החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

גוני — יומן גנוב

מאת:
הוצאה: | 2021 | 98 עמ'
קטגוריות: ילדים ונוער
הספר זמין לקריאה במכשירים:

35.00

רכשו ספר זה:

היום יום ההולדת שלי. היום גוני בת 16. אף אחד לא מתרגש, גם אני לא. עוד שנה פחות שנה – מה זה משנה. אני עולה לחדר, מורידה את התריס ומכינה שלט לתלות על הדלת "אם יחפשו אותי אני בדיפרסיה". הפעם הדפיקה היא בדלת שלי, בפתח עומדים אבא ואמא. "משפחת לדור הכינה לך הפתעה". הכאב העמום  הזה מתחת לחזה מתחיל לפוג. הם יורדים ואני הופכת את השלט וכותבת מאחוריו "אם יחפשו אותי, אני בסלון פותחת מתנות".

 

הספר "גוני יומן גנוב" נכתב כשהייתי מורה בתיכון. בלימודי התואר השני הגשתי אותו כעבודת גמר בקורס שהנחה הסופר עמוס עוז. "הספר כתוב ברהיטות", הוא העיר, "נקרא ברהיטות, די משעשע. הוא מזכיר קצת את זאזי במטרו, ושוב בדרך אחרת מנסה להשתייך לשושלת של התפסן בשדה השיפון". בהתאם להערות האחרות שלו הספר הורחב ושופץ.

 

אתי פלר – מורה ומחנכת, מרצה במכללה ומדריכת מורים. הספר "גוני יומן גנוב" הוא סיפרה השלישי. ב-2003 יצא ספר שיריה "אישה של אחר כך" בהוצאת הקיבוץ המאוחד. בשנת 2019 , באותה הוצאה, יצא סיפרה "בנות ההרים" שמבוסס על סיפורי המשפחה.

מקט: 4-1272-1345
היום יום ההולדת שלי. היום גוני בת 16. אף אחד לא מתרגש, גם אני לא. עוד שנה פחות שנה – […]

