האם העולם הנברא הוא הקדמון לכל דבר, או שמא יצירה חדשה בתוך מערכת יקום קיימת? מה ההבדל בין הגוף והנשמה, […]
פרשת בראשית
נושאי הפרשה:
מעשה בראשית
גן עדן והאדם
חטא עץ הדעת וענשו
חיי קין והבל
תולדות עשרת הדורות הראשונים לבריאה
משבר האנושות וגזירת המבול
מעשה בראשית
(פרק א — פרק ב פסוק ג)
ראשית הבריאה
פרק א
א. בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ.
ב. וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל־פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל־פְּנֵי הַמָּיִם.
בריאת העולם הינה ראשית יסוד האמונה היהודית, ומאז ועד היום עיננו נשואות לפסוקי מעשה בראשית, המלמדים את יסודות האמונה.
התורה פותחת במילה בראשית, ונשים לב שאותיות המילה מרכיבות בתוכן שתי מילים־ 'בָּרָא' ו־'שִׁית'. ידוע כי משמעות המילה שִׁית הינה תשתית ויסוד, כלומר מסגרת בסיסית הנדרשת לפעולה מסוימת, ואכן בפסוקים אלו מתארת התורה את ראשית מסגרת הבריאה, בבריאת השמים והארץ, ולתוך מסגרת בריאת השמים והארץ מפרטת התורה את סדר הבריאה.
התיאור מתחיל בכך שהארץ הייתה תֹהוּ וָבֹהוּ (־ שממה וריקנות), וְחֹשֶׁךְ עַל־פְּנֵי תְהוֹם (־ חשכה מוחלטת כיסתה את היקום מעל פני מי התהום ('תהום' הוא בור מים רבים שכיסה את הארץ כולה בטרם נברא העולם), ולתוך הריק החשוך שביניהם, ריחפה רוּחַ אֱלֹהִים על פני המים ('רוּחַ אֱלֹהִים' הוא תיאור המבטא את נוכחות תקשורת הישות האלוקית).
עלינו לשים לב, אם כן, האם העולם הנברא המתואר להלן הוא אכן הקדמון לכל דבר, או שמא העולם הוא ראשיתה של יצירה חדשה בתוך מערכת יקום קיימת.
בניגוד לתפיסה הרווחת שהעולם הנברא הוא אכן הקדום ביותר, התיאור המופיע בפסוקים אלו מצביע כי התהום כיסה חלק מחלל אין סופי עוד בטרם ברא אלוקים שמים וארץ, ומכך משמע כי היה עוד קודם לכן יקום שאמור היה לקלוט את בריאת העולם החדש לתוכו. [ואף שהמילה 'הייתה' מופיעה לאחר בריאת שמים וארץ, אולם לא הוזכר בפסוק כי נבראו תהומות המים עם בריאת שמים וארץ, ואם כן משתמע שאותם תהומות היו קיימים עוד בטרם בריאת השמים והארץ].
התורה אינה מפרטת כל מידע על מהות היקום שקדם לבריאת העולם החדש, למעט מן המובן בפסוק כי קודם בריאת העולם הייתה הארץ שממה וריק וחושך על פני התהום, והיו בה מים קדמונים. ומתוך כך עולה, כי היקום הוא חלל המערכת הכוללת, אשר קלטה את בריאת העולם החדש.
אין התורה מוצאת לנכון לייחס תיאורים נוספים מהיקום שקדם לבריאת העולם, ועל כן אין לנו אלא להסיק שמהותו של יקום זה אינו מעניינינו, ופני תורת הבורא מופנות אך ורק לקיום המציאות של בריאת העולם החדש.
מסיבה זו פותחת התורה במילה 'בראשית', המורה על כך שנקודת הזמן הראשונה הניתנת לייחוס היא זמן בריאת העולם החדש, וכל הנעשה קודם לכן אינו ניתן לייחוס.
***
נשים לב שהתורה אינה פותחת באות א' שהיא הראשונה באותיות, אלא האות ב' היא שזכתה לפתוח את התורה. מצינו שאחד הטעמים הנרמזים לכך הוא, הסימבוליות שבמבנה האות ב' הסגורה מצדדיה למעט פתח אחד הפונה קדימה, בכך רומזת התורה לאדם שעליו להביט תמיד קדימה, שכן המבט קדימה מייצר את החדש ואת החידוש. ענין זה בא ללמד לכל אדם לראות תמיד את עצמו כמי שהרגע נולד וכל העולם פתוח בפניו, וכל יום חדש הוא עניין בחיים, ויש לאחוז מידי יום את בשורת ההתחדשות, כפי שהקב'ה מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. כמו כן, נבחין כמה כוח יש במילה בְּרֵאשִׁית, הכוח שמידי יום אנחנו בוראים מציאות חדשה, והיא שתמיד נותנת לנו פתח של תקווה חדשה, וזהו 'כוח על' מאוד משמעותי שנתן הבורא לאדם הנברא בצלמו (להלן כו כז').
היום הראשון — בריאת האור והחושך, היום והלילה
ג. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי־אוֹר.
ד. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־הָאוֹר, כִּי־טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.
ה. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר, יוֹם אֶחָד.
בפסוקים הקודמים למדנו כי 'רוח האלוקים' הינה תיאור המבטא את נוכחות תקשורת הישות האלוקית. כעת ניווכח כי די באמירה של הישות האלוקית בכדי לברוא, ובדבר אלוקים דברים נבראים ללא צורך ביגיעה פיזית כלשהי.
עוד נשים לב, כי שלושת פסוקים אלו מתארים תהליך של בריאה המורכב משלושה שלבים:
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר — בדבר אלוקים נעשתה בריאת יש מאין.
וַיַּרְא אֱלֹהִים — בחינת ראיית תוצאת הבריאה.
וַיִּקְרָא אֱלֹהִים — הגדרת שם לדבר הנברא.
