כשריצ´רד אבוט, בעלה השני של אמו, לוקח את בילי בן ה־13 להירשם לספרייה הציבורית, בילי מתאהב במיס פרוסט, הספרנית גבוהת […]
1
ליהוק לא מוצלח
אני אתחיל בלספר לכם על מיס פְרוֹסט. לכולם אני אומר שנהייתי סופר כי קראתי רומן מסוים של צ’רלס דיקנס כנער מתבגר בן חמש־עשרה, אבל האמת היא שהייתי יותר צעיר כשפגשתי בפעם הראשונה את מיס פְרוֹסט ודִמיינתי שאני שוכב איתה, ואותו רגע של התעוררות מינית סימֵן גם את לידתו המקוטעת של הדמיון שלי. התשוקות שלנו מעצבות אותנו. וברגע קצר של כמיהה סודית ונסערת, רציתי להיות סופר ולשכב עם מיס פְרוֹסט – לא בהכרח בסדר הזה.
פגשתי את מיס פְרוֹסט בספרייה. אני אוהב ספריות, אם כי אני מתקשה להגות את המילה – גם ביחיד וגם ברבים. למען האמת יש מילים מסוימות שקשה לי מאוד להגות: בעיקר שמות עצם – אנשים, מקומות ודברים שעוררו בי התרגשות יוצאת דופן, קונפליקט בלתי פתיר או פניקה מוחלטת. זוהי לכל הפחות התרשמותם של המורים לפיתוח קול, קלינאֵי התקשורת והפסיכיאטרים שטיפלו בי – למרבה הצער, ללא הועיל. בבית־הספר היסודי השאירו אותי כיתה בשל “ליקויים חמורים בדיבור” – אבחנה מופרזת למדי. היום אני בסוף שנות השישים לחיי, נושק לשבעים. הפסקתי להתעניין בסיבה לשגיאות ההגייה שלי. (נשבע לכם, אני שם זין על האטיולוגיה.)
את המילה אטיולוגיה אני אפילו לא מנסה להגיד, אבל במאמץ מסוים אני מצליח לבטא באופן שגוי אך מובן את המילים ספרייה או ספריות – המילים הקלוקלות נפלטות בקושי מבין שפתיי. (אני אומר “סיפייה” או “סיפיות” – כמו ילד קטן.)
אירונית עוד יותר היא העובדה שהספרייה הראשונה שלי היתה עלובה למדי. זו היתה הספרייה הציבורית בעיירה הקטנה פֶרסט סיסטר שבוורמונט – בניין קטן מִלבנים אדומות ברחוב שבו גרו סבי וסבתי. גרתי בביתם ברחוב ריבר, עד שמלאו לי חמש־עשרה ואִמי התחתנה בשנית. אִמי הכירה את אבי החורג בהצגה.
תיאטרון החובבים של העיירה נקרא ‘תיאטרון פרסט סיסטר’, ומאז שאני זוכר את עצמי צפיתי בכל ההצגות שתיאטרון העיירה הקטן שלנו העלה. אִמי היתה הלחשנית – אם שכחת את הטקסט שלך, היא היתה אומרת לך אותו. (מאחר שהיה זה תיאטרון חובבים, היו הרבה תקלות.) שנים רבות חשבתי שהלחשן הוא אחד השחקנים – מישהו שנמצא באופן מסתורי מאחורי הקלעים, ללא תלבושת, אך תרומתו לדיאלוג הכרחית.
אבי החורג היה שחקן חדש ב’תיאטרון פרסט סיסטר’ כאשר אִמי פגשה אותו. הוא הגיע לעיירה כדי ללמד בבית־הספר התיכון פייבוריט ריבר – בית־הספר הפרטי הכמעט־יוקרתי, שהיה באותו זמן בית־ספר לבנים בלבד. חלק ניכר משנות ילדותי (קרוב לוודאי עד גיל עשר או אחת־עשרה) לוּוָה בידיעה שבסופו של דבר, כשאהיה “מספיק גדול”, אלמד בפייבוריט ריבר. בבית־הספר הפרטי היתה ספרייה מודרנית עם תאורה טובה יותר, אך הספרייה הציבורית בעיירה פֶרְסְט סִיסְטֶר היתה הספרייה הראשונה שלי, והספרנית שם היתה הספרנית הראשונה שלי. (דרך אגב, מעולם לא התקשיתי לומר את המילה ספרנית.)
למותר לציין כי מיס פְרוֹסט נחרתה בזיכרוני יותר מאשר הספרייה. באופן בלתי נסלח, רק זמן רב לאחר שפגשתי אותה גיליתי את שמה הפרטי. כולם קראו לה מיס פְרוֹסט, והיא נראתה לי כבת גילה של אִמי – או קצת יותר צעירה – כאשר קיבלתי באיחור מה את כרטיס הקורא הראשון שלי ופגשתי אותה בפעם הראשונה. דודתי, שהיתה אישה מתנשאת ביותר, אמרה לי שמיס פְרוֹסט “היתה פעם מאוד נאה”, אבל אני לא הצלחתי לדמיין מצב שבו מיס פְרוֹסט נראתה טוב יותר מכפי שהיא נראתה כשפגשתי אותה – חרף העובדה שאפילו כילד, כל מה שעשיתי הוא לדמיין דברים. דודתי טענה כי הגברים הפנויים בעיירה היו משוגעים על מיס פְרוֹסט. כשאחד מהם היה אוזר אומץ ומציג את עצמו בפניה – ממש אומר למיס פְרוֹסט איך קוראים לו – הספרנית היפה־באותו־זמן היתה נועצת בו מבט צונן ואומרת בקרירות, “שמי הוא מיס פְרוֹסט. לא נשואה ולא רוצה להיות.”
עם גישה כזאת, מיס פְרוֹסט היתה עדיין רווקה כשפגשתי אותה. לא יכולתי להבין זאת, אבל הגברים הפנויים בעיירה פרסט סיסטר הפסיקו מזמן להציג את עצמם בפניה.
הרומן המכריע של דיקנס – זה שעורר בי את הרצון להיות סופר, או כך לפחות אני נוהג לטעון – הוא ‘תקוות גדולות’. אני בטוח שהייתי בן חמש־עשרה גם כשקראתי אותו בפעם הראשונה וגם כשקראתי אותו מחדש בפעם הראשונה. אני משוכנע שזה היה לפני שהתחלתי ללמוד בבית־הספר התיכון, כי שאלתי את הספר מהספרייה הציבורית של פרסט סיסטר – פעמיים. לא אשכח את היום שבו הגעתי לספרייה כדי לשאול את הספר הזה בפעם השנייה. זו היתה הפעם הראשונה שרציתי לקרוא מחדש רומן שלם.
מיס פְרוֹסט נעצה בי מבט חודר. אני חושב שבאותה תקופה אפילו לא הגעתי לה עד הכתפיים. “מיס פְרוֹסט היתה פעם בנויה לתלפיות, כמו שאומרים,” טענה דודתי באוזניי, כאילו גם גובהה ומבנה גופה של מיס פְרוֹסט היו קיימים רק בעבר. (בעינַי היא היתה לעד בנויה לתלפיות.)
מיס פְרוֹסט היתה אישה זקופת קומה ורחבת כתפיים, אך שדיה הקטנים והיפים הם שמשכו את עיקר תשומת ליבי. בניגוד גמור למידותיה הגבריות ולכוחה הגופני הניכר, שדיה של מיס פְרוֹסט נראו כשדיים שאך זה הנצו – באופן בלתי סביר, הם נראו כשדיה של נערה צעירה. לא הבנתי כיצד אישה מבוגרת הצליחה להיראות כך, אך אין ספק כי שדיה שבו את דמיונו של כל נער מתבגר שפגש בה, כך לפחות חשבתי כשפגשתי אותה אני – מתי זה היה? – בשנת 1955. מלבד זאת, עליכם להבין שמיס פְרוֹסט תמיד לבשה בגדים מהוגנים, לכל הפחות בדממה המאולצת של הספרייה הציבורית העזובה בפרסט סיסטר. ביום או בלילה, בכל שעה שהיא, כמעט שלא היתה שם נפש חיה.
פעם שמעתי את דודתי המתנשאת אומרת (לאִמי): “בגילה של מיס פְרוֹסט, חזיית אימון לנערות איננה מספיקה.” בגיל שלוש־עשרה הסקתי מכך שבעיניה הביקורתיות של דודתי, החזיות של מיס פְרוֹסט לא מתאימות לשדיים שלה או להפך. ממש לא! וכל אותו הזמן שבו התייסרתי בתוך תוכי על הקיבעונות השונים שלי ושל דודתי בנוגע לשדיה של מיס פְרוֹסט, הספרנית המבהילה המשיכה לנעוץ בי את המבט החודר הנזכר לעיל.
פגשתי אותה בגיל שלוש־עשרה, וברגע המפחיד הזה, הייתי בן חמש־עשרה, אך החודרנות של המבט הארוך והמתמשך הזה שמיס פְרוֹסט נעצה בי, עוררה בי את התחושה שהמבט הזה נמשך כבר שנתיים. לבסוף היא אמרה, בנוגע לרצוני לקרוא את ‘תקוות גדולות’ פעם נוספת, “כבר קראת את הספר הזה, ויליאם.”
