"סיפורה של שורדת שואה גיבורה, ששרדה את השִפלוּת האיומה ביותר שנאלצה התרבות האנושית לשאת מאז ומעולם." הרב מאיר ה' מאי, […]
1
קרַסנָה. 10 במאי, 1944.
‘לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם
אַיֵּה נָא אֱלֹהֵיהֶם:
וֵאלֹהֵינוּ בַשָּׁמָיִם
כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ עָשָׂה.’
תהילים קטו ב-ג
בעתיד יתברר שהתופים היו הצליל משַנה־החיים ביותר ששמעתי מימי, אבל כאשר הם מרעימים לראשונה, כמעט שאיני קולטת את קולם. הם הולמים עמומות מרחוק, כרעש רקע לסיפור הנפרש בראשי. אני יודעת שאני מניחה לרוחי לשוטט ומתענגת על החירות שבעשותי כן. הנחל מפכה בסמוך אלי, השפיריות מזמזמות, עליה המשתלשלים של הערבה הבוכייה רוקדים ברוח הקלה ומקימים מקהלה חרישית של צלילים מרגיעים, שמביאה אותי אל מקום ששום דבר אינו חשוב בו והכול בו טוב. אבל אז, ‘בּוּם!’ שוב הקול הזה. הפעם הוא נקלט. תופים? מדוע זה הולם כך מישהו בתופים באמצע היום?
אני נפנית ימינה בעקבות הקול ורואה שני חיילים הונגרים צועדים לא הרחק. האחד עונד לצווארו תוף על חבל כמו מחרוזת ומכה בו בהדגשה. האחר נושא חצוצרה בידו האחת ומגפון באחרת.
‘כל היהודים לכיכר המרכזית!’ הוא צועק. ‘הקשיבו! הקשיבו! כל היהודים לכיכר המרכזית!’
שוב ההונגרים האלה. תמיד מנסים להנהיג את שלטונם על הכפר הקטן שלנו, להוכיח שאכן יש להם חזקה בו. אין להם. הכפר שלי, קרסנה, שוכן על הגבול בין הונגריה לרומניה, ושתי המדינות נלחמות עלינו כמו פעוטות שרבים על צעצוע. גם אני הייתי נלחמת על הכפר שלי. הוא יפהפה. הרים משוננים מעטרים את קו האופק כמבצרים גדולים, והנחל עוטף אותו כמו שחפיר עוטף טירה. היה אפשר לחשוב שהנחל יגן עלינו, אבל לפני ארבע שנים הצליחו ההונגרים לשים עלינו את ידיהם המטונפות. מאז המצב השתנה קצת, אבל כבר התרגלנו לזה.
בכיכר המרכזית מסתובבים עשרות אנשים. היא נראית כאילו מדובר בערב חג, אבל במקום לקנות בדוכני השוק הקטנים, האנשים מתקהלים סביב דוכן נואמים שהוצב בחזית הכנסייה. קצין ז’נדרמריה עומד על במה קטנה עם מגפון בידו.
‘הקשיבו, כל היהודים! הקשיבו, כל היהודים!’ הוא צועק אל תוך המגפון. רוב הכפר כאן, לא רק יהודים. אני רואה את אחותי הקטנה בפינה עם חברותיה. אני רואה את אחי יחזקאל עם כמה מחבריו לישיבה. אני מאתרת את חברתה הטובה ביותר של אמי, קוֹקיש אֶמָה, אבל איני רואה את אמא.
‘אמרתי הקשיבו!’ מרעים הקצין.
ההמולה משתתקת.
‘כל היהודים נקראים ללכת הביתה ולארוז תיק. תשימו במזוודה רק אוכל ובגדים. חשוב מאוד שתשאירו את כל חפצי הערך בבתים.’ הוא מחייך. ‘כל חפצי הערך צריכים להיות פרושים בחוץ כך שנראה אותם. אתם לא רוצים לדעת מה יהיו ההשלכות אם לא נראה אותם. לכו הביתה לארוז ותתכוננו לעזוב מהר מאוד. לכו עכשיו. כדאי שתהיו מוכנים.’ הוא מנמיך את המגפון ויורד מהבמה. ההמולה בכיכר שבה ומתחזקת, אבל הפעם מדובר בזמזום מבולבל. אני בולעת רוק, ובחילה גואה בגרוני.
