בטרם לילה

אחרי "על סף האביב", הנה קובץ סיפורים קצרצרים נוסף מפרי עטו של פרוסט, מרסל פרוסט, אף הוא בתרגומה של אביבה ברק־הומי.
הסיפורים נכתבו בראשית דרכו של הסופר הייחודי הגדול הזה ומביאים לידי ביטוי מדויק ומוקפד את המוטיבים האהובים עליו: קסמי האהבה ואשליותיה, זוהרה של החברה הגבוהה ועליבותה, תעתועי הטבע האנושי והנוסטלגיה המתלווה אל החיים כחלק בלתי נפרד מהם.
אפשר לומר שהסיפורים האלה מאפשרים הצצה אינטימית לחייו של הסופר שפרש מן העולם כדי ליצור עולם חדש, ובמידה מסוימת הם עשויים לשמש מעין מבוא לקריאה ראשונה ואולי אף חוזרת של "בעקבות הזמן האבוד".

מקט: 4-644-1158

אחרי "על סף האביב", הנה קובץ סיפורים קצרצרים נוסף מפרי עטו של פרוסט, מרסל פרוסט, אף הוא בתרגומה של אביבה […]

---

I

מַדְלֵן דה גוּבְר אך זה הגיעה אל תאה של הגברת לוֹרנְס. הגנרל דה בּוּיִיבְר שאל:

"מי הם הגברים שלך הערב? אבְראנְשׁ, לֶפְּרֶה?…"

"אבראנש, כן," השיבה הגברת לורנס. "לפּרה, לא העזתי."

והוסיפה בהצביעה על מדלן:

"היא כל כך קשוחה ומכיוון שזה כמעט היה להציג לה מכר חדש…"

מדלן מָחתָה. היא פגשה את מר לפרה פעמים מספר, מצאה שהוא מקסים; הוא אפילו סעד אצלה באחד הימים.

"מכל מקום," סיכמה הגברת לורנס, "את לא צריכה להצטער, הוא חביב מאוד, אבל אין בו שום דבר מיוחד, ובכלל לא בשביל האישה האנינה ביותר בפריז. אני מבינה טוב מאוד שהמקורבים הבאים אלייך הופכים אותך לנוקשה."

לפרה חביב מאוד, אך מאוד נטול חשיבות, זו הייתה דעתם של כלל אנשי החברה. מדלן חשה שזו אינה בדיוק דעתה שלה, והייתה מופתעת מכך; אך אף כי היעדרו של לפרה לא הסב לה אכזבה עזה, אהדתה לא הגיעה כדי דאגה. באולם, הראשים נסובו אליה; ידידים כבר ניגשו לברכה לשלום ולהחמיא לה. זה לא היה לה חדש ועם זאת, עם צלילות שכל עמומה של ז'וקי במהלך המרוץ או של שחקן במהלך ההצגה, היא חשה הערב מנצחת ביתר קלות וביתר שלמות מהרגיל. בלי כל תכשיט, חולצת הטול הצהובה שלה, מכוסה בקַטְלֵיאוֹת,[1] היא חיברה גם לרעמת שערה אי אלו קטליאות שנתלו על מגדל הצל של זרי פרחים חיוורים של אור. רעננה כמו הפרחים שלה וחולמנית כמוהם, היא הזכירה את מָהְנוּ של פְּיֵיר לוֹטִי ושל רֵיְנַלְדוֹ הָאן[2] בחן הפולינזי של תסרוקתה. עד מהרה בשוויון הנפש הנוח שבזכותו היא ראתה את יופייה בערב זה משתקף בעיניים המוקסמות ששיקפו אותו בנאמנות של ממש, נמהל הצער על שלפרה לא ראה אותה כך.

"היא כל כך אוהבת פרחים," קראה גברת לורנס בהביטה בחולצתה.

היא אכן אהבה אותם, במובן הרווח שהיא ידעה עד כמה הם יפים ועד כמה הם מייפים. היא אהבה את יופיים, את עליצותם, גם את תוגתם, אך מבחוץ, כאחד המצבים של יופיים. כשלא היו עוד רעננים, היא השליכה אותם כהשלך שמלה שבָּלתה. לפתע פתאום, במהלך ההפסקה הראשונה, ראתה מדלן את לפרה למטה באולם, מספר שניות אחר כך, הגנרל דה בוייבר, הדוכס והדוכסית ד'אָלֵרִיאוּבְר נפרדו לשלום, משאירים אותה לבד עם הגברת לורנס. מדלן ראתה את לפרה מבקש שיפתחו את תאו:

"גברת לורנס," אמרה היא, "את מרשה לי לבקש ממר לפרה להישאר כאן כיוון שהוא לבדו באולם?"