“כן, אני אוהב אותו,” אמרתי לה – במקום לפלוט שאני אוהב אותה, מה שכמעט עשיתי. היא נהגה ברשמיות מאופקת – היא היתה האדם הראשון שתמיד קרא לי ויליאם. המשפחה והחברים קראו לי ביל או בילי.
רציתי לראות את מיס פְרוֹסט לבושה רק בחזייה הזו, אשר (לדעתה של דודתי החטטנית) לא היתה מספיק מרסנת. אך במקום לפלוט אמירה לא נבונה מסוג זה, אמרתי: “אני רוצה לקרוא שוב את ‘תקוות גדולות’.” (לא אמרתי מילה בנוגע לתחושה שהיתה לי, שמיס פְרוֹסט הותירה בי רושם לא פחות מוחץ מן הרושם שאסטלה מותירה על פיפ המסכן.)
“כל כך מהר?” מיס פְרוֹסט שאלה. “קראת את ‘תקוות גדולות’ רק לפני חודש!”
“אין לי סבלנות לחכות. אני רוצה לקרוא אותו מחדש עכשיו,” אמרתי לה.
“יש הרבה ספרים מאת צ’רלס דיקנס,” מיס פְרוֹסט אמרה לי. “תנסה לקרוא ספר אחר, ויליאם.”
“אני עוד אקרא,” הבטחתי לה, “אבל קודם אני רוצה לקרוא מחדש את הספר הזה.”
בעקבות השימוש הנוסף של מיס פְרוֹסט בשם ויליאם היתה לי זקפה – אם כי, בגיל חמש־עשרה, היה לי זין קטן והזקפה שלי היתה מאכזבת עד כדי גיחוך. (בואו נאמר שלא היתה כל סכנה שמיס פְרוֹסט תשים לב שיש לי זקפה.)
דודתי הכול־יודעת אמרה לאִמי שאני לא מפותח יחסית לגילי. מובן מאליו שדודתי התכוונה “לא מפותח” מבחינות אחרות (או מכל הבחינות). עד כמה שידוע לי, היא לא ראתה את הזין שלי מאז שהייתי תינוק – אם בכלל. אני עוד ארחיב את הדיבור על המילה זין. לעת עתה, די אם תדעו שאני מאוד מתקשה להגות את המילה זין, אשר מפי המעוּנה – כשאני בכלל מצליח לומר אותה בקול – נשמעת כמו “תַ’יִן”. (אני עושה כל מאמץ אפשרי כדי להימנע מצורת הרבים.)
בכל מקרה, מיס פְרוֹסט לא ידעה דבר על הייסורים המיניים שעברתי כשניסיתי לשאול בפעם השנייה את ‘תקוות גדולות’. למעשה, מיס פְרוֹסט גרמה לי להרגיש שעם כל כך הרבה ספרים בספרייה, זהו בזבוז זמן בלתי מוסרי לקרוא כל אחד מהם מחדש.
“מה כל כך מיוחד ב’תקוות גדולות’?” שאלה אותי.
היא היתה הבנאדם הראשון שאמרתי לו שאני רוצה להיות סופר בגלל ‘תקוות גדולות’, אבל בעצם זה היה בגללה.
“אתה רוצה להיות סופר!” קראה מיס פְרוֹסט. היא לא נשמעה מרוצה מזה. (שנים לאחר מכן תהיתי אם מיס פְרוֹסט היתה מביעה התמרמרות דומה לו אמרתי לה שאני רוצה לעסוק במעשי סדום.)
“כן, סופר – אני חושב שכן,” אמרתי לה.
“אתה לא יכול לדעת שאתה רוצה להיות סופר!” אמרה מיס פְרוֹסט. “זו לא קריירה שאפשר לבחור.”
היא צדקה לגמרי בעניין הזה, אבל באותו זמן לא ידעתי את זה. לא התחננתי בפניה רק כדי שהיא תרשה לי לקרוא מחדש את ‘תקוות גדולות’; הטיעונים שלי היו נלהבים במיוחד, בין היתר, מפני שככל שמיס פְרוֹסט התרגזה עלַי יותר, כך נהניתי יותר מן העצירות הפתאומיות שלה לקחת אוויר – שלא לדבר על התנועה מעלה ומטה של שדיה הצעירים למראה בגלל ההתנשמויות הללו.
בגיל חמש־עשרה הייתי לא פחות מוקסם ממנה מכפי שהייתי שנתיים קודם לכן. לא, אני חייב לדייק: בגיל חמש־עשרה היא שבתה את ליבי יותר מאשר בגיל שלוש־עשרה, כאשר בסך הכול פינטזתי שאני שוכב איתה ושאני נהיה סופר – ואילו בגיל חמש־עשרה, הסקס שדִמיינתי היה מפותח הרבה יותר (הפנטזיה היתה יותר מוחשית) וכבר כתבתי כמה משפטים שעוררו את התפעלותי.
גם סקס עם מיס פְרוֹסט וגם היהפכות לסופר של ממש לא היו סבירים כל כך – אך האם ייתכן שהם היו אפשריים במידת מה? במפתיע, היה לי די היבריס להאמין שכן. מנַיִּן יכלו לצוץ בי גאווה מופרזת או ביטחון עצמי שלא הייתי ראוי לו – אני יכול רק לנחש שהגֶנים שלי איכשהו קשורים לכך.
אני לא מתכוון לגֶנים של אִמי. לא ראיתי שום היבריס בעבודתה מאחורי הקלעים כלחשנית. אחרי הכול, העברתי את רוב הערבים שלי עם אִמי בחוף המבטחים של החברים המוכשרים (והלא־מוכשרים) יותר או פחות של קבוצת תיאטרון החובבים של העיירה. התיאטרון הקטן ההוא לא היה מקום שאומר כולו גאווה או שעולה על גדותיו מרוב ביטחון – מה שמסביר את הצורך בלחשנית.
אם קיבלתי את ההיבריס שלי בתורשה, אין ספק שהוא הגיע מאבי הביולוגי. סיפרו לי שמעולם לא פגשתי אותו. הכרתי אותו רק על בסיס המוניטין שלו, שלא היו מדהימים.
“נער הצופן”, כך נהג סבי לקרוא לו – או, לעיתים נדירות יותר, “הסַמל”. אִמי הפסיקה את לימודיה בקולג’ בגלל הסמל, כך אמרה סבתי. (היא העדיפה את הכינוי “הסמל” על פני “נער הצופן”, ותמיד ביטאה אותו בייאוש.) לא ידעתי האם ויליאם פרנסיס דין אכן היה הסיבה העיקרית לכך שאִמי הפסיקה את לימודיה בקולג’. במקום זה היא התחילה ללמוד בבית־ספר לפקידוּת, לא לפני שהוא הכניס אותה להיריון. בעקבות זאת, אִמי פרשה גם מבית־הספר לפקידות.
אִמי אמרה לי שהיא התחתנה עם אבי באטלנטיק סיטי שבניו־ג’רזי, באפריל 1943 – קצת מאוחר מדי לחתונה של הדקה ה-90, כי אני נולדתי בפרסט סיסטר שבוורמונט עוד במרס 1942. הייתי כבר בן שנה כשהיא התחתנה איתו, וה”חתונה” (מהחתונות שעורכים פקידי עירייה או שופטי השלום) היתה בעיקר הרעיון של סבתי – כך לפחות אמרה דודתי מיוריאל. נרמז לי כי ויליאם פרנסיס דין לא נכנס בברית הנישואים ברצון רב.
“התגרשנו לפני שהיית בן שנתיים,” אמרה לי אִמי. ראיתי את תעודת הנישואים, ומשום כך זכרתי את המיקום האקזוטי והרחוק ממדינת ורמונט – אטלנטיק סיטי, ניו ג’רזי. אבי היה אז בבסיס הטירונות בעיר. אף אחד מעולם לא הראה לי את מסמכי הגירושים.
“הסמל לא היה מעוניין בנישואים או בילדים,” אמרה לי סבתי, בלא מעט התנשאות. אפילו כילד, היה לי ברור שדודתי ירשה את היהירות שלה מסבתי.
אך בגלל מה שקרה באטלנטיק סיטי שבניו־ג’רזי – לא משנה בעקבות התעקשותו של מי – תעודת הנישואים ההיא הפכה אותי לילד חוקי, גם אם באיחור רב. קראו לי ויליאם פרנסיס דין, הבן. קיבלתי את שמו, אם לא את נוכחותו. וככל הנראה קיבלתי חלק מן הגֶנים האופייניים ל”נער הצופן” – לדעתה של אִמי, היתה בי התעוזה של “הסמל”.
“איך הוא היה?” שאלתי את אִמי, אולי מאה פעמים. היא תמיד ענתה לי בנועם.
“הוא היה גבר מאוד נאה – כמו שאתה תהיה,” ענתה תמיד בחיוך. “והתעוזה ממש נשפכה ממנו.” אִמי נהגה בי בחמימות רבה, עד שהתחלתי להתבגר.