אני הולכת הביתה. לאה מצטרפת אלי כשאני נכנסת לחצר. גבותיה מורמות בדאגה, ופחד ניבט מעיניה הכהות. לאה בת שבע־עשרה, צעירה ממני בשבעה־עשר חודשים בדיוק וחכמה ממני לפחות פי שבעה־עשר.
‘מה כל העניין הזה?’ היא שואלת אותי כשאנחנו חוצות את החצר.
‘אני לא יודעת. אני ממש לחוצה.’
אנחנו נכנסות לדירה שלנו. אמא שם, עם סיר בידיים שבטח הביאה מהכיריים בחוץ. ‘איפה הייתן? מה מלחיץ אותך?’
‘לא שמעת את התופים, אמא?’ שואלת לאה. ‘קראו לכל היהודים לכיכר המרכזית. קצין הז’נדרמריה אמר שאנחנו צריכים לארוז תיקים עם דברים שלנו, ולתת לקצינים שיבואו את כל חפצי הערך שלנו.’
‘כל הכפר היה שם!’ יחזקאל אומר, רוקע ברגליו על השטיח ומבריש את שרוולי הז’קט לפני שהוא נכנס פנימה. בגיל שלוש־עשרה הוא מתחיל להפוך לגבר, אם כי הוא עדיין גם מאוד ילד.
‘אני לא יכולה לשמוע שום דבר עם הכיריים האלה שמרעישות ככה. אפיתי לנו לחם. נראה לי שנצטרך לארוז אותו.’
‘מה לדעתך הם רוצים מאיתנו?’ אני שואלת.
‘אני לא יודעת,’ אומרת אמא. ‘זה לא יכול להיות טוב.’
לאה ויחזקאל ואני מסתכלים זה על זה במבטים המומים. פתאום, בלי לומר מילה, אמא הולכת לארון בהוֹל ומורידה מזוודה מהמדף העליון. היא מוציאה את השמלות התלויות בארון ופורשת אותן על השולחן. נשמעות חבטות נמוכות מבשרות רעות, החייל מתופף לו אי־שם מרחוק, ואנו מוצאים את עצמנו מתנהלים במהירות לפי הקצב.
‘תלבשו את הבגדים הכי יפים שלכם,’ אומרת אמא. ‘אנחנו צריכים להיות לבושים יפה לאן שלא נלך. אה, וקחו סוודרים.’ היא נותנת לנו את שארית הבגדים מהארון. לאה ואני עורמות אותם בצייתנות על השולחן ואז מקפלות ומכניסות אותם למזוודה. אני שמה לב שידַי רועדות. זאת תחושה מוזרה, לארוז בלי לדעת לאן אנחנו הולכים. לפני שעה לא עמדנו ללכת לשום מקום.
‘אמא, טבעת האירוסין שלך!’ אני אומרת. זה פריט הערך היחיד שלנו. אבא קנה לה את הטבעת כשביקש את ידה, ואף על פי שהוא מת זה שלוש־עשרה שנה, אני רואה את אמא מסתכלת על הטבעת בכל יום. איני מסוגלת לדמיין שתצטרך להשאיר מאחור את הדבר היחיד שנותר מאבא שלנו כדי שההונגרים יוכלו לקחת אותו.
‘הטבעת שלי?’ אמא שואלת ומשפילה מבט אל ידה. ‘הם לא התכוונו שאצטרך להשאיר את טבעת האירוסין שלי?’
‘אני חושבת שכן,’ לאה אומרת. ‘הם אמרו, ‘אתם לא רוצים לדעת מה יהיו ההשלכות אם לא תשאירו אותם,” קולה קטן.
העיניים של אמא נפערות לרווחה. היא בולעת רוק.
‘הם אמרו את זה?’ היא שואלת.
