יפות על אף שידע שהוא אינו מדקדק במצוות, אינו מתפלל, וחולק את גגו עם פרוצה.
לפי אלבינו, שעל השיחות בינינו אני מתבסס רבות, הם לא שוחחו על דבר. מן הרגע שבאבא הופיע התפנה הרב מכל עיסוקיו ונפרד מאורחיו. לא כל יום נכנס באבא, רק כאשר התחשק לו. הרב לא הרשה לעצמו להחמיץ את ביקורו, כי הוא ניסה את תרגומיו עליו. במשך חצי שעה הוא דקלם באוזניו את הפסוקים האחרונים שתרגם, ומכיוון שבאבא ידע את המגילות בעל פה, הוא בדק אם הנגינה בערבית הולמת את הנגינה בעברית שהייתה לו בראש. כאשר הרגיש בצרימה הוא עצר את הרב, וביחד הם שיפצו את התרגום. לא היה בסביבה יהודי ששלט בערבית ספרותית כבאבא. לצערי, אלבינו לא ידע לומר מה קרה לרב והאם פורסמו תרגומיו. יציאת היהודים ממרוקו הייתה בעיניו בגדר עריקה: במחצית השנייה של שנות התשעים הוא עדיין המשיך להתרעם על הציונים, שהבריחו בצורה מחתרתית אפילו את תושבי קזבלנקה, בין שהיה הדבר מוצדק ובין שהיה מבוים כדי לעשות רושם. למרות שהשליחים אימצו להם גינוני סודיות, כולם ידעו עליהם הכול. היכן הם מתגוררים, היכן הם מקבלים קהל והיכן הם מבלים — ואיש מהם לא נעצר, לא נשפט ולא הוצא להורג. הרשויות המרוקניות התעלמו, הקהילה לא רשמה. אף על פי שמשאיות עם ארגזים ענקיים מעץ, שבהם אִחסנו היהודים את מיטלטליהם, נראו חוצות את העיר בכל הכיוונים, העולים נעלמו תוך יום אחד בלי להיפרד משכניהם הערבים. במעבר הלכו אנשים לאיבוד, ואיתם כתביהם. מאמציי לעלות על עקבות רבם של הכופרים לא צלחו. אולי התמזל מזלו והוא נמנה עם חברה קדישא בעיירת פיתוח כלשהי וקבר בכבוד את הבדווים, אולי הידרדר והתמנה לרב שכונתי מטעם ש”ס; בכל מקרה, לא שמעתי על מפעל תרגום המגילות לערבית. הייתי שמח לשמוע שהרב הגיע אל המנוחה ואל הנחלה ושמלאכתו, בהשגחת באבא, זכתה להתפרסם לשמחת שני מיליארדי קוראים. כלומר שגם מוסלמים מתענגים על “שיר השירים”, מתהדרים ב”משלי” ומתפקחים עם “קהלת”. לשלמה המלך מגיע ללא ספק יותר משהגיע לו עד כה בעולם המוסלמי, ועוד יותר ממה שהגיע לעמיתו אפיקורוס בעולם ההשכלה והחוכמה. לא בכדִי כתב באבא בדברים שמצאתי בעיזבונו: “איני יודע אם האל קיים או לא קיים. השאלה אינה משנה הרבה. רק אל תלך שולל אחרי כל מיני מחרחרי מילים שמפטמים את שכלך בתארים שליליים, בְּאתה נצחי או בזולת מוחלט. כולם פולטים שטויות על מה שהם לא יודעים. אל תתפתה לשוות לאל תכונות אנושיות, שפוגעות במעמדו. לומר עליו שהוא טוב, מחפש את טובת האדם הטוב ואת רעת האדם הרע, זה לחטוא נגדו. מבחינתו אין טוב ואין רע, כמו שאין בו שרירות ולא הכרח. האל מנהל חיי נצח ואושר. הוא לא מתעסק כלל בך, ועוד פחות במשקרים בשמו. הרי האלים לא מתעניינים בבני אדם.”
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “באבא”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות