החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הברית של קפטן וורפטריל

מאת:
מאנגלית: יונתן בר | הוצאה: | 2013 | 415 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

31.00

רכשו ספר זה:

חיי הרווקות השלווים של קפטן איבן וורפטריל מצבא הקיסרות הבריארית משתנים מקצה לקצה כשחברו הוותיק ביירלי וורוטייר, סוכן חשאי של הביטחון הקיסרי, מופיע על סף דלתו ומבקש ממנו לפקוח עין על בחורה מסתורית שהוא חושש שסכנה נשקפת לחייה מצד ארגון הפשע שלתוכו הסתנן. טז' הגיעה לקיסרות הבריארית מג'קסון הול, שם הכסף הוא החוק, וכל אדם משתייך לאחד הסינדיקטים הגדולים ששולטים במערכת ונאבקים זה בזה באופן תמידי. תחת זהות בדויה נמלטה טז' כשאחד הסינדיקטים היריבים תקף את ביתה, הרג ככל הנראה כמעט את כל משפחתה וכעת מנסה להגיע גם אליה. כשחייל בריארי שאינה מכירה עוקב אחריה לביתה, היא בטוחה שזה רוצח שכיר שנשלח אחריה… פגישתם המפתיעה של איבן וטז' מובילה אותם להרפתקה מותחת וסוחפת ברחבי הקיסרות הבריארית, מלאה באוצרות אבודים, שודדי חלל אכזריים וסיפור אהבה בלתי אפשרי.

לויס מקמסטר בוז'ולד חיברה עשרות רבי מכר בתחום המדע הבדיוני שרבים מהם זכו בפרסי הוגו ונבולה. בשנת 2013 היה מועמד "הברית של קפטן וורפטריל" לפרס ההוגו. בעברית ראו אור ספריה: רסיסים של כבוד, בריאר, סיטגנדה, משחקי אצולה ושוליית הלוחם.

מקט: 4-317-50
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ביקורת על הספר
חיי הרווקות השלווים של קפטן איבן וורפטריל מצבא הקיסרות הבריארית משתנים מקצה לקצה כשחברו הוותיק ביירלי וורוטייר, סוכן חשאי של […]

1

בקרבת שעת חצות בקומאר צלצל פעמון דלתו של איבן, בדיוק כשהחל להתאושש מיעפת הקפיצה הממושכת, שדפקה את מחזור השינה שלו, ומעמל היום, ושקל לעלות על יצועו. הוא נהם באפס קול ושם פעמיו לדלת באי רצון.

נראה שהאינסטינקטים שלו היו נכונים כשגילה מי ממתין בפתח.

“אוי, אלוהים. ביירלי וורוטייר. לך מפה.”

“היי, איבן,” אמר ביירלי בשלווה והתעלם מגסות הרוח של איבן. “אפשר להיכנס?”

נדרשה לאיבן שנייה לשקול את ההשלכות המורכבות, במקרה הטוב, שעלולות להיות לכך ולענות, “לא.” אך הוא היסס יותר מדי. ביירלי החליק פנימה. איבן נאנח והניח לדלת להחליק חזרה למקומה ולהינעל. כל כך רחוק מהבית, היה נחמד לראות פנים מוכרים – רק לא את פניו של ביי. בפעם הבאה, תשתמש בצג האבטחה ותעמיד פנים שאתה לא נמצא, אה?

ביירלי חצה בצעדים חפוזים את הסלון הקטן אך המהודר של דירת הפאר של איבן במרכז סולסטיס, שהושכרה משבוע לשבוע. איבן שכר אותה בשל קרבתה לחיי הלילה של סולסטיס, שלצערו טרם הזדמן לו לטעום מהם. ביירלי עצר ליד דלתות הזכוכית הרחבות של המרפסת ועמעם את קיטוב האורות הנוצצים בנוף המפתה של עיר הבירה. כיפת הבירה, תיקן איבן את מחשבתו על פי המינוח הקומארי, היות שהארקולוגיה נחה תחת מערך אטמים שסינן את האטמוספרה הרעילה של כוכב הלכת. ביירלי כיסה את החלונות בווילונות ופנה חזרה לחדר.

איבן נכנע לסקרנות שידע שיתחרט עליה ושאל, “מה לעזאזל אתה עושה בקומאר, ביי? לא נראה לי שזה מקום לטעמך.”

ביירלי העווה את פניו. “עובד.”

ואמנם, כצופה מיומן, כפי שהיה איבן לרוע מזלו, היה באפשרותו להבחין בקמטי הלחץ סביב עיניו של ביי, יחד עם האדמומיות מהשתייה ואולי אף מסמים קלים. ביירלי טיפח את המראה האותנטי של ליצן עירוני בריארי שהתמסר לחיי פריקת עול ובטלה באמצעות אימוץ אורח החיים הזה תשעים אחוז מהזמן. עשרת האחוזים הנותרים ורוב הכנסתו החסויה, הגיעו מעבודתו כמודיע לביטחון הקיסרי. ותשעים אחוז מזה היה גם לא יותר מפריקת עול ובטלה, פרט להגשת הדו”חות בסוף. איבן נאלץ להסכים שהשארית עלולה להיות מסוכנת.

אתה מלשין על החברים שלך לבק”י בשביל כסף, קנטר פעם איבן את ביי, שרק משך בכתפיו וענה, ולמען תהילת הקיסר. אל תשכח את זה.

איבן תהה מה זה הלילה.

“משהו לשתות?” הציע איבן, מתוך רפלקס שנבע מהנימוסים שהטביעו בו בילדות. “בירה, יין? משהו חזק יותר?” הוא התבונן בביי שהתפרקד על הספה. “קפה?”

“רק מים. בבקשה. אני צריך שהראש שלי יצטלל, ואחרי זה אני צריך לישון.”

איבן שם פעמיו למטבח המצוחצח ומילא כוס מים. כשהושיט אותה לאורח הבלתי מוזמן אמר ביי, “ומה אתה עושה בסולסטיס, איבן?”

“עובד.”

