החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

תסמונת הלב השבור

מאת:
הוצאה: | 2021 | 78 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

21.00

רכשו ספר זה:

כבסוף כל אירוע קשה, הכרזתי, "יאללה מסיבה!" והתחלתי לסדר את הציוד ולשטוף את שאריות הדם בניידת בזמן שאני שרה בקולי קולות ומנענעת את גופי ובעיקר את מחשבותיי, מתרכזת במילים הנדושות ומרפה מהמראות הקשים. כאלה אנחנו –אנושיים ודפוקים.

 

סיפורים מסעירים ומרגשים, המסופרים מנקודת מבטה של פרמדיקית צעירה, נקבצו לספר הייחודי הזה, המספק הצצה נדירה לעולמם המרתק והמטלטל של אנשי רפואת החירום. אירועים קיצוניים, כמו תאונת דרכים קשה, טיפול בפצועי מלחמה וחילוץ מתוך קבר בחול, ולצידם אירועים נוגעים ללב כמו סיוע בלידה או טיפול בניצולת שואה – הכול משמש בערבוביה: שכול וצער לצד הומור ושמחה, אובדן ופרידה לצד חברות אמיצה. ברקע ניצבת הגיבורה, המתמודדת עם אהבות נכזבות, עם דייטינג, עם קונפליקטים אישיים ועוד וחושפת בכך את אנושיותם של אנשי הצוותים הרפואיים, שלעיתים קרובות שוכחים ממנה.

 

זהו ספרה הראשון של קרן פייר, ילידת 1994, פרמדיקית במקצועה, אשר נכתב כחלק ממסעה האישי בחיים וכדי להעלות למודעות את עולם רפואת החירום וההתמודדות הכרוכה בו.

מקט: 4-1272-1099
כבסוף כל אירוע קשה, הכרזתי, "יאללה מסיבה!" והתחלתי לסדר את הציוד ולשטוף את שאריות הדם בניידת בזמן שאני שרה בקולי […]

 

פרולוג – יום בחיי

מה זה כבר 24 שעות?

06:10 והצליל השנוא ביותר עלי אדמות נשמע – השעון המעורר.

06:43 השמש בקושי זרחה ואני כבר מחתימה כרטיס כניסה בתחנה, מסתתרת מאחורי משקפי שמש גדולים, בתקווה להימנע מעוד כמה שאלות מעיקות על עיניי העייפות והנפוחות מבכי.

במשך 16 השעות הבאות (אולי אפילו קצת יותר…) "אבלה" בניידת טיפול נמרץ שעליה אני אחראית.

06:59 תוך כדי בדיקת הציוד באמבולנס, אספתי זריז את ערכת הסמים מהכספת ואנחנו כבר בדרכנו לקריאה הראשונה – חוסר הכרה.

בין קריאה לקריאה השעות חולפות להן, ואני מנסה לנשנש משהו בין לבין ולחנוך את המשתלם הצבאי שהביאו לי, מתוך תקווה להכין אותו לעולם האמיתי שמחכה לו – הקושי המקצועי, ובעיקר זה הנפשי.

14:32 אחרי כמה קריאות "רגועות", שיחה נכנסת מהמוקד: "מצטערת, אני יודעת שרק הורדתם מטופל במיון, אבל יש פצוע קשה ואתם הכי קרובים." אפילו לא הספקתי לקפוץ לשירותים וכבר אני בניידת, שנותרה מבולגנת, בדרך לתאונת דרכים עם פצוע קשה.

15:09 במיון, מותשת, מדברת עם הוריו של הצעיר שפיניתי, מנסה להמחיש עבורם את השתלשלות האירועים וכמה נלחמנו עליו, אבל לצערי, למרות הכול, מצבו קריטי וכרגע "הכול בידי מי שלמעלה."

15:12 עדיין מכוסה שאריות דם, ניגשת לקחת שלוק מים ונהג האמבולנס כבר מתלונן שהמשמרת שלי אומנם נמשכת, אבל שלו הסתיימה לפני 12 דקות, אז יאללה, שניסע כבר להתחלף בתחנה. אני מתחננת בפניו שייתן לי לפחות רגע לקפוץ לשירותים, כי אני מתאפקת עוד מלפני הנסיעה הקודמת.

15:30 מוצאת את עצמי בחפיפה מול משתלם צבאי חדש, שהחליף את משתלם הבוקר, רענן ומלא ראבק. אח, כמה אני מקנאה בו ובו-בזמן ממש לא.