בהתחלה, כשלקחו את סבתא שלי לבית אבות, הייתי מבקרת אותה כמעט כל יום. היא מתה על במבה, אז הייתי ממלאה את התיק של בית הספר בבמבות, והיינו יושבות על המיטה שלה, זוללות ומרכלות. אחרי שאימא שלי ואחיה החליטו להכניס אותה לבית החולים המגעיל הזה, הפסקתי ללכת אליה. אני זוכרת לרעה את הפעם היחידה שביקרתי אותה עם אימא. עלינו המון מדרגות ועברנו בפרוזדורים חשוכים ומסריחים, עד שבסוף מצאנו אותה. היא ישבה על מיטה בחדר, לבושה בכותונת לילה פרחונית, ולא הכירה אותנו. כל הדרך הביתה לא הפסקתי לבכות, ומאז הפסקתי לבקר אותה. הבוקר, למזלי, הוציאו אותה החוצה. היא ישבה לבדה בגינה על ספסל והסתכלה על הדשא. “שלום סבתא,” אמרתי לה והתיישבתי לידה. “משתזפים מה?” סבתא הסתכלה עליי ונענעה בראשה לאות כן. מזל שהיא לא מבינה, ציינתי לעצמי, אחרת הייתה כועסת שלא הלכתי לבית הספר. הוצאתי מהתיק שלי את שקית הבמבה הענקית שקניתי לה. עיניה הבריקו, היא חטפה מידי את השקית ומיהרה לפתוח אותה. במקום לפתוח היא קרעה אותה וחצי שקית נשפכה לרצפה. פתיחה טובה, אמרתי לעצמי. “תקשיבי סבתא,” אמרתי לה. היא אכלה במבה והקשיבה. “באתי היום כדי להחתים אותך על הצוואה שלך. כתוב בה שאת מורישה את כל כספך וגם את הדירה שלך לנכדתך האהובה גוני. תניעי בראש לאות כן אם את מסכימה.” סבתא נענעה בראשה לאות כן, כשהיא אוכלת במרץ משקית הבמבה.  התפקעתי מצחוק. דווקא רעיון לא רע, חשבתי לעצמי. בפעם הבאה שאבוא, אכין באמת צוואה כזאת. סבתא, שנבהלה מהצחוק שלי, הפסיקה לאכול והניחה יד יבשה על היד שלי. “מילכ’לה, מילכ’לה,” היא מלמלה וליטפה לי את היד. היא חושבת שאני אימא שלי, הזקנה הזאת, החיים מיסטלו אותה לגמרי. “אני לא מילכה, סבתא, את שומעת? אני גוני,” צעקתי לאוזנה, “גוני.” סבתא נרגעה והמשיכה לאכול. “באתי היום לדבר איתך על דבר נורא חשוב, סבתא, על הדבר הכי חשוב שקרה לי בחיים,” אמרתי לה והתחלתי לבכות עוד פעם. כמו מטומטמת, מה קרה לי שנהפכתי לתינוקת בכיינית? סבתא שוב הניחה יד יבשה על ידי, אבל לא הפנתה את פניה אליי ולא אמרה כלום. כשהייתי קטנה, היא הייתה חברה טובה שלי, היא סיפרה לי דברים על עצמה, שאפילו אימא שלי לא ידעה. פעם, בכיתה ח’ באתי אליה ובכיתי בגלל איזה אידיוט שעזב אותי. היא ספרה לי שגם החבר הראשון שלה היה איזה אידיוט, וגם הוא עזב אותה. היא הייתה בת ארבע עשרה וחצי, וספורטאית מצטיינת… הפעם הראשונה שלה הייתה במקלחת של הבנות באולם הספורט של בית הספר. החבר שלה היה גוי בלונדיני וחתיך, שאחרי חברות קצרה עזב אותה והתחבר עם חתיכה בלונדינית כמוהו. כשסבתא ספרה לי את זה, עלו לה דמעות בעיניים, ואני הייתי צריכה לנחם אותה. בסוף שתינו צחקנו. אבל היום, מי יצחק איתי היום? ידה של סבתא, שהייתה מלוכלכת בפירורי במבה, עלתה מידי אל זרועי החשופה והתחילה מלטפת גם אותה. שפתיה מלמלו הפעם בשקט בשקט: “שה שה, מילכה, שה מילכה שה…” 70 § אתי פלר שתלך לעזאזל עם המילכ’לה שלה. אפילו סבתא שלי, שאהבה אותי יותר מכל דבר אחר בעולם, לא זוכרת אותי. לספר לה זה כמו לספר לזר. הורדתי את היד של סבתא מעל לזרוע שלי, ניערתי ממנה את הפירורים וחטפתי שוק, היד של סבתא שלי, שמעולם לא יצאה מהבית בלי פודרה וליפסטיק ולק על הציפורניים. הוצאתי קרם ידיים ומרחתי לה את היד אצבע אחרי אצבע, אחר כך עיסיתי את גב היד וכף היד. סבתא התמסרה לטיפול, וכשסיימתי יד אחת, היא הושיטה לי את השנייה. אחר כך הוצאתי פצירה ושייפתי לה את הציפורניים בזהירות ובעדינות כמו שאהבה. “בפעם הבאה שאבוא, אביא לך לכה,” הבטחתי לה. “אקנה לך לק ורודה כמו שאת אוהבת.” סבתא חייכה אליי פתאום את חיוכה הישן, ואני ראיתי ניצוץ של הבנה בעיניה. חייכתי אליה בשמחה ואמרתי: “מה פתאום לק ורודה, לק ירוקה אני אקנה לך, ירוק מזעזע כזה, אם כבר, אז כדאי שתרביצי הופעה.”

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.