אינני יודע אם זה אופייני רק לי, או שכל הבנים לפני גיל ההתבגרות או בתחילתו אינם שמים לב לזמן הליניארי, אך אני מעולם לא חשבתי לבחון את רצף האירועים. אבי הכניס את אִמי להיריון בסוף מאי או בתחילת יוני של שנת 1941 – כשהוא סיים את שנת הלימודים הראשונה שלו בהארוורד. אבל הוא מעולם לא כונה – גם לא בהערה עוקצנית של דודתי מיוריאל –”נער הארוורד”. הוא תמיד כונה “נער הצופן” (או הסמל), אף על פי שאִמי לא הסתירה את גאוותה בקשר שלו להארוורד.
“תתאר לעצמך איך זה להתחיל ללמוד בהארוורד בגיל חמש־עשרה!” שמעתי את אִמי אומרת יותר מפעם אחת.
אבל אם אבי הנועז היה בן חמש־עשרה בשנתו הראשונה בהארוורד (בספטמבר 1940), הוא היה צריך להיות צעיר מאִמי, שיום הולדתה חל באפריל. היא היתה בת עשרים באפריל 1940. היא היתה בת עשרים ושתיים פחות חודש כשנולדתי, במרס 1942.
האם הם לא התחתנו כשהיא גילתה שהיא בהיריון מפני שאבי עוד לא היה בן שמונה־עשרה? יום הולדתו השמונה־עשר חל באוקטובר 1942. כמו שאִמי אמרה לי, “בצוק העיתים גיל הגיוס הוקדם.” (רק מאוחר יותר חשבתי שהביטוי “צוק העיתים” היה זר לאוצר המילים של אמי. אולי היה זה “נער הארוורד” שדיבר מגרונה.)
“אביך חשב שתהיה לו שליטה טובה יותר על עתידו הצבאי אם יתנדב להתגייס מוקדם, וכך הוא עשה בינואר 1943,” אמרה לי אִמי. (גם “עתידו הצבאי” לא נשמע כמו משהו מתוך אוצר המילים של אִמי. מילותיה ממש זעקו “נער הארוורד”.)
אבי נסע באוטובוס לפורט דֶוֶונס שבמסצ’וסטס – וכך החל שירותו הצבאי – במרס 1943. באותה תקופה חיל האוויר היה חלק מן הצבא. הוא שובץ בתפקיד מקצועי, טכנאי הצפנה. לצורך הטירונות, חיל האוויר השתלט על אטלנטיק סיטי ועל דיונות החול שסביבה. אבי וחבריו הטירונים לנו באופן ארעי במלונות פאר, שהטירונים החריבו. סבי אמר לי: “אף אחד לא בדק תעודות זהות בכניסה לברים. בסופי השבוע, בנות – בעיקר כאלה שעבדו בשירות הציבורי בוושינגטון הבירה – באו בהמוניהן אל העיר. המפגשים היו בוודאי עליזים – חרף הירי מכל מיני סוגים של כלי נשק בדיונות החול מסביב.”
אִמי אמרה שהיא ביקרה את אבי באטלנטיק סיטי – “פעם או פעמיים.” (לפני שהם התחתנו, כשאני הייתי בערך בן שנה?)
אמי בוודאי נסעה לאטלנטיק סיטי יחד עם סבי לאותה “חתונה” באפריל 1943. זה ככל הנראה היה זמן קצר לפני שחיל האוויר שלח את אבי לבית־הספר להצפנה בפּוֹלינג שבניו־יורק – שם הוא למד להשתמש בספרי הצפנים ובסרטי הפענוח. משם, בשלהי קיץ 1943, אבי נשלח לבסיס שַׁנִיוּ פילדס ברַנטוּל, אילינוי. “באילינוי הוא רכש את הידע הבסיסי בהצפנה,” אמרה אמי. כלומר הם עדיין היו בקשר, שבעה־עשר חודשים אחרי שנולדתי. (“הידע הבסיסי” לא היה ביטוי שכיח באוצר המילים של אמי.)
“בשַניוּ פילדס פגש אביך לראשונה במכונת ההצפנה העיקרית של הצבא – טלפרינטר עם מערך אלקטרוני של גלגלי הצפנה,” אמר לי סבי. הוא היה יכול להגיד את זה גם בלטינית. ייתכן מאוד שגם אם אבי הנעדר היה מסביר לי בעצמו כיצד פועלת מכונת הצפנה, לא הייתי מבין.
סבי מעולם לא השתמש בכינויים “נער הצופן” או “הסמל” בזלזול, והוא אהב לספר לי את סיפור המלחמה של אבי. ככל הנראה השתתפותו של סבי כשחקן בתיאטרון פרסט סיסטר היא שפיתחה בו את הזיכרון שבזכותו הצליח לשחזר פרטים כל כך ספציפיים ומסובכים. סבא היה מסוגל לספר לי שוב ושוב בדיוק מה קרה לאבי – לא שעבודתו של טכנאי הצפנה בימי המלחמה, כתיבה ופענוח של מסרים סודיים, היתה לחלוטין בלתי מעניינת.
מפקדת הלהק ה-15 של חיל האוויר של צבא ארצות־הברית שכנה בעיר בּארי באיטליה. טייסת המפציצים ה-760, שבה שירת אבי, הוצבה בבסיס חיל האוויר סְפִּינָצוֹלה, בשטח חקלאי מדרום לעיירה.
לאחר פלישת בעלות־הברית לאיטליה, הלהק ה-15 של צבא ארצות־הברית היה מעורב בהפצצה של דרום גרמניה, אוסטריה ומדינות הבלקן. מנובמבר 1943 עד אביב 1945 יותר מאלף מפציצים כבדים מסוג B-24 אבדו בקרב. אך טכנאֵי ההצפנה לא טסו. רק לעיתים נדירות יצא אבי מחדר ההצפנה בבסיס בספינצולה. הוא בילה את השנתיים הנותרות של המלחמה עם ספרי ההצפנה שלו ועם מכשיר ההצפנה הבלתי מובן שלו.
כאשר המפציצים תקפו את מתחמי התעשייה הנאציים באוסטריה ואת שדות הנפט ברומניה, אבי לא הרחיק לנסוע מעבר לבָּארי – לשם נסע בעיקר בשביל למכור את הסיגריות שלו בשוק השחור. (אמי ציינה בתקיפות שסמל ויליאם פרנסיס דין לא עישן, אך הוא מכר מספיק סיגריות בבארי כדי לקנות מכונית כשהוא חזר לבוסטון – שברולט קופה מודל 1940.)
אבי שוחרר מהצבא מהר למדי. הוא בילה את האביב של שנת 1945 בנאפולי, שאותה תיאר כ”מקסימה ועליזה, ומוצפת בירה”. (באוזני מי בדיוק הוא תיאר את זה? אם הוא התגרש מאמי לפני שהגעתי לגיל שנתיים – כיצד בדיוק הוא התגרש ממנה? – מדוע הוא המשיך לכתוב לה כשכבר הייתי בן שלוש?)
אולי הוא כתב לסבי. סבא הוא שסיפר לי שאבי עלה על אוניית משא של הצי האמריקאי בנאפולי. לאחר שהות קצרה בטרינידד, הוא הוטס במטוס דקוטה לבסיס בנאטאל בברזיל, שם אבי אמר שהקפה “טוב מאוד”. מברזיל, במטוס דקוטה נוסף – שתואר כ”מזדקן” – הוא טס למיאמי. רכבת שהסיעה חיילים צפונה, פיזרה את החיילים ששבו הביתה אל נקודות השחרור שלהם. וכך אבי מצא את עצמו פעם נוספת בפורט דֶוֶונס שבמסצ’וסטס.
באוקטובר 1945 כבר היה מאוחר מדי בשביל אבי לשוב ללימודיו בהארוורד באותה שנה אקדמית. הוא קנה את השברולט בכסף שהרוויח בשוק השחור ומצא משרה זמנית במחלקת הצעצועים ב’ג’ורדן מארש’, חנות הכולבו הכי גדולה בבוסטון.
הוא חזר להארוורד בסתיו 1946. החוג העיקרי שלו היה לימודים רומאניים, וסבי הסביר לי שפירוש הדבר הוא לימוד השפות והמסורת הספרותית של צרפת, ספרד, איטליה ופורטוגל. (“או לפחות שתיים או שלוש מהן,” אמר.)
“אביך היה אשף בשפות זרות,” אמרה לי אמי – ולכן אולי גם היה אשף בהצפנה? אבל למה לאמי או לסבי היה אכפת מה תחום הלימוד העיקרי של אבי הנוטש בהארוורד? מדוע הם ידעו את הפרטים הללו? מדוע מישהו סיפר להם?
היתה תמונה של אבי – במשך שנים היתה זו התמונה היחידה שלו שראיתי. בתמונה הוא נראה צעיר מאוד ורזה מאוד. (זה היה בסוף האביב או בתחילת הקיץ של 1945.) בתמונה הוא אוכל גלידה על אותה אוניית משא של הצי האמריקאי. התמונה צולמה איפשהו בין חופה הדרומי של איטליה לים הקריבי, לפני שעגנה בטרינידד.
אני מנחש שהפנתר השחור על מעיל הטיסה של אבי שבה את כל דמיוני הילדותי או לפחות את רובו. הפנתר הזועם הזה היה הסמל של חטיבת המפציצים ה-460. (הצפנה היתה משימה על טהרת צוות הקרקע –אבל גם מי שעסק בהצפנה קיבל מעיל טיסה.)