פתאום אני מתמלאת זעם. ההונגרים לקחו מאמי את העבודה שלה והבית שלה, אבל הם לא ייקחו ממנה דבר משמעותי כל כך כמו זה.
‘תני לי אותה מהר,’ אני אומרת ומושיטה את ידי. ‘אני אתפור אותה בריפוד הכתף של הסוודר שלי.’
אמא מחליקה את הטבעת מעל אצבעה ונותנת לי אותה. אני לוקחת אותה ומתיישבת ליד מכונת התפירה שלנו. הכול נראה סוריאליסטי מאוד בזמן שאני מתכוננת להסתיר את פריט הערך היחיד שלנו בבגד שלי. אני פותחת את התפרים בכתף הסוודר. אמא תמיד אמרה לי לעבוד מהר יותר כמו לאה, ועכשיו, תחת לחץ, אני עובדת במהירות ויעילות שאינן נופלות מאלה של אחותי. אני פותחת את רפידת הכתף, תוחבת את הטבעת בתוך הכרית ותופרת את הרפידה בחזרה. התפרים מושלמים, אבל אמא אינה מסתכלת. היא מתהלכת ברחבי החדר, מכניסה דברים בקפידה למזוודה: קמח מהארון, ערימת מגבות קטנות וסדיני המיטות שלנו, כולם נכנסים יפה פנימה.
‘לכו תתלבשו,’ היא אומרת ומושיטה לנו את בגדינו. ‘תנו לי את הבגדים שאתם לובשים עכשיו כדי שאוכל לארוז אותם.’
השמלה בצבעי כחול ופנינה עשויה מהפשתן המשובח ביותר שאמא הזמינה מאנגליה. הקפלים הגדולים חדים כסכין מפני שגיהצתי אותם עד תום. אחותי היא אולי התופרת המוכשרת במשפחה, אבל אני יודעת לגהץ בצורה מושלמת כל כך, שקפלי השמלות יכולים לחתוך את העור.
אני לובשת את השמלה מתחת לחצאית, וכשהיא עוטפת את כולי, פושטת את החצאית. אחר כך אני מושכת את השמלה כלפי מעלה מתחת לחולצה, מכפתרת אותה ופושטת את החולצה. לאה ואני נותנות את בגדינו לאמא ומסתכלות עליה מקפלת אותם ומניחה אותם במזוודה.
‘תלבשו את הסוודרים,’ אמא אומרת ומצביעה עליהם ואחר מתופפת באצבעותיה על שולחן העץ.
לבי הולם בפראות, כאילו מנסה לפרוץ החוצה מתוך בית החזה. אני מושכת את הסוודר אל כתפַי. הטבעת חבויה בכרית הכתף הימנית, ואני מרגישה כאילו היא שוקלת חצי טון. זיעה קולחת מבתי השחי שלי. ‘אמא,’ אני אומרת, ‘אני לא יכולה לסחוב עלי את הטבעת.’
‘תוציאי אותה, מאמא’לֶה.’ היא אינה מביטה בי. אצבעותיה מתופפות חזק יותר על השולחן.
אני פושטת את הסוודר, ובצעד אחד אני שוב ליד מכונת התפירה. אני פותחת את רפידת הכתף ומוציאה את הטבעת. בלי לומר מילה אני יוצאת אל בית השימוש בחוץ. השמש ניתזת מהיהלום ויוצרת קשת מתנוצצת. אני פותחת את דלת בית השימוש וזורקת בכוח את טבעת היהלום של אמא עם הקשת המרצדת אל תוך הבור. אם לא תהיה לאמי, לא תהיה גם להונגרים.
אין לי מושג מאין בא לי הצורך לעשות את זה, אבל כשאני חוזרת ומתיישבת ליד אמא, לאה ויחזקאל, אני נשטפת שלווה מוזרה. אנחנו ממתינים.
הדלת נפתחת באלימות, ושני קציני ז’נדרמריה צועדים פנימה ברובים שלופים. מימַי לא כיוונו אלי רובה עד כה. אני מביטה בחור החלול הקטן שבקצה הקנה, ובפניו הכועסות של השוטר מאחוריו, ולבי צונח בקרבי.