18:04 "רוצים צ'ייסר?" שואל אותי אב טרי שהרגע יילדנו את אשתו. "מזל טוב!" אני מבשרת, הבית נמלא אור ואני מחייכת בזמן שהדופק שלי צונח מ-100 ל-60. אני נושמת לרווחה. תודה לאל, החלק הקשה מאחורינו; התינוק בחוץ וחיוני! מדהים כמה משהו שנראה לנו מהצד כה טבעי ופשוט הוא בעצם כל כך מורכב, עד כדי כך שלעבור אותו בשלום נחשב, לפחות עבורי, נס. "לא, תודה," אני אומרת, חצי צוחקת, "הלוואי, אבל אני בתפקיד עוד כמה שעות… לא יכולה לשתות." אני רואה את המשתלם שלי מסניף את הצ'ייסר כאילו הריח בלבד מספק אותו.

19:58 תופסת את הקשר ומבשרת למוקד שאנחנו חייבים לעבור דרך התחנה לחמצן ולהשלים ציוד. מקבלת אישור.

20:13 כמה דקות אחרי שאנחנו נכנסים לתחנה, "נסיעה!" אני שומעת בקשר. בקושי הספקתי להביא את הציוד, לחמצן את מכלי החמצן ולסדר את הכול. אני מרימה טלפון למשתלם כדי לוודא שהוא בדרכו חזרה.

20:44 יושבת שפופה על הספסל האחורי בניידת, מחזיקה את ידה של סבתא'לה המפוחדת, שמספר חרוט על עורה, ומסבירה לה שהכול טוב ושאני מקווה שבעוד כמה שעות היא תחזור לנוח בבית. בדרך למיון היא מספרת לי בבכי קורע לב את סיפורה המצמרר על הניסויים שההוא ערך בה ועל התאומה שלא שרדה. דמעה זולגת על לחיי. אנחנו מגיעים למיון. "תודה בובה'לה," היא אומרת, חיבוק קטן ואני מבטיחה לה שבין הקריאות הבאות אקפוץ לראות מה שלומה.

21:03 ביציאה מהמיון אני תופסת את האחות הראשית ומבקשת שיביאו לסבתא'לה גם עובדת סוציאלית, כי היא ערירית ונראה שאין מי שדואג לה.

21:40 במיון ילדים, מנסה להתנתק מהקושי אחרי שהבאתי קטנצ'יק עם התקף אסתמה קשה ונאלצתי להרדים ולהנשים אותו.

21:55 קופצת למיון מבוגרים לראות מה שלום סבתא'לה כמו שהבטחתי. החיוך על פניה משכיח לכמה דקות את פרצופיהם המודאגים של ההורים מהמקרה הקודם.

22:09 נקלעת לקטטה בין שתי בחורות שיכורות שמכות זו את זו כי אחת קרצה לבחור של האחרת. תוך כדי הניסיון להרגיע אותן, אחת שואגת לעברי: "מה את חושבת, שאת יותר טובה ממני?!" ומקיאה בכיווני בדיוק ברגע שהמשטרה מגיעה. "אחלה טיימינג," אני זורקת בציניות למשתלם המזועזע.

22:48 בדרך לתחנה, באפיסת כוחות, אחרי שאכלתי רק יוגורט וחצי סנדוויץ' כל היום, אני מפנטזת על מקלחת ונזכרת שאני חוזרת למיטה ריקה.

המחשבות נקטעות כשעולים בקשר: "מאוד מצטערת, אבל יש שריפה עם לכודים וצוותי הלילה עדיין לא דיווחו הגעה."

00:21 בתחנה, אחרי שמילאתי טופס חניכה וישבתי לשיחה רצינית עם המשתלם. מחתימה כרטיס יציאה, מרגישה את הבטן מקרקרת מרוב רעב ואת הלב מתקשה מרוב כאב. רוצה לחייג אליו, אבל הוא כבר לא פה. רוצה לחייג לחברה הכי טובה, אבל היא כבר בטוח ישנה. אז מסתפקת בלשבת לשיחה קצרה עם הפרמדיק שהחליף אותי, עד שגם הוא נקרא לקריאה.

סירנות הפכו לרעשי רקע. לטפל ברכב שדוהר 120 קמ"ש באור אדום לא מרגיש חריג, ולשטוף ידיים מכוסות בדם של מישהו אחר כבר מזמן הפך לעניין שבשגרה.

רגעי סיפוק קטנים אך מטורפים וידיעה שאנשים מתהלכים בעולם הזה בין השאר בזכותנו – הם חשובים ללא ספק, אך בעיניי דווקא הרגעים שבהם אנחנו שם, מלווים משפחות ברגעיהם האחרונים של יקיריהן, כשבא זאטוט קטן לעולם או כאשר קשיש מודה לנו – הם רגעים נדירים ומשמעותיים הרבה יותר. כן, יש פה המון חושך ומוות, קושי וכאב מהולים בסיפוק ובשמחה, וזה לא קרוב לשום דבר שאי-פעם חוויתי. אולם זר פשוט לא יבין זאת.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “תסמונת הלב השבור”