הקיבעון המטשטש־כול שלי היה שיש בי משהו מגיבור המלחמה, אף על פי שהסיפורים על המבצעים של אבי מימי המלחמה לא נשמעו עטורי גבורה – אפילו לא לאוזניו של ילד. אך בכל הנוגע לסיפורים על מלחמת העולם השנייה, סבי היה משוגע לדבר – אתם יודעים, מאלה שמתלהבים מכל פרט ופרט – והוא תמיד אמר לי, “אני רואה בך גיבור עתידי!”
לסבתי לא היה כמעט דבר אחד חיובי לומר על ויליאם פרנסיס דין, ואמי (בדרך כלל) התחילה וסיימה את ההערכה שלה ב”מאוד נאה” ו”התעוזה ממש נשפכה ממנו”.
לא, זה לא לגמרי נכון. כששאלתי אותה למה זה לא הסתדר ביניהם, אמי אמרה לי שהיא תפסה את אבי על חם. “ראיתי אותו מנשק מישהי אחרת,” זה הדבר היחיד שהיא אמרה, באותה אדישות שבה יכלה ללחוש את המילים האלה לשחקן ששכח את המילה אחרת. יכולתי רק להסיק שהיא ראתה את הנשיקה אחרי שהיא היתה בהיריון איתי – ואולי אחרי שנולדתי – ושהיא ראתה מספיק ממפגש השפתיים הזה כדי לדעת שזו לא היתה נשיקה תמימה.
“זו בטח היתה נשיקה צרפתית, כזאת עם הלשון בתוך הגרון,” סיפרה לי פעם בסוד בת דודתי הגדולה ממני – ילדה גסה, בִּתה של הדודה המתנשאת שאני מזכיר כל הזמן. אבל את מי אבי נישק? תהיתי אם היא היתה אחת מנערות סוף השבוע שבאו בהמוניהן לאטלנטיק סיטי, אחת מאלה שעבדו בשירות הציבורי בוושינגטון הבירה (אחרת מדוע סבי סיפר לי עליהן?).
באותו זמן, זה היה כל מה שידעתי; זה לא היה הרבה. אך זה היה די והותר כדי לערער את האמון שלי בעצמי – ואפילו לא לאהוב את עצמי – מפני שהיתה לי נטייה לייחס את כל הפגמים שלי לאבי הביולוגי. האשמתי אותו בכל הרגל רע, בכל דבר נבזי וסודי. ובעיקר האמנתי שכל השדים שלי הם תורשתיים. כל היבט מפוקפק או מפחיד של אישיותי היה ללא ספק אחת מתכונותיו של הסמל דין.
האם אמי לא אמרה לי שאני איראה טוב כשאגדל? האם גם זו לא היתה קללה? בכל הנוגע לתעוזה – טוב, האם לא הנחתי (בגיל שלוש־עשרה) שאני יכול להיהפך לסופר? האם לא דִמיינתי שאני שוכב עם מיס פְרוֹסט?
האמינו לי, לא רציתי להיות הצאצא של אבי הנוטש, פרי בטנו הנושא את הגֶנים שלו – להכניס נשים צעירות להיריון ולנטוש אותן על ימין ועל שמאל. הרי זו היתה דרך הפעולה של הסמל דין, נכון? גם את שמו לא רציתי. שנאתי להיות ויליאם פרנסיס דין, הבן – בנו הכמעט־ממזר של “נער הצופן”! אם היה אי פעם ילד שרצה אב חורג, שקיווה שלאמו לכל הפחות יהיה חבר רציני, אני הייתי הילד הזה.
מה שמוביל אותי למקום שבו חשבתי להתחיל את הפרק הראשון הזה, מפני שיכולתי להתחיל בלספר לכם על ריצ’רד אבוט. אבי־החורג־לעתיד הוא שהניע את הגלגלים של סיפור חיי. למעשה, אם אמי לא היתה מתאהבת בריצ’רד, ייתכן שלעולם לא הייתי פוגש את מיס פְרוֹסט.
לפני שריצ’רד אבוט הצטרף ל’תיאטרון פֶרסט סיסטר’, תיאטרון החובבים של העיירה שלנו ידע מה שדודתי השתלטנית כינתה “מחסור חמור בשחקנים לתפקיד הראשי”. לא היה שום נָבָל ראוי לציון, ולא היו גברים צעירים עם יכולת רומנטית שתלהיב גם את הנשים הצעירות וגם את הנשים המבוגרות בקהל. ריצ’רד היה לא רק גבר גבוה, בעל שיער כהה ונאה – הוא היה הקלישאה בהתגלמותה. הוא גם היה רזה. ריצ’רד היה כה רזה עד שבעינַי הוא היה דומה לאבי, אשר בתמונה היחידה שהיתה לי שלו היה תמיד רזה – ולנצח אכל גלידה, איפשהו בין חופה הדרומי של איטליה לים הקריבי. (מובן שתהיתי האם אמי מודעת לדמיון.)
לפני שריצ’רד אבוט היה לשחקן ב’תיאטרון פרסט סיסטר’, הגברים בתיאטרון הקטן של העיירה שלנו היו שחקנים שמילמלו את התפקידים שלהם בצורה בלתי מובנת, עם עיניים מושפלות ומבט מתחמק, או (לא במפתיע) שחקנים עם מחוות מוגזמות שצעקו את הטקסטים שלהם ועשו עיניים לצופות התיאטרון המכובדות והרגישות.
ראוי לציין אדם אחד יוצא דופן בתחום הכישרונות – שכן הוא היה שחקן מוכשר ביותר, גם אם לא ברמתו של ריצ’רד אבוט – סבי המשוגע למלחמת העולם השנייה, הרולד מרשל, שכולם (למעט סבתי) קראו לו הארי. הוא היה המעסיק הגדול ביותר בפֶרסט סיסטר שבוורמונט; הארי מרשל העסיק יותר עובדים מאשר בית־הספר התיכון פייבוריט ריבר, אף שבית־הספר הפרטי היה ללא ספק המעסיק השני בגודלו בעיירתנו הקטנה.
סבא הארי היה הבעלים של המנסרה ומחסן העצים פֶרסט סיסטר. שותפו העסקי של הארי – נורבגי קודר שתפגשו בעוד רגע קט – היה היערן. הנורבגי פיקח על כריתת העצים, והארי ניהל את המנסרה ואת מחסן העצים. סבא הארי גם חתם על כל ההמחאות, ועל גבי המשאיות הירוקות שהובילו את הקורות והקרשים, היה כתוב באותיות דפוס קטנות וצהובות השם מרשל.
בהתחשב במעמדו הרם של סבי בעיירה שלנו, היה זה אולי מפתיע ש’תיאטרון פֶרסט סיסטר’ ליהק אותו תמיד בתפקידים נשיים. סבי גילם נשים בצורה יוצאת מן הכלל בתיאטרון הקטן של העיירה שלנו, הארי מרשל קיבל רבים מן התפקידים הראשיים הנשיים (ויהיו שיגידו את רובם). למעשה, אני זוכר את סבי טוב יותר כאישה מאשר כגבר. בתפקידיו הנשיים על הבמה הוא היה יותר מלא חיים ונמרץ מכפי שראיתי אותו אי־פעם בתפקידו המונוטוני בעולם האמיתי, כמנהל מנסרה וחוטב עצים.
למרבה הצער, המתחרה היחידה של סבא הארי על התפקידים הנשיים התובעניים והמתגמלים ביותר היתה בתו הבכורה, מיוריאל – אחותה הנשואה של אמי, דודתי המוזכרת כאן לעיתים קרובות. עובדה זו היתה מקור ללא מעט חיכוכים משפחתיים.
הדודה מיוריאל היתה מבוגרת מאמי רק בשנתיים, אך היא עשתה הכול לפני שאמי בכלל חשבה לעשות זאת, ומיוריאל עשתה זאת כיאות ובאופן מושלם (להערכתה). לכאורה היא “למדה ספרות כללית” בוולסלי והתחתנה עם דודי הנפלא בוב – “המחזר הראשון והיחיד” שלה, כפי שדודה מיוריאל כינתה אותו. אני חשבתי שבוב נפלא. הוא תמיד היה נפלא אלַי. אך כפי שלמדתי מאוחר יותר, בוב הירבה לשתות אלכוהול, והשתייה שלו הכבידה על דודה מיוריאל והביכה אותה. סבתי, שממנה קיבלה מיוריאל את ההתנשאות שלה, נהגה לומר לעיתים קרובות שההתנהגות של בוב “לא ראויה” למיוריאל – אם כי מעולם לא הבנתי מה זה אומר.
בשל הסנוביות שאִפיינה את סבתי, שפתה היתה משובצת ניבים, פתגמים וקלישאות, וחרף השכלתה המצוינת, נראה כי הדודה מיוריאל ירשה (או פשוט חיקתה) את סגנון דיבורה המשמים וחסר ההשראה של אמהּ.
אני חושב שהאהבה של מיוריאל לתיאטרון והצורך שלה בו נבעו מן הרצון שלה לומר משהו מקורי בקולה הנשגב. מיוריאל היתה אישה נאה – שחרחורת דקת גזרה, עם חזה שופע כשל זמרת אופרה וקול אדיר – אך מוחה היה נטול תוכן לחלוטין. בדומה לסבתי, הדודה מיוריאל הצליחה להיות גם שחצנית וגם ביקורתית בלי לומר דבר אחד אמין או מעניין. מהבחינה הזו, הן סבתי והן דודתי היו בעיניי משעממות עד מוות.