‘החוצה! קחו את המזוודה!’
אמא קמה ולוקחת את המזוודה. אני מביטה בה כמו מתוך חלום שעה שהיא גוררת אותה החוצה דרך הדלת. החיילים מסתובבים בתוך הבית, מחפשים מתחת למיטות ולשולחן.
‘שום דבר בעל ערך במאורה הזאת. אבל נבדוק להן על הגוף. אולי הן החביאו שם משהו,’ הם אומרים זה לזה, ואז, ‘החוצה! צאו החוצה!’ הם אומרים לנו.
אני כושלת אל הדלת עם אחי ואחותי. שתי המשפחות היהודיות שאיתן אנו חולקים את החצר, משפחת רוזנברג ומשפחת בראך, כבר שם. כמה שכנים אחרים יצאו החוצה לצפות. אחת שלקחה מאיתנו ביצים אתמול, אחת שעל ילדיה שמרתי בשבוע שעבר. הן מחייכות בזמן שהחייל דוחף אותי ברובהו. אני נתקפת בלבול ובושה עמוקה.
‘בסדר, תעמדו שם יחד!’ אומר שוטר. הוא דוחף את מר רוזנברג ברובה. מר רוזנברג כושל לפָנים. ‘אתן, בואו הנה!’ מנופף השוטר ללאה, אמא ולי. ‘תעמדו פה!’
אנחנו עושות כדבריו. עם הקנה הננעץ בפנינו, אין לנו הרבה ברירה. אדון וגברת רוזנברג עומדים זה ליד זה. ילדיהם ממהרים להקיף אותם.
‘תקשיבו טוב!’ השוטר שדחף את מר רוזנברג מדבר. ‘אנחנו צריכים לוודא שאין עליכם נשק. יהיה מטופש מצדנו לא לוודא, ואנחנו לא טיפשים. נצטרך לבדוק אם יש עליכם אקדחים.’ הוא ניגש אל מר בראך, שפושט את ידיו להראות שהן ריקות. ‘אה, אתה לא זה שמדאיג אותי, יהודון,’ אומר השוטר. ‘אנחנו צריכים לבדוק את הגברות.’
כמה מהבנים שצופים בנו מתחילים לצחוק. השוטר מסתובב לעברם. ‘צריך לבדוק שהגברות הנחמדות לא מסתירות שום דבר, נכון?’
‘ועוד איך!’ צועק נער.
השוטר מניח יד על כתפה של אחת מבנות בראך, ששמה לוּצ’י. היא מתנערת מאחיזתו.
‘בואי הנה, גבירונת,’ אומר השוטר. ‘אנחנו צריכים לבדוק שאין עלייך נשק.’ הוא מושך אותה הצדה. אחר כך הוא אוחז באחותה מרים ומושך גם אותה הצדה. ואז הם מובילים את התאומות של רוזנברג, סוּרי ואידי, על פני החצר, וחוזרים לקחת את לאה, אמא ואותי. ‘עכשיו נערוך עליכן חיפוש,’ אומר החייל הכי קרוב לתאומות של רוזנברג. ‘כדאי מאוד שלא נמצא שום אקדחים, או מה שיותר גרוע, רובים!’ ובזה הקבוצה הצופה בנו בעצלתיים מתחילה לצחוק. יכולנו להסתיר עלינו רובה בערך כמו שיכולנו להסתיר עגל, והם יודעים זאת.
‘אתה לא יכול לעשות את זה,’ מר רוזנברג מתחיל לומר.
השוטר מסתובב בבת אחת. ‘לא? אני לא יכול? תִראה אותי!’ והוא שב ומסתובב אל הנשים. ‘תתפשטו, גבירותי הצעירות!’ אף אחת לא זזה. ‘אמרתי עכשיו!’ השכנים הצופים בנו מתקרבים קצת.