משמע, אלוקים בורא את האור, בוחן את בריאתו ורואה כי יש להבדיל בין האור לחושך, ומגדירם בשמות; לאור קרא יום ולחושך קרא לילה.
רצה אלוקים להבדיל בין אור לחושך ובין יום ללילה, ועשה זאת באופן שהחושך בהעדר האור יחדש את אפלתו בכל פעם מחדש.
בזאת מסתכמת למעשה התשתית הראשונית של תחילת בריאת מסגרת המאורות, כדי להבדיל בין יום ללילה ובין אור לחושך. להלן (פסוק יד) נלמד אודות היצירה האלוקית של הכלי שיצר אלוקים בתוך מסגרת מחזור המאורות, והם שילבשו צורה בתוך היש (במקור המאור שנברא) ויוגדרו ויספקו את סוגי האור מן המאור שנברא.
כאמור, מפסוקים אלו למדנו שניתן להבחין בתהליכי בריאה מאורגנים לפי סדר וכללים, כאשר מערך החלקים הנעים בתהליך הוא — בריאה — בחינת הבריאה — והענקת שם לנברא. בהמשך הפסוקים ניווכח כי לנוסח מעשה הבריאה העושה שימוש במילים 'בָּרָא' או 'וַיֹּאמֶר', מצטרף לעיתים סוג מעשה בריאה העושה שימוש במילה 'וַיַּעַשׂ', השימוש במילה זו הוא על־פי רוב כאשר רוצה התורה לבטא יצירה אלוקית של דבר, בתוך דבר גדול שכבר נברא מאיתו, לזאת יקדים לומר 'וַיַּעַשׂ', כפי שעוד יבואר להלן.
לסיום נושא זה מסכם הפסוק: וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר, יוֹם אֶחָד.
'ערב' הוא מלשון ערבוב, הגדרה של זמן וסוג מאור שהוא לא יום ולא לילה. מצב זה הוא סימן להחלפת היום בלילה, בכך שהאור מתערבב עם החושך ונעשה למאור מעומעם, עד שמחשיך ונקרא לילה.
במחזור המאורות, מתחילה היממה מהערב — וַיְהִי־עֶרֶב, ומשעבר הלילה משתנה שוב המצב — וַיְהִי־בֹקֶר. הבוקר מביא עימו את מאור היום, המתמשך והולך עד ששוב מגיע ערב, ובזאת נסגר המעגל של יממה. וחוזר חלילה.
תם היום הראשון לבריאת העולם וכן גם נלמדה הגדרת זמן של יום אחד \ יממה — מערב לבוקר, ומהבוקר לערב שלאחריו המשלימו ליממה.
היום השני — בריאת הרקיע והבדלת המים
ו. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִם.
ז. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת־הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ, וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ; וַיְהִי־כֵן.
ח. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ, שָׁמָיִם; וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר, יוֹם שֵׁנִי.
הישות האלוקית מרחפת על כל המרחב, ואלוקים בורא יש מאין — מתבונן, יוצר ומלביש צורה לכל דבר אשר נברא. והנה ביום השני לבריאה מתחילה התורה לתאר את תהליכי היצירה האלוקית לתוך היש הנברא, וכיצד משתלבות מערכות הבריאה זו לזו, ומה תפקידן.
כעת מצטרף לבריאה מושג חדש ושמו 'רָקִיעַ', המזוהה עם המילה 'שָׁמָיִם'; 'וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת־הָרָקִיעַ'. מילת 'רָקִיעַ' הוא משורש ר.ק.ע. והוא הנקרא 'שמים'; 'ויקרא אלוהים לרקיע שָׁמָיִם'. וכן בהמשך הפרק נראה שישנה הקבלה בין השנים, שכן הכתוב אומר: 'יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם'.
מושגים אלו לכאורה שונים, אבל זהים. הַשָּׁמַיִם שברא אלוקים הם מסגרת חלל האוויר העליון ביקום, ולתוך זה עשה אלוקים את הרקיע.
להלן ביום הרביעי לבריאה, מציינת התורה את השמש ואת הירח והכוכבים אשר נתן אותם אלוקים ברקיע, ואכן כאשר נביט השמיימה נוכל לראות את השמש ביום או את הירח והכוכבים בלילה, אלא שלא נוכל לראות אותם מקרוב, ונראה אותם ברקע השמים.
יצירה זו של שמים ורֶקַע השמים, נקראת 'שָּׁמַיִם וּשְׁמֵי שָּׁמָיִם', כפי האמור בספר דברים (י יד), שם אומר משה רבנו: 'הֵן לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם, הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ'.
עוד עולה מן הכתובים, כי עשה אלוקים את רקיע השמים כך שיפריד בין המים התחתונים — שהם 'המים אשר מתחת לרקיע', ובין המים העליונים — שהם 'המים אשר מעל לרקיע', ויבדיל ביניהם.
את המים שהפריד אלוקים מתחת לרקיע כבר הכרנו ביום הראשון לבריאה, שם תיאר הכתוב שהארץ הייתה תהום מכוסה כולה במים, בפסוקים אלו נוספו המים משמים, שהם מעל הרקיע. בשלב זה לבריאה טרם נחשפו מהותן של המים העליונים, כי טרם פתח אלוקים את אוצרו הטוב להמטיר גשם משמים, אולם בהמשך הפרשה נראה כי כאשר ירצה תשתה הארץ מים משמים ותצמיח את שדותיה ויבוליה כי לכך נועדו.
תם ונשלם היום השני לבריאת העולם, בו נברא רקיע השמים ואשר על ידו הבדיל האלוקים בין המים שמתחת לרקיע השמים לבין המים שמעל לרקיע.
היום השלישי — הקוואת המים וחשיפת היבשה לאזור מחיה והצמחת מזונותיה
ט. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל־מָקוֹם אֶחָד, וְתֵרָאֶה, הַיַּבָּשָׁה; וַיְהִי־כֵן.
י. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ, וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי־טוֹב.
