החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

רעיס

מאת:
הוצאה: | 2018 | 320 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:
תגיות: , .

בלב שכונת הג'ורג'ים בירושלים שני ילדים ניצלים מלינץ' בעור שיניהם. כעבור עשרים שנה הם "נפגשים" שוב במיון של הדסה, אחד מחוסר הכרה והשני הרופא המטפל בו.

נער ערבי נפצע ומחלים בעזרת ילד יהודי משכונת הפחים. המשפחה האמידה של הנער הערבי מאמצת את הילד היהודי. האם חברותם תעמוד במבחן גורלי במהלך המלחמה, כשייפגשו במחצבה של בית מחסיר?

 

רעיס מספר את קורות חייהם של אב ושלושת בניו בשכונות ירושלים הנעלמות.

לאט, כבדרך אגב ומבעד לעיניהם של מספרים רבים, נגלה לקורא תמהיל ראשוני של יהודים, אנגלים, ערבים, מזרחים, אשכנזים, תושבים ותיקים וניצולי שואה.

כל אלה שזורים בסיפור על הרוח האנושית האיתנה על רקע מלחמת העולם, מלחמת השחרור ותקופת הצנע.

 

"אחד הספרים המרתקים והיפים שקראתי בחיי"

יאיר בן־חור, משורר ועורך ספרות

 

* בתמונת הכריכה חתונה משנת 1947 על רקע בניין סנסור שבכיכר ציון.

* רעיס  נערך על ידי אחד מעורכי הספר "מלכת היופי של ירושלים".

ספר הביכורים של ניר כהן, יוצא משפחת בנאי הירושלמית, נכתב בהשראת סיפור משפחתו. הספר הוא מסע אֶפי המתאר את עליותיהן ונפילותיהן של משפחה ומדינה.

מקט: 978-965-571-290-2
מסת"ב: 978-965-571-290-2
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
קטע וידאו/אודיו קשור
סקירה
עמוד הפייסבוק

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


מיכאל רעיס
זיכרון ילדות

23.5.1938

אליהו היקר,

לכל אדם יש שנה אחת שלא נגמרת. אצלי זו שנת 1929, השנה שבה איבדנו את היקר לנו מכול. היום, כמעט תשע שנים אחרי, אני כותב לך כל מה שאירע בשבוע שבו ראיתי אותך בפעם האחרונה.

 

עד הקיץ של אותה השנה הייתה לנו ילדות מאושרת. גדלנו בבית גדול ברחביה, לי מלאו תשע ולך שבע. יצאנו לטיולים ברחבי הארץ עם אבא ואימא. בשבתות בילינו אצל סבא וסבתא.

הכול נקטע בשבוע האחרון של חופשת הקיץ.

ביום שישי בבוקר שבתאי לקח אותי למכולת בלב שכונת הגוּרג’ים בירושלים. כשנכנסנו למכולת ראינו את המכולתניק, זָ’זָ’ה שְׁלִיק, מחזיק עיפרון בידיו וכותב בקדחתנות במחברת. שבתאי לחש לי באוזן והצביע על חבילות ממתקים: ‘מיכאל רעיס, אם אתה רוצה להיכנס לחבורה שלנו אתה חייב ללמוד לגנוב. הנה, שים את הבמבליק הזה בכיס!’

ניסיתי להתחמק: ‘אני לא יכול לגנוב’.

אבל שבתאי לא ויתר: ‘אל תהיה פחדן! מה כבר יעשה לך זה ז’ז’ה, ייתן לך לַאטְמה?’ אמר בלעג. לא עבר רגע וז’ז’ה יצא לרגע והותיר אותנו לבד בחנות. שבתאי ניצל את היעדרו ודחק בי, מושיט לי את הבמבליק: ‘נו, שים בכיס, יא חַוויף!’

לבסוף לקחתי את הבמבליק. גנבתי. לא כי רציתי להיות חלק מהחבורה של שבתאי, הרי ידעתי שלעולם לא אהיה באמת אחד מהם. אתה מכיר את החברים של שבתאי משכונת הפחים. למשל את אהרן חסון ודוד עמרני, הבריונים מתחכמוני. אלא שרציתי להוכיח הפעם לעצמי שגם לי יש אומץ. ביד רועדת לקחתי את הבמבליק מידו של שבתאי ועמדתי להכניס אותו לכיסי.