במקרה של הדודה מיוריאל, דיבורה החף מכל דופי הפך אותה לשחקנית אמינה ביותר; היא היתה תוכי מושלם, אך שחקנית רובוטית וחסרת חוש הומור, והיא הפגינה בדיוק את האהדה או הסלידה של הדמויות שאותן גילמה. שפתה של מיוריאל היתה גבוהה, אך ה”אופי” שלה לקה בחסר. היא היתה מתלוננת כרונית.
במקרה של סבתי, היא היתה בת לדור נוקשה מאוד והיא קיבלה חינוך שמרני. הנסיבות הללו הובילו אותה לחשוב שהתיאטרון הוא בבסיסו מושחת – או, אם לגלות יותר סלחנות, לא מוסרי – ושנשים אינן צריכות להשתתף בו. ויקטוריה וינתרופ (וינתרופ היה שם משפחתה של סבתי לפני הנישואים) האמינה שנערים וגברים צריכים לגלם את כל התפקידים הנשיים בכל הפקת דרמה. היא אמנם הודתה שרבות מן ההופעות המוצלחות של סבי על הבמה (במגוון תפקידים נשיים) היו מביכות, אך היא האמינה שכך יש להעלות מחזות – אך ורק עם שחקנים גברים.
סבתי – קראתי לה ננה ויקטוריה – התייגעה כאשר מיוריאל לא מצאה לה נוחם (במשך כמה ימים) לאחר שסבא הארי חטף ממנה תפקיד מעניין. לעומת זאת, בכל פעם שבתו זכתה בתפקיד נחשק, הארי קיבל זאת ברוח טובה. “הם בטח חיפשו אישה נאה, מיוריאל – בקטגוריה הזאת את לוקחת אותי בלי להזיע.”
אני לא כל כך בטוח. לסבי היה מבנה גוף רזה והיו לו פנים יפות. הוא היה קל רגליים, והוא היה יכול גם להשמיע צחוק נשי וגם לבכות בכי מר, ללא כל מאמץ. הוא ידע להיות משכנע כאישה תככנית או כאישה שנעשה לה עוול, והנשיקות שנתן על הבמה למגוון גברים שלא התאימו לתפקיד, היו יותר משכנעות מאלה של מיוריאל. מיוריאל נרתעה מנשיקות על הבמה, אף על פי שלדוד בוב לא היה אכפת. נראה שבוב נהנה לראות גם את אשתו וגם את אביה מרעיפים נשיקות על הבמה – וזה מזל גדול, מפני שלשניהם היו תפקידים ראשיים נשיים במרבית ההפקות.
עכשיו, כשאני מבוגר, יש לי יותר הערכה כלפי הדוד בוב, ש”נראה שהוא נהנה” מהרבה אנשים ומהרבה דברים, והצליח להפגין כלפי אהדה כנה ללא מילים. אני חושב שבוב הבין מאיפה מגיע הצד הווינתרופי של המשפחה. נשות וינתרופ היו רגילות (או שהיתה להן נטייה גנטית) להסתכל על כולנו מלמעלה. בוב ריחם עלי מפני שהוא ידע שננה ויקטוריה והדודה מיוריאל (ואפילו אמא שלי) מתבוננות בי ומחפשות סימנים שיסגירו שאני – כפי שהן חששו, כפי שאני עצמי חששתי – הבן של האבא הלא־מוצלח שלי. הן שפטו אותי בגלל הגֶנים של אדם שכלל לא הכרתי, והדוד בוב, אולי מכיוון שהוא נהג לשתות ונחשב “לא ראוי” למיוריאל, ידע איך מרגיש אדם שנשות וינתרופ שופטות אותו.
הדוד בוב שימש כוועדת הקבלה של בית־הספר התיכון פייבוריט ריבר. העובדה שתנאי הקבלה של בית־הספר לא היו מחמירים במיוחד, לא בהכרח הפכה את דודי לאחראי באופן אישי לכישלונות של פייבוריט ריבר. אבל בוב ספג ביקורת. לדברי הצד הווינתרופי של המשפחה הוא היה “מתירני מדי” – עוד סיבה שבגללה חשבתי שהוא נפלא.
אני זוכר ששמעתי על הרגלי השתייה של בוב ממגוון מקורות, ואף על פי כן מעולם לא ראיתי אותו שותה – טוב, למעט מקרה רב־רושם אחד. למעשה, בשנים שבהן גדלתי בפֶרסט סיסטר שבוורמונט, חשבתי שהשמועות על בעיית השתייה של בוב מוגזמות. נשות וינתרופ היו ידועות בהפרזה שלהן בקטגוריית השערוריות המוסריות. התמרמרות צדקנית היתה תכונה בולטת במשפחת וינתרופ.
במהלך קיץ 1961, כשטיילתי באירופה עם טום, עלה פתאום העניין שבוב הוא דוד שלי. (אני יודע – לא סיפרתי לכם על טום. אתם תצטרכו לגלות כלפי סבלנות. קשה לי להגיע לטום.) בשביל טום ובשבילי, היה זה הקיץ־בעל־המשמעות לכאורה שבין סיום לימודינו בתיכון לבין תחילת השנה הראשונה שלנו בקולג’. המשפחות של טום ושלי המתיקו את עונשנו הקבוע של עבודה בקיץ כדי שנוכל לנסוע לטייל. משפחותינו ככל הנראה ציפו מאיתנו להסתפק בקיץ אחד בלבד של אותו חיפוש עצמי מפוקפק, אבל בשביל טום ובשבילי המַתנה של אותו הקיץ לא נראתה כה בעלת משמעות כפי שהתקופה הזו בחיים אמורה להיות.
קודם כול, לא היה לנו כסף, והזרות הגמורה של הטיול באירופה הפחידה אותנו. חוץ מזה, כבר “מצאנו” את עצמנו, ולא יכולנו להשלים עם מי שאנחנו – לפחות לא בפומבי. היו היבטים בעצמנו שנראו לטום המסכן ולי לא פחות זרים (ולא פחות מפחידים) מהדברים שהצלחנו לראות, בדרכנו המרושלת, באירופה.
אני אפילו לא זוכר למה שמו של הדוד בוב עלה, וטום כבר ידע שאני קרוב משפחה של “בוב מי־שבא־ברוך־הבא”, כפי שטום כינה אותו.
“אין בינינו קשר דם,” התחלתי להסביר. (בלי שום קשר לרמת האלכוהול בדמו של הדוד בוב בכל רגע נתון, לא היתה בו ולו טיפת דם אחת ממשפחת וינתרופ.)
“אתם כל כך שונים!” קרא טום. “בוב כל כך נחמד, וכל כך לא מסובך.”
למען האמת, טום ואני רבנו הרבה באותו קיץ. הפלגנו באחת מאותן אוניות ענק (מחלקת סטודנטים) מניו־יורק לסאות’המפטון. חצינו את התעלה והגענו לאוסטנד, והעיר הראשונה באירופה שבה העברנו את הלילה, היתה העיר הימי־ביניימית ברוז’. (ברוז’ היתה יפהפייה, אבל אני יותר הוקסמתי מן הבחורה שעבדה בפנסיון שבו התאכסנו מאשר ממגדל הפעמון שמעל לשוק העתיק.)
“אני מניח שהתכוונת לשאול אותה אם יש לה חברה גם בשבילי,” אמר טום.
“בסך הכול טיילנו בעיר – רק דיברנו ודיברנו,” אמרתי לו. “בקושי התנשקנו.”
“אה, זה הכול?” אמר טום – ולכן כשהוא אמר מאוחר יותר שהדוד בוב “כל כך נחמד, וכל כך לא מסובך,” הבנתי שטום רוצה לומר שאני לא נחמד.
“רק רציתי להגיד שאתה מסובך, ביל,” אמר לי טום. “אתה לא קליל כמו איש ועדת הקבלה, נכון?”
“אני לא מאמין שאתה כועס בגלל הבחורה הזאת בברוז’,” אמרתי לו.
“היית צריך לראות איך בהית לה בציצים – הם לא היו מי יודע מה גדולים. אתה יודע, ביל – בנות יודעות כשאתה בוהה להן בציצים,” הוסיף טום ואמר.
אבל לא היה לי אכפת מהבחורה בברוז’. השדיים הקטנים שלה פשוט הזכירו לי את עלייתם ונפילתם של שדיה הצעירים למראה של מיס פְרוֹסט, ועדיין לא התגברתי על מיס פְרוֹסט.
הו, רוחות השינוי. הן אינן מנשבות בעדינות בדרכן אל תוך עיירות קטנות בצפון ניו־אינגלנד. אותו מפגש ליהוק ראשון שהכניס את ריצ’רד אבוט בין כותלי התיאטרון הקטן של העיירה שלנו, שינה גם את האופן שבו לוהקו תפקידים של נשים, מפני שהיה ברור כבר מן ההתחלה שהתפקידים שמחייבים גברים צעירים ונאים ובעלים מרושעים (או סתם רכושנים) ומאהבים בוגדניים, התאימו כולם לריצ’רד אבוט כמו כפפה ליד. ולכן הנשים שנבחרו לשחק לצד ריצ’רד היו צריכות להתאים לו לא פחות.