כף ידו הפתוחה של ביי הזמינה אותו להרחיב.

איבן התיישב מולו ואמר, “אני פה עם הבוס שלי לכנס של מבצעים עם עמיתיו ופקודיו, שהשתלב ביעילות עם ביקורת הצי השנתית. כל ההתרגשות של ביקורת מס, רק במדי שרד.” באיחור התחוור לאיבן שביי כבר יודע את זה. הוא מצא את איבן, לא? הוא אף פעם לא קפץ סתם לבקר.

“עדיין עובד עבור אדמירל דְּפְּלַן?”

“כן. שליש, מזכיר, עוזר אישי, שרת, כל מה שהוא צריך. אני מתכוון להיעשות חיוני.”

“ואתה עדיין מתחמק מקידום, אה, קפטן וורפטריל?”

“כן. ומצליח, לא הודות לך.”

ביי גיחך. “במפקדת הצבא הקיסרי אומרים שהקפטנים מביאים את הקפה.”

“בדיוק. וככה אני אוהב את זה.” איבן רק ייחל שדבריו יהיו אמת. נראה כי חלפו רק חודשים ספורים, אף שעברה כבר למעלה משנה, מאז שהפיצוץ האחרון עם האויב המסורתי של בריאר, הקיסרות הסִיטֵגַנְדִית, תקעה את איבן במפקדה 26.7 שעות ביום בריארי במשך שבועות רבים, כשהוא מזיע את כל האפשרויות המחרידות. מתכנן מוות לפרטי פרטים. המלחמה נמנעה בדיפלומטיה יוצאת דופן, בעיקר מצד הרוגל הקיסרי הנכלולי ביותר של הקיסר הבריארי גרגור, ולמען האמת, גם מצד אשתו.

בפעם הזו. תמיד תהיה פעם הבאה.

איבן בחן את ביירלי, שהיה מבוגר ממנו בשנים ספורות. הם חלקו את אותם עיניים חומות, שיער כהה ועור בגון הזית שהיו נפוצים בקרב בני המעמד הצבאי בעל קרבת הדם המסוימת של בריאר, או במילים אחרות, בקרב האריסטוקרטיה, ולמעשה בקרב רוב הבריארים. ביי היה נמוך ורזה יותר מאיבן הגבוה ורחב הכתפיים, אך מצד שני, דְּפְּלַן לא ישב עליו וגרם לו לשמור על חזות כרוז-גיוס שהייתה מצופה מקצין ששירת במפקדה הקיסרית. אמנם, כאשר לא היו מכווצות משכרות, ניחנו עיניו של ביי ביופי המדהים שייחד את שבטו המפורסם, או הידוע לשמצה, שאליו היה קשור איבן בכמה ענפים באילן המשפחתי שלו. זו הבעיה כשאתה וור, בסופו של דבר אתה נעשה בעל כורחך קרוב משפחה של כל מני אנשים. ואף אחד מהם לא התבייש לבקש טובה.

“מה אתה רוצה, ביירלי?”

“איזו ישירות! בחיים לא תהיה דיפלומט כך, איבן.”

“העברתי שנה כסגן הנספח הצבאי בשגרירות בריאר בכדור הארץ. זה היה די והותר דיפלומטיה בשבילי. תגיע לעיקר, ביי. אני רוצה להיכנס למיטה. ונראה לי שגם אתה.”

ביי פער את עיניו לרווחה. “איבן! זו הייתה הזמנה! אני כל כך מאושר!”

“באחד הימים,” נהם איבן, “אולי אשיב בחיוב לבדיחה הנדושה הזו, רק כדי לצפות בך חוטף התקף לב.”

ביי הניח את ידו על לוח לבו והפליט בעוגמה, “וכך אמנם עלול לקרות.” הוא שתה את המים, וארשת פניו החנפנית הרצינה באופן שתמיד הטריד מעט את איבן. “למעשה, יש לי בקשה קטנה אליך.”

“ברור.”

“זו לא בעיה בשבילך. עוד תגיד שאני עושה לך טובה, מי יודע. אני רוצה שתתחיל עם בחורה.”

“לא,” אמר איבן, ורק חלק מכך היה כדי לראות איך יגיב ביי.

“בחייך. אתה מתחיל עם בחורות כל הזמן.”

“לא לפי המלצה מפיך. איפה העוקץ?”

ביירלי עיווה את פניו. “אתה כזה חשדן, איבן!”

“כן.”

ביי משך בכתפיו בהשלמה. “לרוע המזל, אני לא ממש בטוח. וחובותיי בקרב, ברשותך, האנשים הבלתי נעימים להחריד שאני מלווה כרגע – “

שאחריהם אתה מרגל, תרגם איבן ללא קושי. ולעניות דעתו, ביי תמיד הסתובב בחברה של אנשים בלתי נעימים. מה פירוש בלתי נעימים להחריד?

” – לא משאירים לי כמעט הזדמנות לבדוק אותה. אבל הם מגלים בה עניין בלתי מוסבר, ואני חושד שזה לא עניין ידידותי. זה מדאיג אותי, איבן, באמת.” כעבור רגע הוסיף, “היא נראית טוב, סמוך עלי. הסר דאגה מלבך.”

איבן עיווה את פניו בעלבון. “אתה רומז שלא הייתי מעניק סיוע לבחורה צנועת מראה?”

ביירלי נשען לאחור וזקר את גבותיו. “עלי להודות שאני מאמין שהיית עוזר בכל מקרה. אך לצופה מן החוץ זה היה נראה קצת יותר אמין.” הוא שלף דקיק פלסטיק קטן מהז’קט שלו והושיט אותו לאיבן.