תהליך היצירה האלוקית מתמשך בתוך היש הנברא לטובת סידור מערכות הבריאה, וכל זה לקראת בריאתו של האדם וכל חי. לשם כך ביום השלישי לבריאה נאספו המים בדבר אלוקים אל מקום אחד.
אותם מי התהום אשר מתחת לרקיע שכיסו את כל הארץ, נאספו בדבר אלוקים עד שנחשפה הַיַּבָּשָׁה — מלשון יובש, כלומר כאשר נקוו המים אשר מעל לארץ אל מקום אחד, נעשתה הארץ יְבֵשָׁה, ועל כן נקראת שמה יַּבָּשָׁה.
ראה אלוקים כי טובה תוצאת בחינת בריאתו לעולמו, וקרא ליבשה 'אֶרֶץ', שהיא למעשה יבשת אדמת הארץ, ולמקווה מי התהום קרא 'יַמִּים', על שם שנאספו בה מים רבים. ומכאן החלה לראשונה חלוקות אזורי המחיה בעולם, ונוצרה הפרדה בין שני אזורי מחיה שונים — יבשה וים.
יא. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ, אֲשֶׁר זַרְעוֹ־בוֹ עַל־הָאָרֶץ; וַיְהִי־כֵן. יב. וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, לְמִינֵהוּ, וְעֵץ עֹשֶׂה־פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ־בוֹ, לְמִינֵהוּ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי־טוֹב.
יג. וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר, יוֹם שְׁלִישִׁי.
לאחר שנחשפה היבשה, הצמיחה הארץ דשא בדבר האלוקים, והלבישה בעשבים ובזרעים ובכל סוגי שורשי עשבי הזרעים אשר יגדלו בהם את זרעם לעתיד לבוא להיות לעצי פרי שונים במינם.
וכן הצמיחה הארץ 'עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ, אֲשֶׁר זַרְעוֹ־בוֹ', כלומר רצה אלוקים ליצור המשכיות מתוך גרעיני הזרעים, אשר מהם יוציאו כל פרי ופרי למינו, ויכולה אדמת הארץ להינטע שוב ושוב ולהצמיח מגרעיני זרעי הפירות את העצים למינם.
ללמדנו כי חלק ניכר מגלגלי הבריאה מושתתים על כוח הזריעה, שהוא למעשה אחד הכוחות הטמונים בבריאה, המבטיח את המשכיות קיום הבריאה ללא הפסקה, ומכוח הזריעה נעשים פירות העולם הן בחי והן בצומח מיום בריאת העולם ועד נצח.
תם ונשלם היום השלישי לבריאת העולם. גם כאן אומר הכתוב 'וירא אלוהים כי טוב', כי ראה גם בבריאת יום זה תועלת המשלימה את בריאתו, בכך שנוצרו בו גלגלי העולם אשר להם תהיה זקוקה האנושות כדי להתקיים בו.
היום הרביעי — בריאת המאורות
יד. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה; וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים, וּלְיָמִים וְשָׁנִים.
טו. וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהָאִיר עַל־הָאָרֶץ; וַיְהִי־כֵן.
טז. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת־שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים: אֶת־הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת־הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה, וְאֵת הַכּוֹכָבִים.
כאמור ביום הראשון לבריאה, אלוקים ברא את האור והבדיל בין אור לחושך ובין יום ללילה וכך התקבלה המסגרת הבסיסית הראשונה לקראת המשך הרכבת מחזור המאורות. כאן, ביום הרביעי לבריאה, יצר והלביש אלוקים ברקיע השמים את צורת הקבע של המאורות, אשר יבדילו ויספקו את סוגי האור השונים בתוך מסגרת המאור הראשון שנברא.
שני המאורות הגדולים שברא אלוקים, נחלקים בממשלתם ליום וללילה; הַמָּאוֹר הַגָּדֹל ייעודו הוא לממשלת היום, והַמָּאוֹר הַקָּטֹן ייעודו הוא לממשלת הלילה, ואליהם מצטרפים מאורות נוספים שהגדירם כּוֹכָבִים.
'ממשלת המאורות' באה גם לשמש כסימנים עבור המועדים והימים והשנים אשר עתיד האדם להצטוות עליהם, ומאז ועד עתה מבוסס לוח השנה העברי על מחזור הירח (המאור הקטן) ומחזור השמש (המאור הגדול).
בפסוקים אלו לא נזכרו המאורות בשמם, אולם במקומות אחרים במקרא אנו מוצאים את שמם של המאורות; בהמשך חומש בראשית (טו יב) מבואר כי שמו של המאור הגדול הוא 'שמש', שנאמר: 'וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא'. ובחומש דברים (ד יט) מבואר כי שמו של המאור הקטן הוא 'ירח', שנאמר: 'וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים'.
השמש, הידועה גם בשם 'חמה' בשל קרני החום שמוציאה, נקראת 'המאור הגדול' לא רק מפאת גודלה, אלא גם עקב הפצת האור הגדול שלה. חכמי אומות העולם מלמדים כי האנרגיה של קרינת השמש תומכת בכל החיים בכדור הארץ, ומניעה את האקלים ואת מזג האוויר הגלובלי. ליבת השמש מהווה את המקור לאנרגיית האור והחום המאפשרות את קיום החיים בכדור הארץ.
הירח, הידוע גם בשמו 'לבנה' או 'סהר', נקרא 'המאור הקטן' בהשוואה לשמש, שכן הפצת האור שלו נמוכה בצורה משמעותית מאוד מזו של השמש. חכמי אומות העולם מסבירים כי הירח איננו מייצר אור מעצמו אלא מחזיר את אור השמש, והחזרת אור השמש בידי הירח היא שמשנה את תנאי התאורה בלילה. בכל רגע נתון יש לירח את הצד המואר אשר אור השמש מגיע אליו, ואת הצד החשוך שאין אור השמש משפיע עליו, בשל תנועת הירח סביב כדור הארץ.