אבל לפתע ידו של ז’ז’ה אחזה בחוזקה בידי הרועדת.

הוא אמר בקול חנוק: ‘לכו מפה!’

הייתי בטוח שהוא יספר לכולם על הגנֵבה. לפני שהספקתי להבין מה באמת קרה ז’ז’ה הוסיף בבהילות: ‘תברח!’

אלה המילים האחרונות שאמר בחייו.

רגע לאחר מכן הוא התמוטט וגרזן תקוע בגבו.

עוד לא הספקנו לעכל את המראה המזעזע וכבר שמענו צעקות מחוץ למכולת: ‘אללהו אכבר!’

קפאתי. לו זה היה תלוי בי, הייתי ממשיך לבהות בגופה של ז’ז’ה עד שהמון הפורעים יפרוץ לחנות ויעשה בי שפטים. למזלי, שבתאי התעשת וגרר אותי לעבר הסולם שהוביל לבוידם של החנות. טיפסנו בזריזות על הסולם ונכנסנו לבוידם. ברגע האחרון שבתאי העיף את הסולם וסגר את הדלת.

מחריץ שהיה ברצפת הבוידם צפינו בערבים המשולהבים בוזזים את החנות. הם הרסו וחטפו כל מה שרק ניתן היה. שניים מהם, לראשם כאפיות, הגיעו לגופה של ז’ז’ה, ובקריאות ‘אדבח אל־יהוד!’ הם ביתרו את ז’ז’ה במהלומות גרזן כמו שמבתרים עגל בבית מטבחיים.

ראייתי היטשטשה בהדרגה עד שהרגשתי שאני מתעוור, אבל רק לאחר זמן שנראה לי כמו נצח, אחרי שהערבים עזבו את החנות, הבחנתי שדם זב על פניי. רק אז הבנתי שאני לא מאבד את הראייה אלא שנחתכתי מעל העין, כנראה מגג הבוידם.

פשטתי את החולצה שלי, ליפפתי אותה וביקשתי משבתאי שישתמש בה כדי לעצור את הדימום. שבתאי קשר את החולצה בכוח סביב ראשי. הוא פתח את דלת עליית הגג וקפץ למטה. כשרגליו נגעו ברצפת המכולת הוא החליק על שלולית הדם שנקוותה על הרצפה. אחר כך קם במהירות, בדק שאין איש באזור והחזיר את הסולם לפתח עליית הגג כדי שאוכל לרדת.

ראיתי בעין אחת בלבד מכיוון שהחתך מעל עין שמאל היה עמוק עד כדי כך שהדם המשיך לזלוג מבעד לחולצה. שבתאי אחז בידי והוביל אותי. רצנו יחד הביתה, מותירים אחרינו עקבות של דם על המדרכה. הרחובות התרוקנו מאדם, ואני הרגשתי שסוף העולם הגיע. במקום לחזור כמו שבאנו, דרך הכביש הראשי של מוסררה, רצנו לכיוון בתי ההונגרים. בכביש הראשי ליד סנט ג’ורג’ ראינו כמה ערבים, אבל הם רק הביטו בנו באדישות ואנחנו מיהרנו לחלוף על פניהם. אחר כך ראינו מרחוק קבוצה של ערבים הולכים לכיוון מאה שערים, עקפנו אותם ורצנו דרך הסמטאות הצדדיות של זיכרון משה ומשם לרחביה.

כשהגענו לבית שלנו, אתה ואבא הייתם עדיין בשוּק, בקניות לשבת, ובכלל לא ידעתם על המתרחש. אימא, כמו כל אחות, לא התרגשה. היא לחצה בחוזקה על החתך בתחבושת עד שעצרה את הדימום. אחר כך הוציאה חוט ומחט.

פניו של שבתאי החווירו ומעיניו ניבטה אימה. סמכתי על אימא אבל חששתי מהמחט, ואמרתי לה באנגלית (שזו השפה שבה דיברתי איתה) בתקווה שלא תשתמש בה: ‘דוּ אַי הֵב טוּ, מָמִי?’

‘אל תדאג מיכאל’, היא ענתה, ‘תישאר לך רק צלקת קטנה’, ובריכוז מושלם החלה לתפור.