הרקע היה מעורפל מדי, אך התמונה הציגה אישה צעירה יפהפייה שצעדה לאורך מדרכה. היא נראתה בת עשרים עד שלושים שנים תקניות, אף שזה לא העיד דבר על גילה האמיתי. שיער שחור מתנופף, עיניים בורקות, עור זוהר בצבע קינמון מעניין כנגד גופייה בצבע קרם. אף החלטי, סנטר נחוש; או הפנים האמיתיים שעמם נולדה או עבודתו של אמן דגול, כי בהחלט לא נראו כפנים שנוצקו באותה התבנית המעודנת של הפיסול הגופני הרגיל, האידיאל הביולוגי שאיבד את קסמו כשחזרו עליו יותר מדי פעמים. רגלים ארוכות במכנסיים חומים שנצמדו בכל המקומות הנכונים. גזרה מלאה יפה. מלאה יפה. אם הפנים היו טבעיים, אולי גם שאר חלקי הגוף? “מי זו?” שאל איבן באי רצון שהלך ונחלש.

“לכאורה, אזרחית קומארית בשם ננג’ה ברינדיס, שעברה לאחרונה לסולסטיס מכיפת אולביה.”

“לכאורה?”

“יש לי סיבה להאמין שזו זהות בדויה. אבל נראה שאמנם עברה לפה לפני כחודשיים.”

“אז מי היא באמת?”

“זה יהיה נחמד אם תוכל לגלות.”

“אם היא מסתירה את זהותה מסיבה טובה, אז היא לא הולכת לגלות לי.” איבן היסס. “זו סיבה טובה?”

“אני מאמין שזו סיבה טובה מאוד. ואני גם מאמין שהיא לא מקצוענית בזה.”

“זה די מעורפל, ביירלי. תרשה לי להזכיר לך שהסיווג הביטחוני שלי גבוה משלך.”

“אולי.” ביירלי מצמץ בספקנות. “אבל יש את החוק המעצבן שאומר שאתה צריך לדעת רק את מה שאתה צריך לדעת.”

“אני לא תוחב את הראש שלי לאחת ממטחנות הבשר המסוכנות שלך – שוב – אלא אם כן אדע לפחות כל מה שאתה יודע. לפחות.”

ביירלי הניף את כפות ידיו המטופחות בכניעה מדומה. “נראה שהאנשים שאני אתם הכניסו את עצמם לפעילות הברחה מורכבת. קצת מעבר ליכולתם.”

“החלל המקומי של קומאר הוא צומת סחר מרכזי. המקום שורץ מבריחים. כל עוד הזמניים לא מנסים לפרוק את המטען שלי בגבולות הקיסרות, שבמקרה זה המכס הקיסרי יטפל בהם בנוקשות, הם זוכים להתעלמות גורפת. ולצי הסחר הקומארי יש כוח משטרה משלו.”

“זה שניים מתוך שלושה.”

איבן זקף את ראשו. “נשאר רק הצי הקיסרי.”

“בדיוק.”

“חרא, ביירלי, אם היה בזה אפילו שמץ של אמת, הביטחון הצבאי היה מתערב. במלוא העוצמה.”

“אבל אפילו הביטחון הצבאי צריך לדעת איפה ומתי להתערב. בשלב זה אני עורך סקר טרום התערבות. לא רק כי הטעויות מביכות, במיוחד אם הן כוללות הטחת האשמות בבני וור עם קרובי משפחה יהירים ורבי עוצמה, אלא כי הן גורמות להסטת המבט מהפושעים האמיתיים, שמיד נמלטים מהמלכודת שטמנת להם בטרחה רבה. ואין לך מושג עד כמה זו טרחה.”

“הממ,” אמר איבן. “וברגע שאנשי הביטחון הצבאי מבקשים לטפל במה שנראה להם כפשע אזרחי פשוט, הם חושפים את עצמם לסחיטה בוגדנית.”

ביי חשף את שיניו. “אני שמח שאתה עוקב. זו אחת ממעלותיך היחידות.”

“התאמנתי הרבה.” איבן פלט צליל אזהרה. “דְּפְּלַן צריך לדעת על זה.”

“דפלן ידע על זה בבוא הזמן. בינתיים, נסה לזכור שאתה לא יודע.” ביירלי השתתק לרגע. “כמובן שהזהירות הזו לא תהיה נחוצה למקרה שגופתי העירומה תופיע בתעלה מחוץ לכיפה בימים הקרובים.”

“אתה חושב שזה עלול לקרות?”

“הרבה מונח על כפות המאזניים. ולא רק הכסף.”

“אז תגיד לי שוב איך הבחורה קשורה לזה?”

ביירלי נאנח. “היא לא עם הצוות שלי. היא בהחלט לא עם הלא-בריארים שאתם הם מתעסקים, אף שזה לא בלתי סביר לחלוטין שהיא עשויה להיות עריקה. והיא לא מי שהיא מעמידה פנים שהיא. אני נאלץ להותיר לך לגלות זאת, כי איני יכול להסתכן לבוא לכאן שוב, ולא יהיה לי זמן בימים הקרובים לעיסוקים צדדיים.”

“אתה חושב שהיא בסכנת חיים?” שאל איבן באיטיות. אחרת למה שיטרח לשלוח אפילו חבר צדדי לעיסוק הצדדי הזה? ביי לא התפרנס מצדקה.

אך הוא התפרנס מנאמנויות משונות. ואי שם תחת הקנטורים וההסוואה הוא היה וור נעלה מהנעלים…

“בוא נגיד שתודה לי אם תישאר דרוך. לא הייתי רוצה לספר לאמך על תאונה זו או אחרת שקרתה לך.”

איבן קיבל את הבעת הדאגה במנוד ראש עגמומי. “אז איפה אני מוצא את הבחורה לכאורה הזו?”

“אני די בטוח שהיא בחורה אמיתית, איבן.”

“אתה חושב? אתך אי אפשר לדעת.” הוא לטש בו מבט נוקשה, וביי עשה עמו חסד וזע קלות באי נוחות, בהיזכרו בדודניתו דונה שהפכה לדונו. הרוזן דונו וורוטייר הפגין נוכחות ערה מאוד בנוף הפוליטי של וורבר סולטנה.