הכוכבים, לעומת 'שני המאורות הגדולים', הם מפיצי האור הקטנים ביותר, ובעת שיוצא הירח בלילה יוצאים אתו הכוכבים, המקבלים גם הם את החזר האור מן השמש, וכל כוכב מפיק קרינה משל עצמו ומשליך את מאורו בניצוצי אורות על הארץ.
יז. וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם, לְהָאִיר עַל־הָאָרֶץ.
יח. וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וּלְהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ; וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי־טוֹב.
יט. וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר, יוֹם רְבִיעִי.
אלוקים ראה בבריאה זו כי טוב, שכן הבריאה כולה נמשכת לבריאת האור ולאנרגית האורות שלמעשה ביטלה את התוהו ובוהו ואת החושך והריק על פני תהום שהיו לפני בריאת העולם החדש, ומעתה קבע אלוקים את חוקת השמש וחוקת הירח והכוכבים באופן שיהיה סבב של ממשלת מאורות בעולם. וכפי שאמר ירמיהו הנביא (לא לד): 'כֹּה אָמַר יְהוָה נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם חֻקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים לְאוֹר לָיְלָה'.
הסבב מחליף בכל יממה את הלילה ביום ואת היום בלילה. ישנם אזורי מחיה בעולם אשר ביום יופץ בהם אור השמש ובו בעת באזורי מחיה אחרים יופץ בהם בלילה אור הירח והכוכבים.
תם ונשלם היום הרביעי לבריאת העולם. הוא היום האמצעי בשבוע שבו החלו להיספר מועדי הזמנים המבוססים על מחזור ממשלת המאורות שנבראו ביום הזה, ומכאן החלו להבדיל בעולם בין ימים, שנים, מועדים וזמנים.
היום החמישי — בריאת חיות המים והעופות
כ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם, שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה; וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל־הָאָרֶץ, עַל־פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם.
כא. וַיִּבְרָא אֱלֹהִים, אֶת־הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים; וְאֵת כָּל־נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם, וְאֵת כָּל־עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ, וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי־טוֹב.
ביום החמישי ברא אלוקים את מיני הדגה ואת כלל חַיוֹת המים וגם את מיני העוף המעופף וכלל בעלי הכנף. בריאת מיני הדגה נוצרה בדבר האלוקים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם, שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה — כלומר ייפלטו במים שקיקי ביצים רבים, ויַשְׁרִיצוּ מהם את חיותם ויתרבו במי הימים.
וכן בריאת העופות נעשתה בדבר אלוקים וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל־הָאָרֶץ עַל־פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם. כאשר מלבד בריאת העופות נכללת במאמר זה גם פקודת קבע, שיהיו העופות מעופפים בין הארץ לרקיע השמים. ציווי זה כולל את סוגי העופות המעופפים, החל מן המנמיכים מעופם מעל הארץ ועד המעופפים גבוה אל רקיע השמים. ובהמשך הפסוק מוזכרת גם בריאת כָּל־עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ, היינו השלמת בריאת העופות בעלי הכנף אשר אינם בעלי יתרונות תעופה, ואינם כלולים בסוג 'עוֹף יְעוֹפֵף', כגון יענים ותרנגולים.
יש לשים לב, שלעומת חַיוֹת המים שלהם נקבעה טריטוריית מחיה, ליצורי החי המעופף על פני רקיע השמים לא נקבע אזור מחיה קבוע, וזהו מפני שנועדו להיות נודדים במעופם ממקום למקום.
בשלב זה לא נתן בהם אלוקים עדיין שמות, את סוגי הדגה הגדירם בעת הזו בשם הכללי 'שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה', כלומר שְׁרָצִים שיש בהם חַיּות. גם העופות הינם נעדרי־שם בשלב זה, והוגדרו בשם הכללי 'כָּל־עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ'.
אולם בהמשך הפסוקים מתארת התורה את בריאת התנינים הגדולים, אשר נתייחדו בשמם לעומת כל שאר הדגים והרמש השורץ במים, ויש להבחין בשינוי זה, במה זכו התנינים להיות יוצאי דופן שרק הם הוזכרו בעת הזו בשמם מכל חיות המים?
כאשר נביט באופיו של התנין, אולי נמצא פתרון לשאלה זו. כידוע, התנין הוא סוג של טורף שכמעט אין לו אויבים בטבע, והוא ניזון מדגים ומיונקים ועופות המים. התנינים אף הוזכרו במקרא כבעלי משמעות סמלית על טבעית כמה פעמים, כדוגמת (ספר שמות ז ח): 'תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין', וכן (ספר דברים לב לג): 'חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם, וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר', וכן (תהילים קמח ז) 'הַלְלוּ אֶת ה' מִן הָאָרֶץ; תַּנִּינִים וְכָל תְּהֹמוֹת'. כמו כן התנינים חיו בימים ובאגמים, ובספר ישעיהו (כז א) אומר הכתוב : 'וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם', ומאז כבר אין רמזים על ייחודיותם של התנינים, וחייהם כבר אינם בים הגדול, אלא במגוון מקווי מים של נחלים, אגמים וביצות.
ככל הנראה בעת המדוברת רצה הבורא שיהיו התנינים יצורים הכפופים לו לסדרי הטבע, ושולטים כרצונו בימים ובאגמים ומולכים על כל יצורי המים, ועל כן הוזכרו אלו בנפרד ויוחדו בשמם.
כב וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים, לֵאמֹר: פְּרוּ וּרְבוּ, וּמִלְאוּ אֶת־הַמַּיִם בַּיַּמִּים, וְהָעוֹף, יִרֶב בָּאָרֶץ.
כג וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר, יוֹם חֲמִישִׁי.