זה כאב, אבל בתוך כמה דקות היא גמרה. היא אמנם ביקשה שלא אגע, אבל הייתי חייב לגעת בתפרים ונרגעתי רק כשהבנתי שכבר לא יורד לי דם. אחר כך היא הביאה לנו מים והתיישבה לנוח. היא הרי הייתה בהיריון מתקדם ובקושי עמדה על רגליה.

בערב, כשחזרתם מהשוק, אבא החזיר את שבתאי הביתה, ואימא נישקה את ראשינו וביקשה שנלך לישון מוקדם. אתה שאלת אותי מה קרה ולמה יש לי פצע מעל העין, אבל לא עניתי לך. היום אני יכול להגיד לך שפשוט לא יכולתי לדבר אז. כל מה שקרה גרם לי להתכנס בתוך עצמי. נכנסנו למיטה וחשבתי שהנורא מכול כבר מאחוריי. אבל כמו שאתה יודע, לגורל היו תכניות אחרות.

 

באמצע הלילה התעוררתי ושמעתי מחדר השינה של אימא ואבא אישה מדברת בקול רם. בהתחלה לא הבנתי מה האישה הזאת עושה בבית שלנו, אבל כששמעתי את דבריה התמונה התבהרה לי מיד. זו הייתה אליסה המיילדת, חברתה של אימא.

אליסה קראה לאבא: ‘יעקב, בוא מהר!’ אבא, שכנראה חיכה בסלון, הגיע בריצה לחדר השינה.

‘מה קרה? היא בסדר? התינוק בסדר?’ שאל אבא בבהלה.

אליסה ניסתה לדבר בטון מרגיע: ‘חבל הטבור חנק אותו אבל הוא יהיה בסדר. בוא נקווה שמרגרט תתאושש’.

הבהילות סביב העירה אותי לחלוטין. זינקתי מהמיטה ורצתי לפתח החדר שלהם ונעמדתי מול הדלת שנותרה פתוחה למחצה. באוויר עמד ריח שהזכיר לי ריח חלודה. זה אותו הריח שהרחתי בבוקר במכולת. ראיתי את המיטה של אימא ספוגה בשלולית אדומה. הפחד שוב גרם לי לקפוא על מקומי. אבא ואימא דיברו ביניהם ולא הבחינו בי.

‘יעקב, אהבתי את חיי אתך’, אמרה לו אימא. היא נראתה חיוורת, מותשת ונמנעה מלהביט בו.

‘מרגרט, אל תדברי כך, אנחנו יודעים להילחם, יהיה בסדר’, אבא ניסה לעודד אותה ואחז בידה. אבל אימא אמרה:

‘זה חזק ממני יעקב’. ביני לבין עצמי, אני עד היום תוהה למה התכוונה אימא באומרה את המילה ‘זה’? האם למצבה הקשה? או לתינוק שהיה גדול מדי?

אבא אמר: ‘אני ארוץ לשערי צדק ואביא את ד’ר ולך’.

בתנועות ראשה ובמבע פניה השבריריות אימא מנעה ממנו ללכת. היא לחשה לו: ‘זה מאוחר מדי, אין זמן, יעקב, תקשיב לי אני יודעת מה קורה לי…’

היא עצמה את עיניה.

‘אל תעזבי אותי!’ זעק אבא. בפעם הראשונה בחיי ראיתי אותו חסר אונים.

אימא פקחה את עיניה בקושי ואמרה באפיסת כוחות: ‘תשמור עליהם מאוחדים’.

זו הייתה בקשתה האחרונה של אימא לפני שהלכה לעולמה. אתה מבין אליהו? פעמים רבות מאז שאלת אותי מה קרה לאימא באותו היום והנה עכשיו אתה יודע.

עיניה נותרו פקוחות למחצה ואבא עצם אותן בעדינות.

אתה התעוררת משנתך ורצית להיכנס לחדר השינה של אימא ואבא. לקחתי אותך למטבח כדי שלא תראה את המתרחש, וכדי להסיח את דעתך נתתי לך לאכול תפוח ולשתות מים.

למחרת, ביום ראשון י’ט באב תרפ’ט, קברנו את אימא בחלקת הפרסים שבהר הזיתים.

אבא קרע לנו את החולצה מצד שמאל מלמעלה למטה עד גובה הלב, ואחר כך נסענו לבית של סבא בשכונת הפחים. בצוק העיתים ההתלכדות של המשפחה של אבא סביבנו העניקה לנו נחמה פורתא.