ביי התעלם מהסטייה בנושא ושב להסתער עליו כחייל, אף שהמחשבה על ביי בכל אגף של הצבא העבירה חלחלה באיבן. “היא עובדת כפקידת חבילות במקום בשם ‘משלוח מהיר’. הנה גם הכתובת שלה בבית – שלא הייתה רשומה במאגר, דרך אגב, אז אלא אם כן אתה מסוגל להמציא סיבה לנוכחותך שם, מוטב כנראה שתיתקל בה כשהיא מגיעה לעבודה או כשהיא מסיימת. אני לא מאמין שהיא יוצאת הרבה למסיבות. תתיידד אתה, איבן. עדיף לפני מחר בלילה.” הוא שפשף את פניו והצמיד את כפות ידיו לעיניו. “למעשה, עד מחר בלילה, חובה.”

איבן קיבל את הכתובת בחשש. ביי התמתח, קם על רגליו בחריקה ושם פעמיו לדלת. “להתראות, ידידי היקר, להתראות. חלומות פז, מי ייתן ומלאכים ישמרו על שנתך. אולי מלאכיות עם ענני תלתלים כהים, עור שנשקה לו השמש ושדיים ככריות שמימיות.”

“סתום כבר.”

ביי חייך מעבר לכתפו, נופף מבלי להסתובב ויצא החוצה.

איבן שב לספה, התיישב בכבדות, נטל את הדקיק ובחן אותו בקפידה. לפחות צדק ביי בנוגע לכריות השמימיות. במה עוד צדק? תחושה מבשרת רעות עלתה בה שהוא עומד לגלות.

***

טֶז’ הבחינה בלקוח ברגע שנכנס בדלת, עשר דקות לפני הסגירה. כשהתחילה את העבודה הזו לפני חודש, מתוך תקווה לשפר את המצב הכספי המתדרדר שלה ושל ריש, היא שמה לב בכל מאודה לכל לקוח שנכנס לחנות. עבודה שחשפה אותה באופן ישיר וממושך לאנשים לא הייתה בחירה טובה, וזה התחוור לה כמעט בן רגע, אך הייתה זו נקודת הפתיחה היחידה שהצליחה להשיג עם ההמלצות המזויפות שהמציאה. צוינה אפשרות קידום למשרד האחורי, אז היא התמידה בקדרות. אבל נראה שהמשרה המובטחת מתמהמהת, והיא תהתה אם הבוס שלה סתם מורח אותה. בינתיים התרגלו עצביה המתוחים לסביבה. עד לרגע זה.

הוא היה גבוה למקומי. וגם יפה תואר, אך לא ברמה של מושלמים מפוסלים או מהונדסים. לעורו היה גון חיוור-קומארי, שהובלט בסריג כחול כהה ארוך. מעל הסריג לבש ז’קט אפור חסר שרוולים עם כיסים רבים. בנוסף לבש מכנסיים כחולים לא ברורים ונעליים מאוד נוצצות אך לא חדשות, בסגנון שמרני וגברי שנראה מוכר, אך באופן מטריד לא הצליחה לזהותו. הוא נשא תיק גדול וחרף השעה המאוחרת העביר את מבטו על התצוגה בשוויון נפש. דוטי, הפקידה השנייה, קיבלה את הלקוח הבא, היא סיימה עם שלה, והבחור הרים את מבטו וניגש לדלפק בחיוך.

“שלום – ” הוא גרר בקושי את מבטו מחזה לפניה ” – ננג’ה.”

לא נדרש זמן כה רב לסרוק את תגית השם שלה. קורא לאט, הא? כן, אני מקבלת הרבה כאלה. טֶז’ השיבה לו חיוך באדיבות המקצועית המינימלית שהלמה לקוח שעדיין לא עשה שום דבר ממש מעצבן.

הוא הניף את תיקו על הדלפק והוציא אגרטל חרסינה גדול, אסימטרי ומכוער להחריד. היא הניחה שהעיצוב אמור להיות מופשט, אך נראה כאילו מישהו לקח דפוס מכאיב בעיניים של נקודות שקרסו בשכרות במסיבה.

“אבקש לארוז ולשלוח את זה למיילס וורקוסיגן, בית וורקוסיגן, וורבר סולטנה.”

היא כמעט שאלה, איזו כיפה? אך המבטא הזר נקלט בראשה בטרם ביצעה את הטעות הזו. הגבר כלל לא היה קומארי, אלא בריארי. לא היו בריארים רבים בשכונה השקטה והזולה הזו. גם דור לאחר הכיבוש העדיפו הכובשים להתקבץ במובלעות משלהם, או באזורים המרכזיים שהוקדשו לממשלה הפלנטרית או לעניינים מחוץ לכוכב הלכת, או ליד נמלי המעבורות האזרחיים או הצבאיים.

“יש כתובת רחוב? קוד סריקה?”

“לא, רק תשתמשי בקוד הסריקה לכוכב הלכת ולעיר. ברגע שזה יגיע עד לשם, זה ימצא אותו.”

לשלוח את ה… חפץ הזה דרך חמישה חורי תולעת לבטח יעלה לו יותר משוויו. היא תהתה אם היא מחויבת לציין את זה. “משלוח רגיל או מיוחד? יש הפרש גדול במחיר, אבל אני חייבת להגיד לך שאקספרס לא באמת יגיע מהר יותר.” בכל מקרה כל החבילות עלו על אותה ספינת קפיצה.

“יש סיכוי גדול יותר שהחבילה תגיע שלמה במשלוח מיוחד?”

“לא, אדוני, היא תיארז באותו אופן. יש תקנות לכל דבר שעולה על ספינת קפיצה.”

“טוב, אז רגיל.”

“ביטוח נוסף?” אמרה בספקנות. “יש כיסוי בסיסי בעלות השירות.” היא נקבה בסכום, והוא אמר שזה יספיק. שווי החפץ אמנם היה נמוך במידה רבה מעלויות המשלוח.

“את אורזת אותו בעצמך? אני יכול להסתכל?”