אני קופאת. לא מסוגלת להאמין שזה קורה לי. אני מרגישה כאילו אני צופה בתמונה מבעד לחלון מעורפל. מימַי לא הייתי עירומה מול אף אחד אחר, מעולם. לאה ואני אפילו לא החלפנו בגדים זו ליד זו, אף על פי שחלקנו חדר ומיטה כל חיינו. אפילו בדירת החדר שלנו תמיד ידענו בחוש איך להתלבש בפרטיות. החצר רוחשת סביבי כמו עורב, מרפרפת ומסתחררת. אני שומעת צחוק וצווחות ותינוק בוכה. אני רואה את העיגול הקשיח של קצה הקנה ברובה שמחזיק השוטר הקרוב ביותר. כמו מתוך חלום, אני פותחת את כפתורי השמלה שלי. כשאוויר נוגע בעורי, אני מרגישה כאילו טבלו אותי בבאר קרה כקרח. אני שומעת צחוק נוסף ברקע, אך כל שאני מסוגלת לחשוב עליו הוא זרועי העירומה והחשופה. אני נאבקת בכפתורים. בושה נוראית תוקפת אותי כשהשמלה נשמטת מגופי ונוחתת על האדמה. אני יוצאת ממנה. צעיף פלנל כרוך סביב בטני. מאז שהייתי ילדה קטנה סבלתי מכאבי בטן נוראיים שעוררו בי חולשה. הצעיף הוא הדבר היחיד שעזר, לכן אני תמיד כורכת אותו סביבי לפני שאני מתלבשת. אני פותחת אותו לאיטי.
‘יותר מהר!’ צועק מישהו ברקע, וכמה בנים צוחקים וצווחים בתגובה. ‘יותר מהר, יהודונת!’
‘לא שמעת? אמרנו יותר מהר!’ שוטר מקרב את הרובה לירכי.
אני מתכווצת וממהרת לפשוט את התחתונים. אני רועדת.
‘תראו אותן, כל הגברות היהודיות עירומות. אוּווו, תראו אותן!’
‘בחיים לא דמיינתי שיהיה לי מזל כזה, להסתכל ככה על הגברות היהודיות.’
‘הא, תראה אותן עכשיו!’
הקולות בקרב הצופים הולכים ומתחזקים, ופנַי בוערות. האוויר סביבי נוגס בעורי החשוף. אני נועצת מבט באדמה.
חייל אחד ניגש אלי ושם את ידיו על גופי. הוא מרים את זרועותי וטופח על בתי השחי שלי. מעביר אצבעות על הגוף, מאחורי האוזניים. מזוויות עינַי אני רואה חיוך זחוח על פניו, שמעלה בי דמעות. הן נקוות אך אינן זולגות.
‘שום דבר על הג’ינג’ית,’ הוא קורא. ‘אין עליה שום דבר מסוכן.’ הוא עובר לבאה בתור. אני שומעת עוד צחוק. גופי חשוף לעיני כול. הוא איננו שלי עוד.
כשהבדיקה נגמרת סוף־סוף, מרשים לנו לשוב ולהתלבש. אני לובשת את השמלה היפה שלי, המגוהצת, שכעת היא מקומטת ומלוכלכת.
‘בואו אחרינו! לכו בטור!’ פוקד חייל, השמן מכולם.
‘שלום לכם!’ קורא בגיחוך גבר מהחצר בזמן שאנו מתרחקים.
אנחנו צועדים בטור אחרי הרוזנברגים והבראכים, כולנו בעקבות החיילים. משהו בי אומר לי לא להמשיך לצעוד — להישאר במקומי — אבל כפות רגלַי מתקדמות בניגוד לרוחי המוחה, ואני קולטת שאין לי ברירה. הברירה נשרה מעלי עם השמלה. היא עכשיו בידי החיילים שנגעו בנו.
הם לוקחים אותנו לכיכר המרכזית. כשאנחנו מגיעים אליה, אנחנו רואים כרכרות ירוקות מעץ סדוק רתומות לסוסים זקנים. כל יהודֵי הכפר שם, ועמם צופים רבים. השוטרים עורמים את החברים והשכנים שלנו אל תוך הכרכרות, זורקים מזוודות על ראשיהם. מזוודות ואנשים הולכים ונערמים לגובה. הצופים לוטשים בנו עיניים כמו בקרקס ומוסיפים להמולה בצחוקם ולגלוגיהם. ואז אני רואה שאחדים מהצופים בוכים. אני רואה את קוֹקיש אֶמה, פניה אדומות ודמעות זולגות עליהן. בעלה נאחז בזרועה.