ראה הבורא כי טוב בבריאתם של מיני העוף ויצורי דגת המים, וברך אותם שיפרו וירבו. ומכאן החלה החלוקה הראשונה של אזורי הרבייה והמחיה בארץ; מי בַּיַמָּה ומי בַּיַבָּשָׁה.
נשים לב כיצד על־פי ברכת הבורא הכול מדוד ומתוכנן לפי צורך, שכן את יצורי הים ברך 'פְּרוּ וּרְבו וּמִלְאוּ אֶת־הַמַּיִם בַּיַּמִּים, משמע פריה ורביה עצומה והמונית בגודלה, ולעומת זאת את העוף ברך: 'יִרֶב בָּאָרֶץ', משמע יהיה רב בארץ ולא יחסר, אך לא יפרה בכמות עצומה כמספר יצורי הים אשר עליהם אמר פרו ורבו ומלאו את הימים.
תמו ונשלמו מעשה הבריאה של היום החמישי, שבו כאמור ברך הבורא במיוחד את בריאתם של מיני יצורי העוף ודגת הים, וזאת מפני שנועדו לצרכי היקום בכלל ולצרכי בני האדם בפרט, נועדו להיות חלק משמעותי נוסף מגלגלי העולם שלהם תהיה זקוקה האנושות.
היום השישי — בריאת חיות הארץ ובריאתו של האדם בצלם אלוקים
כד. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ־אֶרֶץ לְמִינָהּ; וַיְהִי־כֵן.
כה. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת־חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ, וְאֶת־הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, וְאֵת כָּל־רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ; וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי־טוֹב.
כבר מהפסוק הראשון בספר בראשית הנחילה התורה את העובדה הבסיסית שכל מעשה הבריאה הינם מכוח דבר האלוקים, ושמעשי הבריאה מחולקים לבריאת 'יש מאין' וליצירה אלוקית מתוך דבר שכבר נברא, שאותו כאמור הגדירה התורה ויעש אלוהים.
כעת מתארת התורה תהליך של המשכיות והתחדשות היצירה האלוקית, ועליה אומרת: 'תּוֹצֵא הָאָרֶץ', כלומר, על גבי 'גלגלי הבריאה' שתוארו לעיל, שהם הזרעים הטמונים בעולם, מתחיל תהליך של המשכיות בכך שהארץ מוציאה מתוכה את פירות היצירה, שהם במקרה דנן כל מיני סוגי החיות על הארץ, ועל כן נאמר כאן 'ויעש', שכן מתוך הבריאה שכבר נבראה יצר אלוקים את המשכיות סוגי מיני החיות והפרידן לפי תועלתן — החיה, הבהמה והרמש.
ואחר שראה אלוקים כי טוב, והכל מושתת מכוח זרעי בריאתו, הרי שמכאן ואילך דָּבָר יַפְרֶה דָּבָר וכך ימשיך העולם להתקיים מפריונו, ומאז ועד היום מתחדשת הבריאה שוב ושוב ללא הרף.
בנקודה זו, כדאי לשים לב למהות החיות והבהמות השונות ולתועלתן לבריאה:
הבהמה — כל חיות משק הבקר. כגון הפרות, הכבשים והעיזים המשמשות למזונות חלב, למזונות בשר, ליצירת מלבוש ותפוקת גללי צואתם לדישון חקלאי. כמו כן משמשות הבהמות גם למטרות רכיבה ומשא, כגון הגמלים והחמורים.
החיה — אלו חיות הבר שאינן חלק ממשק בקר הבית. כגון נמרים, צבאים וזאבים. חיות הבר הינן שומרות הסף של הטבע הלא־יישובי, והן גם ממלאות תפקיד בעל ערך איזון אקולוגי כאשר הן טורפות ונטרפות למחייתן, ועל ידי כך נשמר איזון הריבוי על פני היקום.
רמש — רמש חיות הארץ הינם הזוחלים וחרקי היבשה הנגררים באדמה בגופם. גם הזוחלים והחרקים הם בעלי ערך איזון אקולוגי, כל זוחל תופס נישה מסוימת במערכת האקולוגית, ואף אלו מביניהם המזיקים, יש בהם תועלת לבריאה משום ערכם התברואתי, בשל היותם משמידי זבל המשמש למזונם.
כו. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל־הָאָרֶץ, וּבְכָל־הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל־הָאָרֶץ.
כז. וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ. זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.
לקראת בריאת האדם הראשון מכריז אלוקי הבריאה בדברו ליקום: 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ'. כלומר, האדם נברא בצורה בה בתבנית מהותו הבסיסית יש ייחוס לצֶלֶם הישות האלוקית. [הניסוח בלשון רבים 'בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ' היא צורת דיבור של הבורא המסמלת את הישות האלוקית המולכת על מערכת היקום הכוללת].
אולם בדברים אלו ישנה הגבלה מובנית, שכן הוסיף הכתוב את האות כ' המדמה, המגבילה בנוסח הלשוני כ ־דְמוּתֵנוּ, ללמדנו כי אמנם בצלם אלוקים נברא האדם, אך אין הכוונה שישנה חפיפה אבסולוטית בינו ובין בוראו, אלא שבמובנים מסוימים ישנן נקודת יחוס ייחודיות בינו ובין הבורא. יחוס זה מתבטא בכמה עניינים; ראשית, בשונה מיצורי בעלי החיים, האדם הוא בעל טביעת אצבע אלוקית בנפשו ובעל דמות שיש בה השראה למהות רוחנית אלוקית, מבחינה זו מצופה מן האדם לנהוג בסטנדרטים ובמדרגת התנהלות מוסרית וערכית. שנית, האדם ניחון בכוחות חכמה, בינה ודעת, שהם כוחות אלוקיים שניתנו לאדם כדי שיוציאם אל הפועל בכל מעשיו ודרכיו. מסיבה זו מורכב האדם מכוחות גשמיים ורוחניים גם יחד, כפי המבואר להלן (ב ז) בתיאור בריאת האדם, שהרכבתו של האדם היא מהגוף שתחילה נוצר מהעפר מן האדמה, ואת הנשמה מן העליונים הרוחניים.