היא העיפה מבט בתצוגת השעה הדיגיטלית מעל הדלת. המשימה תיארך מעבר לשעת הסגירה, אבל הלקוחות היו קפדניים עם חפצים שבירים. היא נאנחה ופנתה למקציף. הוא ניצב על קצות אצבעותיו וצפה בה מעמידה בזהירות את האגרטל – לרגע נראתה תחתית האגרטל וחשפה תווית מחיר עם ארבע הוזלות – סוגרת את הדלת ומפעילה את המכונה. שריקה קצרה, רגע של צפייה באורות המכונה מהפנטים בזוהרם והדלת שבה ונפתחה ושחררה ריח חריף שהלם בחוש הריח שלה וכיסה כל ריח אחר בחנות. היא רכנה והוציאה גוש נאה של קל-קצף. זה היה שיפור מבחינה אסתטית.

איבן וורפטריל, נכתב על כרטיס האשראי. עם כתובת בוורבר סולטנה. לא סתם בריארי, אלא אחד מבני הוור, המעמד היהיר והמיוחס של הכובשים. אפילו אביה חשש מ – היא קטעה את המחשבה הזו באיבה.

“אתה רוצה להוסיף פתק?”

“לא, אני חושב שזה מסביר את עצמו. אשתו גננית, את מבינה. היא תמיד מחפשת משהו לשים בו את הצמחים הרעילים שלה.” הוא צפה בה מחליקה את גוש הקל-קצף למכל ומדביקה את התווית ולאחר רגע הוסיף, “אני חדש בעיר, ואת?”

“אני כאן כבר זמן מה,” אמרה בטבעיות.

“באמת? אני אשמח למדריכה מקומית.”

דוטי כיבתה את הסורקים והאורות כרמז מופגן ללקוח המתמהמה. ולאחר מכן, תבורך, השתהתה ליד הדלת כדי לוודא שטֶז’ עוזבת בבטחה את החנות. טז’ סימנה לו לצאת לפניה והדלת נסגרה מאחוריהם.

לדעתה של טז’ הייתה למושבה האנושית הוותיקה ביותר על פני קומאר, כיפת סולסטיס, צורה משונה. המבנה הראשוני העתיק דמה לתחנות החלל שבהן גדלה, עם המבוכים והמסדרונות שלהן. החלקים החדשים נבנו כבניינים נפרדים עם רחובות ביניהם, אך תחת הכיפות הרחבות והמתנשאות שחיקו את השמים הפתוחים שהתושבים קיוו לראות באחד הימים, בתום ההארצה האטמוספרית. אזורים שנחו בין לבין, כמו זה שבו היו עכשיו, הציגו כיפות עם הרכב טכנולוגי דל יותר והצצות חטופות לעולם מסביב שאליו איש לא העז לצאת ללא מסיכת אוויר. המעבר שבו נמצאה חנות “משלוח מהיר” היה יותר רחוב ממסדרון, ורחב מכדי שהלקוח העקשן יוכל לחסום בקלות את דרכה.

“סיימת לעבוד?” שאל בחיוך נערי. הוא היה קצת מבוגר מדי לחיוכים נעריים.

“כן, אני הולכת הביתה.” טז’ ייחלה ללכת הביתה, לביתה האמיתי. אך כמה ממה שהכירה כבית נותר בכלל, גם אם הייתה יכולה להגיע לשם בן רגע? לא, אל תחשבי את המחשבות האלה. כאב הראש והלב שגרמו לה היו מתישים מדי.

“הלוואי שיכולתי ללכת הביתה,” אמר הגבר, וורפטריל, כהד לא מודע למחשבותיה. “אבל אני תקוע כאן בינתיים. תגידי, אני יכול להזמין אותך לשתות משהו?”

“לא, תודה.”

“ארוחת ערב?”

“לא.”

הוא גלגל את גבותיו בצהלה. “גלידה? כל הנשים אוהבות גלידה, מניסיוני.”

“לא!”

“ללוות אותך הביתה? אולי נלך לפארק. או לכל מקום אחר. אני חושב שיש סירות משוטים להשכרה בפארק האגם שבסביבה. זה יהיה מקום נחמד לדבר.”

“בשום אופן לא!” היא צריכה להמציא בן זוג דמיוני? היא שילבה זרועות עם דוטי וצבטה אותה באזהרה אילמת. “בואי נלך לתחנת הבועיות, דוטי.”

דוטי העניקה לה מבט מופתע, מתוך הידיעה שטז’ – או ננג’ה, כפי שהכירה אותה – תמיד צעדה הביתה לדירתה, אך פנתה בצייתנות לתחנה. וורפטריל המשיך בעקבותיהן מבלי לוותר. הוא צעד לפניהן, פיזר עוד כמה חיוכים וניסה, “אולי כלבלב?”

דוטי פלטה נחרת צחוק, מה שלא עזר.

“חתלתול?”

טז’ החליטו שהם היו די והותר רחוקים מהחנות שכללי הנימוס ללקוחות התבטלו. “לך מפה,” נבחה עליו. “או שאקרא לסיור העירוני.”

הוא פרש את ידיו בכניעה מעושה וצפה בהן חולפות על פניו בהבעה עגמומית. “פוני…?” קרא אחריהן בניסיון אחרון.

דוטי העיפה מבט מעבר לכתפה כשהתקרבו לתחנת הבועיות. מבטה של טז’ פנה היישר קדימה.

“נפלת על הראש, ננג’ה,” אמרה דוטי כשעלו במדרגות הנעות. “הייתי הולכת אתו לשתות בלי להסס לרגע. או כל אחת מההצעות האחרות שלו, חוץ אולי מהפוני. הוא לא יתאים לדירה שלי.”

“חשבתי שאת נשואה.”

“כן, אבל אני לא עיוורת.”

“דוטי, לקוחות מתחילים אתי לפחות פעמיים בשבוע.”

“אבל לא כאלה חמודים. ולא גבוהים ממך.”

“מה זה קשור?” התיזה טז’ בכעס. “אמא שלי הייתה גבוהה בראש מאבא שלי, והם היו בסדר.” לסתה נקפצה. לא כל כך בסדר עכשיו.