הדרישה הזו היתה בעייתית מבחינתו של סבא הארי, שתוך זמן קצר היה לחותנו של ריצ’רד – סבא הארי היה יותר מדי אישה זקנה כדי להיות מלכתחילה בקשר רומנטי עם גבר צעיר ונאה כמו ריצ’רד. (לא היו נשיקות על הבמה בין ריצ’רד אבוט לבין סבא הארי!)
ולנוכח קולה הנשגב אך מוחה הנבוב של דודתי מיוריאל, הדרישה הזו היתה בעייתית אף יותר מבחינתה. ריצ’רד אבוט היה עשוי מחומרים טובים מדי בשבילה. הופעתו באותו מפגש ליהוק ראשון הקטינה את מיוריאל לכדי פטפוט פסיכוסקסואלי ופיזור דעת. דודתי השבורה אמרה מאוחר יותר שהיא הרגישה שאמי וריצ’רד “היו מהופנטים זה מזה מן ההתחלה”.זה היה יותר מדי בשביל מיוריאל לדמיין את עצמה בקשר רומנטי – גם אם רק על הבמה – עם גיסהּ לעתיד. (ועוד כשאמי היא הלחשנית – לא פחות ולא יותר!)
בגיל שלוש־עשרה בקושי זיהיתי את התדהמה של דודה מיוריאל במפגש (הראשון) עם שחקן שנועד לתפקידים ראשיים. גם לא שמתי לב שאמי וריצ’רד אבוט “היו מהופנטים זה מזה מן ההתחלה”.
סבא הארי היה מקסים וקיבל בזרועות פתוחות את הצעיר החינני, שבדיוק הצטרף לסגל של בית־הספר התיכון פייבוריט ריבר. “אנחנו תמיד מחפשים כישרונות תיאטרליים חדשים,” אמר סבא הארי בחום לריצ’רד. “אמרת שאתה מלמד שייקספיר?”
“מלמד ומעלה על הבמה,” ענה ריצ’רד לסבי. “ישנם כמובן חסרונות תיאטרליים בבתי־ספר לבנים בלבד – אך הדרך הטובה ביותר בשביל בנים או בנות להבין את שייקספיר, היא להעלות את המחזות על הבמה.”
“כשאתה אומר ‘חסרונות’, אני מניח שאתה מתכוון לכך שהבנים צריכים לגלם גם תפקידים של נשים,” אמר סבא הארי בערמומיות. (ריצ’רד אבוט לא היה יכול לדעת, בפגישתו הראשונה עם הארי מרשל מנהל המנסרה, על הצלחתו הבימתית של חוטב העצים בלבוש אישה.)
“לרוב הבנים אין מושג קלוש כיצד להיות אישה – זוהי הסחת דעת קטלנית מן המחזה,” אמר ריצ’רד.
“אה,” סבא הארי אמר. “אז איך תסתדר?”
“חשבתי לבקש מנשות סגל המורים הצעירות להיבחן לתפקידים,” השיב ריצ’רד אבוט, “ואולי גם מהבנות הגדולות יותר של אנשי הסגל.”
“אה,” סבא הארי אמר שוב. “אולי יש גם אנשים מהעיירה שיתאימו,” הציע סבי. הוא תמיד רצה לגלם את רֶגָן או גוֹנֶרִיל, “בנותיו המתועבות של ליר”, כפי שסבא כינה אותן. (שלא לדבר על כמיהתו לגלם את ליידי מקבת!)
“אני שוקל לערוך מבחני קבלה פתוחים,” אמר ריצ’רד אבוט. “אבל אני מקווה שהנשים המבוגרות יותר לא יהיו מפחידות מדי בשביל בנים בבית־ספר לבנים בלבד.”
“נו, טוב – צריך לחשוב גם על זה,” אמר סבא הארי בחיוך ידעני. כאישה מבוגרת, הוא היה מפחיד אינספור פעמים. הארי מרשל רק היה צריך להסתכל על אשתו ועל בתו הבכורה כדי לדעת כיצד פועלת הפחדה נשית. אבל בגיל שלוש־עשרה לא הבנתי שסבי מנסה לחלץ לעצמו בעורמה עוד תפקידים נשיים. השיחה בין סבא הארי לבין השחקן הראשי החדש נראתה לי ידידותית וטבעית לחלוטין.
מה שכן ראיתי באותו ערב שישי סתווי – מפגשי הליהוק תמיד נערכו בימי שישי בערב – הוא שהדינמיקה בין הבמאי הרודן של התיאטרון שלנו לבין מה שהתיימר להיות צוות שחקנים מוכשרים (ולא מוכשרים) יותר או פחות השתנתה בעקבות ידיעותיו של ריצ’רד אבוט בתחום התיאטרון, לא פחות מכפי שהיא השתנתה בעקבות כישרון המשחק של ריצ’רד. עד אותו ערב אף אחד לא עירער על מומחיותו הדרמטורגית של הבמאי הקפדן של ‘תיאטרון פרסט סיסטר’. הבמאי של התיאטרון הקטן שלנו, שאמר כי אין לו עניין “במשחק גרידא”, לא היה חובבן בתחום הדרמטורגיה, והוא היה מומחה מטעם עצמו בהנריק איבסן, שאותו העריץ עד בלי די.
הבמאי שלנו, שעד עתה נחשב מומחה ללא עוררין, נילס בורקמן – הנורבגי הנזכר לעיל שהיה גם שותפו העסקי של סבא הארי, וככזה היה יערן וחוטב עצים ומומחה לדרמטורגיה – היה התגלמות הדיכאון הסקנדינבי והנבואות המלנכוליות. כריתת עצים היתה העבודה של נילס בורקמן – או לפחות העבודה שלו בשעות היום – אך הדרמטורגיה בערה בעצמותיו.
מה שתרם עוד יותר לפסימיות המחריפה של הנורבגי, היה שהקהל הלא־מתוחכם של פֶרסט סיסטר שבוורמונט היה חסר כל השכלה רצינית בתחום הדרמה. הקהל בעיירתנו מעוטת היכולת התרבותית ציפה לתפריט יציב של אגאתה כריסטי (והוא אף אהב תפריט זה במידה מעוררת בחילה). ניכר היה שנילס בורקמן סובל ללא הרף מן העיבודים האינסופיים לזִבְלוֹנים רדודים כמו ‘רצח הקולונל’, תעלומה של מיס מַארְפֶּל. דודתי מיוריאל המתנשאת גילמה את מיס מארפּל פעמים רבות, אך תושבי פרסט סיסטר העדיפו את סבא הארי באותו תפקיד ממולח (וכה נשי). נראה כי הארי היה יותר אמין בחשיפת סודותיהם של אנשים אחרים – ובגילה של מיס מארפל, הוא לבטח היה יותר נשי.
באחת החזרות הארי אמר בשובבות – כפי שמיס מארפּל עצמה היתה עשויה לומר – “אלי הטוב, מי יכול לרצות במותו של קולונל פרותרו?”
על כך העירה אמי, הלחשנית הנצחית, “אבא, הטקסט הזה בכלל לא מופיע במחזה.”
“אני יודע, מארי – אני סתם צוחק,” אמר סבא.
אמי, מארי מרשל – מרשל דין (במשך כל אותן ארבע־עשרה שנים מצערות לפני שהתחתנה עם ריצ’רד אבוט) – תמיד קראה לסבא שלי “אבא”. דודתי היהירה מיוריאל תמיד קראה להארי “אבי”, באותו טון מעונב שבו ננה ויקטוריה פנתה בדרמטיות לבעלה בשם “הרולד” – לעולם לא “הארי”.
נילס בורקמן ביים את ‘מענגי הקהל’ של אגאתה כריסטי, כפי שנהג לכנות אותם בלעג, כאילו נגזר דינו לצפות ב’מוות על הנילוס’ או ב’רצח בבית אנד’ ביום מותו – כאילו הזיכרון הבל יימחה שיש לו מ’עשרה כושים קטנים’ עלול לרדוף אותו עד הקבר.
אגאתה כריסטי היתה הקללה של בורקמן, שעליה הנורבגי לא הצליח להבליג – הוא שנא אותה, והוא התלונן עליה במרירות – אך מפני שהאולם היה מלא בהפקות של אגאתה כריסטי, ובהפקות בידור רדודות אחרות שאִפיינו את התקופה, בכל שנה קיבל הנורבגי המורבידי רשות לביים “משהו רציני” בהצגת הסתיו.
“משהו רציני שיתאים לתקופה הזאת של השנה שבה האֵלים מתים,” אמר בורקמן – המילה “אֵלים” (במקום “עלים”) מרמזת כי הידע שלו בשפה היה בדרך כלל סביר, אבל לא מושלם. (זהו נילס על קצה המזלג – בדרך כלל סביר, אבל לא מושלם.)
באותו מפגש ליהוק ביום שישי, כאשר ריצ’רד אבוט עתיד היה לשנות כל כך הרבה גורלות, נילס הכריז ש”המשהו הרציני” של אותו הסתיו יהיה פעם נוספת איבסן אהובו, ונילס צימצם את האפשרויות של איזה מחזה של איבסן לשלושה מחזות בלבד.
“אילו שלושה?” שאל ריצ’רד אבוט הצעיר והמוכשר.