כמו כן מייחד הבורא לאדם את האחיזה והשליטה ביצורי חיות המים ובחיות היבשה והאוויר שכבר נבראו בעבורו: 'וְיִרְדּוּ בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל רמש הרומש על הארץ' — 'וְיִרְדּוּ' הוא מלשון רִידּוּי, (שליטה, משילות). האדם אשר נבדל מכל היצורים שנבראו ושיש בהם חַיּות, הוא אשר יִרְדֶה וימשול בהם.
בפסוק זה מתוארת גם צורתו של האדם לאחר בריאתו: בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם — היצירה האנושית הראשונה בעולם נוצרה בצורה של 'זכר ונקבה ברא אותם', כלומר שהאדם הראשון הינו בהגדרה 'זכר ונקבה ביֵשׁוּת אחת'. כאן לא נתבאר בתורה כיצד היה הדבר, אמנם להלן (ב כא — כב) מתוארת בריאת האדם והפיצול מצלעו, שם נלמד כי פיצל אלוקים את הישות האנושית הזו, וברא את האשה מתוך צלעו של האדם, להיות לו עזר כנגדו. ומשם ואילך החלו קורות חיי האנושות המוכרים לנו, זכרים ונקבות זה לצד זה.
כח. וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל־חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל־הָאָרֶץ.
אלוקים מברך וגם מצווה את האדם (את הזכר ואת הנקבה) במצוות פרייה ורבייה וכיבוש הארץ. הפריון הוא האמצעי שנתן אלוקים לאדם באמצעות הכוח המושתת על יכולת זרע תולדה, והציווי לפריה ורבייה הוא חלק הכרחי מייעודו של האדם להמשכיות חיי האנושות. בדברי הבורא 'פְּרוּ וּרְבוּ', נתן בהם את כוח התולדה להוליד כמותם וימלאו את הארץ זכרים ונקבות, ובדבריו 'וְכִבְשֻׁה וּרְדוּ…', נתן לאדם את כוח השליטה והמשילות על כל בעלי החיים אשר על הארץ; בדגת הים, בעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ.
כט. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת־כָּל־עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ, וְאֶת־כָּל־הָעֵץ אֲשֶׁר־בּוֹ פְרִי־עֵץ זֹרֵעַ זָרַע. לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה.
האדם קיבל מאת אלוהיו את תשתית מזונותיו הנוצרים מכוח זרעי בריאה המתחדשים בכל עת, שהם זרעי עשבי הירק וזרעי פירות העץ, צמחים מפותחים בעלי זירעונים הניתנים לזריעה מתחדשת לאדם לאכלה.
בשלב זה של הבריאה האדם היה ניזון ממאכלי הצומח, ועדיין לא הותר לו לאכול מאכלי בשר ודגת הים. יתכן כי לא ניתן לאדם היתר מפורש למזונות אלו, מאחר שישנם ציווים והוראות הלכתיות בתורת ה' לאדם שטרם ניתנו לו בשלב זה, כדוגמת ענייני שחיטה, ורשימת בעלי החיים המותרים והאסורים באכילה, וכן גם הכללים מה כשר ומה טרף, ואופן ההכנה ועניין איסור אכילת דם וכדומה.
ל. וּלְכָל־חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל־עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה, אֶת־כָּל־יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה; וַיְהִי־כֵן.
מזונות חיות הארץ (שהן חיות משק הבית, העופות והבהמה, ולא חיות הבר הידועים כטורפים ונטרפים) הינן הירק והעשב, שהם כל צמחי ירק העשבים הגדלים פרא ומתחדשים מעת לעת ממי הגשמים. צמחים אלו ירודים ונחותים יותר מהצמחים שנועדו למזונות האדם, שכן מזונות האדם הן מן הצמחים ועצי הפרי המשובחים הגדלים מכוח זרעים הטמונים בהם, לעומת מזונות בעלי החיים שהן מן צמחי ועשבי הפרא הגדלים בעיתם משורשיהם המתחדשים.
לא. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה־טוֹב מְאֹד; וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי.
לאחר שלמדנו מן הכתובים על ששת ימי הבריאה, נתבונן לאחור ונבחין כי הבריאה נעשתה על פי סדר וכללים מֻבְנִים שאותם קבע הבורא; ראשית הדומם, אחריו הצומח, ולאחריו יצורי החי, ונחתמה בריאתו ביום השישי בבריאת האדם, אשר לקראת בואו ובעבורו נברא כל זה.
עוד נבחין, כי בתום כל יום מימי הבריאה הקודמים ליום השישי, אמר אלוקים 'וירא כי טוב', אולם בתום היום השישי לבריאה אמר: 'וירא הנה טוב מאוד', וכן לעומת שאר כל הימים שנקראו 'יום אחד' או 'יום שני', הרי שביום השישי צירף אלוקים את האות ה הידיעה ליום ה־שישי. הוספה זו באה להדגיש שהיום השישי אינו כשאר הימים אלא בעל חשיבות ייחודית. חשיבות זו נובעת מכך שהאדם נברא ביום זה, ומכיוון שתכלית כל הבריאה היא בעבורו ולכבודו, לכן יום בריאתו הוא היום שבה הגיעה בריאת כל שאר הימים לתכליתה, ועל כן נאמר ביום זה 'וירא הנה טוב מאוד', וכן לאמור כי ראה אלוקים לאחור את כלל ששת ימי מעשה הבריאה, וראה כי הבריאה הכללית של הדומם והצומח והחי הינה טובה מאוד, שכן כל מעשה הבריאה משתלבים ופועלים יחד כרצון הישות האלוקית, וכפי שנתכוון לברוא לצורך האנושות ולצורך קיומה בעולם הנברא.