היא נפרדה מדוטי ברציף, אך העפילה לבועית ונסעה עשר דקות ליעד אקראי, משם לקחה בועית חזרה לתחנה אחרת בצד השני של שכונת מגוריה, למקרה שהגבר נותר עדיין בקרבת התחנה הראשונה. היא צעדה הביתה במהירות.

בקרבת ביתה החלה להירגע, עד שהרימה את מבטה והבחינה בוורפטריל יושב על מדרגות הכניסה לבניין שלה.

היא האטה, העמידה פנים שטרם הבחינה בו, הרימה את המִפְרַקֶשֶר לשפתיה ופלטה סיסמה. קולה של ריש ענה מיד.

“טז’? את מאחרת. התחלתי לדאוג.”

“אני בסדר, אני פה בחוץ, אבל עוקבים אחרי.”

הקול הרצין. “את יכולה לעשות סיבוב ולנער אותו?”

“כבר ניסיתי את זה. איכשהו הוא הקדים אותי.”

“אוי. לא טוב.”

“במיוחד כי לא נתתי לו את הכתובת שלי.”

דממה קצרה. “ממש לא טוב. את יכולה לעכב אותו לרגע ואז לבקש ממנו לבוא אתך ללובי?”

“כנראה.”

“אני אטפל בו שם. אל תיבהלי, מותק.”

“לא נבהלתי.” היא הותירה את הערוץ פתוח על שידור בלבד, כדי שריש תוכל לעקוב אחר הנעשה. היא גמאה את המטרים האחרונים באיטיות מכוונת ונעצרה לרגלי המדרגות.

“היי, ננג’ה!” וורפטריל נופף בידו בחביבות, מבלי לקום, להתנשא מעליה או להתנפל עליה.

“איך מצאת את המקום הזה?” שאלה, לא בחביבות.

“את מאמינה במזל עיוור?”

“לא.”

“אה. חבל.” הוא גירד את סנטרו כחוכך בדעתו. “נוכל ללכת לדבר על זה. את יכולה לבחור לאן נלך.”

היא העמידה פני מהססת בזמן שחישבה את הזמן שיידרש לריש לרדת למטה. בדיוק… עכשיו. “בסדר. בוא ניכנס.”

הוא זקר את גבותיו, אך חיוכו התרחב. “נשמע טוב. קדימה!”

הוא קם על רגליו והמתין בנימוס עד ששלפה את השלט מהכיס ופתחה את הדלת. כשזו החליקה הצידה פסע בעקבותיה ללובי המעלית. דמות נשית ישבה על ספסל מול המעליות כשידיה חבויות בז’קט שלה כאילו קר לה, ושל גדול ומהודר מכסה את ראשה המורכן.

יד דקיקה עטוית כפפה נשלפה החוצה, ובה נראה רובה הלם רציני מאוד.

“תיזהרי!” זעק וורפטריל, ולתדהמתה ניסה לגונן עליה בגופו. באופן זה רק חשף את עצמו לריש. קרן ההלם פגעה בברכו והוא נפל, כך הניחה טז’, כפי שעץ נופל, לא שאי פעם ראתה עץ עושה דבר כזה. רוב העצים שראתה עד שהגיעה לקומאר צמחו בגיגיות, ולא עסקו בפעילות כה נמרצת. בכל מקרה, הוא קרס על אריחי הרצפה כשענפיו העליונים מכים באוויר וראשו נחבט ברצפה בקול רם. “אווו…” נאנח באופן מעורר רחמים.

הזמזום החרישי של רובה ההלם לא נישא הרחק; איש לא יצא מדלתות הדירות בקומה הראשונה כדי לחקור את הזמזום או את החבטה, אף שבאוזני טז’ הדהדה בקול עז.

“תערכי עליו חיפוש,” הורתה ריש. “אני אחפה עלייך.” היא נעמדה מעבר להישג זרועותיו הארוכות אך החלושות ללא ספק וכיוונה את הרובה לראשו. הוא נעץ בו מבט מבולבל.

טז’ כרעה לצדו והחלה לחטט בכיסיו. מראהו האתלטי לא היה אחיזת עיניים; גופו היה חסון למדי תחת אצבעותיה הממששות.

“אה,” מלמל כעבור רגע. “‘תן ביחד. אז זה ‘סדר…”

הדבר הראשון שמצאה ידה של טז’ היה דקיק קטן שהיה תחוב בכיס חולצתו. הדקיק הציג סריקה שלה. צמרמורת חלפה בגופה.

היא לפתה את לסתו המגולחת למשעי, נעצה מבט בעיניו ושאלה בתקיפות: “אתה רוצח שכיר?”

עיניו, שעדיין היו מעורפלות ממכת ההלם, התקשו להתמקד בה. נראה שעליו לשקול את השאלה. “טוב… ‘פשר לומר…”

טז’ ויתרה על החקירה לטובת ראיות ממשיות ושלפה מכיסיו את הארנק שהציג בפניה מוקדם יותר, שלט דלת זהה לשלה ורובה הלם דק שהיה חבוי בכיס פנימי. היא לא מצאה אף כלי נשק קטלני יותר.

“תני לי לראות את זה,” אמרה ריש וטז’ הושיטה לה בצייתנות את רובה ההלם. “מי הבשר הזה באמת?”

“היי, ‘ני יכול ל’נות על זה,” מלמל קורבנן, אך שב ונדם במהרה כשכיוונה לעברו בחזרה את הרובה.

בארנק מצאה את כרטיס האשראי ומתחתיו כרטיס ביטחון רשמי למראה ומדאיג למדי עם פס זיהוי כבד שהציג אותו כקפטן איבן ז. וורפטריל, הצבא הקיסרי הבריארי, מבצעים, וורבר סולטנה. פס אחר הציג תארים כמו שלישו של אדמירל דפלן, ראש אגף מבצעים, עם כתובת מורכבת שהציגה כמה שורות של מספרים ואותיות. בנוסף מצאה ערימה משונה קטנה של ריבועי נייר זעירים, שעליהם נכתב רק לורד איבן זב וורפטריל. האותיות השחורות הבולטות התחככו בציפורניה הסקרניות. היא העבירה את הכול לבחינתה של ריש.