‘תראו מה קורה ליהודים, הם כבר לא נראים כל כך גאים עכשיו, מה?’ קורא גבר בקהל.
החיילים הודפים אותנו לעבר הכרכרה.
‘הא! תראו את ההוא שם שיושב על המזוודה שלו! אני הולך לקחת אותה ממנו,’ אומר קול אחר.
‘הם סוף־סוף ילמדו לחלוק!’ צועק אחר, ואחדים צוחקים.
אני מביטה באנשים שעולים ומטפסים על הכרכרות ומנסים לדחוס את מזוודותיהם מתחת לגופם כדי שיוכלו לשבת.
‘תראו מה עשו ליהודים! תראו מה עשו ליהודים!’ אומרת אישה. קולה מלא תדהמה, אבל גם עליצות.
אני מעיפה מבט אחרון סביבי לפני שאני עולה לכרכרה. כאן הרעתי למלך עם כל שאר אנשי הכפר. אני רואה את בניין בית הספר שבו למדתי ורקדתי ושיחקתי. לאיש לא היה אכפת מעולם שאני יהודייה. ילדותי עברה עלי בכיכר הזאת ממש, בפגישות עם חברות וקניות לאמא. מאז ומעולם היא היתה ביתי, אבל בן רגע נעשתה עכשיו למשהו אחר. משהו שאין ביכולתי לזהות אפילו.
‘קדימה, קדימה!’ דוחף אותי שוטר בגסות ברובהו אל הכרכרה. אני מתקדמת ופתאום נזכרת בדבר־מה ומסתובבת אל אמא. ‘שכחתי לנעול את הדלת!’
השוטר צוחק לי ישר בפרצוף. אני מריחה את הבל פיו. ריח בשר וסיגריות. ‘אל תדאגי, מותק,’ הוא אומר. ‘כבר לא צריך לנעול אותה יותר.’ הוא דוחף את אמא לכרכרה, והיא כושלת. יחזקאל זורק אליה את המזוודה, והיא מצליחה למצוא לה מקום בין שני אנשים שכבר נמצאים למעלה. אני עולה בדיוק כשהיא קורסת על המזוודה על סף עילפון. יחזקאל מצטרף אלינו על הכרכרה, ואחריו לאה.
‘מה קורה?’ היא שואלת את אמא. עיניה קודחות בעיניה של אמא, מחפשות נואשות אחר תשובות.
‘המלחמה באמת הגיעה אלינו,’ אומרת אמא ומנידה את ראשה. ‘בטח ייקחו אותנו לעבוד. נעבוד, וכשהמלחמה תיגמר נחזור הביתה.’
אני שומעת את דבריה, אבל אין בהם שום היגיון.
יחזקאל מהנהן. הוא מחזיק מזוודה של מישהו אחר מעל לראשו.
הכרכרה מיטלטלת קדימה ואנו יוצאים לדרך, מתרחקים לאיטנו מהכיכר.
‘איפה אלוהים שלכם עכשיו?’ צועק מישהו בקהל. ‘איפה אלוהים שלכם שאתם כל כך גאים בו, אה?’ כמה גברות צוחקות. כמה אנשים מוחאים כפיים.
הדבר האחרון שאני רואה לפני שאני נישאת בידי סוסים זקנים מן הכפר שאהבתי, הוא מצלמה שחורה שנתקעת מול פנַי, ואחר כך הבזק. גבר טיפס ועלה על חלקה האחורי של הכרכרה. הוא נרכן ומצלם תמונות במצלמתו. תמונה אחת, שתיים, שלוש. אחר כך הוא יורד ובוחן את הציוד שלו כאילו זה סתם אירוע רגיל. גלגלי הכרכרה מסתובבים כשהסוסים מושכים אותה במאמץ. אני נאחזת באמא. כך נפתח המסע שלנו לעבר המקום שפנינו מועדות אליו.
אין עדיין תגובות