קורות חיי האנושות מתחילים מהאדם הראשון אשר ברא אלוקים, ומעתה ואילך תהיה מונחת עליו האחריות לשמר ולהתקיים מיסודות הבריאה על־פי חוקת אלוהיו שברא אותו בצלמו.
היום השביעי — מתנת שבת קודש לאדם בתום ששת ימי מעשה הבריאה
פרק ב
א. וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל־צְבָאָם.
'וַיְכֻלּוּ' (־כִּילּוּ, הסתיימו), תמו ונשלמו ששת ימי מעשה הבריאה שבתוך מסגרת בריאת השמים והארץ, והסתיימה מלאכת יצירת הבורא לטובת תכליתו של העולם החדש שנברא, הכולל את צבא השמים וצבא הארץ.
צבא השמים הנגלים לאדם, הם המאורות אשר ברא אלוקים; המאור הגדול (השמש), והמאורות הקטנים (הירח והכוכבים), כפי שנאמר (דברים ד יט): 'וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם'.
מעבר לכך ישנו 'צבא השמים' שאינו נגלה תדיר לאדם, אלא ליחידי סגולה בלבד, והם צבאו שמימינו ומשמאלו של היושב בכיסא עליון, ובכללם גדודי מלאכי מרום כפי שנאמר בספר ישעיהו (כד כא): 'יִפְקֹד ה' עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם', וכן נאמר בספר מלכים (א' כב יט): 'רָאִיתִי אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ, וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ'. [ישנם גם שליחי עליון שהם מלאכי צבא השמים שנגלו לאבותינו לסיוע ולהעברת מסרים מפי עליון, ואבותינו הסתייעו בהם, כדוגמת יעקב כאשר הלך לדרכו נאמר 'וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים' (להלן לב ב), וכן בהמשך נאמר 'וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו' (שם פסוק ד). ואף משה רבנו קיבל מאלוהיו סיוע לעמו ישראל ממלאכי צבאו, שנאמר: 'כִּי יֵלֵךְ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ וֶהֱבִיאֲךָ אֶל הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי וְהִכְחַדְתִּיו' (שמות כג כג). לעומת זאת, צבא הארץ — הם בני האדם, וכל היצורים בעלי חַיּות שנבראו על פני הארץ.
ב. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל־מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה.
אלוקים כִּלָּה סִיֵּים ביום השביעי את ששת ימי מעשה הבריאה וְשָׁבַת ביום השביעי מכל מלאכה.
בראשית בריאת העולם כבר הוגדרו הימים והזמנים של ששת ימי מלאכת המעשה שבהם ברא אלוקים את העולם, וכאן מבאר הכתוב כי על מפתנו של היום השביעי כילה (סיים) אלוקים את מלאכתו, וקבע את היום השביעי כולו ליום שביתה מכל מלאכה.
חישובם והגדרתם של זמני השבוע כולו נלמדים כבר החל מהיום הראשון לבריאת העולם, שנאמר: 'ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד' וכפי שלמדנו, תחילתו של כל יום בבריאת העולם החל להיספר מהערב (ראה במבואר לעיל א' ה), שכן זמני הימים על־פי תורתנו הקדושה נספרים החל מזמני ערב של תום היום הקודם, והוא המהווה תחילתו של יום חדש. ועל כן תחילתו של היום הראשון הוא ערב מוצאי היום השביעי, והיום השני תחילתו הוא ערב מוצאי היום הראשון, וכן הלאה, עד שנגיע שוב לערב מוצאי היום השישי שהוא תחילתו של היום השביעי והוא המבשר את זמן כניסת יום השבת, ולכן כל היממה שבין שקיעת החמה של היום השישי ועד שקיעת החמה של יום השביעי היא כולה יום השבת.
ג. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת־יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ. כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל־מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר־בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת.
'וַיְבָרֶךְ' — בְּרָכָה מאת ה' היא תוספת בעלת משמעות טובה, ולכן במהותה תהיה הברכה תמיד תוספת חיובית.
כשהגיע עת כניסת יום השבת כבר ברא אלוקים את צורכי הבריות ומזונותיהם ונמצאה השבת להיות מבורכת מכל טוב וקידש אותה לאדם.
'וַיְקַדֵּשׁ' — קְדוּשָׁה היא כל סמל מקודש ערכי וטהור שסימן לנו אותו הבורא, והיא מתקשרת לכליל השלמות והטוהר הרוחני שעל האדם מוטל לכבדה, ועל כן הקדושה היא גם תכונה רוחנית טהורה ונעלה במוסריותה שיאמץ לו הצדיק ההולך בדרך האלוקים.
מאז בראשית עולם מיועדת השבת להיות הדבר המקודש הראשון בעולם שנעשה קודש לאלוהי הבריאה ולאדם שעשה בצלמו, והבורא מבקש להדגיש לאדם שיום השבת שייכת למימד רוחני נעלה ביותר, העומד לעצמו מעבד למימדי ימי החולין, ומאז ועד היום הקידוש ביהדות הוא אזכור לאדם על קדושת יום השבת.
אלוקים ברך את היום השביעי להיות קדוש ומבודל במשמעותו משאר ששת ימי מעשה הבריאה, והשבית את היום השביעי מכל עשיית מלאכה ונתנו מתנה לאדם כיום קדושה ומנוחה, וזאת לאחר שבששת הימים שקדמו ליום השביעי כבר ברא וזרע לאדם את כל צרכיו ומזונותיו, ורק אז נתן לו את יום השבת כיום מבורך מכל טוב הארץ ושלא יצטרך לעשות בה כל מלאכה. (בספר שמות ניווכח שבמהלך שנות שהותם במדבר קיבלו בני ישראל את מנת לחמם מן השמים לכל נפש בכל ימות השבוע, וביום השישי קיבלו מנה כפולה מהמנה היומית הרגילה, כלחם משנה עבור יום השבת שבוא נשבתה כל מלאכה ולא ירד הלחם מן השמים).