בדחף פתאומי חלצה אחת מנעליו הממורקות וגרמה לו להתכווץ ברפלקס. היא הציצה פנימה. נעליים צבאיות, אהא, זה הסביר את סגנונן יוצא הדופן. מידה 47, אף שלא הצליחה לחשוב על סיבה שזה חשוב, פרט לכך שהתאימו לשאר ממדי גופו.

“רובה הלם צבאי בריארי, בקידוד אישי,” דיווחה ריש. היא הביטה בכרטיסי הזיהוי וקימטה את מצחה. “זה נראה די אותנטי.”

“סמכי עלי, זה ‘תנטי,” אמר האסיר ברצינות מהרצפה. “ל’זאזל. ביי לא ‘זכיר בחורה כחולה קטלנית, איזה בנזונה. זה… איפור?”

“אני מניחה שהמסלקים הכי טובים ייראו אותנטיים. טוב לדעת שהם לוקחים אותי ברצינות ולא שולחים איזה בשר להשכיר.”

“מסלק,” סינן וורפטריל – זה היה שמו האמיתי? “זה סלנג ג’קסוני, ‘כון? לרוצח שכיר. את מצפה לרוצח שכיר? זה ‘סביר הרבה…”

“ריש,” אמרה טז’ כשתחושה לא נעימה עולה בבטנה, “את חושבת שהוא באמת קצין בריארי? אוי לא, מה נעשה אתו אז?”

ריש העיפה מבט חושש בדלת הכניסה לבניין. “אי אפשר להישאר כאן. מישהו עלול להיכנס או לצאת בכל רגע. מוטב שניקח אותו למעלה.”

האסיר לא צעק לעזרה או ניסה להיאבק כשנשאו את גופו הכבד והרפוי למעלית, עלו שלוש קומות והמשיכו במסדרון עד הדירה הפינתית. כשגררו אותו פנימה הפליט, “היי, ‘ביאה ‘תי הביתה בדייט ראשון! בני וורפטריל ‘שים חיל או מה?”

“זה לא דייט, אידיוט,” התיזה טז’.

חיוכו התרחב באורח שהרגיז אותה והיא שמטה אותו בחוזקה על רצפת הסלון.

“אבל זה ‘כול להיות,” המשיך. “…לבחור בעל טעם מיוחד. חבל ש’ני לא ‘חד מהם, ‘בל ‘ני יכול להיות גמיש. אף פ’ם לא הייתי בטוח לגבי דודני מיילס. אוהב רק אמזונות. תמיד ‘שבתי שהוא מנסה לפצות…”

“אתה אף פעם לא מוותר?” שאלה טז’.

“לא ‘פני שתצחקי,” השיב ברצינות. “החוק הראשון של התחלה עם בחורות, את יודעת; היא צוחקת, ‘תה שורד.” כעבור רגע הוסיף, “סליחה שגרמתי לך לחשוש ממני. ‘ני לא תוקף אותך.”

“מה אתה אומר,” אמרה ריש בקדרות. היא הטילה את השל, הז’קט והכפפות על הספה ושלפה שוב את רובה ההלם.

וורפטריל פער את פיו ובהה בה.

גופייה שחורה ומכנסיים רפויים לא הסתירו את העור הכחול כספיר השזור ורידי זהב, שפעת שיער פלטינה, אוזניים כחולות מחודדות לצדי גולגולת ולסת מחוטבות – בעיני טז’, שהכירה את חברתה ואי-אחותה כל חייה, היא הייתה סתם ריש, אך היו סיבות טובות שנותרה בדירה, בהיחבא, מאז שהגיעו לקומאר.

“זה לא איפור! הא… ריטוש גוף, או הנדסה גנטית?” שאל האסיר כשעיניו נותרות פעורות לרווחה.

הבעת פניה של טז’ קפאה. הבריארים היו ידועים בדעות קדומות בלתי מתפשרות על שינויים גנטיים, בין אם מקריים או מתוכננים. דעות קדומות מסוכנות.

“כי אם ‘שית את זה לעצמך, אז מילא, אבל אם מיש’ו אחר ‘שה לך את זה… זה לא בסדר.”

“אני אסירת תודה על קיומי ומרוצה מהופעתי החיצונית,” אמרה ריש והדגישה את נימת קולה החדה בנעיצת קנה הרובה בגופו. “הדעות הקדומות המטופשות שלך לא מעניינות איש.”

“וגם לא מנומסות,” אמרה טז’, שנעלבה עבור ריש. האם לא הייתה אחת מתכשיטי הברונית?

הוא הצליח לנופף קלות בידו בהתנצלות – ההלם כבר מתפוגג? “לא, לא, היא יפהפייה, גברתי, באמת. סתם הפתיעה אותי.”

דבריו נשמעו כנים. הוא לא ציפה לריש. מסלק או אפילו בשר שכיר היו מקבלים מידע טוב יותר, לא? זה, והניסיון המשונה שלו להגן עליה בלובי, וכל השאר, הוסיפו לחלחלה שעלתה בה שהרגע ביצעה טעות קשה, טעות בעלת השלכות קטלניות, גם אם באורח עקיף, כאילו היה מסלק אמיתי.

טז’ כרעה להסיר את המפרקשר שלו, שהיה מסורבל ולא אופנתי.

“‘סדר, אבל אל תשחקי עם זה,” נאנח. הוא נשמע כאילו השלים עם מצבו. “זה נמס אם מיש’ו אחר מנסה להפעיל אותו. ואת לא תאמיני איזה כאב תחת זה להוציא אחד חדש. אני חושב שהם עושים את זה בכוונה.”

ריש בחנה את המפרקשר. “גם צבאי.” היא הניחה אותו בזהירות על השולחן הקטן עם שאר חפציו.

כמה פרטים צריכים לכוון לאותו כיוון עד שיחליטו שהם אמיתיים? תלוי כמה תעלה הטעות, אולי? “נשאר לנו פנתה-פעיל?” שאלה טז’ את ריש.

האישה הכחולה נענעה בראשה וצמידי אוזניה הזהובים נצצו. “לא מאז העצירה בתחנת פול.”