ואז, ביום האחרון של השבעה, הגיעה סבתא ויקטוריה גווין מאנגליה. היא לבשה שמלה מהודרת. לעומת הרישול הירושלמי שלנו, השמלה בלטה כמו נזם זהב באף חזיר. אני משער שאתה לא ממש אוהב את סבתא, ואני לא מאשים אותך. אמרת לי אז שסבתא לא מדברת יפה לאבא. זה נכון. גם אז וגם היום היא מסתכלת עליו כמו בת אצולה על יליד נחשל.

שעות בודדות לפני תום השבעה, בעיצומה של ההמולה של שיחות המנחמים, סבתא קמה על רגליה ופנתה לאבא בקול רם ותקיף: ‘אני רוצה לקחת את מיכאל איתי לאנגליה, מחר’.

העולם נאלם דום. היא הטילה את הפצצה הזאת בלי להחליף איתי מילה על כך קודם לכן.

בפניו של אבא ראיתי בעתה. ‘בשום אופן לא!’ פסק.

‘זה מה שמרגרט הייתה רוצה. אל תהרוס אותו כמו שהרסת את בתי!’ הכריזה ברשעות. אבא לא ענה לה.

באותו הלילה לא הצלחתי להירדם. שכבתי במיטתי שקוע במחשבות. לאחר כמה שעות שמעתי את התינוק בוכה. כולם ישנו ואיש לא שעה לבכיו. קמתי לסלון והרמתי אותו מהעריסה. הוא נרגע. הסתכלתי עליו בכעס, הרי הוא כמו קללה, ברגע שהגיע לעולם הוא לקח לנו את אימא. אבל הוא הישיר מבטו אליי בעיניים שחורות וגדולות, כמו עיניו של סבא. בסופו של דבר, הוא גם קיבל את השם של סבא, משה.

משה אחז בכל כוחו באצבע המורה שלי בכף ידו הקטנה. זו הייתה הפעם הראשונה שהתפרקתי. פרצתי בבכי. חשבתי לעצמי: הוא רק רוצה לחיות. כשאימא איננה, עליי לעזור לו. הרי זה מה שביקשה.

 

למחרת בבוקר אבא העיר אותי מוקדם. ‘קום, מיכאל. בוא אחריי’. קמתי במהירות כמו תלמיד ממושמע.

הוא הוביל אותי אל מתחת לשכונת הפחים, לשדה חיטה מול הכפר הערבי שייח’ באדר. בדיוק מול המגרש שאימא הייתה לוקחת אותנו אליו בשבתות לראות משחקי כדורגל. אבא נמנע מלהסתכל לי בעיניים. בשדה הוא הניח את ידו על הכתף שלי והסתכל לשמים כמבקש עזרה למצוא את המילים. עבר זמן עד שלבסוף הוא פלט אוויר, הישיר מבטו אליי ואמר: ‘אני חייב לחשוב על טובתך’.

הרמתי את קולי ואמרתי: ‘אבא, כאן זה הבית שלי! המקום שלי זה עם האחים שלי!’ אבל אבא התעלם מדבריי ואמר: ‘מיכאל, אלוהים נתן לך יכולות גבוהות. כאן אתה תבזבז אותן’. הבטתי בו בתחנונים ואמרתי: ‘אימא ביקשה שנישאר ביחד’.

אבא הופתע ממה שאמרתי. הוא לא ידע ששמעתי את דבריה האחרונים. הוא חשב מעט, ולרגע קיוויתי שנמלך בדעתו, אבל הוא רק הוסיף: ‘זאת לא הייתה בקשתה, אני מבטיח לך שתחזור אליי’.

הוא חיבק אותי לרגע, ואז הרפה, הסתובב והחל לעלות במהירות בחזרה לכיוון שכונת הפחים.

הבטתי בגבו בתקווה שיסתובב ויחזור אליי, שיבטל את רוע הגזֵרה. אחרי כמה צעדים הוא באמת הסתובב ואז, בלקוניות האופיינית לו, צעק לי שתי מילים: ‘תחזור רופא!’

 

בעוד שלושה חודשים ימלאו לי שמונה־עשרה. היום קיבלתי מכתב שמבשר לי שהתקבלתי לבית הספר לרפואה סנט ג’ורג’, אותו בית ספר שבו למדה אימא.

 

מקווה שתכתוב לי בקרוב,

אחיך מיכאל

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “רעיס”