בכל ששת ימי הבריאה מסכם הכתוב לומר בתום כל יום בריאה ויהי ערב ויהי בוקר ומציין את היום שנעשתה בו מלאכת הבריאה, לעומת זאת ביום השביעי לבריאה לא נאמר 'ויהי ערב ויהי בוקר יום השביעי', על כך אומרים רבותינו להבדילו מששת ימי המעשה, לפי שבכל ששת הימים הבוקר זמן מלאכה והלילה זמן מנוחה ובתום היום השישי נשלמה המלאכה, ואת היום השביעי שאין בו מלאכה קידש אותו אלוקים ליום שכולו זמן מנוחה.
***
מימי בראשית, מסמלת השבת ביהדות את היום הקדוש בבריאת העולם, מאז שקידש וברך האלוקים את היום השביעי והשביתו מכל מלאכה, התאפיינה השבת ליום שבו מתאפשר לכל אדם לפנותו ליום של התעלות רוחנית בעונג וקדושה, יום של שלמות ומנוחה מוחלטת. השבת היא מתנת־אל שנועדה לשפר את מצבם של כל בני המעמדות, גם של העני, גם של הפועל הפשוט וגם של הגביר העשיר — השבת מאפשרת לכל אדם יום של חירות ושוויון, יום שמשחרר את האדם מכל הדאגות והמטלות שבמלאכת שאר ימות השבוע, ומשרה בו חירות ועונג רב ויוצרת הרמוניה משפחתית המתאחדת במיוחד ביום שבת קודש. כמו כן ידוע, כי סגולת מנוחת עונג השבת מחזקת את האדם גם נפשית וגם פיזית לכל ימות השבוע.
סגולת שמירת השבת כיום מנוחה מאפשרת לכל אדם לעצור את העשייה היומיומית, להודות לאלוקים מחדש על בריאת העולם ולהבדיל בין קודש לחול — הכינוי 'חול' נגזר מהמילה 'חולין', שמשמעותה דברים הנעשים ביום יום והם המותרים לעשותם בימי החול, ולכן נקראים ששת ימי החול שבשבוע 'ששת ימי המעשה'. אך בשבת־מנוחה אסורות מלאכות אלו, ותכלית השבת היא כשמקדשים אותה ומתענגים בה בשביתה ממלאכות שאר ימות השבוע. אולם כאשר אין מקיימים זאת, אין מתנת הבורא מתקיימת ובכך מבטלים את מתנת השבת ומופרת סגולת קדושת השבת בין האדם לבוראו. ורק המקדש את השבת, מתקדש ומתברך בה על כי קִיֵּם את ברכת הבורא שברך את היום השביעי וקידש אותו.
תורת ישראל מתייחסת רבות לעניין קדושת היום השביעי, ובפרט נזכר ענין זה כאחד מעשרת הדיברות להם אנו מצווים בקבלת התורה בהר סיני (שמות כ ז): 'זָכוֹר אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל־מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ: לֹא־תַעֲשֶׂה כָל־מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. כִּי שֵׁשֶׁת־יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ, אֶת־הַיָּם וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּם, וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; עַל־כֵּן, בֵּרַךְ יְהוָה אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ'.
גן עדן והאדם
(פרק ב פסוקים ד-כה)
אופן בריאת האדם והיסוד האלוקי המבדיל אותו מכל יציר נברא אחר
ד. אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, בְּהִבָּרְאָם: בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם.
פסוק זה מהווה מעין סיכום וגם הקדמה לכל העשייה והסיפורים שיבואו אחריו.
ראשית רוצה לומר, כי מיום בריאת העולם, אלו היו עד כה תולדת תוצאות ששת ימי הבריאה שעשה אלוקים.
וכן נשים לב, תחילה הקדים לומר הפסוק שמים לארץ באומרו 'אלה תולדות השמים והארץ בהבראם', אולם בעשיה הקדים הארץ לשמים באומרו 'ביום עשות ה' אלוהים ארץ ושמים'. וזה משום משעשה ארץ, שכן כאמור לעיל לא ברא את האדם עד שהיתה הארץ עשויה וגמורה בכל נמצאיה למען ימצא האדם בה כל צרכיו, וכן נבראו השמים והמאורות, ועתה לאחר שסידר את הנהגת תולדותיה, מכאן המשך סיפור העשייה בארץ שנבראה לאדם.
ה. וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל־עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח: כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים עַל־הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת־הָאֲדָמָה.
על אף שכבר ביום השלישי לבריאה טמן הבורא את הזרעים ונתן לארץ את כוח הצמיחה, אך בפועל שיח השדה והעשבים טרם צמחו בארץ, וזאת מפני שטרם המטיר האלוקים את גשמי אוצרו הטוב על הארץ. באומר הכתוב וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת־הָאֲדָמָה, עבודת האדמה האמורה כאן אין הכוונה דווקא ליגיעה ועבודה פיזית, אלא שביום ראייתו של האדם את גשמי הברכה יראה האדם על מה יתפלל להודות ולבקש מאלוהיו.
כפי שאומר רש'י — מה טעם לֹא הִמְטִיר לפי שאדם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה ואין מכיר בטובתן של גשמים וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו וצמחו האילנות והדשאים.
ו. וְאֵד יַעֲלֶה מִן־הָאָרֶץ, וְהִשְׁקָה אֶת־כָּל־פְּנֵי הָאֲדָמָה.
הכתוב מתאר את אופן ירידת הגשמים על הארץ; אֵד הוא תופעה המושגת מתוך יצירה אלוקית של לחות שבאה ממי הארץ, והיא עולה לשמים וצוברת התהוות מים בענני שמים עד למצב רוויתי לכדי הורדת ממטרי גשמים על הארץ. וכך ממטיר הבורא גשם משמים כאשר ירצה, למען תשתה הארץ ותצמיח את השדות והיבולים על כל פני האדמה.
אין עדיין תגובות