“השלושה הבעייתיים,” השיב נילס – והניח שבזאת יסתיים הדיון.
“אני מניח שאתה מתכוון ל’הֶדָה גַאבּלֶר’ ול’בית בובות’,” ניחש ריצ’רד נכונה. “האם השלישי הוא ‘ברווז הפרא’?”
באופן לא אופייני, המילים נעתקו מפיו של בורקמן, וכך הבנו כולנו שאכן ‘ברווז הפרא” (מפיל האימה) הוא האפשרות השלישית של הנורבגי הנוּגה.
“אם כן,” העז ריצ’רד אבוט לשאול, לאחר השתיקה רבת־המשמעות, “מי מאיתנו יכול לשחק את הֶדְוִויג האבודה – אותה ילדה מסכנה?” באותו מפגש ליהוק בערב יום שישי לא היו ילדות בנות ארבע־עשרה – לא היה שם אף אחד שהתאים לגלם את הדוויג התמימה, אוהבת הברווזים (ואת אביה).
“כבר היו לנו… קשיים עם התפקיד של הדוויג בעבר, נילס,” העז סבא הארי לומר. בחיי – אילו קשיים! היו לנו נערות טראגי־קומיות בנות ארבע־עשרה שהיו שחקניות כל כך איומות עד שכאשר הגיעה שעתן לירות בעצמן, הקהל הריע! והיו לנו נערות בנות ארבע־עשרה שהיו כה תמימות וזכות עד שכאשר הן ירו בעצמן, הקהל נמלא חֵימה!
“ובל נשכח את גְרֶגֶרְס,” זרק ריצ’רד אבוט. “מטיף המוסר האומלל. אני יכול לגלם את גְרֶגֶרְס, אבל רק כשוטה חטטן – מוקיון צדקן ומלא רחמים עצמיים!”
לעיתים קרובות כינה נילס בורקמן את חבריו הנורבגים האובדניים “קופצי פיורדים”. מתברר ששפע הפיורדים בנורבגיה העניק אינספור הזדמנויות להתאבדויות נוחות ונקיות. (נילס לבטח שם לב, לצערו ההולך ומעמיק, שאין פיורדים בוורמונט – מדינה מוקפת יבשה.) נילס תקע כעת בריצ’רד אבוט מבט כה מפחיד – כאילו הבמאי המדוכא שלנו רוצה שהכוכב העולה החדש שלנו ילך לחפש את הפיורד הקרוב.
“אבל גְרֶגֶרְס הוא אידיאליסט!” התחיל בורקמן לומר.
“אם ‘ברווז הפרא’ הוא טרגדיה, אז גְרֶגֶרְס הוא שוטה ומוקיון – ויָאלְמָר איננו אלא בעל קנאי ופתטי מהסוג שמתעסק במה היה ‘לפני שהכרנו’,” המשיך ריצ’רד. “לעומת זאת, אם מעלים את ‘ברווז הפרא’ כקומדיה, אז כולם שוטים ומוקיונים. אך כיצד ייתכן שהמחזה הוא קומדיה אם ילדה מתה בגלל הטפות המוסר של המבוגרים? אתה זקוק להֶדְוִויג שתשבור את ליבנו, שחייבת להיות נערה תמימה וזכה בת ארבע־עשרה. ולא רק גרגרס אלא גם יאלמר וגם גינה, ואפילו גברת סֶרבִּי ואֶקדָל הזקן וגם וֶרְלֶה הנבל, חייבים כולם להיות שחקנים מצוינים! וגם אז, המחזה איננו מושלם – זו לא הפקת החובבים הפשוטה ביותר של איבסן שאפשר להעלות על הדעת.”
“איננו מושלם!” קרא נילס בורקמן, כאילו מישהו ירה בו (ובברווז הפרא שלו).
“אני גילמתי את גברת סרבי בהפקה הקודמת,” אמר סבי לריצ’רד. “כמובן, כשהייתי צעיר יותר, גילמתי את גינה – אבל רק פעם או פעמיים.”
“חשבתי על לורה גורדון הצעירה בתפקיד הדוויג,” אמר נילס. לורה היתה הבת הצעירה למשפחת גורדון. ג’ים גורדון היה איש סגל בבית־הספר התיכון פייבוריט ריבר. הוא ואשתו אלן היו בעבר שחקנים ב’תיאטרון פרסט סיסטר’, ושתי הבנות הגדולות למשפחת גורדון ירו בעצמן בעבר בתפקיד הדוויג המסכנה.
“תסלח לי, נילס,” התערבה דודתי מיוריאל, “אבל ללורה גורדון יש שדיים בולטים מאוד.”
הבנתי שלא הייתי היחיד ששם לב להתפתחות המדהימה של בת הארבע־עשרה. לורה היתה גדולה ממני בפחות משנה, אבל שדיה היו הרבה יותר ממה שהיה נחוץ להדוויג התמימה והזכה.
נילס בורקמן נאנח. הוא אמר (בהשלמה כמעט אובדנית) לריצ’רד, “ומה נחשב בעיניו של מר אבוט הצעיר למחזה פשוט יותר של איבסן שחובבנים עד תמותה שכמונו יכולים להעלות?” נילס התכוון כמובן לומר “בני תמותה”.
“נו…” התחיל סבא הארי לומר ומיהר לעצור את עצמו. סבא שלי נהנה מזה. הוא רחש כלפי נילס בורקמן הרבה כבוד וחיבה כשותף עסקי, אבל – ללא יוצא מן הכלל – כל חבר נלהב ומסור וכל חבר אקראי וזמני של ‘תיאטרון פֶרסט סיסטר’ ידע שנילס הוא עריץ גמור כבמאי. (ולנו נמאס מהנריק איבסן, וממה שבורקמן הגדיר דרמה רצינית, כמעט כמו שנמאס לנו מאגאתה כריסטי!)
“טוב…” פתח ריצ’רד אבוט את דבריו. היתה אתנחתה מהורהרת. “אם זה הולך להיות איבסן – ואנחנו אחרי ככלות הכול רק חובבים – זה צריך להיות או ‘הֶדָה גַאבּלֶר’ או ‘בית בובות’. בראשון אין ילדים בכלל, ובשני הילדים אינם חשובים כשחקנים. כמובן, יש צורך באישה מאוד חזקה ומורכבת – בכל אחד מהמחזות – ובגברים חלשים או לא חביבים או שניהם.”
“חלשים או לא חביבים או שניהם?” שאל נילס בורקמן כאילו אינו מאמין למשמע אוזניו.
“בעלה של הֶדָה, יֵירְגֶן, הוא אדם חסר אונים ונטול ייחוד – שילוב איום ונורא של חולשות, אך מצב שכיח לגמרי בקרב גברים,” המשיך ריצ’רד אבוט. “איילרט לוובורג הוא חלשלוש חסר ביטחון, ואילו השופט בראק – כמו גם שמו – נתעב. האם הֶדָה לא יורה בעצמה בגלל עתידה הצפוי גם עם בעלה חסר האונים וגם עם בראק הנתעב?”
“האם הנורבגים כל הזמן יורים בעצמם, נילס?” קינטר סבי. הארי ידע ללחוץ על הכפתורים של נילס. אבל הפעם נילס הצליח להתאפק ולא סיפר שוב על קופצי הפיורדים – הוא התעלם מידידו הוותיק, שהיה גם שותפו העסקי וגם אהב ללבוש בגדי נשים. (סבא הארי גילם את הֶדָה פעמים רבות. הוא גם גילם את נורה ב’בית בובות’ – אבל בגילו, הוא כבר לא התאים לשום תפקיד מן התפקידים הראשיים הנשיים הללו.)
“ואֵילו… חולשות ותכונות לא חביבות נוספות מציגות בפנינו הדמויות הגבריות ב’בית בובות’ – אם יורשה לי לשאול את מר אבוט?” פלט בורקמן וחיכך את ידיו בעצבנות.
“בעלים אינם האנשים האהובים על איבסן,” פתח ריצ’רד אבוט ואמר. עכשיו הוא לא עצר לחשוב – הוא היה מלא ביטחון של נעורים ושל השכלה טרייה. “טורוולד הלמר, בעלה של נורה – טוב, הוא לא כל כך שונה מבעלה של הֶדָה. הוא גם משעמם וגם חסר ייחוד – הנישואים שלהם חונקים. קרוגסטאד הוא אדם פגוע ומושחת. יש לו אמנם מידה מסוימת של הגינות, אך גם במקרה של קרוגסטאד אני חושב על המילה חולשה.”
“ודוקטור ראנק?” שאל בורקמן.
“דוקטור ראנק הוא לא באמת חשוב. אנחנו צריכים נורה או הֶדָה,” אמר ריצ’רד אבוט. “במקרה של הֶדָה, אישה שמוקירה את החירות שלה מספיק בשביל להתאבד ולא לאבד אותה. ההתאבדות שלה איננה חולשה אלא התגלמות הכוח המיני שלה.”
למרבה הצער – או למרבה המזל, תלוי בנקודת המבט – בדיוק ברגע זה הביט ריצ’רד בדודה מיוריאל. חרף המראה המצודד שלה והחזה המפואר כשל זמרת אופרה, מיוריאל לא היתה צוק איתן של כוח מיני. היא התעלפה.