"ודאי וּודאי, כיוון שאיאלץ ללכת בעוד רגע, יקירתי; את יודעת, את נתת לי רשות. רוֹבֵּר חולה במקצת. את רוצה שאבקש ממנו?"

"לא, אני מעדיפה להזמין אותו בעצמי."

ככל שנמשכה ההפסקה, מדלן הניחה ללפרה לשוחח כל העת עם הגברת לורנס. רכונה על שפת תאה ומביטה באולם, היא כמעט העמידה פנים שאין לה עניין בהם, בטוחה שתוכל להיטיב ליהנות מנוכחותו כשתהיה עוד מעט עימו לבדה.

הגברת לורנס יצאה ללבוש את מעילה.

"אני מזמינה אותך להישאר איתי במערכה הזו," אמרה מדלן בחביבות אדישה.

"את חביבה מאוד, גברתי, אבל איני יכול, אני חייב ללכת."

"אבל אני אהיה לגמרי לבדי," אמרה מדלן בנימה תובענית; ואז לפתע, ברצותה כמעט בבלי דעת ליישם את מימרות אנינות הטעם הכלולות במשפט הנודע: "אם איני אוהבת אותך, אתה אוהב אותי,"[3] היא חזרה בה:

"אבל אתה צודק בהחלט, ואם מצפים לך, אל תאחר. היה שלום, אדוני…"

היא ביקשה לפצות בחביבותו של חיוכה על הקשיחות שנראתה לה טמונה בחובה של רשות זו. אך קשיחות זו לא הייתה אלא יחסית לרצונה העז לשמור אותו על ידה, למרירות של אכזבתה. לתת עצה ללכת לכל אדם אחר היה נשמע אדיב.

הגברת לורנס שבה:

"אם כך, הוא הולך; אני נשארת איתך כדי שלא תהיי לבד. נפרדתם לשלום בלבביות?"

"בלבביות?"

"אני חושבת שבסוף השבוע הזה הוא יוצא למסעו הארוך באיטליה, ביוון ובאסיה הקטנה."

ילד הנושם מרגע לידתו בלי לשים אי פעם לב לכך, אינו יודע עד כמה האוויר המתפיח ברוך כה רב את חזהו, מבלי שהוא מרגיש בו אפילו, מהותי הוא לחייו. קורה שבמהלך התקף של חום, בעווית, הוא נשנק במאמץ הנואש של ישותו, הרי זה כמעט למען חייו שהוא נלחם, למען שלוותו האבודה שהוא לא יחזירנה אלא עם האוויר שהוא לא ידע שחייו הם בלתי נפרדים ממנו.

כך גם, ברגע שנודע למדלן דבר המסע של לפרה שהיא לא חשבה עליו, היא הבינה, רק כשחשה כל מה שנעקר ממנה, את מה שנכנס לשם. והיא הביטה במועקה נעצבת ועדינה בגברת לורנס בלי לכעוס עליה, לא יותר משכועס על האסתמה החונקת אותו[4] החולה המסכן המתנשם אשר מבעד לעיניו המלאות דמעות, מחייך אל האנשים החומלים עליו מבלי יכולת לעזור לו. בבת אחת, היא קמה:

"בואי, ידידה יקרה, איני רוצה שבגללי תשובי מאוחר הביתה."

עוד היא לובשת את מעילה ראתה את לפרה, ומתוך חרדה שתניח לו לצאת בלי לראותו שוב, היא ירדה במהירות.

"צר לי, בעיקר אם הוא יוצא לדרך, שמר לפרה יכול היה להניח שהוא אינו מוצא חן בעיניי."

"אבל הוא מעולם לא אמר זאת," השיבה גברת לורנס.

"דווקא כן, כיוון שאת מניחה כך, גם הוא מניח כך."

"לגמרי להפך."

"אבל, כיוון שאני אומרת לך זאת," הוסיפה בנוקשות מדלן. ומכיוון שהן הצטרפו ללפרה אמרה:

"מר לפרה, אני מצפה לך לארוחת ערב ביום חמישי בשמונה."

"אני לא פנוי ביום חמישי, גברתי."

"יום שישי, אולי?"

"איני חופשי גם כן."

"שבת?"

"שבת, סיכמנו."

"אבל, יקירה, את שוכחת שאת סועדת אצל הנסיכה ד'אבראנש בשבת."

"לא אכפת לי, אני מבטלת."

"אוהו! גברתי, אני לא מסכים," אמר לפרה.

"אני רוצה בזה," הזדעקה מדלן, יוצאת מגדרה. "בשום אופן לא אלך אל פָאנִי. מעולם לא הייתה לי כוונה ללכת לשם."