“אני יכולה לצאת ולנסות להשיג קצת…” כאן היה סם האמת לא חוקי לשימוש פרטי והותר לשימוש הרשויות בלבד. טז’ הייתה די בטוחה שזה פעל באותה מידה כמו בכל מקום.

“לא לבד, לא בשעה כזו,” אמרה ריש בקולה התקיף. היא הביטה בגבר השוכב בכובד ראש. “תמיד אפשר פשוט לענות אותו…”

“היי!” מחה וורפטריל כשלסתו מוסיפה להיאבק בהשפעת ההלם. “תמיד ‘פשר פשוט לשאול בנימוס, ‘שבת על זה?”

“זה ללא ספק,” אמרה טז’ לריש מבלי להתייחס לדבריו, “יעשה יותר מדי רעש. במיוחד בשעה כל כך מאוחרת. את יודעת איך אנחנו שומעים את סר וסרה פלמי בעניינים שלהם בדירה ליד.”

“זבלנים חסרי בית,” רטנה ריש. זה היה גס, אבל השכנים האוהבים הפריעו לא פעם לשנתה. בכל מקרה, טז’ לא הייתה בטוחה שגם היא וריש לא ייחשבו כעת לחסרות בית. וגם לזבלניות.

וזה היה עוד דבר מוזר. הגבר גם לא קרא לעזרה. היא ניסתה להחליט אם מסלק, אפילו אחד שנתפס על חם, היה מעז לפלס את דרכו בשקרים מבין חבורת סיירים מקומיים. לא נראה שחסרה לוורפטריל תעוזה. או שלמרות כל הראיות לא ראה סיבה לחשוש מהן. מאוד מוזר.

“כדאי שנקשור אותו לפני שיפוג ההלם,” אמרה טז’ למראה הרעידות ההולכות ופוחתות בשריריו. “או שנירה בו שוב.”

אפילו לזה לא ניסה להתנגד. טז’, שחששה מעט לעור החיוור, הטילה וטו על חבל הפלסטיק הגס מהמזווה שהביאה ריש והציעה את הצעיף העדין שלה, לפחות למפרקי הידיים. אף על פי כן הניחה לריש להדק אותו כהלכה.

“זה נחמד ללילה,” אמר וורפטריל כשעיניו בוחנות את תנועותיהן בקפידה, “במיוחד אם תוציאו ת’נוצות – יש לכן נוצות? כי אני לא אוהב את הקובית קרח ההיא – אבל אני חייב להגיד לכן, שבבוקר תהיה בעיה. תראו, בבית, אם לא הייתי מגיע לעבודה בזמן אחרי לילה בעיר, אף אחד לא היה נכנס לפאניקה. אבל זו קומאר. אחרי ארבעים שנה, הם אומרים שתהליך ההטמעה בקיסרות מתנהל היטב, אבל אי אפשר להכחיש שההתחלה הייתה רעועה. יש עדיין אנשים שנוטרים טינה. כל חייל בריארי שנעלם בכיפות, הביטחון הצבאי לוקח את זה ברצינות, ופועל במהירות. ו… אממ, לא נראה לי שזה ימצא חן בעיניכן אם הם יעלו על עקבותיי ויגיעו לדלת שלכן.”

שנינות דבריו גרמה לטז’ לחוש אי נוחות. “יש עוד מישהו שיודע איפה אתה?”

ריש השיבה במקומו: “מי שנתן לו את התמונה והכתובת שלך.”

“אה, נכון.” טז’ עיוותה את פניה. “מי באמת נתן לך את התמונה שלי?”

“מממ, מכר משותף? טוב אולי לא ממש משותף – לא נראה שידע עלייך רבות, אבל הוא חשב שאת מצויה בסכנה.” וורפטריל הביט באירוניה בחבל שקשר אותו לכיסא המטבח שנגרר לסלון למטרה זו. “נראה שגם את חושבת שכך.”

טז’ הביטה בו בחוסר אמון. “אתה אומר שמישהו שלח אותך אלי כשומר ראש?”

הוא נראה נעלב מנימת קולה הגבוהה. “למה לא?”

“פרט לעובדה ששתינו הכנענו אותך ללא מאמץ?” אמר ריש.

“בהחלט התאמצתן לגרור אותי לכאן. בכל מקרה, אני לא מכה בנות. באופן כללי. טוב, הייתה את הפעם הזו עם דליה קודלקה כשהייתי בן שתים עשרה, אבל היא הכתה אותי קודם, וזה ממש כאב. האמהות שלנו נהגו ברחמנות, אבל לא דוד ארל – החטיף לי כהוגן, אני אומר לך.”

“סתום. ת’פה,” אמרה ריש וכמעט החטיפה לו בעצמה. “שום דבר בו לא הגיוני!”

“אלא אם כן הוא אומר את האמת,” אמרה טז’ באיטיות.

“גם אם הוא אומר את האמת, הוא מזיין את השכל,” אמרה ריש. “הארוחה שלנו מתקררת. בואי נאכל, ואז נחליט מה לעשות אתו.”

טז’ הרשתה לריש לגרור אותה למטבח באי רצון. מבט חטוף מעבר לכתפה העלה הבעת תקווה על פני הגבר, שנמוגה בעוגמה כשלא הסתובבה. היא שמעה אותו ממלמל: “לעזאזל, אולי הייתי צריך להתחיל עם הפוני…”

  1. :

    הספר מצחיק, מותח, מרגש ונחמד. לכל מי שנהנה לקרוא את הספרים של דיאנה וויין גונס ואת הספרים של טרי פרציט ואת הספרים של אורסולה לה גווין – מגיע לקרוא ולהנות גם מהספר הזה. אזהרה אחת – קשה להניח אותו מהיד ולכן מומלץ להתחיל לקרוא כשיש זמן אחרת תמצאו את עצמכם כמוני חושבים על הספר ורוצים להמשיך לקרוא בו במהלך כל היום והמטלות והעבודה….וכל השאר.

הוסיפו תגובה