“מיוריאל – בלי מחוות דרמטיות, בבקשה!” קרא סבא הארי, אבל מיוריאל (במודע או לא במודע) הבינה שהיא איננה מתאימה לפנים החדשות, הצעירות ומלאות הביטחון, לכוכב הראשי החדש והמפתיע. מיוריאל הוציאה את עצמה פיזית מן המרוץ לתפקיד הֶדָה.
“ובמקרה של נורה…” אמר נילס לריצ’רד אבוט, ובקושי עצר כדי להציץ בטיפול שאמי נותנת לאחותה הגדולה והשתלטנית (והמעולפת לעת עתה).
מיוריאל הזדקפה לפתע במבט המום, וחזהּ עלה וירד בדרמטיות.
“תשאפי דרך האף, מיוריאל, ותנשפי דרך הפה,” הזכירה אִמי למיוריאל, כאילו מתוקף תפקידה כלחשנית.
“אני יודעת, מארי – אני יודעת!” אמרה מיוריאל בכעס.
“אבל את עושה את זה הפוך – את יודעת, תשאפי דרך האף ותנשפי דרך הפה,” אמרה אִמי.
“טוב…” המשיך ריצ’רד לדבר, ואז עצר. אפילו אני ראיתי איך הוא הביט באמא שלי.
ריצ’רד, שאיבד את בהונות כף רגלו השמאלית בתאונה עם מכסחת דשא שפטרה אותו משירות צבאי, הגיע כדי ללמד בבית־הספר התיכון פייבוריט ריבר מייד לאחר שסיים את התואר השני שלו בתולדות התיאטרון והדרמה. ריצ’רד נולד וגדל במערב מסצ’וסטס. היו לו זיכרונות טובים מחופשות סקי משפחתיות בוורמונט, כשהיה ילד. המשרה בפֶרסט סיסטר (שבשבילה הוא היה הרבה יותר מדי מוכשר) משכה אותו מסיבות סנטימנטליות.
ריצ’רד אבוט היה מבוגר רק בארבע שנים מכפי שהיה “נער הצופן” בתמונה ההיא – שבה הסמל היה בדרכו לטרינידד בשנת 1945. ריצ’רד היה בן עשרים וחמש – אִמי היתה בת שלושים וחמש. ריצ’רד היה צעיר מאִמי בלא פחות מעשר שנים! ככל הנראה אמא אהבה גברים צעירים ממנה. אין ספק שהיא אהבה אותי יותר כשהייתי צעיר יותר.
“והאם את משחקת, מיס -” התחיל ריצ’רד משפט חדש, אבל אִמי ידעה שהוא מדבר אליה וקטעה אותו.
“לא, אני רק הלחשנית,” אמרה לו אִמי. “אני לא משחקת.”
“אבל, מארי -” התחיל סבא הארי לומר.
“לא, אבא,” אמרה אמי. “אתה ומיוריאל השחקניות,” אמרה, בהדגשה ברורה לחלוטין של המילה שחקניות. “אני תמיד הלחשנית.”
“על נורה?” נילס בורקמן אמר לריצ’רד. “אתה משהו אמרת על – ”
“נורה מדברת על חירות יותר מהֶדָה,” אמר ריצ’רד אבוט בביטחון. “לא רק שיש לה הכוח לעזוב את בעלה… היא עוזבת גם את הילדים שלה! יש בנשים האלה חירות בלתי ניתנת לריסון – אני מציע שתיתן לשחקנית שתהיה הֶדָה או נורה לבחור. הנשים האלה שולטות בשני המחזות.”
תוך כדי דיבור, ריצ’רד אבוט סקר את קבוצת תיאטרון החובבים שלנו בחיפוש אחר הֶדָה או נורה אפשריות, אך עיניו נעצרו שוב ושוב על אִמי, שידעתי כי היא תתעקש (לנצח) להיות הלחשנית. ריצ’רד לא יהפוך את אִמי הצמודה לתסריט להֶדָה או לנורה.
“נו, טוב…” אמר סבא הארי. הוא שקל מחדש את התפקיד, נורה או הֶדָה (חרף גילו).
“לא, הארי – לא אתה שוב,” אמר נילס, העָריץ המוכר שבו התעורר. “מר אבוט הצעיר צודק. אנו צריכים מידה מסוימת של פריקת עול – חירות מתפרצת וכוח מיני. אנחנו צריכים אישה צעירה יותר, יותר פעילוּת מינית ממך.”
מרגע לרגע הכבוד שרחש ריצ’רד אבוט כלפי סבא שלי הלך וגדל. ריצ’רד ראה כיצד סבא הארי ביסס את עצמו כאישה שיש להתחשב בה ב’תיאטרון פֶרסט סיסטר’ – גם אם לא כאישה “פעילוּת” מינית.
“לפחות תחשבי על זה, מיוריאל?” בורקמן שאל את דודתי המתנשאת.
“כן, תחשבי על זה?” שאל ריצ’רד אבוט, שהיה צעיר ממיוריאל ביותר מעשור. “יש לך ללא ספק נוכחות מינית -” התחיל לומר.
אך למרבה הצער דבריו של מר אבוט הצעיר נקטעו בזאת – המילה נוכחות ומייד אחריה המילה מינית – ומיוריאל שוב התעלפה.
“אם הייתי צריכה לנחש, הייתי אומרת שהיא אמרה ‘לא’,” אמרה אִמי לכוכב החדש, הצעיר והמסנוור.
אני כבר התחלתי קצת להתאהב בריצ’רד אבוט, אבל אז עוד לא פגשתי את מיס פְרוֹסט.
אחרי שנתיים, כשישבתי בגיל חמש־עשרה כתלמיד כיתה ט’ במפגש הבוקר הראשון שלי בבית־הספר התיכון פייבוריט ריבר, שמעתי את רופא בית־הספר, דוקטור הרלו, מזמין אותנו הבנים לטפל ביד קשה בהפרעות השכיחות ביותר של גילנו הרגיש. (אני משוכנע שהוא השתמש במילה הפרעות. אני לא ממציא את זה.) אשר לטיבן של “ההפרעות השכיחות ביותר” הללו, דוקטור הרלו הסביר שהוא מתכוון לאקנה ול”משיכה מינית לא רצויה לבנים אחרים או לגברים”. בשביל הפצעונים שלנו, דוקטור הרלו הרגיע אותנו, יש מגוון תרופות, ובכל הנוגע לאותם רמזים מוקדמים לכמיהות הומוסקסואליות – דוקטור הרלו או הפסיכיאטר של בית־הספר, דוקטור גראו, ישמחו לשוחח איתנו.
“ישנה תרופה להפרעות הללו,” אמר לנו דוקטור הרלו. דבריו נאמרו בקולו הסמכותי של רופא, שהיה בעת ובעונה אחת מדעי ופתייני – ואפילו החלק הפתייני נאמר בביטחון, מגבר־אל־גבר. תמצית נאומו של דוקטור הרלו באותו מפגש בוקר היתה ברורה לחלוטין, אפילו לתלמיד כיתה ט’ חסר הניסיון ביותר – והיא שעלינו פשוט לבוא ולבקש טיפול. (מה שעוד היה ברור עד כדי כאב הוא, שאם לא נפנה לקבל את הטיפול המְרפא, נוכל להאשים רק את עצמנו.)
מאוחר יותר תהיתי האם זה היה משנה משהו – כלומר, לו נחשפתי לדברי ההבל של דוקטור הרלו (או דוקטור גראו) בתקופה שבה פגשתי את ריצ’רד אבוט, ולא שנתיים אחרי שפגשתי אותו. בהתחשב במה שאני יודע היום, אני בספק אם ניתן היה לרפא את ההתאהבות שלי בריצ’רד אבוט, אם כי אנשים כמו דוקטור הרלו ודוקטור גראו – הנציגים הרשמיים של מדעי הרפואה באותם ימים – האמינו נחרצות שההתאהבות שלי בריצ’רד אבוט היתה בקטגוריה של הפרעה שניתן לרפא.
שנתיים לאחר אותו מפגש ליהוק הרה גורל, כבר היה מאוחר מדי. עולם שלם של התאהבויות חיכה לי לאורך הדרך שנפרשה לרגליי. במפגש הליהוק ההוא פגשתי את ריצ’רד אבוט. לכל הנוכחים – ובמיוחד לדודה מיוריאל, שהתעלפה פעמיים – היה ברור שריצ’רד תפס פיקוד על כולנו.
“נראה כי אנחנו זקוקים לנורה או להֶדָה, אם אנחנו מתכוונים להעלות את איבסן,” אמר ריצ’רד לנילס.
“אבל האֵלים! הם כבר מְשַנֵי־צבעים. הם ימשיכו לנשור,” אמר בורקמן. “זוהי תקופת המוות של השנה!”
בורקמן לא היה האדם הפשוט ביותר להבנה, מלבד העובדה שאיבסן אהובו והקפיצה מן הפיורדים היו איכשהו קשורים לדרמה רצינית, שהיתה תמיד מחזה הסתיו שלנו – ולא פחות, גם לתקופת המוות של השנה, כאשר האֵלים נופלים אין־עצור.
במבט לאחור, כמובן, התקופה הזו נראית כה תמימה – גם תקופת המוות של השנה וגם התקופה היחסית לא מסובכת של חיי.
אין עדיין תגובות